טבח הילדים הפלסטינים ברפיח כמו גם הרס הבתים של חפים מפשע שהפך אלפי בני אדם לחסרי קורת גג, בהם תינוקות, ילדים, נשים, זקנים וחולים, מעלה באופן טבעי את השאלה: האם זה מקרה שבמקום ששרון נמצא בעמדת פיקוד, שליטה ושלטון, מתבצעים פשעי מלחמה? דומני שלא, זה טבוע בדרכו של האיש. לרשימה המתארכת של פשעי מלחמה שבוצעו במקום בו שרון מצוי בעמדת לחיצה על ההדק, מאז ימי קיבייה ועד סברה ושאתילה, מיתוספים עתה פשעי מלחמה חדשים: טבח הילדים והרס הבתים ברפיח.
אין פירוש הדבר כי בימים ששרון היה באופוזיציה לא התבצעו פשעי מלחמה. הכיבוש הישראלי טומן בחובו את פשעי המלחמה, אבל אין ספק ששרון הוא פירומן עם קבלות, איש שמתקשה לחיות בלי להצית תבערות.
שרון נמצא כיום ללא ספק באחת משעותיו המוצלחות של פירומן: אין כמעט מי שיעצור אותו משום שפירומן אחר, האחראי על התבערות בעולם, הנשיא בוש, תומך בו. מצב שמקשה ללא ספק על המאבק נגדו.
יחד עם זאת הבה נזכור כי לא מעט שליטים מושחתים כמו שרון שנתמכו על ידי ארה"ב, מצאו עצמם לאחר שהושקעו בהם מיליארדים, בפח האשפה של ההיסטוריה.
בינתיים, המעט שאני יכול לעשות, הוא לשלוח מכתב ראשון לארבעת האנשים הניצבים בצמרת הפיקוד על פשעי המלחמה ברפיח: ראש הממשלה שרון, שר הביטחון מופז, הרמטכ"ל יעלון ואלוף פיקוד הדרום הראל. וכך כתבתי להם מטעם בית הדין הפלילי הבינלאומי שאני הקמתי:
הנדון: מעצר וכתב אישום
בעקבות טבח הילדים שבוצע ב-19.4.2004 על ידי צבא הפלישה הישראלי ברפיח, החליט התובע של בית הדין להגיש נגדכם כתב אישום על ביצוע פשעי מלחמה.
כתב האישום יכלול גם סעיף בדבר הריסת בתי אזרחים שהפכו אלפי בני אדם, בהם תינוקות, ילדים, נשים, זקנים וחולים, לחסרי קורת גג – פשע מלחמה אף הוא.
מרגע שכף רגלכם תדרוך במרחב הפעלת סמכות בית המשפט, תעצרו והשופטים יחליטו אם לעצור אתכם עד תום ההליכים או להסתפק בחלופה אחרת.
עם מעצרכם יוגש לכם כתב האישום ותוכלו להתקשר עם כל עורך דין על פי בחירתכם.
השבוע שלחתי לשלושת שופטי בית המשפט העליון את המכתב הבא:
לכבוד שופטי בית המשפט העליון
אליהו מצא
דורית בייניש
אליעזר ריבלין
רחוב שערי משפט, הקריה, ירושלים
החלטתכם (דיווח בעיתון "הארץ" 17.5.2004) לדחות את העתירה של תשעה מתושבי רפיח שביקשה להפסיק את פשע המלחמה של הריסת בתים על ידי צבא הכיבוש הישראלי ברפיח, הופכת אתכם שותפים לפשע מלחמה.
פסיקתכם המתירה לצבא הכיבוש והפלישה הישראלי להמשיך ולהרוס בתים שהופכת אלפי בני אדם, בהם תינוקות, ילדים נשים, זקנים ואנשים חולים לחסרי קורת גג, הינה אכזרית, בלתי אנושית, מנוגדת לחוק הבינלאומי ולזכותו הבסיסית של אדם לקורת גג (ראו דו"ח אמנסטי על מדיניות הריסת הבתים – "הארץ" 19 במאי 2004).
לפסיקתכם מיתוסף נופך של חומרה יתירה לאור העובדה שלא היתה מונחת על צווארכם חרב עריפת ראשיכם, נימוק ששופטי גרמניה הנאצית, שהועמדו לדין במשפטי נירנברג, השתמשו בו כעילה מקלה לפשעיהם השיפוטיים. לכם היתה ברירה. שערה לא היתה נופלת מראשיכם אילו פסקתם על פי צו זכויות האדם שתואם גם את החוק הבינלאומי ואף הישראלי בדמות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שקיבל בישראל מעמד חוקתי.
האישור הגורף שנתתם לצבא הכיבוש להמשיך במלאכת ההריסה, הופכת אתכם לשופטים פושעים שראוי להעמידם לדין בבית המשפט הפלילי הבינלאומי.
התמונות קורעות הלב הניבטות מעמודי העיתונים בהן נראים נשים וילדים עם מעט מטלטליהם שהצליחו להציל מביתם ההרוס, נסים בבהלה מצבא הכיבוש הישראלי, מזכירות לי תמונות דומות של יהודים במלחמת העולם השנייה שנסו מאימי צבא הכיבוש הגרמני.
לאור הזיכרון ההיסטורי שאנו נושאים איתנו כיהודים, פשעיכם כבד מנשוא.
בישראל אתם נהנים מחסינות ואין בידי לפעול נגדכם מעבר למחאה והפגנה. אולם מאחר שאני גם אזרח הקהילה האירופית, אני מבטיחכם נאמנה, כי אם בדרך כלשהי תצטלבנה דרכינו, אפעיל נגדכם מעצר בידי אזרח, במטרה להעבירכם לבית הדין הפלילי הבינלאומי, כדי שיחליט מה לעשות בכם.
גדעון ספירו
חגיגה מאוסה ודוחה
מזה שבועיים, לאחר 66 שנים, אני גר מחוץ לירושלים, וכבר זכיתי בבונוס נאה. השנה לא אהיה בירושלים ב"חג" המאוס והמעוות הקרוי "יום ירושלים" לרגל מה שמכבסת המלים של הכיבוש הישראלי מכנה "איחוד ירושלים", ויש המרחיקים לכת בסירוס מושגים ומכנים זאת "שחרור ירושלים".
דומה כי הסופר ג’ורג’ אורוול לא היה יכול להמציא חג יותר אורווליאני, שהרי דווקא ביום הזוי זה, מודגש יותר מאשר בכל יום אחר פירודה וחלוקתה של ירושלים במסגרת משטר האפרטהייד הנהוג בה כלפי חלקה הפלסטיני.
אם במשך כל ימות השנה סובלים הפלסטינים ממזרח ירושלים מיחס מפלה וגזעני מצד רשויות השלטון הישראליות, עירייה וממשלה כאחד, בא יום זה ומכפיל ומשלש זאת. ביום זה מצויים תושבי מזרח העיר כמעט בסגר. על גגות הבתים ניצבים שוטרים וחיילים ישראלים חמושים בנשק וידם דרוכה לירות בפלסטיני הראשון שיעורר את חשדם (גם אם יתברר לאחר מכן שלא היה יסוד לחשד כלשהו).
זהו חג בעל אופי רודני, מזכיר את סוג החגים של משטרים טוטליטריים, בהם מנסה השלטון להפיח "שמחה" שבעצם אינה קיימת. כפי שבברית המועצות היו חברי המפלגה הקומוניסטית מתגייסים "לחגיגות המוניות" שעה שעיני מרבית האזרחים נותרו כבויות מחמת הסבל והמצוקה, כך אף כאן.
לפלסטינים במזרח העיר בוודאי שאין סיבה למסיבה אל מול התלאות והיסורים שהכיבוש הישראלי מכביד עליהם. אבל גם להמוני הירושלמים במערב העיר, העיר הענייה בישראל, אין סיבה לחגיגה, שהרי הם יודעים מחיי היום-יום את האמת, שלא זו בלבד שאין איחוד ואין שחרור, אלא שהם ממשיכים לסבול מעוני, ממצוקה, מאבטלה, אם כי רבים מהם טרם הפנימו את הקשר בין מצבם הכלכלי הקשה לבין תועבת הכיבוש.
הכנופיה המשיחית של גוש אמונים ממלאת ביום חגא זה את תפקיד "שמחת ההמונים" וחבריה מנסים, בדומה לחברי מפלגות וארגונים העומדים לרשות דיקטטורות פאשיסטיות, למלא את תפקיד "שמחת ההמונים" המגויסת. הם עושים פרובוקציות לפלסטינים בצעדות קולניות במזרח העיר, תוך גיוס הקב"ה משל היה מארגן חגיגות, אלא שגם זה אינו מצליח להפוך את היום הזה לחגיגת המונים עליזה ושמחה.
יום ירושלים הוא חלק מעבודת האלילים שמקדשת אבנים, שלמרבה הפלא שותפים לה חילונים ודתיים. אין הבדל בנושא זה בין מי שהיו ראשי עיר חילוניים, טדי קולק ואהוד אולמרט אוכלי טריפות ונבלות, לבין אורי לופוליאנסקי החרדי "הכשר" בעל הכיפה השחורה וסגניו חובשי הכיפה הסרוגה מנשקי המזוזות. אלה ואלה עובדי אלילות הפתקים בכותל.
מתי תהיה סיבה לשמחה? כאשר ישראל תשתחרר מממדינותה הגזענית והקולוניאלית והפלסטינים במזרח ירושלים ובשאר השטחים הכבושים ישתחררו מעניבת החנק של הכיבוש והאפרטהייד.
או אז תהיה סיבה לחגוג את יום השחרור האמיתי.
משפט מבוים בנוסח קומוניסטי-פאשיסטי
בית המשפט הישראלי בתל אביב הרשיע את מרואן ברגותי. וכי מישהו ציפה לפסק דין אחר? מדובר במשפט מבוים בנוסח דיקטטורות פאשיסטיות או קומוניסטיות בהן בית המשפט מגויס על ידי משטר הדיכוי כדי להרשיע את אלה הנאבקים נגד העריצות.
ערכה של ההרשעה לא שווה את הנייר עליו נכתב. משטר הטרור הישראלי בשטחים הכבושים באמצעות נציגיו בבית המשפט, מרשיע את הנאבק נגדו בחברות בארגון טרור. היש אבסורד גדול מכך? רוצחי ילדים ונשים מצבא הטרור הישראלי מרשיעים את ברגותי ברצח. הלכך ייקרא משפט? זהו משפח.
מרואן ברגותי לא שונה מכל לוחם חירות אחר שאוחז בנשק במאבקו נגד משטר כיבוש קולוניאלי, או משטר אפרטהייד, החל בג’ורג’ וושינגטון, עבור לג’ומו קניאטה ונלסון מנדלה וכלה במנחם בגין ויצחק שמיר.
אין פרוש הדבר כי שיטותיו של ברגותי הן הבחירה שלי. כל אימת שהיתה לי הזדמנות להעלות את דעתי על המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש, הדגשתי כי אני חסיד המאבק הבלתי אלים אותו הנהיג ד"ר מובארק עוואד. מאבק לא חמוש הוא הדבר האחרון שישראל מעוניינת בו, לכן גירשה את ד"ר מובארק מישראל.
"אביר איכות השלטון"
השבוע התקיים טקס הענקת תוארי "אביר איכות השלטון" מטעם התנועה לאיכות השלטון בישראל, בראשותו של עו"ד אליעד שרגא. אין ספק שהתנועה הצליחה להתברג לקונסנזוס, עד כד כך שהטקס משודר בשידור ישיר בטלוויזיה בדומה לטקס חלוקת פרס ישראל.
מאחר ואליעד שרגא הוא כבר "נכס לאומי", אזיי גם בחירת המועמדים נעשית על פי שיקולים פוליטיים של איזון בין שמאל לימין. השנה הוכתרו כאבירים אנשים שהקשר בינם לאבירות ואיכות שלטון הוא מוזר ביותר. למשל שופט בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי, האיש שעמד בראש הוועדה שהכשירה עינויים בישראל, קיבל את התואר. כך גם מי שהיה ראש מח"ש ערן שנדר, שבתפקידו סגר לא מעט תיקי שוטרים שפגעו בזכויות אזרחים ערבים ופגע קשות בחופש העיתונות בפרשת גלאט ברקוביץ, שעה שפלש והאזין לשיחות עיתונאי "הארץ" ברוך קרא, או השרה ציפי לבני, כאילו אינה חברה בממשלה המושחתת ביותר שהיתה בישראל. היו גם מועמדים ראויים כמו המחנך ד"ר נמרוד אלוני, הנאבק למען חינוך הומניסטי והטמעת ערכי זכויות אדם. השאלה שהטרידה אותי, מה עושה אלוני בחברה המוזרה הזו? בשיחה שקיימתי עמו הוא הסכים שיש כאן בהחלט שאלה לדיון ציבורי. כאשר הוא שוקל את הדברים בין כף זכות וכף חובה, הגיע למסקנה כי הוא אינו זה שמחליט על המועמדים ולכן גם לא נושא באחריות לבחירתם. הוא שמח על הכרה ציבורית בעבודתו וזה מה שהכריע את הכף. הוא טוען שיש להיזהר מטוהרנות, שמובילה להחרמה של כמעט כל מי שקשור לממסד השלטוני. הוא עושה אבחנה בין פרגמטיזם ואופורטוניזם. הוא משתדל להיות פרגמטיסט מבלי לגלוש לאופורטוניזם. אני נוטה להסכים.
לשמואל
תודה
אני שמח שבזמן פשעי המלחמה שסובבים אותנו יש לך נושאים חשובים כמו חילול קברו של הבבא-רבין, פושע מלחמה גדול בזכות עצמו.
ממש מדכא לחיות במקום שבו מה שנחשב לשמאל זה פולחן אישיות לרבין…
יורם בר-חיים
הגם שאני מסכים כי היריקה על אנדרטת הזכרון של רבין ליד בנין העירייה היא מעשה חסר טעם, אני חולק על העמדתו של היורק לדין, בוודאי על הרשעתו.
לדעתי היריקה על קברו של איש פוליטי השנוי במחלוקת, צריכה לחסות תחת מטרייה של חופש הביטוי. בשעתו פורסמה הידיעה על התנהגות דומה של אזרח ישראלי מול קברו של הרוצח גולדשטיין בהתנחלות קרית ארבע.
ככל שזכור לי האיש לא הועמד לדין, וכך נכון. דין אחד לכל היורקים, בין מימין ובין משמאל.
השופטת טעתה כאשר הכתירה בפסק דינה את רבין "כמנהיג דגול". הערכות פוליטיות כאלו אינן כלולות בכתב המינוי של שופטים.
מרואן ברגותי הורשע בצדק , הוא הסית ואירגן רצח יהודים חפים מפשע בשם "המאבק נגד הכיבוש"
הוא איננו חף מפשע וכל הצדקה של מעשיו בידי אנשי השמאל "אבירי המוסר והצדק" היא אווילית
מרואן ברגותי אינו מכיר בפסיקותיו של בית המשפט הישראלי כיוון שלפי דבריו עפ"י
הסכם אוסלו אין לבית המשפט הישראלי זכות לשפוט על עבירות לכאורה שנעשו בתחום הרשות הפלשתינית , ועל זה נאמר שאם הוא באמת כיבד את ההסכמים שנחתמו באוסלו ושבפירוש אמרו שאת בעית הכיבוש פותרים בשולחן המו"מ ולא באלימות הוא לה היה נדרש למאבק אלים ורצחני נגד יהודים
לעמירם נבו,
אילו היתה מדינת ישראל מכבדת את חתימתה על הסכמי אוסלו, ובעיקר את הציפיות שהיו לפלסטינים מהסכמים אלה, (סיום הכיבוש ופרוק ההתנחלויות), האיניתיפאדה הנוכחית קרוב לוודאי לא היתה פורצת.
מדינת ישראל לא זו בלבד שלא מילאה אחר התחייבויותיה אלא הפרה אותן בצורה בוטה באמצעות האצת הבנייה בהתנחלויות, המשך שוד הקרקעות הפלסטיניות והכבדת עול הכיבוש על האוכלוסיה הפלסטינית.
אנא זכור, כי לפני עליית שרון לסיורו הפרובוקטיבי ברחבת המסגדים, הטריח עצמו הנשיא ערפאת לביתו של ראש הממשלה דאז ברק, וביקש ממנו, ממש התחנן, לא לאשר את הביקור הזה, כי המצב בשטחים הוא מתוח ביותר והביקור יכול להצית תבערה גדולה. ברק סרב לבקשתו של ערפאת, אישר את סיורו של שרון ובכך תרם תרומה מכרעת לפריצת המרד הגדול.
זכותו של עם כבוש להשתחרר מעולו של הכובש היא זכות אוניברסלית המוכרת במשפט העמים. ישראל כפתה על הפלסטינים את המאבק בכיבוש והמשפטים שהכובש הקולוניאלי הישראלי עורך לפלסטינים ולמנהיגות הפוליטית בפרט הנאבקים בכיבוש, הם חסרי ערך ודומים למשפטי האפרטהייד בדרום אפריקה שהלבנים ערכו לשחורים שנאבקו בדיכוי ובגזענות.
ככל שלא נעים לישראלים להודות, המאבק הפלסטיני כבר נושא פירות. בלעדיו שרון לא היה מעלה על הדעת את הנסיגה מעזה ("התנתקות" במכבסת המלים של הכיבוש). פשעי המלחמה שישראל מבצעת בימים אלה ברפיח, כנקמה על פעולות התנגדות מוצלחות של הגרילה הפלסטינית נגד צבא הכיבוש הישראלי, לא משנות את התמונה הבסיסית, שבעזה הפלסטינים בציודם הדל כבר הביסו את הצבא הישראלי האדיר המצוייד בכל הטנקים, הטילים, המטוסים והצוללות.
הנסיגה מעזה תפיח ללא ספק רוח גבית במאבק הפלסטיני בשטחי הגדה, עד שגם משם תיסוג ישראל.
הפלסטינים למדו כי ישראל מבינה רק את שפת הכוח.
לגדעון שלום, מצטער אני על עזיבתך את ירושלים. עבורי העיר כעת אנושית פחות. אני מקווה שרגישויותיך, הבנותיך וכעסך לא יכהו עקב שינוי מקום המגורים.
מכתביך לראשי המדינה, ושופטי בית המשפט העליון הם מרוממי רוח.
המשך בדרכך, בבקשה.