סיפור מאבק העובדים הכושל במפעל חיפה כימיקלים-דרום הוא תמונת מצב של החברה הישראלית. על רגל אחת, מדובר בהפרטת נכסי ציבור בנזיד עדשים למקורבים; חברות כוח אדם המתפקדות כחברות עבדים; מפעל המתנכל לעובדיו; הסתה ופרוד בין בניהם של עולי שנות החמישים לעולים מחבר העמים; משטרה הפועלת בשירות בעלי ההון; חברות אבטחה הפועלות ככנופיות; זיהום הסביבה; הסתדרות בחידלון; בית משפט תחת איום; ועד עובדים מתקרנף, ומעל לכל – חוסר אונים גדול.
בבוקר חם של חודש יוני 2003 יצאנו חברי ההתארגנות "חברה צודקת" לפגישה עם שלומי פינטו ואסי קסוקר עובדי מפעל חיפה כימיקלים-דרום. מדבריהם הצטיירה תמונה קשה.
חיפה כימיקלים שנבנה בכספם של אזרחי מדינת ישראל, הופרט על ידי אריק שרון שכיהן כשר המסחר והתעשייה בשנת 1985 ונמכר לחברו הטוב אריה גנגר במחיר של 12 מיליון דולר בעבור רבע מהמניות (מדובר במפעל שמחזור המכירות שלו מסתכם בכ-300 מיליון דולר בשנה). בשנת 1996 בוטל הסכם העבודה הקיבוצי של המפעל הצפוני, באמצעות ועד העובדים. המפעל הדרומי הוקם מראשיתו כך שכל עובדיו הם עובדי חברת כוח אדם.
העובדים משתכרים שכר מינימום והיחס אליהם הוא כאל מכונות. בחדר האוכל אוכלים בשיטת "הכסא החם". רעיונות לארגן פעילות חברתית נתקלות בהצעות לעסוק בעבודות ניקיון. תלונות על בעיות רפואיות מסתיימות בפיטורים מידיים, וכמובן שהנהלת המפעל (שכנראה הפנימה מעל המשוער את רעיון הרב-תרבותיות) משכילה לשסות את העובדים אלו באלו על רקע אתני. העובדים החליטו להתארגן בוועד מסודר, אספו חתימות, פנו להסתדרות, וחיכו לשעת כושר.
אות הפתיחה למאבק הפומבי ניתן בעקבות פיטוריו של עובד שנרדם במהלך משמרת לילה. 11 מחבריו ביקשו לשנות את רוע הגזירה ונפגשו לשם כך עם נציגי ההנהלה. בתגובה קיבלו ארבעה מהם מכתבי פיטורים באותו היום. כאשר הגיעה למפעל נציגה של ההסתדרות בכדי לעזור להם, לא ניתן לה להיכנס בשער. העובדים החליטו לחסום את הכניסה למפעל למשאיות, ולהתבצר – דבר שגרר הבאת 80 בריונים המשתייכים למה שידוע גם בכינוי "חברת אבטחה", כשהם חמושים באלות. באלימות פראית הם השתלטו על המפעל ודחקו את העובדים לכניסה – שם המשיכו לחסום את המעבר למשאיות. שוטרי יס"מ אשר הוזעקו באישון לילה, כיתרו את העובדים ואיפשרו את כניסת המשאיות. ניסיונות של עובדים להתקשר בטלפון להסתדרות כדי לברר את חוקיות הפעלת המשטרה בדיכוי עובדים, נענו באיום "אם לא תעזבו את הטלפון נשבור לכם את האצבעות". גם בואו של יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ לא הרשים את ההנהלה, אשר הפעילה נגדו ונגד העובדים שאיתו את קלגסי האבטחה.
בשלב הזה פנתה ההנהלה לבית הדין לעבודה. בדיון ראשון הוחלט שתוך 48 שעות העובדים שביקשו להתארגן יגישו את רשימת העובדים שהביעו את תמיכתם במהלך, בעוד שההנהלה תציג את הסתייגויותיה. בתמורה הסכימו העובדים לאפשר למשאיות להיכנס ולצאת את המפעל. לאחר יומיים הוגשו הרשימות, אך עורך הדין של ההנהלה ניסה לעכב את הדיון בתואנה שהוא זקוק לזמן נוסף. השופט אילן סופר הביע מורת רוח אך התחושה היתה שהוא קיבל את בקשת ההנהלה. ואכן, ביום ראשון בשעה 6:00 בבוקר התייצבו "נציגים", שליחי ההנהלה, והקימו "ועד" פנימי הכפוף בעצם להנהלה. באותו היום, ב-15:30 הוזמנו כל העובדים (שלא שובתים) למפעל כדי לחתום על "הצטרפות" לוועד – כאשר המנהלים עומדים ומפקחים מעל.
אולם השופט לא התרשם. בהחלטה שניתנה ב-2 ביולי 2003 הכיר השופט בהסתדרות כנציגה האותנטית של העובדים וקבע כי הזכות של העובדים להתארגן בוועד – היא "זכות יסוד". השופט גינה בחריפות את ניסיון ההנהלה להקים ועד מטעמה, וראה בו תרגיל לא לגיטימי. בהחלטתו כתב השופט: "המסקנה המתבקשת היא שהמבקשים התערבו ברצונם החופשי של העובדים… תופעה חמורה זו ראויה לכל גינוי במערכת יחסי העבודה והיא פוגעת כאמור בזכות יסוד, שהיא חופש ההתארגנות".
זה היה השלב בו נפגשנו עם נציגי העובדים שבעקבותיה שלחנו מכתב מחאה לאבי פילוסוף, יו"ר ההנהלה, שבו הובעה מחאה על היחס לעובדים. על המכתב חתמו באופן חסר תקדים במאבקי עובדים אנשים כגון סמי שלום-שטרית, מנחם בן, מאיר בוזגלו, נסים קלדרון, ענת מאור, יוסי ביילין, שלמה סבירסקי ועוד רבים וטובים. בתגובה קיבל כל אחד מחותמי העצומה מכתב אישי מפילוסוף בו הוא מאיים בהגשת תביעת דיבה. בעקבות האיום ערכנו הפגנה ליד ביתו בהרצליה פיתוח בה חילקנו פליירים לפיליפיניות (הן היחידות שמסתובבות שם ברחוב), הקרנו את הסרט שהכנו על מה שקרה, ואף נתקלנו באבי פילוסוף עצמו, שיצא לקראתנו עם בקבוקי מים מינרלים (זה מה שכתוב בספר "איך להגיב למפגינים ליד ביתך"), ונכנס עמנו לעימות מביך ברמתו שכלל גם הצעות לבוא ולעבוד במפעל. ההפגנה זכתה להדים בכלי התקשורת והרגשתנו בכלל היתה חיובית.
אולם תגובת הנגד לא איחרה לבוא.
מבחינה ארצית, הוחלט להעלות את בית הדין לעבודה על המוקד, אשר מאז פסק דין תקדימי שפירסם ביוני 99′ בראשות סטיב אדלר, בו הוסרה כמעט לחלוטין ההגבלה על חופש העיסוק של עובד המבקש לעבור ממעסיק למעסיק, הצטייר כאויב ההון מספר אחד. אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר וסרסור עובדים בעצמו, פנה לשר המשפטים יוסף לפיד בדרישה לבטל את בית הדין לעבודה, או כלשון האורווליאנית הידועה: "לשלבו במערכת המשפט הכללית". ההצעה אכן נכנסה לחוק ההסדרים האחרון וגם אם בסופו של דבר לא יצאה לפועל, הרי בית הדין מיהר להפנים את איומי השלטון לחסלו, והחל מאז לשמש באופן קבוע כמנגנון לפירוק העובדים מנשקם היחיד – השביתה הכללית.
מבחינת המפעל, התגובה היתה חריפה אף יותר. חוקר פרטי שנשכר על ידי ההנהלה החל לבצע חקירות על "חבלות" כביכול במתקני החברה. מרבית חברי הוועד שזומנו לחקירה לא חזרו לעבודה. עובדים התבקשו להיחקר בפוליגרף. בפני עובדים נוספים נטען שקיימות ראיות חזקות כנגדם, הם אוימו בתביעה, והוצע להם פיצוי כספי תמורת פרישה ללא תביעה. רוב הנחקרים העדיפו לפרוש. אחד שביקש לחשוב על ההצעה וביקש לצאת ולעשן סיגריה גילה שאחד המנהלים נעמד לידו על מנת לוודא שהוא לא מנצל את עישון הסיגריה להתייעצות טלפונית. עובדים שעבדו במתקן ליצור מלחי זרחן והיו חברי הסתדרות ושותפים להתארגנות גילו שהמתקן נסגר בטענה שהוא אינו רווחי – ששת עובדיו פוטרו. המתקן נפתח מחדש כעבור כשבועיים, ואויש בעובדים אחרים. מנהל עבודה בכיר שהצטרף להתארגנות הועבר מתפקידו הבכיר וקיבל משרת זוטר. שלושה שבועות הוא ניסה לשנות את רוע הגזירה ולבסוף התייאש ועזב, כאשר הנהלת המפעל מעבירה חוות דעת שליליות עליו למקומות עבודה אחרים אליהם ניסה להתקבל. עובד אחר, שהיה בחופשת פציעה בעקבות תאונת עבודה, הואשם עם חזרתו לעבודה על ידי אנשי ההנהלה שבזמן החופשה התרועע עם אנשים בעייתיים. הוצע לו כסף וההנהל הביאה לפרישתו. כך נותרו מההתארגנות הראשונה כעשרים עובדים בלבד. אף שלומי פינטו, מראשי המאבק, פרש ובראיון שנתן לאחר עזיבתו נראה כי הפנים היטב את המסר. "אני לא מעורב בזה יותר. אחרי המאבק הזה הבנתי שאין ‘אנחנו’, יש רק ‘אני’. כל אחד צריך לדאוג לישבן שלו".
בשלב הזה, בניסיון נואש לעצור את הסחף, נפגשנו שוב עם נציגי העובדים ועירבנו אף את "קו לעובד" שהעמידה עורך-דין לטובת העובדים שירצו להילחם בפיטורים. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.
כיום המאבק נגמר. רוב העובדים שהיו הלוחמים האמיצים ממפעל חיפה כימיקלים כבר אינם עובדים במפעל. אחרים הורידו פרופיל וההנהלה דואגת לקבל עובדים מקרב העלייה הרוסית שכטיבם של מהגרים חוששים לעשות בעיות.
אם בכל זאת מנסים להפיק לקח כלשהו, להוציא מתוק מעז, חייבים להבין כי מאבקי עובדים אינם עניין להתארגנויות ספוראדיות ויש לארגנם במסגרת של מאבק כולל בשיטה בכלל, וחברות כוח אדם שהן אבן היסוד של השיטה בפרט.
זה באמת נורא, אבל לא עושה רושם שאפשר להסתמך על ההסתדרות. האם היא לא מעורבת בשביתות השחיתות בנמל, או בטרור של חברת חשמל? היה צריך לתת כוח לבית הדין לעבודה, שיהיה בלתי תלוי לחלוטין, שאנשיו יזכו בשכר הולם וייבחרו לא רק בגין תואר במשפטים אלא בנוסף לאחר בדיקה אישיותית, אם זה אפשר בכלל, והם יחרצו בעיניני עבודה. התארגנות שאין עימה ממון לא תצליח להחזיק מעמד, וממון מביא בעקבותיו, כנראה, גם שחיתות. זה דבר והיפוכו וכל שנותר לצערי, זה לסמוך על טוב ליבם של פילנטרופים.חברות כוח האדם הם דרישה של השוק, הם לא היו צומחים אם השוק לא היה מבקש אותן או משלם להם. יחד עם זאת יש להגביל את פעילותם ולאכוף חוק שלא יאפשר לגזול את העובדים.
עצוב. האם כל זה במצב היום הוא לא מעט מדי מאוחר מדי?
ממה שקראתי על פרשת כימיקלים חיפה ה באתרים של "חברה צודקת" ו"קו לעובד", נראה שאבי פילוסוף הוא אדם חצוף ביותר, שמנצל את הידע המשפטי שלו לכתיבת "מכתבים" שכל מתמחה במשפטים היה מזהה אותם כזריית חול בעיני הציבור/הצד שכנגד, כולל עיוות של פסקי דין שניתנו ע"י בית-משפט. אמנם אשתו דליה רבין לא בהכרח שותפה למעשיו, אבל שניהם קשורים לאגף ה"מתקדם" של מפלגת העבודה וזה מלמד עליהם משהו.
אמנם, בסופו של דבר ביה"ד לעבודה פסק לטובת העובדים בחלק מהעניינים, אבל נראה לי שכבר בשלבים הראשונים יהיה עליהם להיעזר בייעוץ משפטי כדי לפעול ביתר תבונה. לגופו של עניין, אני לא ממליץ לאף אדם להדתמד באלימות, אבל אם מביאים נגד עובדים מאבטחים חמושים הם רשאים להגן על עצמם ולא רק באמצעות הידיים, לפחות כדי שההנהלה תחשוש בפעמים הבאות להשתמש באמצעים כאלה, או כפי שאמר הקיסר קליגולה "לא איכפת לי שישנאו אותי, כל זמן שיפחדו מפני"
אגב, בניגוד למה שכתב ספירו אין זה נכון שבית-הדין לעבודה ביטל "כמעט לגמרי" בפסיקותיו את ההגבלות על חופש העיסוק של עובדים אלא רק צמצם אותן, ופסיקה זו אושרה ע"י בית-המשפט העליון.