שר האוצר של מדינת ישראל, בנימין נתניהו, הוציא כידוע גזירות כלכליות רבות בשנה האחרונה – במסגרת התוכנית הכלכלית. המאבק הבולט ביותר נגד הגזירות והתוכנית היה של האמהות החד-הוריות, ואין צורך לפרט יותר מדי. התוכנית הכלכלית משאירה נשים קשות יום אלו, שכל פשען הוא שאין גבר בחייהן, עם הכנסה מקסימלית של 3,000 שקל (וזה בתנאי שהן עובדות). זו הכנסה מגוחכת לכל הדעות, המספיקה לתשלום חשמל (במחירי עתק, וישראל המדינה ה"מערבית" היחידה המנצלת את הכנסות תשלומי החשמל לרווח ולבניית בנייני יוקרה מפוארים), מים ואוכל (וגם זה בקושי). שהרי טלפון בישראל זה מותרות. זה לא מותיר כסף לחינוך, לבגדים או לצריכת חשמל מעבר לשימוש בסיסי – הינו, חימום בחורף ודברים נוספים שכל אדם זקוק להם.

אבל הדבר שהכי פרדוקסלי בכל המצב המטורף הזה, המתגבר כאן מיום ליום, (55% מהמשפחות החד-הוריות נמצאות מתחת לקו העוני, הרחק מתחת לקו העוני) – הוא חלקים בציבור, וזה כולל אפילו אמהות חד הוריות, מתבטאים באופן הגורם "גול עצמי" כדוגמת: "ביבי הוא תקוותנו היחידה", "ביבי חכם, הוא יודע מה שהוא עושה", "ביבי משקיע במדינה, כדי שבשנים הבאות נחיה טוב".

יש לי משהו להגיד לכן, חד וחלק: אתםן עיווריםות. ביבי הוא נציג מעמד הביניים ומעלה, המנצל את המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך במדינת ישראל כדי לממן את עצמו, מקורביו ושאר עשירי ישראל. כסף לא בא משום-מקום, וכדי שעשירים יוכלו להיות עשירים – הם צריכים לקחת את הכסף הזה מאיפשהו. וכמו בסטיקר שראיתי לא מזמן שבו נכתב: "ביבי הוד – לוקח מהעניים, נותן לעשירים", כך ביבי מעביר כספים באופן ישיר. הציבור במדינה הזו נגרר אחרי כל מלה שלו, אחרי כל הגה שהוא מוציא מפיו.

ביבי אינו תקוותנו האחרונה, לא הראשונה, ואין הוא תקווה כלל, אלא דרך המלך להגדלת הפער בין עשירים לעניים. הבעיה היא, שהציבור מתעקש לחיות על פי עקרונות חינוך פרימיטיביים, עליהם התחנכו וגדלו מתקופת בגין המהולל.

Share on Facebook