ב-30 באפריל הוקרן בסינמטק ירושלים הסרט "למען קולנוע בלתי מושלם", במסגרת סוף שבוע קולנועי שהוקדש לאירועי האחד במאי. הסרט נוצר בידי שני יוצרים צעירים – כותב שורות אלה ושותפו אורן סננס. לרגל אירוע ההקרנה של הסרט, התכבד אפרים דוידי לומר מספר מלים בנושא קולנוע חברתי. את עיקרי הדברים פירסם דוידי יום לאחר ההקרנה באתר "הגדה השמאלית". חיבור זה נכתב בעיקרו כחיבור תגובה לחיבורו של דוידי תוך כבוד רב לאיש ולפועלו.
מדוע ויקי נכשלה?
"למען קולנוע בלתי מושלם" נולד לאוויר העולם תקופה קצרה לאחר כישלון מאבקה של ויקי קנפו. במובנים רבים ניתן לראות את הסרט כתחקיר פוסט מורטם של מאבק זה. מדוע ויקי נכשלה? מדוע הארגונים החברתיים ממשיכים להיכשל? או בצורה הפוכה – מדוע ביבי ממשיך להצליח? הסרט נעשה מתוך הרגשת זעם וכאב על כישלון המאבק. דווקא ההצלחה הכבירה של המאבק בתחילת הדרך הפכה את הכישלון לצורב יותר, לטוטאלי יותר, לאנוש. כאחד שישב בחלק מאותם פנלים של הארגונים החברתיים, ושראה את ראשיהם המורכנים של אותם פעילים חברתיים המתוסכלים לנוכח הפיאסקו הגדול של קיץ 2002, לא יכולתי לשבת ולהמתין עד למאבק הבא בידיים שלובות. הרגשתי, כי משהו היה שגוי מן היסוד במאבקה של ויקי קנפו ושל הארגונים החברתיים שתמכו בה.
בכדי למצוא את הסיבות לכישלון נקטתי אקט של הזרה; מתמיכה מוחלטת במאבק מבפנים הפכתי עצמי לספקן נייטרלי מבחוץ. במובנים רבים חזרתי לנקודת ההתחלה. מהו העבר המהפכני אליו אני שייך? מניין אני יוצר את הזהות המהפכנית שלי? לפעמים הדברים המובנים מאליהם נשכחים מאתנו. חזרתי לעשור הראשון להקמת מדינת ישראל ומצאתי את שני האירועים ההיסטוריים המכוננים שלנו, לוחמי הצדק החברתי: שביתת הימאים ב-1951 ואירועי ואדי סאליב ב-1959. זה נראה לרבים בנאלי ולא רלוונטי, אולם, החזרה אחורה בזמן חשובה ביותר בתקופתנו הנוכחית. ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר הצליח לטשטש את זהותנו לבלי הכר. מי אנחנו? מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים?
בחברה, בה הזהות שלי נקבעת בהתאם לסחורות אותן אני צורך, יש צורך עז בזעזוע עמוק (הדוגמה הטובה ביותר למצב זה, היא אותה רשת אופנה אשר בחרה לפרסם את מוצריה בעזרת קטלוג המצולם לאורך גדר ההפרדה בשטחים. המשוואה כאן היא ברורה; רכשת את החצאית, ביצעת אקט פוליטי מהפכני נגד הכיבוש. כמה ציני). דווקא החזרה לאל"ף-בי"ת של ההיסטוריה המהפכנית בארץ היא צעד חשוב בגיבוש זהותנו המהפכנית. יש לנו אבות רוחניים בדמותם של נמרוד אשל ודוד בן-הרוש ז"ל. שתי דמויות שלא זכורות לי מלימודי ההיסטוריה בבית הספר. לו ויקי קנפו היתה מכירה את "הפנתרים השחורים", היא לא היתה ממהרת להתעטף בדגל המדינה. אם "הפנתרים השחורים" שרפו את פנקסי המילואים שלהם, מדוע שויקי לא תשרוף את דגל המדינה. מדוע להתהדר בדגל שמסמל יותר מכל חוסר אנושיות ומוסר מושחת.
לאחר חזרה אל שורשי הזהות המהפכנית שלנו הרגשתי צורך לגשת לנקודת כשל נוספת במאבקה של ויקי – התקשורת. כשם שעלה מאבקה של ויקי על גלי התקשורת כך הוא גם ירד על ידה. ויקי לא השכילה להבין כי התקשורת ניזונה מדימויים קיצוניים, כאלה שיכולים למכור. בתחילת המאבק זכתה התקשורת בשלל דימויים סנסציוניים: ויקי עולה ברגל לירושלים, ויקי באה עם ילדיה לאוהל המחאה, עשרות נשים עולות בעקבותיה לירושלים וכד’. אולם, באופן מפתיע לאחר שהמאבק זכה לתודעת שיא בקרב הציבור החליטה ויקי באופן תמוה למתן את מחאתה. בעקבות לחץ של נשים אחרות במאבק לייצר מאבק מיליטנטי יותר, מתוך ידיעה ברורה כי רק כך אפשר להמשיך לייצר את אותו נפט לבעירת המאבק, החליטה ויקי לרכך את התבטאויותיה ולקרוא למרד "תרבותי" יותר, א-פוליטי. מדוע ויקי? האם היה זה שכרון התקשורת? ההחלטה האסטרטגית של קנפו נפלה על שר האוצר כמתנה משמים (רבים טוענים כי ביבי היה קרוב אז מאי-פעם לבצע שינויים מרחיקי לכת בתקציב בעקבות הלחץ הציבורי). ביבי, שועל תקשורת מיומן, ניצל את ההפוגה של קנפו בכדי להגביר את התעמולה הממשלתית האגרסיבית. תוך זמן קצר ויקי קנפו היתה בגדר לא רלוונטית. הבליץ קריג של ביבי שוב ניצח.
מיפוי קוגניטיבי
"למען קולנוע בלתי מושלם" עוסק בדיוק באותם נושאים עליהם דנתי עד כה. בניגוד לטענתו של דוידי, כי "אחד מסימני ההיכר של הקולנוע החברתי הישראלי הוא שהוא נעשה מחוץ לתנועה החברתית", "למען קולנוע בלתי מושלם" נעשה מבחוץ באופן מודע במטרה ליצור דרך חדשה כחלופה לזו שכשלה. בהמשך טוען דוידי, כי "למען קולנוע בלתי מושלם" מעלה הרבה מאוד שאלות שנותרות ללא מענה. זו כמובן סוגייה חשובה שצריך לתת עליה את הדעת. האם סרט חברתי-פוליטי צריך לספק את התשובות לשאלות הכל כך בוערות של תקופתנו הנוכחית. לדעתי לא. תפקידו של הסרט החברתי הוא לחשוף את אותן השאלות החבויות מתחת לפני השטח.
פרדריק ג’יימסון, משרידי הניאו-מרקסיסטים בעולם המערבי, מפציר בנו לייצר "מיפוי קוגניטיבי"; בעולם הגלובלי של רשתות התקשורת הרבות ושל שלל הדימויים המציפים אותנו, יש צורך דחוף לאתר את המנצחים הגדולים והמפסידים הגדולים מהמשחק הגלובלי. "למען קולנוע בלתי מושלם" מתיימר לייצר את אותו "מיפוי קוגניטיבי" בחברה הישראלית. מיהם המרוויחים הגדולים? בעלי ההון כמובן, אך הסרט טורח לתת לנו את שמם המלא ואת המפתח למציאת השאר. מיהם המפסידים הגדולים? אנחנו כמובן, אלה שאינם בעלי ההון. נתונים פשוטים כגון: "הפער בין העשירים לעניים בישראל הפך לקטסטרופה; כ-800 מיליארד שקל מההון הפרטי מוחזק על-ידי העשירון העליון בעוד כל השאר (90%) מחזיקים ב-340 מיליארד שקל בלבד", מופיעים בתדירות גבוהה על המסך ומאפשרים לצופים להזדעזע מנתונים נגישים לכל, ועם זאת, בלתי ידועים לרוב (את הנתונים הללו ניתן למצוא בדו"ח ביניים של ועדת החקירה הפרלמנטרית לנושא הפערים החברתיים בישראל). לפיכך, תפקידו של הסרט הוא בראש ובראשונה לנסות ולחשוף את המציאות החברתית בישראל כפי שהיא באמת. בד בבד עם תהליך "המיפוי הקוגניטיבי", נוכל ליצור יחד את הדרכים לשינוי.
מצורה פוליטית לתוכן פוליטי
בחיבורו, התעלם דוידי לחלוטין מהסוגייה של הצורה הקולנועית. כידוע, לאסתטיקה הקולנועית יש השפעה מכרעת על תוכנו של הסרט. ברטולד ברכט, אבי התאטרון האפי, ציין כאחד מהעקרונות הדרמטורגיים שלו את עקרון אי-ההפרדה בין תוכן וצורה. לדידו, הצורה של יצירת האמנות חשובה למשמעות הפוליטית שלה בדיוק כמו התוכן. "למען קולנוע בלתי מושלם" מנסה להתמודד עם סוגייה זו וליצור כמאמרו המפורסם של גודאר – סרט פוליטי באופן פוליטי. האסתטיקה של הסרט אינה קלה לעיכול. הצופה נדרש לכל אורך הסרט להיות צופה אקטיבי וערני. זה אינו סרט המאפשר צפייה תוך הישענות לאחור בספה. הסרט מורכב ברובו מתמונות סטילס קפואות היוצרות יחד קולאז’ אדיר של דימויים ודימויים שכנגד.
החתירה לצורות חדשות שתבטאנה גם תוכן חדש מהווה חלק מרכזי בסרט. תפיסה זו הושפעה הן מדז’יגה ורטוב, הקולנוען הקונסטרוקטיביסט הסובייטי, והן מברכט, שעבורו, הצורה של היצירה האמנותית היא תמיד פוליטית. בהשפעתו של חוקר הקולנוע פיטר וולן, מנסה הסרט ליצור את הדיכוטומיות הבאה:
| קולנוע בלתי מושלם | הקולנוע ההוליוודי ההגמוני |
| ניכור | הזדהות |
| הדגשת אמצעי המבע | טשטוש אמצעי המבע |
| מרחבים סיפוריים מרובים | מרחב סיפורי יחיד |
| פתיחות | סגירות |
| אי-עונג | עונג |
| מציאות | בדיה |
מלבד העובדה, כי "למען קולנוע בלתי מושלם" מנסה ליצור צורות המתנגדות לצורות הקאנוניות של הקולנוע המסחרי, יש לזכור, כי האסתטיקה של הסרט נובעת גם מן העובדה שזהו קולנוע עני במהותו – עני במשאבים, עני בציוד, עני בכוח אדם. הסרט נוצר בביתו הפרטי של אורן במערכת עריכה סמי-מקצועית. גם המצלמות הן שלנו, מצלמות מיני די.וי ביתיות. למרות שהסרט נעשה במסגרת אקדמית של מכללת "ספיר", לא עשינו שימוש בציוד של המכללה, סירבנו להיעזר ביועץ אומנותי מטעם המכללה, כמו כן, סירבנו להגיש הצעות לקרנות תמיכה מוסדיות מכל סוג שהוא. כל תמיכה חיצונית נראתה לנו כנגועה בניחוחות בורגניים-ממלכתיים. במובנים רבים הסרט משקף "אסתטיקה של רעב" כמאמרו של הבמאי הברזילאי המהפכן גלואבר רושה.
דוידי, כמו גם אנשים נוספים, תקף באופן מרומז את הסרט על היותו סרט אליטיסטי במהותו. הסרט לדידם, עושה שימוש באסתטיקה ניסיונית ומורכבת שאינה מאפשרת את קליטתו בקרב האוכלוסייה העממית. גם כאן מדובר בשאלה הרת גורל לקולנוע המהפכני. באיזו אסתטיקה עליו לבחור? באסתטיקה ההגמונית עליה חונך ההמון ושאותה הוא מכיר, או באסתטיקה אוונגרדית החותרת תחת הקונבנציות האסתטיות של ההון הגדול. בסוגייה זו דנו פרננדו סולאנס ואוקטביו חטינו במאמרם המפורסם "לקראת הקולנוע השלישי". מסקנתם של סולאנס וחטינו היתה חד משמעית: "…כל צורה [קולנועית] מיליטנטית לגיטימית ואין הגיון בניסוח נורמות אסתטיות. לקלוט מן העם ולספק לו את הטוב ביותר או, כפי שאמר צ’ה גווארה, לכבד את העם ולספק לו איכות. כדאי מאוד לזכור זאת כנגד נטיית האומן המהפכני להנמיך את קומת השפה והמחקר לרמה של ניאו-פופוליזם, שאינה תורמת להתנערות משרידי האימפריאליזם. היעילות שהשיגו היצירות הטובות ביותר של הקולנוע המיליטנטי מוכיחה שגם שכבות הנחשבות מפגרות מסוגלות להבין את המשמעות המדויקת של מטפורה חזותית, של אפקט מונטז’, של כל ניסיון סמנטי מתוחכם שישרת רעיון. הקולנוע המהפכני איננו קולנוע שמאייר או מתעד באופן פסיבי מצב נתון, אלא שמנסה להשפיע עליו, הן כגורם מזרז, הן כגורם מתקן. הקולנוע המהפכני איננו רק תיעוד או מסר אלא בעיקר קולנוע פעולה" (תרגם מספרדית ד"ר צבי טל).
על ביטול ההבחנה בין "עולם העבודה" ל"עולם המחשבה"
דוידי טוען כי זוהי אחת התקופות הביקורתיות ביותר באקדמיה ובחיי הרוח במדינה, אולם, הוא זונח שוב את הצורה לטובת התוכן. העובדה היא, כי מרבית החיבורים הביקורתיים שנכתבים באקדמיה משתמשים בתבניות כתיבה התואמות לאמות המידה האירופוצנטריות השולטות במערב. כל חיבור ביקורתי מהווה מראית עין של התנגדות לקיים, כאשר בפועל הוא לא יותר מתו תקן אקדמאי להמשך הסטטוס קוו הקפיטליסטי בהווה.
בעוד האינטלקטואלים היושבים באקדמיה מנותקים מההמונים ומייצרים ביקורות למען הקהילה היושבת במגדל השן האקדמי בלבד, מנסה "למען קולנוע בלתי מושלם" ליצור דיאלוג ישיר עם ההמונים תוך קשר של סולידריות וערבות הדדית. אין ספק, כי תפישה זו של הקשר בין האינטלקטואל לקהלו אומצה על-ידינו ממשנתו של אנטוניו גראמשי. מול הדגם של אנשי האקדמיה המנותקים המהווים את אותם "אינטלקטואלים מסורתיים", ניסינו להיות חלוצים ולהטיף לסוג חדש של אינטלקטואלים, כאלה שכונו בידי גראמשי "אינטלקטואלים אורגניים".
"למען קולנוע בלתי מושלם" מנסה להעמיד עצמו לרשות המהפכה. הוא רואה עצמו באופן דיאלקטי כחלק מ"עולם המחשבה" ו"עולם העבודה" גם יחד. זהו קולנוע שנעשה בידי אינטלקטואלים למען ההמונים. אך, כפי שציינתי קודם, הדיאלוג בין האינטלקטואלים להמונים נעשה על בסיס דרכי תקשורת אוונגרדיות, האמורות לעקוף את מנגנוני המדינה האידיאולוגיים, לפי לואי אלתוסר. שאיפתו של קולנוע זה היא ללמד את ההמונים לעשות קולנוע מהפכני בעצמם בעזרת ציוד פשוט וצורות אוונגרדיות. לפי תפישה אוטופית זו, כל סובייקט מהפכני יוכל לייצר בעצמו קולנוע מהפכני. המטרה הסופית היא כמובן, כי המהפכה העתידה לבוא תבטל את חלוקת העבודה החברתית בין עבודה אינטלקטואלית לעבודה פיסית, ואז כל אחד יוכל ליצור יצירה אסתטית להנאתו והאמנות אכן תעשה למען האמנות.
"אני" זה "אנחנו" ו"אנחנו" זה "אני"
דוידי תקף את "למען קולנוע בלתי מושלם" על היותו עוסק ב"אני" במקום ב"אנחנו". הוא ממשיך וטוען בעקיפין, כי הסרט אינו מצליח להזדהות עם קורבנות הקפיטליזם. תשובתי המיידית לדוידי, היא שזהו אינו סרט של התבכיינות על קורבנות הקפיטליזם. (עוולות הקפיטליזם נוכחות בסרט באופן בוטה תוך הצגת פורנוגרפיה, רצח, ובעלי הון זה לצד זה במשוואה ברורה). זהו בראש ובראשונה סרט התקפה ולא סרט הגנה. גם אני ומשפחתי מהווים חלק מקורבנות הקפיטליזם. אין לי שום רצון לבכות על מר גורלי, או על כך שלא נולדתי למשפחת עופר או מוזס. יש לי צורך עז להילחם במציאות האי שוויונית בארץ, להילחם באותן משפחות, להילחם באותו סדר חברתי מסואב.
הסרט מציע מתחילתו מעברים תמידיים בין ה"אני" ל"אנחנו". אחת הכתוביות הראשונות בתחילת הסרט אומרת: "זהו סרט הנע בין הפרטי לציבורי". ואכן, הסרט נוקט אסטרטגיה של מעברים תכופים בין ה"אני" ל"אנחנו" ולהיפך. מדוע? מפני שגם אני וגם אתה דוידי שייכים לאותה קטגוריה – המנוצלים. כשאני מדבר עלי אני מדבר בעקיפין גם עליך ולהיפך. כשאני מתאר בסרט את ה"היסטוריה של הדימוי הנע" ומראה כי הקולנוע ההוליוודי מהווה אידיאולוגיה מזוקקת של חוסר שוויון, אני משתמש בגוף ראשון וזאת בכדי להשיג אפקט רטורי טוב יותר. קל יותר להזדהות עם ה"אני" מפני שרבים כל כך מזהים בו את ה"אנחנו". אני מדבר בשם עצמי כמטפורה לדיבור בשם כולנו. אולם, בחלקים אחרים בסרט, הדיבור הוא עלינו, על ה"אנחנו". החלק האחרון של הסרט הנקרא "הקדמה לתחילתו של מאבק" מדבר בשם ה"אנחנו" במטרה ליצור שינוי.
לקראת קולנוע בלתי מושלם
בהתאם לרוח הביקורתית של אסכולת פרנקפורט, מנסה "למען קולנוע בלתי מושלם" לשלול מבחינה אונטולוגית את המבנה החברתי הקיים, ולהוקיע אותו כתודעה כוזבת. שלילת הקיים אמורה ליצור סוג חדש של ידיעה נטולת אידיאולוגיה ואינטרסים צרים. בעזרת מערכת חדשה של דימויים ודימויים שכנגד, נוכל להתחיל לחסל את המערכת הקפיטליסטית מבפנים דרך אותן סתירות פנימיות עליהן דיבר מרקס.
"למען קולנוע בלתי מושלם" קורא להקמתן של תאי גרילה מסוג חדש – לוחמת גרילה סמיולוגית (מושג שטבע בזמנו אומברטו אקו). יש ליצור תאי גרילה שיחלו לפעול במקביל לאמצעי התקשורת ההמוניים הרגילים ובהדרגה ישבשו את שגרת חייהם. לא עוד עדר ניטשאי ההולך אחרי הרועה, אלא קהילה חושבת, יוזמת ואכפתית הדואגת בראש ובראשונה לאינטרסים של הפרטים בתוכה. דמיינו מיליציות של לוחמי גרילה סמיולוגיים המסתובבים במרחבי התקשורת העולמית במטרה לשקם את הממד הביקורתי בכל מקום של קבלה פסיבית. המטרה היא אינה לכבוש את התודעה, אלא לשחרר אותה. שחרור התודעה יסלול את הדרך לחיסול ההוויה הקפיטליסטית וליצירת עתיד חדש.
אולם, אין זה נכון לאמץ עמדה של שלילה ערכית פשוטה ומוחלטת לנוכח סיטואציה הנגזרת מעצם מהלכה של ההיסטוריה. לכן, בעקבות ג’יימסון שהולך בעצמו בעקבות מרקס, יש לבצע את "הבלתי אפשרי" ולנקוט עמדה דיאלקטית אמיתית; לחשוב את ההתפתחות הקפיטלסטית באופן חיובי וגם באופן שלילי בעת ובעונה אחת. דחיפותו של הנושא תובעת מאתנו לפחות מאמץ כלשהו לחשוב את האבולוציה התרבותית של הקפיטליזם המאוחר באופן דיאלקטי, כאסון וכקדמה גם יחד.
מאמר מרתק. כיף לראות שיש לנו יוצרים כאלו בארץ. אני מחכה כבר לתגובה של דוידי. הגדה השמאלית היא אחד האתרים הטובים ביותר ברשת בישראל. דיון פורה ומפרה. אני תקוה שעוד יוצרי קולנוע, מחול ותאטרון ימצאו את מקומם באתר זה.
מדוע נכשלה ויקי כנפו? מדוע החברה הישראלית אדישה לכל הקורה וכל המתרחש בארץ הזו – זו שאלת השאלות, אבל במסגרת הדיון הספציפית אני רוצה להסביר למה לדעתי אתה נכשל בחלק שלך. דבר ראשון לדעתי זה השוני במטרה. אתה מעונין בחיסול המערכת הקפיטלסטית ויצירת עתיד חדש. ההמונים לא ממש מעונינים במהפכות מרקסיסטיות אלא בצורה מעודנת של קפיטליזם -קפיטלזם חברתי נקרא לו. מעבר לכך, אתה נוקט עמדה היסטוריצסטית שמעבר להיותה אנרכוניסטית להחריד היא גם שגויה – מארקס תיאר נכון חלק מהמערכת הקפיטליסטית אבל בשלב הפיתרון הוא הפך מסוציולוג לתיאולוג ובסופו של דבר הכי הרבה מיליארדרים חיים היום במוסקווה.
בעיה נוספת היא תפיסת העולם שלך ושל ההמונים – אתה רואה בדגל סמל לשחיתות וחוסר אנושיות והם מוכנים למות עבורו. הדגל מסמל את החברה לא את השלטון. אתה יוצא נגד החברה כולה – כולל אלא שלכאורה אתה בא להושיע. אתה יוצא נגד התבנית אבל למעשה בשפה האוונגרדית שאתה יוצר, אתה נשען על שפה שגם היא עדין איננה מובנת לרובו של קהל היעד שלך. אתה מנסה לייצור אלטרנטיבה לאקדמיה בעוד האלטרנטיבה צריכה להיות לדת, לגזענות, לחינוך המזיק ולתרבות הגסה והאלימה – כל הדברים האלה שהמוני הרעבים נגועים בו.
תגובה קצרה לירון-
הדגל הוא, ולעולם יהיה, סמל השלטון. השלטון, מעצם היותו כזה, משתמש באמצעי התקשורת כדי ליצור הזדהות מוחלטת של ההמונים עם הרשות האמורה לייצג אותם, ובכך משכנע אותם שמה שטוב להם(לציבור), זה מה שהם(השלטון) אומר ועושה. מכאן צמח ספרו של אורוול(1984) ומכאן הליכה העיוורת של המונים אל מותם במלחמות טפשיות.
דגל=שלטון.
המון=כלי בידי השלטון.
"למען קולנוע בלתי מושלם" בא לשחרר הגדרות אלו.
הי, אני ראיתי את הסרט בפסטיבל קולנוע דרום השלישי ועמדתי על רגליי ומחאתי כפיים כאשר הכריזו שזכיתם בפרס הסרט הכי טוב וזאת מכיוון שלאחר שראיתי את הסרט ידעתי שהוא הסרט שאמור לזכות, לא עוד סרט משעמם על מישהו מאיפהשהו, אלא עלינו ולנו- זאת אומרת על מדינת ישראל ועל האנושות.
העניין הוא שהיו לי ספקות שהוא יזכה בגלל שהוא לא מיינסטרים ולא ידעתי מה הקטע של השופטים, אבל אין מה להגיד הפתיעו. הסרט היפנט אותי וריתק אותי ולמרות שאנחנו לא מכירים, ודרך אגב אני לומדת בספיר, ואני הייתי בפסטיבל דרום לדורותיו( 3 במספר)ולא היה סרט שאמר ושיקף והעיז כמו הסרט הזה. אני מרגישה מעין פורקן כרגע כי רציתי להגיד לכם את זה אבל אנחנו לא מכירים, אז עכשיו אחרי שהוצאתי הכל אני יאחל לכם הצלחה בהמשך ומקווה שנשמע עליכם, חיים טובים…
נשמע כמו איזה מאמר מארקסיסטים אקדמאי, שלא מודע לקריסת התיאוריה שלו והדחתה מאולמות הידע.