לרגל האחד במאי נערך בסוף השבוע ביזמת עמותת "ידיד", זו השנה השנייה, פסטיבל קולנוע בסינמטק ירושלים. לצד סרטים קלאסיים, כמו "שביתה" (ברה"מ, 1924) שביים סרגיי אייזנשטיין, יוקרנו גם סרטים חדשים יותר כגון הסרט הקנדי "האדם חייב לעבוד – או סוף העבודה" (שבעברית נקרא "אדם לעמל יולד") המספר על קורותיהן של שלוש עיירות עובדים בקנדה, צרפת ומקסיקו (בעברית נקראות "עיירות פיתוח") בצלה של הגלובליזציה הקפיטליסטית.
אחד המושבים של הפסטיבל הוקדש לקולנוע מן הדרום. במושב זה הוקרנו הסרטים של בוגרי בי"ס לקולנוע של מכללת ספיר שליד שדרות. אלה הסרטים "למען קולנוע בלתי מושלם" (במאים: אורן סננס וארז פרי) ו"פיצה משפחתית" (בבימויו של רונן עמר). בטרם הקרנה ולפני הדיון שנערך בסוף ההקרנה, הקדשתי כמה מלים על הקשר בין תנועות חברתיות לקולנוע חברתי בישראל. להלן עיקרי הדברים.
אין כאן המקום לערוך סיכומים או כל הפחות לתאר את קורות הקולנוע החברתי בישראל. מאז "לחם" המיתולוגי (של רם לוי, תוצר רשות השידור!) וסרטו התיעודי של יגאל נידם "כולנו יהודים עברים בישראל" (1977), ועד "מקום עבודה" (של גדעון דרורי, 2000, עוד תוצר של רשות השידור!) תולדות הקולנוע החברתי בישראל עשירה ומגוונת. כל אלה סרטים ראויים להערכה, וכדאי יהיה להקדיש את פסטיבל סרטי האחד במאי של השנה הבאה לקולנוע החברתי הישראלי לדורותיו ואף להקרין את הסרטים בשדרות, נצרת, חיפה ומקומות נוספים בפריפריה.
אבל אחד מסימני ההיכר של הקולנוע החברתי הישראלי הוא שהוא נעשה מחוץ לתנועה החברתית. היוצרים מתארים את האחרים (או בלשון של ימינו "את האחר", את ה"הם"). הוא לא פועל יוצא מהתנועות החברתיות, הוא קולנוע המטפל בבעיות החברה, או לפחות על החלקים הכי מנוצלים בחברה הישראלית, אבל מבחוץ. ההסתדרות, למשל, כתנועה החברתית הגדולה ביותר לא השכילה בעשרות השנים האחרונות לקדם את העשייה הקולנועית ולהפוך את הקולנוע לכלי במאבק על דמותה של החברה הישראלית. ניתן, כמובן, להאשים את חסרון הכיס של השנים האחרונות. אבל גם בשנים בהן כסף לא היה חסר, ההסתדרות הקימה היכלי תרבות מפוארים מירוחם בדרום ועד נצרת בצפון. היכלים העומדים ברוב ימות השנה שוממים. בבעלות ההסתדרות הייתה גם מחלקה לקולנוע שסיפקה סרטים בהשאלה לקיבוצים, מועצות פועלים ותנועות נוער. המחלקה נסגרה, היא ידעה להתמודד עם עידן הווידיאו. "מחלקת הקולנוע" דאז היא החנות "כן ולא" המפוארת דהיום. קרוב מאוד ל"מחלקת הקולנוע" לשעבר, ברחוב שנקין בתל-אביב, שכן עיתון ההסתדרות, "דבר". במקום בו שכן "דבר" עשרות שנים, בונים עתה בניין שדייריו יהיו קרוב לוודאי עשירים. מה שבונים ברחוב שנקין פינת מלצ’ט בתל-אביב זה לא בדיוק שיכון לזוגות צעירים.
על "עולם העבודה" ו"עולם המחשבה"
סגירת "דבר" וסגירת "המחלקה לקולנוע" אינן מקריות. נדמה שאין להסתדרות מה להגיד על מצבה העגום של החברה הישראלית. חמור מזה, קיים תהום בין העשייה האינטלקטואלית לבין העשייה החברתית. זאת, במדינה בה יש עשייה חברתית רבה ורק בשנה האחרונה היינו עדים לגל שביתות ללא תקדים ולקיץ שכולו נצבע בצבעי מאבק המשפחות החד-הוריות ובראשן ויקי קנפו.
הייתי מגדיר את המצב הקיים כתהום פעורה בין "עולם העבודה" לבין "עולם המחשבה", אם לאמץ מושגים השאולים משפת האיגודים המקצועיים בצרפת. יחד עם ה"עשייה החברתית העשירה", קרי המחאה החברתית הגוברת (תהיה זו מחאת עובדים, מובטלים או מחאתם של מגזרים מנוצלים אחרים בחברה), הולכים וגוברים הזרמים הביקורתיים בתוך האקדמיה – זהו "עולם המחשבה". זו אולי אחת התקופות הביקורתיות ביותר בחיי הרוח במדינת ישראל ואין לי ספק שהאקדמיה הולכת לשלם על כך ביוקר. כי אותה ממשלה ימנית המוכנה להעניש מיליוני פלסטינים על סרבנותם להכיר בכיבוש הישראלי והמענישה מיליוני ישראלים על חוסר רצונם להשלים עם כללי הג’ונגל הקפיטליסטי, תכה גם במפקדות המורדים שבהר הצופים, ברמת אביב, על הר הכרמל או ליד בית חולים סורוקה.
לכן, יתכן שאחד הצעדים הראשוניים כדי להפסיק לעשות סרטים על "ההם", היא לכרות את הברית ההיסטורית בין עולם העבודה (וצורך זה גם עולם האבטלה) לבין עולם המחשבה. במקרה שלנו להפסיק לעשות סרטים על "ההם", לעשות סרטים עלינו, על הנאבקים למען השינוי החברתי מן היסוד, יהיו אלה עובדים, מובטלים, אמהות חד-הוריות או סטודנטים ומרצים. ועל תפקידם חדש זה של האינטלקטואלים. (ר’ את המאמר "על אופן כינונם של האינטלקטואלים" מאת אנטוניו גרמשי שפורסם באחרונה במסגרת האסופה "על ההגמוניה – מחבר מתוך ‘מחברות הכלא’", הוצאת רסלינג).
"אני" או "אנחנו"?
שני הסרטים מבית היוצרים של בי"ס לקולנוע במכללת ספיר, "למען קולנוע בלתי מושלם" ו"פיצה משפחתית" אינם עוסקים ב"אנחנו". הם עוסקים ב"אני". ואין לי ספק שעל מנת לבנות את "אנחנו", יש צורך (דחוף!) לנטוש; או לכל הפחות להצניע את ה"אני". חרף ההבדל בין הסגנונות, המצבים והאורך, שני הסרטים יוצאים מתוך "האני". "אני" ושאלותיי (שלרוב נותרו ללא כל מענה) בסרט הראשון, "אני ומשפחתי", משפחת עמר בנתיבות, בסרט השני. וברוח חג החירות, כידוע על ארבעה בנים דיברה התורה. סרטם של סננס ופרי הוא בקטגוריה של "חכם" (ואולי חכמת יתר) וסרטו של עמר, במדור "ושאינו יודע לשאול".
לסיכום, צריך לצאת מ"ההם" ומ"האני", אל ה"אנחנו". מעבר זה אינו מעבר קל. הוא טומן בחובו הזדהות עם קורבנות הקפיטליזם. קורבנות הקפיטליזם הרבים, יהיו אלה יהודים או ערבים, עובדים או מובטלים, נשים או גברים, קשישים או ילדים. אך אין לפרש את האמפטיה כלפי הקורבן בנקיטת עמדה בלתי ביקורתית. אין זה מתפקידו של יוצר הקולנוע ליצור סרטים ובהם יש רק דמויות חיוביות. שוב ברוח האגדה של פסח, המאבק איננו רק בין תמים לרשעים. אם כי בין הקורבנות יש תמימים רבים שאינם יודעים לשאול המתמודדים מול רשעים גמורים היכולים לגייס, תמורת שכר נאה, חכמים רבים.
כדאי להוסיף כאן את הציטוט של עובד חיפה כימיקלים דרום, שלומי פינטו, במהלך השביתה על הזכות שלהם להתארגנות. " כל מה שאנחנו רוצים זה להפסיק ליהיות אני ולהתחיל ליהיות אנחנו".
בגלל המאבק על הדרישה שבעיני רבים בחברה הישראלית היא אנכרוניסטית או פתאטית, שיסו בעובדים אלו שכירי חרב שישברו את השביתה בכוח.
נראה אם כן שלא במקרה אנשים ממשיכים לבחור באחת משתי האופציות שמתאר דוידי, הם או אני.
לאמירה אנחנו יש כוח שמאים על הסדר החברתי אבל גם, ואולי קודם כל, על תפיסת הזהות העצמית של היוצר או הדובר.
וכנראה לא במקרה מישהו כמו שלומי פינטו מתוך תנאי העסקה בהם הוא נתון יכול להבין ולבטא את האמירה הזו, בלי להתבלבל, והתנצל בפני רוח האינבדואליזם הדומיננטית לחלוטין בכל השכבות והחוגים.
איפה ניתן לראות את הסרטים? האם ניתן להשיג אותם בגרסת וידאו?
הסרטים יוקרנו בפסטיבל קולנוע דרום 3 שיתקיים בסינמטק שדרות בין ה- 1 ל- 3 ביוני. וגם בפסטיבל סרטי סטונדטים שיתקיים ב"גדה השמאלית" בקיץ. זהו הפסטיבל השני.
אין סרטים על אנחנו. זה פשוט לא קיים. אין הצגות על אנחנו. אין דרמה באנחנו.
האני הוא מרכז הדרמה וזה לא ישתנה. האפשרות שלו להיות מייצג של אנחנו היא שאלה אחרת. אבל השאיפה לעשות סרטים על אנחנו היא שאיפה אידיאולוגית שמשמעותה – סרטים משעממים.
אני, אני ועוד פעם אני. זו התוצאה הישירה של האידיאולוגיה הבורגנית. והיא תולדה משיטת הצבר ההון – "הרווחים שלי", "ההון שצברתי", "הכסף שלי" וכד. מול האתוס של "אני ראשון, וגם האחרון", יש להעמיד את האתוס של האנחנו, של הקולקטיב. ולגבי קולנוע, כדאי מאוד לצפות בסרטו של אייזנשטיין: "השביתה". זהו מופת לגישת ה"אנחנו" – לפני שמונים שנה!
זה שהעלילה בסיפור/מחזה/סרט עוסקת בפרט אין זה אומר שאין לה השלכה אל הכלל, רק שסיפור על "הקיבוץ" פחות מעניין אנשים מאשר הסיפור על "מנשה", הילד הראשון של הקיבוץ… דרך הסיפור של מנשה אנחנו יכולים ללמוד את סיפור הקיבוץ, וגם שיהיה מעניין ליותר אנשים. במובן הזה, ה"אני" הוא מרכז הדרמה, וזה לא יישתנה כי ככה אנשים בנויים. רק שאין בכך ניגוד ליצירה בתחום ה"אתוס של האנחנו", ויש לכך דוגמאות רבות, החל ב"הוא הלך בשדות" שלנו, ועד "קזבלנקה" של כולם.
"הוא הלך בשדות" של כולנו? "קזבלן" ו"קלבנקה" של כולנו? לא לזה התכוונתי.
מדוע, לצורך הפולמוס, ה"אני" וה"אנחנו" צריכים להיות סותרים? יצירת אומנות יכולה להיות על "אני" באופן שמחובר לאחר, לכלל, לצרכיו (וראה "שירת עצמי" של וויטמן, אולי הפואמה הפחות סוליפסיסטית של זמנה וכלל לא דקדנטית) ויכולה להיות על ה"אנחנו" באופן המנתק ביותר אדם מרעו (אם אתאמץ אולי אזכר ביצירה קאנונית, אבל די לחשוב על השירים הרוויזיוניסטיים הפופולריים, "חיילים אלמונים היננו בלי מדים" וגו’). האטומיזציה של החברה הוא תהליך שהאמנות אינה יוצרת. מה שיש לצפות ממנה הוא שתשקף אותו באופן שמודע לו, ושתשתמש לשם כך בגוף יחיד ובגוף רבים ובכל גוף מתאים אחר. אני מאמץ את הקריאה של החבר אפרים במובן אחר – אין אתוס של "אנחנו", הרלוונטיות של הסיפור האישי ברורה כשמדובר במישור האישי, אבל האפשרות של "תודעה מעמדית" שתצמח מכך היא קלושה וראוי להשתמש במדיה הקולנועית כדי ליצור דוקטורינת "אנחנו", אבל יסולח לי, את האמנות אין להכפיף לסוג כזה של דרישה ולו משום שהיא עושה את העבודה הקשה של הזנת התיאוריה הפוליטית מבחוץ, מהמקום שבו הכללים אינם ברורים ודי בכך.
גדלתי על אותם סרטים מופלאים של מחלקת הקולנוע. היום אני מחפש אותם בנרות. האם אכן כל אותן אלפי סרטים התנדפו להם ולא קיים עותק בדי וי די ? האם כך חולפת לה תהילת עולם בלא להשאיר עקבות?
אני כמה לשמוע כל פיסת מידע שתשפוך אור על הסרטים הללו ולא פחות חשוב לי הקטלוג האהוב שהיה להם, מתוכו בחרנו את הסרטים ששכרנו מהם.
כל היודע דבר וחצי דבר….אנא צור עמי קשר בהקדם.
תודה