שורה של גורמים חברו להם בשבועות האחרונים לשם יצירתה של מה שעל פניו מסתמנת כהכרה חדשה וחתרנית ביחס לאופן שבו מנהלות ממשלות ישראל את המשבר האלים עם הפלסטינים בשלוש השנים האחרונות. קשה לקבוע מה תרם לכך יותר. האם זו המצוקה הכלכלית שהולכת ומבערת ביסודיות את מעמד הביניים הישראלי. אולי אלו הם הדיווחים המתרבים באשר לתרבות השלטון הביזנטינית שמשפחת שרון מטפחת בכל מוסד בו יש לה דריסת רגל. או שמא אלו הן היוזמות האזרחיות של עמי איילון ויוסי ביילין שמעמידות סימני שאלה משמעותיים לאחר שני המשפטים שנאמרו עד לאחרונה בטון אקסיומטי: "אין עם ואין על מה לדבר".
יתכן עם זאת שההסבר לכך הינו לאין ערוך סתמי וטראגי יותר, והוא קשור לעובדה שקולקטיבים ובכללם החברה הישראלית, באמת מתוכנתים להבין בעיקר את שפת הכוח. ובשל כך יתכן שמה שהשכל הישר והצדק הטבעי לא השיגו, תשיג בסופו של דבר האלימות הרצחנית שארגונים פלסטינים שונים זרעו בשנים האחרונות ברחובותינו.
את הסימנים לכך שיותר ויותר ישראלים אכן מבחינים בקשר הסיבתי שבין מדיניות ההתנחלות של ממשלותיהם (בעבר ובהווה) ובין איכות חייהם (ומותם) של מיליוני ישראלים בשנים האחרונות, קולטים גם המתנחלים. הם הרי נאלצו להתמחות בעשורים האחרונים בהקשבה מוקפדת לרחשי הציבור בארץ. כיצד לא, כאשר מהות מפעל חייהם היא אכיפת תפישת עולמם הטוטאלית, הפונדמנטאליסטית והבלתי מתפשרת על החברה הישראלית כולה. הישג מסוג זה שהוא לחלוטין בלתי מבוטל, יכול להשיג רק "צדיק" שאכן יודע את "נפש בהמתו".
יש סימנים רבים כי המתנחלים מבינים היטב את מה שזה עתה נכתב. ואומנם הבנה זו מסבה להם דאגה, ובצדק. אמנם עד היום החמאס והג’יהאד הוכיחו כי ניתן לסמוך עליהם תמיד וכי בעזרת פעולת התאבדות או שתיים, שאלות עקרוניות ונוקבות מדי כגון: "איך מדינת ישראל ממשיכה להעלות על הדעת שהיא יכולה להמשיך לנהל מפעל קולוניאלי מופרח כל כך מיסודו", יורדו באגרסיביות מסדר היום הציבורי. אך לא לעולם חוסן. וגם המתנחלים עומדים ותוהים לעתים עד מתי סוס מנצח זה? היינו, עד מתי אותו טרור פלסטיני מוטרף, יצליח להמשיך לסחוב על גבו המדולדל את הסתירה המובנית שבין רצון רובו של הציבור הישראלי לחיות במדינה יהודית-דמוקרטית בעלת כלכלה ומערכת פוליטית יציבות, ובין מורסת האפרטהייד (אומנם רק דה-פקטו בשלב זה) שהולכת ומתהווה בשטחים, והמטביעה את כולם כאן בים של דמים. מורסה זו המאיימת להכתים את המפעל הציוני כולו בחוסר לגיטימיות. ובדין, שכן אם המצב היחיד שמדינת ישראל והחברה הישראלית יודעות ויכולות להתקיים בו, הוא מצב של הכחשת קיומה של קהילה בעלת 3.5 מיליון בני אדם, אזי יש חשש כי צדקו אלו שגרסו כי ציונות היא סוג של גזענות ולמדינת ישראל כלל אין זכות להתקיים כמדינת הלאום היהודי.
עדות חשובה לדאגתם של המתנחלים מפני הרוח הספקנית המנשבת בשכבות ציבור נרחבות היא הטון ואופי הדיון הציבורי אותו דובריהם מנסים לקבע מעל כל במה אפשרית. כמי שנזדמן לו להשתתף בשנים האחרונות לצִדם של מתנחלים שונים במספר רב של דיונים פומביים, ברור לי כי מסתמנת מגמה של הסלמה באופן שבו הם מדברים על פעילי שמאל. כינויים כגון: "מלשינון", "יהודון", "מוסר" חזרו להיות מושמעים בכל דיון שהשתתפתי בו בשנה האחרונה. מילון מושגים זה הלקוח מהמציאות הפרה-ריבונית בהיסטוריה של עם ישראל, אמור להפעיל איזה צופן גלותי רדום בשומע הישראלי, שיהפוך – כך המתנחלים מקווים, את יריביהם הפוליטיים ללא לגיטימים.
השימוש במושגים מסוג זה כפי שהוא נעשה בידי הימין המתנחל הרדיקלי, הותיר אחריו כידוע בשני העשורים האחרונים שתי גופות. אחת של פעיל "שלום עכשיו" אמיל גרינצוויג, והשנייה של ראש ממשלה מכהן יצחק רבין. נראה כי המשפט שנאמר על בית המלוכה הצרפתי עם חזרתו לשלטון ב-1815 יפה גם לעניינינו: "הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר".
