בסביבה המפא"יניקית שממנה צמחתי, לא כולם אהבו את הטור שלי בשבוע שעבר, שתקף בחריפות הולמת את מנהיג העבודה שמעון פרס, ואת הפגנת ההמונים שהתלקטו לדגלו המפוקפק. אלא שבטרם שככו הדי ההתלהבות מההפנינג הבורגני בכיכר רבין בתל-אביב, וכבר נפגש הראיס פרס עם שליחיו של אריאל שרון, ודן איתו בפעם האלף על הצטרפות לקואליציה הלאומנית שלו. כרגיל בימים אלה, חבר גם חיים רמון לפרס במאמץ המשפיל לזכות בבדל של תיק, ולשרת את שרון באותה מסירות, שבה טיפל גם באהוד ברק.
לרמון, שהיה תמיד חביב עלי באורח אישי, חרף הביקורת הנוקבת שנאלצתי למתוח עליו פעמים אין ספור, יש מנהג נלוז להירתם לשירותם של מנהיגים, שאותם הוא לא מחבב ולא מעריך. כך הפך שלא בטובתו לפודל של אהוד ברק, ועתה גם לאחד המתווכים הנלהבים בין שרון לפרס, כאילו שפרס זקוק לתיווך כלשהו. המעורבות של אריה דרעי אינה ברורה הפעם. האיש שומר על פרופיל נמוך, ונעלם כמעט מקידמת הבמה הציבורית.
אני מקווה שמפגיני השלום הכנים מביאים בחשבון את העובדה, שהרומן הסוער בין מנהיגי העבודה לבין שרון מתנהל בעיצומה של סדרת פשעי המלחמה של ממשלת שרון ברצועת עזה. המסקנה שרצח האזרחים והריסת הבתים אינם מפריעים להם, היא בלתי נמנעת. אני תוהה גם לגבי מנהיגי "שלום עכשיו" עתיקי היומין. אנשי "יש גבול" ו"אומץ לסרב" מספרים לי, שעסקני שלום עכשיו מתנכלים להם בהפגנות השלום, בטענה שהתנועה עוסקת בקידום השלום ולא בזכויות האדם של הפלסטינים בשטחים. נדמה לי שהגיע הזמן לפנות לאנשי השורה בשלום עכשיו בבקשה להתעלם מהמנהיגים, המובילים עוד פעם את צאן מרעיתם לזרועותיו של פרס.
על רקע ההתפתחויות האלה ברפיח ובמערכת הפוליטית שלנו, יודע "מעריב" לספר שיש עתה רוב לחמאס בגדה ואולי גם ברצועה. הכותרת הזאת אינה מקרית, והיא באה לחזק את התודעה הנצית בקרב הציבור הישראלי. קשה להתווכח עם סקרים, ויתכן מאוד שהם משקפים את המציאות הקשה בשטחים, שיש לה השלכות מרחיקות לכת על היחסים בין שני העמים. אבל גם ההערכה הפסימית הנובעת מהסקרים אינה פוטרת אותנו מהצורך לענות על שתי שאלות מרכזיות: מי הביא אותנו עד הלום? ומה עושים עכשיו?
התשובה לשאלה הראשונה היא קלה יחסית. לאורך שנים רבות ניהלנו, חברי ואני, קרב מאסף נגד הממסד על היחס לתנועה הלאומית הפלסטינית. הטענות שלנו שאש"ף היה מורכב מהנהגה מוסלמית-נוצרית עם זרמים חילוניים רבי השפעה, נפלו על אוזניים ערלות. המומחים הגדולים של הממסד, אנשי המוסד והשב"כ, שלא לדבר על הפוליטיקאים עצמם, סברו שאין רע בטיפוח תודעה דתית בשטחים. אם הצעירים הפלסטיניים יעסקו בקוראן, כך סברו, הם לא יצטרפו לתנועת הקשורות באש"ף. כך חזרה ישראל על כל השגיאות של ארצות הברית במרכז אסיה ובמזרח התיכון. וושינגטון טיפחה את אל קעאידה ומנהיגה אוסמה בין-לאדן; ישראל טיפחה את החמאס ואת מנהיגה אחמד יאסין. אותם מדושני העונג שאומרים לנו עתה "סמוך עלינו" בנושא הנשק הגרעיני, הרגיעו אותנו בהבעה הזחוחה שלהם כאשר הזרימו מיליונים למכללות האיסלמיות בגדה וברצועה. בפלישה ללבנון הניח שרון את אבן הפינה להקמת החיזבאללה; בעבודה סיזיפית הניחו אנשי מנגנוני החושך של ישראל את המסד לתנועת החמאס.
אחרי הסכמי אוסלו ניתן היה להפוך את החמאס לתנועה שולית. הפת"ח שלט בכל מקום, וצעיריו חילקו ענפי זית לחיילי צה"ל. רק כאשר התגלתה הרמייה הישראלית, פרחה ההתנגדות. השחיתות ברשות הפלסטינית, המדיניות האמריקאית באזור והאכזבה בשטחים, גרמו לרדיקליזציה של הפתח ולפריחת החמאס. אפשר היה למנוע את התהליך הזה בקלות יחסית, אבל בממסד היו עסקנים ופקידים שרצו להוכיח לעולם, ובעיקר לארצות הברית, שאין עם מי לדבר. השנאה האיומה של הממסד ליאסר ערפאת (לא בדיוק גיבור חלומותיי) אינה נובעת ממעורבותו בטרור, אלא מ"הסכנה" שהוא יצור גוף מדיני שידרוש הסכם שלום המקובל על כל העולם: כל השלום תמורת כל השטחים, ופינוי ההתנחלויות.
החמאס ומנהיגיו הם אויבים קשים, וניתן למצוא שם גם התבטאויות אנטישמיות שאנשי אש"ף נגמלו מהן כבר לפני שנים רבות. אבל דווקא מניחי היסוד לתופעה הזאת בישראל, משתמשים בכוחם הגובר של אנשי החמאס כתירוץ למניעת נסיגות ופינוי התנחלויות אמיתיות בגדה. בסופו של דבר נצטרך לברר ברצינות אם יש בסיס להידברות גם עם האנשים האלה. ייתכן שהם אינם עשויים מעור אחד, ועצם האמונה באיסלם איננה מצביעה על התעלמות מהמציאות ומצרכיו של העם הפלסטיני.
אישית, אני מתייחס בשלילה מוחלטת לתנועות פוליטיות-צבאיות של קנאי דת, מתנגד לטרור (אבל רואה גם בממשלת ישראל גוף טרוריסטי) ומצטער מאוד על ההתפתחות ההיסטורית שאותה תיארתי כאן. אבל אין מנוס גם מהמסקנות החדות הנובעות מהמציאות הזאת, וייתכן שנאלץ לדבר עם אנשים רעים וקשים, שיש להם הרבה דם על הידיים.
נכס אסטרטגי
לדברים שנכתבים כאן אין שום קשר לכדורגל כמשחק, וגם הקוראים האדישים משום מה לענף הזה יכולים לקרוא אותם בלב שקט.
בשבוע שעבר הייתי באצטדיון רמת-גן, בשער 6 שאוכלס באוהדי בני סכנין מכל רחבי הארץ, רובם המכריע אזרחים ערבים. כיוון שבשבת שקדמה למשחק הופעתי בתוכנית פופולרית בטלוויזיה, והגנתי על סכנין בפרט ועל המגזר הערבי בכלל, התקבלתי יפה ביציע. בהעדר בידור חלופי במגזר הערבי, הפופולריות של ענף הכדורגל מרקיעה שחקים, והתחושה שלי ביציע החזירה אותי מיד לירושלים הדלה של שנות החמישים: בלי טלוויזיה, בלי מחשבים, עם ערוץ וחצי ברדיו ועם הכדורגל כבידור כמעט יחיד בשבתות. גם ההתלהבות הכנה, התמימה כמעט, מהמשחק ומהחלומות על זכייה בתארים, החזירה אותי במנהרת הזמן לימק"א של פעם.
בהפסקה טלפנתי לאחי הבכור עוזי, שצפה במשחק גמר הגביע בביתו כדי להחליף חוויות, הרגל של שנים שנקטע וחודש בזכות הטכנולוגיה המדהימה של הטלפונים הניידים. הפועל חיפה, היריבה של בני סכנין בגמר, הובילה 0-1, ומצב הרוח הכללי בשער 6 היה ירוד, וכך גם מצב רוחי. מאחורי עמד אזרח ערבי מדרום הארץ, שהבין כנראה שאני מדבר עם השר לשעבר. עם סיום השיחה טפח על שכמי ושאל, בנאיביות שובת לב שכמעט העלתה דמעות בעיני: "נו, מה עוזי אומר? יש לנו סיכוי לנצח?". פלטתי תשובה קצת מתחמקת ואז הוסיף האיש, גבר כבן 35: "הוא התרשם מההתנהגות היפה שלנו?".
עכשיו קצת כעסתי. החדירה לפרטיותי לא הציקה לי, אבל השאיפה העזה לרצות "אותנו" הרגיזה אותי מאוד. "מה אתם חייבים לו, או לאזרח ישראלי אחר כלשהו?", שאלתי בטון לא הכי סימפטי, "התנהגו אליכם כל כך יפה, שאתם צריכים להתנהג לדוגמה – כפי שאתם באמת עושים – ולהיות ילדים טובים ירושלים? אתה שוכח מה קורה ברגע זה ברפיח?".
האיש שתק לרגע, ואחר כך אמר לי שהוא לא שוכח את רפיח, ושייתכן שהוא הגזים ברצון שלו שכולם, בעיקר אנשי ממסד בכירים לשעבר כמו אחי, יתרשמו לטובה מהאזרחים הערבים. אבל הם נמצאים ברגע גדול בחייהם כקהילה, ורוצים לחלוק את זה עם שאר אזרחי המדינה, יהודים וערבים כאחד.
הבנתי את הדברים ושלחתי אליו חיוך קצת נבוך. אל תדון אדם עד שתגיע למקומו. האיש דואג לאחיו ברפיח, אבל גם מבקש לעצמו מקום תחת השמש. עבורו, יש משמעות לאזרחות הישראלית, גם אם האינטרפרטציה שלו למושג הזה שונה מזו של הלאומנים היהודים.
לכן אינני נוטה לזלזל בחשיבות האירוע ברמת-גן. הוא לא פתר בעיות יסודיות. לא של מים וחשמל, לא של אבטלה, לא של קיפוח מעמדי ולא של אפליה לאומית, אבל הוא היווה הפגנה של השתתפות אזרחית של יותר ממיליון אזרחים ערבים בחיי המדינה, וזה לא דבר של מה בכך בעיני.
אחר כך קראתי ושמעתי דברים יפים שאמרו וכתבו יהודים רבים, שנהנו מזכיית בני סכנין בגביע המדינה, ולא החמיצו את העיקר. אינסטינקט הקיום הבסיסי הנחה אותם להבין, שמלחמה ביותר ממיליון אזרחים תהרוס את המדינה ואת החברה עד תום. מי שחשב שהיינו כמעט בודדים מאז אוקטובר 2000 בקריאתנו לעשות מחוות פיוס רחבות כדי להציל אותנו ממלחמת אזרחים, שלא לדבר על מלחמת דת, טעה והיטעה. הרצון לפיוס קיים בשני הצדדים, והוא אמור לגרום לאנשים חושבים במדינה לשנות את דפוסי פעילותם בחברה, בפוליטיקה ובתרבות, כדי להגיע לשלום פנימי, בדרך לשלום החיצוני.
אחרי שקראתי תגובות חיוביות של מאות ישראלים מן השורה באינטרנט על זכיית בני סכנין בגביע (רובם רחוקים מהשקפת עולם שמאלית, שלא לדבר על שמאל רדיקלי), התחזקתי עוד יותר באמונתי: הגשר נחוץ, חומרי הבניין קיימים, ויש לבנות אותו כמעט בכל מחיר.
לחיים שלום,
למה את חושב שמי שגדל במפלגת העבודה לא אהב את המאמר שלך בשבוע שעבר על פרס? אני אהבתי מאוד. לפי דעתי הפתח נכשל לא רק בגלל ישראל ומנהיגיה אלה בגלל שהוא הפך לתנועה דיקטטורית ששללה את החופש מהעם הפלסטינים בשטחים שבשליטתה ולקחה את הכספים שלו ואת כספי הסיוע לעצמה. החמאס היה מתחזק גם ללא עזרת ישראל זה רק היה לוקח יותר זמן.
קשה לי לראות אותנו מדברים עם אנשי החמאס ולא בגלל שהם עם דם על הידיים אלא בגלל שהם תובעים את הכל כאסטרטגיה ולא כטקטיקה.
ובנושא אחר שמחתי בנצחונה של בני סכנין שהיטיבה לשחק והייתה ראויה לגביע
לחיים שלום,
תמוה בעיני שאתה(וגם אחרים) מייחסים את עליית כוחו של האיסלם הקיצוני לעידודו כביכול ע"י ישראל. התחזקותו היא חלק מתהליך מתמשך הקיים כמעט בכל ארץ מוסלמית, מן הפיליפינים במזרח ועד למרוקו במערב. לא אתעכב כאן על כל הסיבות שהביאו להתחזקות הזאת, אולי זו ריאקציה לשלטונות מושחתים בארצות האלה? מה דעתך?
כפי שאני רואה זאת החמאס והמתנחלים הם שני פנים של אותו המטבע, שרון ועראפת גם הם ראוים אחד לשני. מדוע אתה חושב שהחברה הישראלית צריכה לקבל את החמאס כתנועה לגיטימית שאפשר לשבת איתה למשא ומתן ובו בזמן לשלוח את שרון ויעלון לעמוד למשפט?
אני אשמח אם תבהיר לי את הענין, כי עד עכשיו אני באמת מתקשה לקבל את הדברים הנכתבים כאן ללא תחושת סכיזופרניה קלה. מצד אחד שמאל שואף שלום, צדק ואחווה ובאותה נשימה הצהרות מלחמה, נקם ועירבוב לא ברור של ערכים.
נדמה לי שגם החמס וגם שרון ויעלון צריכים לעמוד למישפט.
אבל יש רצוי ויש מצוי.
מכיון שאלו וגם אלו הם נציגי העם שלהם ,הם אלו שיצטרכו לעשות שלום.
חיים: אמרת
"…. אני מתייחס בשלילה מוחלטת לתנועות פוליטיות-צבאיות של קנאי דת, מתנגד לטרור (אבל רואה גם בממשלת ישראל גוף טרוריסטי) ומצטער מאוד על ההתפתחות ההיסטורית שאותה תיארתי כאן. אבל אין מנוס גם מהמסקנות החדות הנובעות מהמציאות הזאת, וייתכן שנאלץ לדבר עם אנשים רעים וקשים, שיש להם הרבה דם על הידיים…"
– קצת יומרני בניסוח –
הרי "אנחנו" הם אלו שכת סיקריקית חשוכה התנחלה על אבי העורקים בגרוננו ושעבדה את כל סדר היום של המדינה ושוכניה להזיה האכזרית והפרטית שלה.
"הדם על הידיים" שלהם וה"אנשים רעים וקשים" הוא תוצאה של פשעי התעללותנו, וגם על הדם הזה נצטרך לבקש מחילה מהם, בבואו של יום בשורה, כשיסכימו לדבר איתנו למרות שהפכנום לעפר ואפר.
חיים: בעניין אחר לגמרי. אולי תשכנע את אחיך לאחזור. אנחנו זקוקים לו נואשות.
לברוך,
ל"חזור" לאן? ומי זה "אנחנו"? אני ממש לא מתעניין באיוש השורה הראשונה של הנהגת אחד מאגפי המרכז הלאומני.