שמעתי היום ברדיו את השיר הזה של תיסלם, עם החצבים שפורחים והאם ששולחת בניה על הארץ לשמור. זוכר אותו? היה מבצע באיזה בנק, לפני שנים, וחילקו את השיר הזה על תקליטון מפלסטיק רך וכחול. נדמה לי שזה היה בזמן מלחמת לבנון. היו צריכים להניח אותו על גבי תקליט רגיל כדי לשמוע, זוכר את זה? זוכר את התקליטים השחורים, הגדולים? שהיינו מנקים לאט עם מברשת? זוכר את רעש ההתרגשות כשהמחט היתה משמיעה, את ההנחה העדינה שלה בחריצים הדקים? זוכר את הצוללת הצהובה וסיפור הפרברים ובנזין?
אתה זוכר איך אמא צילצלה באמצע מסיבת היומולדת של מעוז עמירן, כדי להגיד לי שחזרת מהמלחמה? ואני כל הדרך רצתי, כי כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותך, וכשנכנסתי הביתה ועמדת שם (בפעם הראשונה בחיי היית מגולח. הזקן שהיה אבא שלי נשאר במלחמה), אני פרצתי בצחוק בלתי נפסק. וצחקתי וצחקתי ועמדו לי דמעות בעיניים והתיישבתי על הרצפה והמשכתי לצחוק ולדמוע ולצחוק – אתה זוכר? זוכר איך לא יכולתי להפסיק לצחוק?
כי היום ישבתי לי בבית הקפה השכונתי שלי, שלידו, ברחוב הסמוך, היו יריות לפני כמה שבועות, ושמעתי את השיר הזה, ונזכרתי.
כי כמו בכל יום עצמאות, שוב יש לי יום הולדת.
ואני שואל את עצמי אם לפני יותר משלושים שנה, כשנכסת לחדר היולדות בעין כרם, וראית אותי בפעם הראשונה, חשבת שזה מה שיהיה. חשבת שהזכרון הראשון שלי בחיים יהיה המקלט ביום כיפור או ידעת שתלך לעוד מלחמה אחת ותשאיר אותנו בבית, מביטים בטורי השריון שזורמים צפונה, צמודים לרדיו, ותחזור אחרי חודשיים, ללא זקן, לילד שלא מפסיק לצחוק ולדמוע?
ניחשת שיום יבוא וגם אני אלך לאותו המקום בדיוק? איך דמיינת את משך החרדה שבין חדשות רעות לטלפון מרגיע? האם ידעת, שם בהדסה, את כל הדם והפחד, הכאב והייאוש, שעוד יבואו?
העולם שהורשתם לנו גרוע מעולמכם! עולמנו טוב מעולם ילדינו! זה מה שהורש לנו ואנחנו איננו עושים דבר. אנו, כמוכם, נמשיך הלאה. עיוורים לריחות, חירשים לדם. החצבים, כמו השיטה, יפרחו.
