מה שמתרחש כעת בעיראק – קרי, המאבק לגירוש האמריקאים, ומה שמתרחש בשטחי הכיבוש – הוא מאבק אחד – המאבק נגד האימפריאליזם האמריקאי ושותפו הנאמן הרוצח אריק שרון. זה המאבק האמיתי. במדינות ערב ובפלסטין יש רוב למאבק זה, אשר זוכה לתמיכה בינלאומית מצד כל מי ששוחר שלום וחופש. עובדה זו היא שצריכה לעמוד בבסיס הטקטיקה של מפלגה כמו מק"י, וכך צריכות להיגזר מסקנות הפעולה. חיכיתי שברוח זו יתנהל הדיון והמסקנות בכנס שהוגדר כמושב השני של הוועידה ה-24 של מק"י. אולם לצערי לא כך היו הדברים.
לדוגמה: התנהל ויכוח האם המאבק לחיסול הכיבוש ניתן להגדרה כפטריוטיות? בישראל הרוב המכריע של הציבור מגדיר את הרציחות בעזה ובגדה ואת כל מעשי הדיכוי האכזריים כמאבק פטריוטי. זה עבורם פטריוטיזם. האם זה מה שצריך להפריע לנו להגדיר את המאבק לזכויות שני העמים ולשותפות בין שני העמים? אולם בוועידה היו מי שבכל מחיר תבעו להגדיר פטריוטיזם – כאילו בזה נרכוש אהבה ותמיכה במחנה השלום.
ולבעיה נוספת, מאז שהוקמה החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (מאיר ולנר, טופיק טובי, אמיל תומא ואנוכי) היה לנו ברור שחד"ש תקום כחזית עצמאית – מסגרת פוליטית ולא אידיאולוגית. וכל חוג וכל פרט המסכים לששת עקרונות חד"ש מתקבל בברכה. עקרון זה הודגש בכל ועידות המפלגה. עד שבשנים האחרונות עקרון זה הופר, טושטשו ההבדלים בין חד"ש למק"י ולמעשה מה שהודגש במושב זה של הוועידה – כשותפות בין מק"י לחד"ש – עוזר לטשטוש זה ונוגד לעקרונות היסוד של חד"ש. מדובר כעת על שותפות בין מק"י לחד"ש ולמעשה זה מונע את התפתחותה של חד"ש.
בפעילותי אני נפגש תדיר עם רבים במחנה השלום ומתנגדי הכיבוש, והאמת שתענוג לשוחח איתם. עמדות כה ברורות נגד הכיבוש, נגד המדיניות הריאקציונית הציונית של הממשלה ושל המפלגות הציוניות. רבים מהם קרובים לעמדות של מק"י וחד"ש למרות שלא מסכימים לעמדות האידיאולוגיות של מק"י.
ועוד שאלה ובעיה – מי שמקבל את ההערכה בקשר למאבק האנטי-אימפריאליסטי המתנהל במיוחד באזור שלנו ע"י עמי ערב, צריך לברך על היוזמה של הנהגת הליגה הערבית שהזמינה מנהיגים פלסטינים (כולל חברי הכנסת של חד"ש) לדיון על שיתוף פעולה במאבק נגד הכיבוש למען העם הפלסטיני בשטחים.
מה רע במפגש כזה? ליהודים ולציונים מותר להיפגש וזה מוגדר "כשר", ואילו מפגש עם נציגות הליגה הערבית זה טרף? במה זה יפגע באחדות היהודית-ערבית של מק"י?
בדיוק אישים כמו עוזי בורשטיין לא נדרשים למחנה השלום הישראלי.
חופש הדיבור והיכולת להעביר ביקורת המתאפשרים דרך משטרים דמוקרטיים, הינו דבר אחד. אבל האמונה והתמיכה בעולם לא דמוקרטי, קרי משטרים קומוניסטיים, משטרים פסאודו דמוקרטיים(מצריים), מונרכיות כאלו ואחרות, והשימוש אותו עושה אדון בורשטיין במה שלא מקובל בעולם בו הוא תומך(חופש הדיבור) כנגד משטרים דמוקרטיים הינו ניצול ציני ואופורטוניסטי.
זה לא שאיני מסכים עם חלק מדבריו, רק שממפריעה לי זוית הראייה החד צדדית, המתעלמת מהחטוטרת שעל גבו הוא, בביקורתו אחרים.
זה מזכיר לי מאוד את התנהגות האירופאים ערב מלחמת המפרץ בהשתלחותם הבלתי מרוסנת,לא רק בבוש, כי אם כנגד העם האמריקאי כולו.
להזכירכם שאת חוסר היציבות הפוליטי באיזורנו, כמו בחלקים נרחבים באפריקה, אנו יכולים ל"הודות" לקולוניאליזם האירופאי.
מה שעושים היום האמריקאים, כשוטרי העולם, ולא פעם בגסות ובחוסר כבוד, הינו תוצאה של שגיאות אירופה.
התמיכה בשלום וחופש צריכה להיעשות ולהיראות, אבל לא בצורה אותה מדמה לעצמו בורשטיין כנכונה, כי אם דרך ביקורת נוקבת, המתאפשרת במשטרים דמוקרטיים בלבד.