חוסר שביעות רצון וחששות בקרב החיילים האמריקאים בעיראק מתעצמים מדי יום. לרוב אין לכך ביטוי פומבי. חייל המסרב להשתתף במלחמה או בכיבוש עיראק ייאלץ להתמודד עם בית דין צבאי, הסרת דרגות, מאסר ממושך ואף שלילת קצבאות. ואין לשכוח שבקרב חיילי ארה"ב הכובשים את עיראק, יש 37 אלף אנשי צבא שאין להם אזרחות אמריקאית. אותם רבבות חיילים, לרוב מהגרים מאמריקה הלטינית, משרתים בצבא ארה"ב כמפלט מפני האבטלה או על מנת לממן לימודים אוניברסיטאים. אבל לא כולם משלימים עם התפקיד שהוטל עליהם. לפני חודשיים החליט סמל קמילו מחיה (שנולד בניקרגואה) לסרב פקודה ולבקש משלטונות הצבא להכירו כ"סרבן מצפון". מחיה הגיע לארה"ב לפני עשור, הוא היה אז בן-18. מחיה משרת בגדוד 53 של חיל הרגלים במשמר הלאומי של פלורידה, והוא בנו של המלחין קרלוס מחיה גודוי, שהלחין שירים מהפכנים רבים במולדתו ניקרגואה, בהם ההמנון המהפכני הסנדיניסטי.

מחיה הסגיר את עצמו לשלטונות הצבא לאחר חמישה חודשי עריקות. לאחר חופשה בת שבועיים בביתו שבמיאמי סירב מחיה לחזור ליחידתו בעיראק בה שימש מפקד מחלקה ב"משולש הסוני", זירה להתנקשויות דמים בין אוקטובר 2003 למארס השנה. החיילים בשירות פעיל שאינם שבים ליחידותיהם מוגדרים בצבא ארה"ב כ"נפקדים ללא אישור". במלים אחרות – הם עריקים. על פי המטה הכללי של צבא ארה"ב, 600 חיילים, מש"קים וקצינים ששירתו בעיראק מוגדרים כנפקדים ללא אישור. אבל על פי טום אנסינג מארגון הסרבנים הוותיק "סיטיזן סולדייר" (חייל-אזרח) 1,700 חיילים וקצינים ערקו מהמערכה בעיראק בעת חופשתם בארה"ב. לדבריו, עוד אלפים עזבו את ארה"ב לאחר קבלת צווי הקריאה.

עם הסגרתו לגנרל ובסטר בבסיס הצבאי פורט סטיוארט, ביקש קמילו מחיה שיכירו בו כסרבן מצפון. זאת, בעקבות חשיפת מקרי ההתעללות והעינויים של השבויים העיראקים. כך מחיה היה לסרבן הראשון המסרב לשרת בגין "יחס לא הוגן והתעללות באוכלוסייה העיראקית". מחיה הגיע לעיראק בחודש מאי אשתקד, והיה מפקד מחלקה בבסיס חיל האוויר העיראקי אל-אסד. במקום הוקם מחנה לחקירת עצורים עיראקים.

"בחודש יולי 2003 קיבלנו פקודה לענות את השבויים", מספר מחיה בשיחת טלפון. דברים אלה סותרים את גרסת מחלקת המדינה לפיה עינוי העצירים העיראקים החל רק כעבור חודשים רבים – בדצמבר. "העיראקים המסכנים עונו למרות שלא היה ברור אם יש להם קשר עם הקבוצות החמושות, כי לרוב הם נעצרו ברחוב. בשל קשיי שפה לא ניתן היה לחקור אותם, ולכן רבים לא יכלו להגן על עצמם ולהביע את חפותם. קיבלנו פקודה למנוע שינה מן העצירים במשך 48 שעות. כמו כן, כיסינו את עיניהם והודענו להם שעומדים להוציאם להורג. ירינו מעל ראשיהם, אבל פחדם היה גדול כי היריות נעשו בין קירות בטון עבים במיוחד – קירות הבונקרים של בסיס חיל האוויר".

מחיה מצדד בהעמדתם לדין של כל החיילים שלקחו חלק בעינוי עצירים, אבל "לא יתכן שרק הם ישלמו את המחיר. העינויים הם שיטתיים והם חלק בלתי נפרד מהמערכה שמנהלת ארה"ב במדינה הכבושה". לדבריו, בעיראק אין דין ואין דיין, גם במחנות המעצר וגם ברחובות הערים.

Share on Facebook