בראש "הכשלים המשמעותיים" של מערכת החינוך, מציינים כותבי דו"ח דברת כי "ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בפערים לימודיים על רקע סוציו-אקונומי" (אגב, לשם דיוק, ישראל אינה אחת המדינות המובילות, אלא המובילה); כותבי הדו"ח מסיקים מכך כי "ממצא זה מלמד על כשלון מערכת החינוך בגישור בין תלמידים ממגזרים שונים ומרקע סוציו-אקונומי שונה", ומציגים כמטרה את "חיזוק החינוך הציבורי וצמצום הפערים בחינוך"… מלים כדרבנות!
חלשים, חזקים וחזקים מאוד
אפשר להוסיף ולהדגיש כי הנתונים הכושלים של מערכת החינוך לפי מבחני המייצב (מהאחרונים בעולם המערבי) מקבלים, לנוכח הבחנות אלו, תוקף חדש ומיוחד:
לא כל תלמידי ישראל חלשים במתמטיקה בקריאה ובכתיבה – ישנם כאלו שהם חזקים, וישנם כאלו שהם חזקים מאוד. הציון הכללי החלש של ישראל הינו פועל יוצא של הפערים בהישגים, המבטאים ציונים נמוכים, שמקבל ציבור הולך וגדל השייך לשכבות המוחלשות (שבעצמן ההולכות ומתרחבות). תופעה זאת הינה ביטוי לפערים הסוציו-אקונומים הגבוהים בארץ, שיוצרת המדיניות הכלכלית. כלומר, מה צריך לעשות בכדי לתקן את הפער בהישגים? מה צריך לעשות בכדי להעלות את הציון הכללי של תלמידי ישראל? ברור, לא? לצמצם את הפער החברתי-כלכלי, שבתורו יצמצם את פערי ההשכלה, יעלה את ציוני האוכלוסיות המוחלשות, ויגביה את מיקומנו בטבלת הציון העולמית.
רק כדי להדגים את הדברים אפשר להביא את הנתונים הבאים:
ב-1964 מוקמו תלמידי ישראל בני ה-13 במקום הגבוה ביותר במבחנים שבדקו את הידע המתמטי והמדעי של תלמידים מ-12 מדינות מערביות – אז גם היתה ישראל המדינה הכי שוויונית במערב, והפערים החברתיים-כלכליים בה היו המצומצמים ביותר. היום, כמוזכר לעיל, ממוקמים תלמידי ישראל בני ה-13 במקום הנמוך בהישגים לימודיים, בה בשעה שמדינת ישראל היא בעלת הפערים החברתיים-כלכליים הגדולים במערב.
מכאן צריך להבין כי אין בכוחה של מערכת החינוך לצמצם פערי הישגים שכן הללו תלויים בפערים הסוציו-אקונומים, וכי האשליה שמערכת החינוך יכולה לצמצם פערים הינה, במקרה הטוב, מגלומניה של אנשי החינוך, ובמקרה הרע, מניפולציה שמטרתה הסטת תשומת הלב הציבורית מלב הדברים: אופן חלוקת משאבים והמאבק על דרך חלוקתם בארץ הזאת.
מגלומניה או מניפולציה?
את דו"ח דברת צריך להבין בממד הרחב שלו, בהיותו נדבך נוסף בפירוק מדינת הרווחה הישראלית, בהיותו שלב נוסף במאבק על משאבינו, בהיותו שלב נוסף בניסיון המעטים לנכס לעצמם את משאבי הכוח והכסף של הארץ הזאת – שלנו: "חיזוק החינוך הציבורי". "חיזוק החינוך הציבורי" אמרנו? חיזוק החינוך הציבורי, כפי שמוצע בדו"ח, פוגע בחינוך שיינתן לרוב הציבור, ומחזק את החינוך שינתן למיעוטו.
"להורים ולתלמידים תינתן האפשרות להגדיר את העדפותיהם באשר למוסד הלימוד שבו הם מעוניינים לבלות את זמנם"… "תינתן אוטונומיה בניהול התקציבי של בתי הספר" מציעים הכותבים, ומלמדים אותנו משהו על הכזב והציניות שבשפה, ועל הלשון הפוסט מודרנית. מה יפה יותר מהאפשרות של האדם – התלמיד, ההורה, המנהל, להגדיר את העדפותיו? ומה אחראי יותר מאשר מתן אוטונומיה בניהול? אולם האם יוכל ההורה או התלמיד גם לממש את העדפותיו? האם כל בי"ס יחוייב לקלוט כל תלמיד – ללא הבדל של יכולות – מתמטיות, שפתיות, אומנותיות, כספיות, תרבותיות, האם כל תלמיד יקבל סידורי הסעה לכל בי"ס שיבחר?
האם בעצם תורחב ותועמק מגמת בתי הספר היחודיים שקמו בשנים האחרונות – בתי הספר ל"טבע", ל"אמנויות", ל"דמוקרטיה", חינוך וולדורף וכדומה – ואשר הם בעצם בתי ספר מופרטים שנותנים חינוך טוב יותר לקבוצות שיכולות לשלם, בעוד שילדי הקבוצות האחרות מקבלים חינוך עני שעוד הולך ומתדלדל תחת חרב הקיצוצים.
האם פירושה של ה"אוטונומיה בניהול התקציבי" המדברת, כוללת גם גיוס משאבים? האם המשאבים המגוייסים יחולקו באופן שווה לכל בתי הספר? או שיהיו רק נחלתם של אלא הנגישים למקורות, לאנשים ולכסף? האם הורים עשירים ומקושרים יוכלו לסייע למנהל "האוטונומי" בגיוס הכסף לבית הספר של בנם? ומה לגבי בתי ספר (ומנהלים "אוטונומים") שבהם אין להורים נגישות כזאת?
על איזה "חיזוק החינוך הציבורי" בדיוק מדברים בדו"ח? חיזוק של מי? של איזה ציבור?
סטנדרטים לימודיים וערכיים
"על המורים והמנהלים לדאוג לפיתוח מלא של יכולות אישיות כמו יצירת מערכות יחסי אנוש, יכולת הנאה מיצירות רוח ואומנות ויכולת יצירה עצמית". יפה? לא?
שוב כותרת יפה, שאינה מחייבת, לצד מהלכים המקבעים מציאות הפוכה: דו"ח הוועדה דורש "לקבוע יעדים מדידים לכלל מערכת החינוך ולעדכן אותם אחת לשלוש שנים", "לקבוע סטנדרטים לימודיים וערכיים", "להקים רשות ארצית למדידה ולהערכה, שתהיה יחידה סטטוטורית עצמאית" שתפקח, תבקר ותבחן את בתי הספר.
איך בדיוק קובעים "יעדים מדידים" ל"פיתוח מלא של יכולות אישיות כמו יצירת מערכות יחסי אנוש, יכולת הנאה מיצירות רוח ואומנות ויכולת יצירה עצמית"? ואם קובעים "יעדים מדידים", אז ברור מה הם ימדדו (מה שמן הסתם אפשר למדוד), וברור מה תהיינה תוצאות המדידה (שוב מי יצליח ומי יכשל), וגם – מה ייתפס כבעל חשיבות (מה שימצב את ביה"ס כטוב ביחס לאחרים – כלומר מה שיימדד ויפורסם), ומכאן גם – במה יושקע מאמץ וכסף (ובמה לא).
ובכלל, מי שמתכוון ברצינות לפיתוח יכולות, רגישות וכו’ – איך הוא מעלה בדעתו ל"בטל את חטיבות הביניים" ולצרפם לתיכון – ובכך לשעבד אותם סופית למירוץ אחר מבחני "הבגרות"?
הסטנדרטיזציה, שהיא אחד המרכיבים המרכזיים בתוכנית, תעמיק את שיעבודה של המערכת למה שניתן לקבוע לו סטנדרטים – הציונים – אשר הם מצידם אינם חלק ב"פיתוח יכולת הנאה מיצירות רוח ואומנות ויכולת יצירה עצמית", אלא חלק בהבניית התרבות המופרטת הישראלית של תחרות שלוחת רסן להישגנות אישית דורסנית, ושהיא מצידה המרחב בו יכולים המעטים וה"חזקים" להשתלט על עוד ועוד נתחים בחברה. ושוב: "לקבוע סטנדרטים לימודיים וערכיים" – כך בתוכנית – לא פחות – סטנדרטים ערכיים – אתם מבינים?
שבירת העבודה המאורגנת
דו"ח דברת הוא גם חלק מהניסיון לשבירת העבודה המאורגנת, חלק מהניסיון לחיסול יכולת ההתארגנות החברתית אל מול כוחו המתעצם של ההון. מבחינה זאת מטפל דו"ח דברת בארגוני המורים:
פיטוריי 15 אלף מורים (כך עפ"י הערכה) ומתן זכות למנהלים לפטר מורים בהתאם לרצונם, בוודאי שלא יכולים להיעשות בהסכמת המורים (לא של אלה המפוטרים), אולם אלו קורצים למורים (שישלו את עצמם כי דווקא הם ינצלו מגורל הפיטורים) ומציעים להם שכר גבוה יותר, ואפילו חוזים אישיים – הפרד-פרק-ומשול.
"שבירת העבודה המאורגנת בישראל", קרא לזה אורי יוגב, בראיון שנתן לעיתון "הארץ" (12/5/04) ובו סיכם את הישגיו כראש אגף התקציבים באוצר – שבירת העבודה המאורגנת הינה ההישג החשוב ביותר, לדבריו, שהוא השיג בשנות עבודתו; "צריך [עוד] לעשות ניתוח שורש לגבי העבודה המאורגנת בחינוך" בכדי להשלים את המלאכה, הוא טען (ורומז לדו"ח דברת). "העבודה המאורגנת ירדה בעשורים האחרונים מ-70% מהמשק ל-20% בלבד. אם נצליח להוציא לפועל רפורמות בחינוך ובבנקאות, הרי שחלקה של העבודה הזו יירד כבר אל מתחת ל-20%"… "אח"כ תתפתח בישראל עבודה מאורגנת מסוג חדש, מודרנית ופתוחה יותר: זאת תהיה עבודה מאורגנת כמו שמקובלת בעולם, שדוגלת בשותפות של העובדים והמעסיקים", כך אורי יוגב – לקרוא ולא להאמין! שותפות של עובדים ומעסיקים – דוגמת שותפותם של העבדים ובעליהם בעולם העתיק.
רפורמה בחינוך
החינוך בישראל צריך רפורמה; מערכת החינוך צריכה לעבור שינויים; אפשר, מקוצר היריעה כאן, לציין אותם בנקודות, צריך לפרטם בהמשך ולהופכם לתוכנית עבודה וביצוע.
- רפורמה בחינוך צריכה ראשית לכל להיות חלק מרפורמה חברתית-כלכלית שתפעל להקטנת הפערים בחברה הישראלית.
- רפורמה בחינוך צריכה להגדיל את תקציב החינוך, היא צריכה לפעול להקטנת כיתות ולהקטנת בתי ספר, להוסיף מורים ולייעל את החינוך – כלומר להגדיל את מספר המורים לתלמיד (ולא להפך).
- רפורמה בחינוך צריכה להעלות את שכר המורים (וע"י כך למשוך למקצוע אנשים שיראו בה שליחות לצד אפשרות להבטיח פרנסה סבירה למשפחתם).
- רפורמה בחינוך צריכה להאריך את ביה"ס היסודי עד לכיתה ט’ ולשחרר את התלמידים מהמירוץ לבחינות ה"בגרות" לפחות עד כיתה י’ – בכדי לפתח רגישות אומנותית, אסטטית, אנושית.
- רפורמה בחינוך צריכה לבטל את בחינות "הבגרות" כאלמנט ממיין לאוניברסיטאות, לפתוח את כל החוגים לכל דורש (אולי למעט תעודת "בגרות" כציון סף), ולבצע מיון עפ"י ציוני השנה הראשונה או השנייה באוניברסיטה.
הרפורמה שמציעה ועדת דברת מנצלת את מצבה הקשה של מערכת החינוך – שנוצרה עקב מדיניות כלכלית-חברתית היוצרת פערים ומקצצת בשירותים החברתיים, ובכללם במערכת החינוך – לא בכדי לתקן את קשייה, אלא כהמשך לאותה מדיניות ולאותן המטרות שיצרו את הקשיים. מטרתה המשך ניכוס המשאבים החברתיים-ציבוריים ע"י המעטים. היא חלק ממדיניות הפירוק וההפרטה של מדינת הרווחה והחברה הישראלית. אנחנו זקוקים לרפורמה אחרת.
ישר כח.מאמר מעמיק השובר לרסיסים את המילים היפות של מר דברת. ככל שאני מעמיק וקורא בדו"ח של כח המשימה הבא להצילנו, אין אני מצליח להבין ממה התלהבה כל כך לימור לבנת מהאיש דברת, או מהעובדה שהוא איש עסקים מצליח, וחס ושלום לא מורה שחוק מהשורה.בכל מקרה בחינוך לא נראה לי שהוא או היא מבינים משהו.את ביבי נתניהו אני דווקא יכול להבין. כל תוכנית שכוללת פיטורי עובדים ורמיסת זכיות עובדים, היא לדידו הצלחה גדולה.
מאמר מעולה. שאלה אחת.
כתבת כי "רפורמה בחינוך צריכה לבטל את בחינות "הבגרות" כאלמנט ממיין לאוניברסיטאות, לפתוח את כל החוגים לכל דורש (אולי למעט תעודת "בגרות" כציון סף), ולבצע מיון עפ"י ציוני השנה הראשונה או השנייה באוניברסיטה."
האם ה"למעט" שלך בעצם לא יביא להדחה לקראת סיום הלימודים של ילדים שלא יתאימו לאוניברסיטה.
הרי נראה שמערכת החינוך הגבוהה עושה רבות כדי למיין את המגיעים אליה. אנחנו לא בצרפת בה לומדים תלמידי תואר ראשון באולמות קולנוע גדולים ומתחרים ביניהם מי יעבור לשנה השנייה באקדמיה.
אין מה לתמוה- זו תכנית שמטרתה הסופית הפרטה של מערכת החינוך. ברוב העולם המערבי וביתר שאת במדינת ישראל שולטת הדעה שהפרטה היא דבר טוב וחיובי בכל מקרה. העובדות בשטח מצביעות על ההיפך הגמור, ואפילו זוכה פרס נובל בכלכלה לשנת 2001 טוען כך, אבל אל תתנו ללפיד ולנתניהו להתבלבל מהעובדות- הם רוצים לפטר פועלים ולחלק את נכסי המדינה (השייכים לכולנו) לחברים בעלי ההון.
ישנה הערה במאמר לגבי מדידות. אכן, כאשר משתמשים במעט מדדים עלול להווצר מצב בו בתי הספר מנסים למקסם מדד אחד – על חשבון מדדים אחרים. תופעה זו היא תופעה ידועה, ואכן – שימוש לא נכון במדדים עלול ליצור בעיות קשות. אך, ישנו גם פיתרון לנושא, והוא שימוש במספר רב של מדדים (20? 50?). כאשר מודדים אותך על סמך מספר רב מאוד של מדדים, אופטימיזציה של אחד מהם לרוב מביאה לבעיות בשאר המדדים, וכך נמנעת התופעה המדוברת. כל שנותר לך הוא לנסות ופשוט להיות טוב. טובי החברות, בתי החולים, ממשלות, הצבא וגופים גדולים ומצליחים משתמשים במדדים על בסיס קבוע כדי לשפר את ביצועיהם ואין בכך כל פסול. אכן, צריך לעשות זאת בחכמה, אך אין שום בעיה עקרונית עם שימוש במדדים.
בתור אדם שמעוניין להיות מורה בעתיד, אני נרתע ממערכת החינוך במצבה כיום. שמעתי גם על מורים רבים אשר במשך שנים נשארו במערכת מסיבות אידיאולוגיות אך לצערם של כולנו נאלצים לעזוב אותה בגלל מצבה ההולך והמדרדר. אני דוקא מאוד אשמח לראות את יישומם של השינויים המוצעים על-יד הועדה, אשר לאמונתי יעזרו לטובי אנשינו לבצע את עבודתם באפקטיביות.
לגבי תנאי הקבלה לאוניברסיטאות – הפתרון של מיון בסוף השנה הראשונה או השניה גם הוא בעייתי מאוד, כיוון שהוא כרוך בעלויות גבוהות מצד האוניברסיטאות בשנים אלו – השקעה באנשים אשר מראש אפשר היה לדעת כי לא יצליחו לסיים את התואר. כמו כן, מפסידים האנשים עצמם שנה או שנתיים על לימודים בכיוון שאין להם סיכוי בו.
אולי נכון להכין גם תוכנית כלכלית חברתית, אבל לראייתי אין שום פסול מלהתחיל בחינוך, ולנצלו כמנוף לשינויים כלכליים חברתיים.
הכל נאמר בדו’ח פרט לחשוב ביותר "חפיפה
עדתית/לאומית מעמדית" ולהדיוטות המצב הוא
שדופקים את השחורים…בחורבן הציונות ננוחם.