"רצח-עם סמלי" – זו היתה כותרת מאמרו של ד"ר לב גרינברג, שעורר סערה זוטא בתקשורת ובדעת הקהל הישראלית. חזקה ורמה היא צעקתו של גנב בעת שהכובע בוער על ראשו, ולכן תגובת שרת החינוך לא עוררה פליאה. אכן, הממשלה שבה חברה הגב’ לבנת אחראית למעשים חמורים ביותר. אך בהצמדת שם התואר "סמלי" לפשעים המבוצעים על ידי הממשלה יש טעם לפגם.
מאמרו של לב גרינברג הוא ביטוי להלך רוח ולשיח ספציפיים מאוד, הרווחים בארץ ובעולם בכל הקשור לחוקי מדינת ישראל ולפעולות ממשלותיה. אין זה מפתיע: את שימושו המיטבי לתאור מציאות יכול המונח "רצח-עם סמלי" למצוא אצל קולקטיב שכל זהותו כ"עם" בנויה על סמלים. בהתמקדו בסמלים נופל גרינברג לבור שנכרה על ידי ממסד שבנסיונו ליצור מדינה לעם שכל זהותו מושתתת על סמלים, בנה מדינה המושתתת על סמלים גם כן. וכך, ראיית המאבקים הפוליטיים בארץ ושפיכות הדמים במקומותינו כדבר "סמלי" משתלבת יפה בדימוי המציאות הרווח, המשקיף על חבל הארץ הקטן שבין הים לבין הירדן כעל ויטרינה קטנה או אולי שידה או מדף שעליו מונחים סמלים; דימוי מציאות רווח זה לא רואה את הארץ כמולדתם ומקום מחייתם של מיליוני בני אדם, אלא כנקודת מפגש: של רעיונות, אידיאלים, תאוריות, זהויות, תקוות ושאיפות.
אין לי ספק שכונותיו של ד"ר גרינברג טובות לכל אורך הדרך: הוא בא למחות באופן ספציפי על מה שהוא רואה כחלק מבעיה כוללת. אך בהתוויית המושג "רצח-עם סמלי" ובשימוש בו לתאור המצב בארץ יש משום הסחת דעת, שבמקרה הטוב אינה משרתת את העשוקים והנגזלים כאן בארצנו, ובמקרה הרע אף יש בה כדי להחמיר את מצבם עוד יותר. אין כוונתי כאן להיכנס לשאלה מהו רצח-עם ואם המתחולל כיום בארץ עונה להגדרות – אם לאו (מי שרוצה לעשות כך, מוזמן לחזור לכתביו של למקין, ולדיונים המרתקים סביב המושג "רצח-עם" המתנהלים מאז שנות הארבעים). ברצוני להתריע באופן חד וברור על חוסר התוחלת שבהיצמדות לסמלים ולסמליות בבואנו לשפר ולו במעט את המצב שבו אנו נמצאים כיום. לטענתי, התמקדות בסמלים במקום במהות לא תורמת דבר להפסקת הקטל וההרג, אלא רק מעצימה אותם.
גרינברג מביא רצח מנהיגים כדוגמה לרצח-עם "סמלי". אם להמשיך את הטיעון הזה, הרי שמיליוני אמריקאים עברו רציחות חוזרות ונשנות, דור אחר דור (ברצח לינקולן, מק’קינלי, ג’ון קנדי ומרטין לותר קינג), ההודים נרצחו (מהאטמה גנדי ואינדירה גנדי), וכך גם העם הסורי, האיטלקי, השוודי, האנגלי ועוד ועוד.
האם באמת מהווה מדיניות החיסולים של המנהיגות הפוליטית של החמאס, השייח אחמד יאסין וד"ר עבד אל עזיז רנטיסי, מהווה שלב חמור בהידרדרותה המוסרית של ישראל? לא בהכרח. אמנם, אם כורכים מנהיגות צבאית ופוליטית יחד עם מוסר, אזי רצח מנהיגים אכן חמור יותר מבחינה מוסרית מאשר רצח עוברי אורח תמימים. אך אם איננו מכפיפים את המוסר לאמות מידה פוליטיות, אזי במה שונה רציחתו של ילד או אשה מרציחתו של מנהיג ארגון טרור? במישור הסמלי – הבדל של שמים וארץ: זה חסר חשיבות (ילד ותו לא) וזה – סמל למיליונים. אך כאן בדיוק טמון אחד משורשיה העמוקים ביותר של שפיכות הדמים המתמשכת בארצנו: בעובדה שהמאבקים כאן הופכים ליותר ויותר סמליים ופחות ופחות אנושיים; יותר ויותר תלויים במנגנונים ופחות ופחות באנשים בשר ודם.
גם בתקופה שבה ההבדל בין "מסמן" ל"מסומן" הולך ומטשטש, ניתן עדיין להבחין בין דברים "סמליים" כמו דגל, הימנון, תמונה או אפילו מנהיג, לבין דברים מוחשיים וברורים עד מאוד: אוויר, מים, מזון וחיי אדם, למשל. טשטוש ההבדלים האלה יכול להביא לזילות ערך טוטלית, שבה אין עוד משמעות לממשיותם של דברים, אלא רק ליצוגם ולמה שהם מסמלים. זו בדיוק התופעה הגורמת לאנשים ולחברות לראות צל הרים כהרים, וכל פעולה קטנה כאיום קיומי וכקטסטרופה מתקרבת. אם אדמת מולדת היא סמל בדיוק כמו דגל למשל, אזי עקירת כרם זיתים כמוה כשריפת דגל. ולא כן היא: איש עדיין לא נשאר רעב וחסר-כל עקב שריפת דגל. בדומה לכך, אין כליאתו של אדם אחד – ידוע ומפורסם ככל שיהיה – ככליאת עיר שלמה בעוצר מתמשך למשל.
עבור "בן לעם היהודי", כפי שגרינברג מעיד על עצמו, אדמת מולדת היא סמל. הדבר מובן וברור, בהתחשב בעובדה שהעם היהודי התקיים משך מאות בשנים (וממשיך להתקיים) רחוק מאדמת מולדת. אך לעמים אחרים, כמו העם הישראלי למשל, אדמה איננה סמל. היא ממש. בעבור החקלאים העשוקים בדרום הר חברון או בעלי הבתים הנגזלים בשכם, אדמה איננה דבר מופשט אלא דבר מוחשי מאוד. גם מדינה שבסיסה או מטרתה אידיאולוגיה – "ציונית", "קומוניסטית", "ערבית" או כל אידיאולוגיה אחרת – במקום דאגה לאזרחיה ולרווחתם – אינה אלא סמל.
יש בארצנו מספיק עוולות שאינן סמליות כלל וכלל. גזל אדמות על ידי הפקעתן, מניעת פרנסה וחינוך על ידי גדרות ומחסומים, כליאת אלפים בבתיהם, שלא לדבר על רצח והרג של בני אדם ללא משפט, פשוטו כמשמעו. כל אלה אינם דברים סמליים כלל וכלל. דווקא משום שהסיטואציה שאליה נקלענו נוצרה על ידי סמלים – "הארץ המובטחת", "ריבונות יהודית" ו"שבות" כמו גם "שיבה", "ילידים" ו"האומה הערבית" – הדרך החוצה ממעגל הדמים שבו אנו שרויים צריכה להיות על ידי אלטרנטיבה שאינה סמל. חיי אדם וזכויות אדם באשר הוא אדם – קל וחומר בן עמנו וארצנו – הם שצריכים להיות קנה המידה, ולא סמלים כאלה ואחרים, פופולריים ככל שיהיו.
גרינברג כותב ש"מדיניותה של ממשלת ישראל מסוכנת", ו"מהווה סכנה קיומית לעם הפלסטיני". מה זאת אומרת? מהו העם הפלסטיני? קיומו של עם הוא סך כל האנשים הרואים עצמם כבני העם (פולקיסטים גרמנים רבים אמנם חשבו אחרת, וכמוהם גם הוגים פאשיסטים מסוימים). כשאדם מדמם למוות, הוא בסכנה קיומית. כשצמח בר נדיר עומד בפני הכחדה, הוא בסכנה קיומית. מהאמירה הגורסת שרצח ראשי ארגון טרור או האיום בפרוק מנגנון שלטוני מושחת הם "סכנה קיומית", ניתן להבין שהרש"פ או החמאס הינם תמצית העם היושב ביהודה, שומרון ועזה. האין זו הרדדה והשטחה של מיליוני בני אדם חופשיים וברי דעת, שמגיעות להם כל זכויות האדם והאזרח? מעציבה הידיעה על כך שדווקא מבקריהן החריפים של ממשלות ישראל רואים ברשות הפלסטינית גורם המייצג את תושבי יהודה, שומרון ועזה או מגן עליהם. הרשות הפלסטינית מעולם לא "התגוננה" מפני ישראל. היא הוקמה כסמל ל"עצמאות" סמלית בתהליך סמלי. היא הוקמה כאמצעי להדרה, הזרה והרחקה גוברת ממדינת ישראל של המכונים על ידי ממשלות ישראל פלסטינים. האם תרמה הרשות הפלסטינית – שמיומה הראשון היתה ועד יומה האחרון תהיה תלויה בממשלה היושבת בירושלים – משהו לרווחתם ולטובתם של אותם שלושה מיליון ויותר מבני עמנו (האמיתי היושב איתנו, לא הסמלי)? אני מסופק.
המוצא מביצת המלחמה שבה אנו שרויים אינו התערבות בינלאומית דווקא. אם נמתין לאירופה עד שתחלץ אותנו ממלחמת האידיאולוגיות והסמלים שבה אנו נתונים, סביר שנוכל להמתין עד ששיער נכדינו ילבין. וגם אז, אל נתמה אם מול הזעקות על רצח "סמלי", נקבל גם מענה "סמלי".
האחריות לעצור את ממשלת ישראל אינה בראש ובראשונה על אירופה, אלא עלינו, אזרחי ישראל ותושביה. אך כדי לשנות את המצב מיסודו, יש להסתכל על אנשים ועל בני אדם הסובלים כאן יומיום, לא באופן סמלי אלא במובן הכי מוחשי והכי גשמי שיש. יש לדבר על זכויות אדם ועל אנשים – שאינם סמל כלל וכלל – ולא על ייצוגים פוליטיים וסמלים. הידברות בין סמלים תניב לכל היותר "פיתרון" סמלי, וכאלה כבר ראינו מספיק במאה השנים האחרונות.
אני חושב שהצבעת על נקודה חשובה, שמאפיינת את רוב תושבי האזור השמים דגש על סמלים קולקטיבים יותר מאשר דגש על הפרט כעולם ומלואו
דרך אגב, ניתן לשלב בין הצורך האנושי במשמעות ובסמל לבין חשיבות הפרט, באמצעות בניית זיקה סמלית רחבה לרעיון כבוד האדם כפי שהדבר נעשה בכמה דמוקרטיות מערביות
מדינת ישראל על כל אזרחיה אחראית לכיבוש ולמצבם הקשה של הפלסטינים בשטחים הכבושים.
יש לפעול לשינוי המצב ולא לביקורת פטרונית על הרשות הפלסטינית. אפשר לחשוב שממשלת ישראל עושה משהו למען מרבית אזרחי ישראל…
הבה נשאיר לפלסטינים את הביקורת על הרשות ונתמקד בביקורת על מה שבאחריותינו.
גיא אברהמי מכליל ואומר שכולנו אחראים למצב של הפלסטינאים.
אני מבקש שכל אחד ידבר בשם עצמו בלבד, כי אני ועוד רבים כמוני אינם מרגישים שאנו אחראים כלל למצב הפלסטינים.
בראש וראשונה מוטב להם לבוא לעצמם בתאנות על אי יכולתם לרסן את המתאבדים אשר גרמו למירב הנזק אשר ממנו הם סובלים.
לאור היממה האחרונה אנו רואים את פרצופם האמיתי של העומדים מולנו, חיות אדם על שתים, לי זה לא בגדר של הפתעה, אבל יש לי הרגשה משום מה שהשמאל גם בזה יאשים את העם הכובש והברברי.
יגאל היקר!
1. טענות ולא תאנות
2. מה שאני טוען זה שהפלסטינים צריכים לבוא בטענות להנהגה שלהם ולמעשים שמתרחשים בקירבם, ואילו אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו ולא לבקר רק אותם. תאמין לי שלפלסטינים רבים יש ביקורת קשה על הטרור ועל הרשות הפלסטינית, אבל במצב שנוצר קשה יותר ויותר להביע אותה. את הזרם הפלסטיני שמתנגד לטרור (מפלגת העם לדוג’) הצבא הישראלי דאג להחליש.
3. אני תוהה כמה פלסטינים אתה באמת מכיר באופן אישי, אבל כנראה אתה לא צריך כי מספיק מעשה של מספר קיצונים בכדי שתכיר את פרצופו האמיתי הקולקטיבי של כל העם הפלסטיני- לצערי איני מוכשר כמוך ואני מכיר פלסטינים שונים עם דעות שונות. רובם המוחלט דרך אגב אינם חיות, בטח לא יותר מאיתנו (במיוחד בהתחשב בלחף ובמצוקה בה הם נמצאים).
מאמר מעניין ומעורר מחשבה. אין ספק שאנו חיים בחברה שרואה צל הרים כהרים, והרי על זה למעשה מושתת הטרור – שנתפס על ידי ההנהגה הישראלית כאיום קיומי על אף שעיקר האפקטיביות שלו היא סימבולית. הפלת התאומים היא אולי הדוגמא האולטימטיבית ביותר ל"חברת הספקטאקל" בה אנו חיים, ושבה הסבל האנושי נשכח מבעד להתלהמות ולהצמדות לאירועים סימבוליים. אבל סמלים הם דבר כל כך אנושי – הרי אין באפשרותנו להבין את הכל ודווקא הסמלים, החוויות הפרטקולריות שאנו קוראים עליהן בספרים ובעיתון, ושמגולמות באנשים שהפכו לסמלים גדולים מהחיים – הם אלה שמאפשרים לנו לקבל תחושה של האוניברסלי. אין חברה אנושית ללא סמלים, והזכות לסמל היא זכות אנושית. לכן השמדה של סמלים היא מתקפה על מה שהם מייצגים ועל הזכויות והשאיפות שהם מגלמים. זו איננה הרדדה של מיליוני אנשים כי אין דרך שמיליוני אנשים ייוצגו שלא דרך סמל. חובתנו להפנים את ההבדל שבין הסמל למציאות שהוא מייצג, לשימור הקשר שבין "מסמן" ל"מסומן", לא לביטול הסמליות באשר היא. עם הוא לא רק "סך כל האנשים הרואים עצמם כבני עם" – אותם אנשים זקוקים לשפה משותפת של סמלים על מנת שיוכלו לדמיין את חברותם המשותפת בקהילה העממית בת המיליונים הזו. הרי הם אינם יכולים להפגש כולם בקפה השכונתי. אכן אנחנו לא צריכים להמתין לאירופה שתציל אותנו, אבל אין אפשרות שנוכל להתעלות מעל הסמלים שמייצגים את המציאות העגומה שבה אנו חיים. כוחנו טמון ביכולת להבין נכונה מה הם מייצגים.