הפטנט הזה מוכר: כל פעם שהלחץ מבחוץ או מבפנים גובר, שרון שולף הבטחה להתקדמות משמעותית בתהליך המדיני. הפעם מדובר בתוכנית ההתנתקות החד צדדית מרצועת עזה ופינוי מספר התנחלויות, בצפון הגדה המערבית, שתושביהן ממילא רוצים להתפנות. אבל כשיש סיכוי להתקדם, צריך להוכיח ששרון לא נעשה "רכרוכי" ואז נעשות פעולות כמו חיסול מנהיגים, שאמורות לפוצץ את כל המהלך. הפעם זה לא הצליח, אז מתפקדי הליכוד עזרו לו. אבל הלחץ האמריקאי נמשך וחייבים לחזור לתוכנית מדינית. אז יש מלחמת נקם בטרור. ואם לא יעזור אז בתוך ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות, יבואו פרובוקציות נוספות כדי לפוצצה. זה מגביר את סכנת החיים של עוד מספר מנהיגים פלסטינים. ערפאת הוא המטרה האולטימטיבית, אם כל הפרובוקציות האחרות לא יעזרו.
ובתוך כל ההמולה איננו שמים לב למדיניות פשעי המלחמה שלו: כ-4,500 בתים הרס צה"ל בשלוש וחצי שנות האינתיפאדה. רק ברפיח הרס צה"ל כ-1,300 בתים. זה בנוסף לכ-70,000 דונם של שדות חקלאיים שהושחתו ולכ-100,000 דונם שנגזלו מהפלסטינים. בנוסף, יש לזכור את העוֹצרים והכתרים המוטלים באופן קבוע על כפרים וערים פלסטיניים בשטחים הכבושים. זאת מלחמה שיטתית נגד אוכלוסייה אזרחית, בניסיון ליצור את הבסיס לטרנספר!
שרון אולי יכול להביא שלום, אך שרון לא רוצה שלום; הוא לא ויתר על חזון "ארץ ישראל השלמה". בעמדתו כראש ממשלה הוא לא יכול לבוא ולומר שהוא מעדיף את השטחים על השלום. לכן הוא מנסה כל הזמן להטיל את האשמה בכישלון מאמצי השלום על הצד הפלסטיני. את מרכז המאמץ הוא מכוון נגד ערפאת – מי שהעביר את התנועה הלאומית הפלסטינית משלילה מוחלטת של ישראל, לנכונות לפשרה היסטורית עמה – וכמובן נגד הרשות הפלסטינית, אותה ניסה להרוס באופן שיטתי. וכאשר צלחה משימתו הוא טוען שאין עם מי לדבר. ברגע שהחמאס הראה סימני פרגמטיזם – כאשר הסכים להודנה – שרון גילה פתאום את הטרור החמאסי והחל לחסל את פעיליו ומנהיגיו, דבר שפוצץ את "סכנת" ההודנה.
את שרון אסור לשפוט לפי התבטאויותיו, אלא רק לפי מעשיו. כל עוד הוא ממשיך בהרס מסיבי של בתים ושדות חקלאיים, וממשיך בהקמת התנחלויות והרחבתן, וממשיך בבניית גדר ההפרדה בתוך השטח הפלסטיני – הוא אינו משנה את דרכו ותפיסתו האידיאולוגית ל"ארץ ישראל השלמה". תחת לחץ בינלאומי ובמיוחד אמריקאי הוא מוכן להצהיר על נכונותו להקמת מדינה פלסטינית; הוא מצהיר על הליכה לקראת התנתקות חד צדדית, שתיראה כהתקדמות בתהליך השלום, אבל תוציא אותו ממפת הדרכים, הדורשת משא ומתן והמשך הוויתורים.
וכאן בתוך ישראל, שרון עומד בפני העמדה לדין בגין שחיתות. יצירת התחושה המתמדת שאוטוטו בכל רגע הוא עושה את הצעד החשוב לכיוון השלום מחלישה את הדרישה להעמידו לדין. כי אצלנו המטרה מקדשת את האמצעים. אם רק שרון יכול להביא שלום, אז אסור להפריע לו בזוטות כמו העמדה לדין על מעשי השחיתות שלו.
וכך הוא ממשיך ומטעה אותנו ואת שאר העולם, כשהוא יוצר כל הזמן את התחושה שבעצם הוא יקדם אותנו לעבר השלום. ובינתיים הכיבוש הולך ומעמיק תוך ניסיון ליצור מצב אי-רברסבילי.
את שרון צריך להעמיד לדין הן על פשעי המלחמה שהוא אחראי להם, והן על מעשי השחיתות שלו.
Right on, Amos!, I wonder how long it will take the rest of Israel and the world to understand that. I am afraid that those who do not "get it" by now, never will