השבוע הלך לעולמו ההיסטוריון המרקסיסטי הצרפתי מקסים רודינסון. רודינסון נפטר בגיל 89 בביתו שבמרסיי לאחר עשרות שנים של חקר המזרח התיכון ותרבות האיסלאם. רודינסון כמעט ואינו מוכר בישראל וספריו לא תורגמו לעברית, אך ספריו הופצו במאות אלפים בקרב קוראי צרפתית, ערבית, אנגלית וספרדית. זאת, מאז פרסום ספרו הראשון "מוחמד" בתחילת שנות השישים של המאה שעברה. הביוגרפיה של מייסד האיסלאם פרי-עטו של רודינסון שונה מכל ספר אחר שהוקדש לנביא. הוא בוחן את חייו של מוחמד ואת הקוראן על רקע ההקשרים הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים בזמנו. "מוחמד" היה הראשון בשורה של ספרים שהוקדשו להיסטוריה החברתית של תרבות האיסלאם מנקודת מבט מרקסיסטית: "איסלאם וקפיטליזם" (פורסם בצרפת ב-1966) ו"המרקסיזם והעולם המוסלמי" (1972).
רודינסון, שהגדיר את עצמו בהקדמה לספרו "איסלאם וקפיטליזם" כ"מרקסיסט אבל בהחלט לא פוסיטיביסט"; לא היה היסטוריון במובן הצר של המלה. הוא היה היסטוריון המעורב במאבקים פוליטיים וגם אידיאולוגיים. הוא הרבה לתקוף את אלה אשר הפכו את הקוראן ואת הדת לתורה של העשייה הפוליטית העכשווית; וגם את אלה אשר דגלו (אף במסווה של "מדעיות") ב"עליונות המערב על פני המזרח". לדבריו, "לא ניתן להאשים את בני האדם שפעלו בעבר על כך שלא מימשו אידיאלים, בתנאים אובייקטיבים בהם לא ניתן היה לממשם. כמו כן, לא ניתן לשפוט את מעשיהם על פי קנה המידה המקובל כיום. באותה מידה לא ניתן לעצב את התודעה החברתית של היום על פי התנאים שהיו בעבר. מושג הצדק כפי שבא לידי ביטוי בקוראן וכפי שהתפתח על ידי המוסלמים בימי הביניים אינו עולה בקנה אחד עם הצרכים החברתיים של היום. צריך להיות מודע לכל המגבלות האלה". כך הוא כתב בסוף הפרק השני בספרו "איסלאם וקפיטליזם".
מהמאבק האנטי-פאשיסטי למלחמה האנטי-קולוניאלית
רודינסון נולד בבית פועלים קומוניסטי. אביו ואמו היגרו לצרפת בעקבות הפוגרומים האנטישמים ברוסיה הצארית של תחילת המאה שעברה והם הצטרפו אל המפלגה הקומוניסטית הצרפתית עם הקמתה בתחילת שנות העשרים. שני הוריו של רודינסון נספו באושוויץ. מקסים הצטרף אף הוא למפלגה הקומוניסטית בעת המאבק נגד הפאשיזם ב-1937 והמשיך לפעול במסגרותיה המחתרתיות במשך כל שנות הכיבוש הנאצי. הוא הוצא משורות המפלגה בעת המלחמה האנטי-קולוניאלית לשחרור אלג’יריה מהאימפריאליזם הצרפתי ב-1958. מאז גירושו מהמפלגה בסוף שנות החמישים (יחד עם רבים שתמכו תמיכה פעילה במאבק האלג’יראי) הוא לא שב לשורותיה אך דבק באידיאולוגיה המרקסיסטית.
רודינסון לא היה ציוני. רודינסון היה אנטי-ציוני ואף פירסם שני ספרים שבמרכזם מדינת ישראל: "ישראל והסירוב הערבי – 75 שנות היסטוריה" (1968) ו"עם יהודי או שאלה היהודית?" (1981). יחד עם זאת, הוא פעל מאז תחילת כיבוש השטחים למען הפתרון הפוליטי של שתי מדינות לשני העמים: ישראל ופלסטין. עמדה ייחודית זו – היסטוריון יהודי מרקסיסט החוקר את המזרח התיכון ואת תרבות האיסלאם, השולל את הציונות ודוגל בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל – היקנה לו יריבים רבים. גם בתוך הקהילה היהודית וגם במדינות ערב.
ההיסטוריון האלג’יראי הגולה מוחמד הארבי (לשעבר מראשי החזית לשחרור לאומי – FLN) הדגיש במאמר הספד שפורסם השבוע בעיתון "לה מונד": "מקסים רודינסון נפטר, אבל תרומתו לחקר ההיסטוריה לא נעלמה יחד עמו. מחקריו הם עשירים ומגלים פתיחות מדהימה, הם אקטואליים יותר מתמיד ויחד עם זאת הפכו כבר לקלאסיקה. הם יהיו נחוצים עד מאוד במפעל להתחדשות המוסלמית; וכבר עתה היו לחלק בלתי נפרד ממורשת התנועה המתקדמת בעולם הערבי".
אפרים ידידי,
כה הצטערתי לשמוע על מותו של מקסים רודינסון, שהיה לרבים מהשמאל המרקסיסטי מצפן רעיוני ופרשנות אשר כה חסרה במחוזותינו. כמה חבל על מותו של איש אשר אם רק מעט ממה שהגה וחשב יהיו מנת חלקנו, הרי זכינו בהארה משמעותית על מציאות חיינו, בעיקר על חיים באזור כה אלים זה, בו אנו חיים.
חששתי שעובדת היותו של רודינסון יהודי נשכחה אבל לקראת סוף הרשימה שלך, הוזכר על-ידך לבסוף גם פרט משמעותי זה בחייו של רודינסון.
מה שאולי ששכחת לציין הם שני ספרים חשובים מאת רודינסון:
Cult, Ghetto, and State: The Persistence of the Jewish Question (Al Saqi Books, distribute by Zed Press, 1983)
זהו ספר המכיל 9 מאמרים מאת המחבר על לאומיות יהודית, אנטישמיות, ציונות והקונפליקט הישראלי-ערבי.
הספרון שני הוא:
Israel: A Colonial-Settler State (Pathfinder Press, 1973)
ספר המתאר בדקדקנות (תוך ניתוח טסטואלי של הקורפוס הציוני לגווניו השונים והלא כל-כך שונים) את מהלכה של התנועה הציונות כתנועה קולוניאלית הנתמכת מראשיתה במעצמות האימפריאליסטיות.
תרומתו של רודינסון למחשבה המקרסיסטית היא אחת התרומות המשמעותיות ביותר להבנת התופעה היהודית, הציונית מנקודת מבט מרקסיסטית, בלתי תלויה ובלתי דוגמטית (כגון הקומוניסטית, זו שהייתה כה תלויה ב"כנסייה" הקומוניסטית-סובייטית, שהפיצה למאמיניה הפתיים את בשורתה הדוגמטית ממוסקבה – גם ביחס לציונות).
מפתיעה כמה ספריו של רודינסון הם עדיין רלבנטיים, במיוחד על רקע תוצרים אינטלקטואליים רדודים למדי (כביכול מרקסיסטיים לעילה ולעילה), ומספקים תשובה מעמיקה למדי ביחס לשאלת טיבעה של הציונות, ואופיו של הסיכסוך הבלתי נימנע (על-פי רודינסון) בין תנועה קולוניאלית זו לבין הסביבה הערבית בתוכה התיישבה.
גם אחרי יותר ממאה שנים להגות הציונית הסדורה (ולפרקטיקות המאפיינות אותה) עדיין חסרה עמדה מרקסיסטית בעלת שופרות כה מכוונים כגון קולו של אינטלקטואל צרפתי זה. רודינסון ממשיך במידה רבה את פרשנותו של הטרוטסקיסט הבלגי-יהודי אברם ליאון, אשר נרצח במחנה ההשמדה אוושויץ בשנת 1944, בגיל 26. את ספרו "השאלה היהודית: פרשנות מרקסיסטית", כתב ליאון בין 1940 ל-1942 וכתיבתו של רודינסון במידה רבה יוצאת מליאון ומתפלמסת איתו, במובן הכי טוב של המילה.
אכן, חבל על אינטלקטואל אמיץ ורב כשרונות שהלך לעולמו, אך חבל יותר על תרבות אינטלקטואלית ששמו של פרשן תרבות והיסטוריון זה, מתוודעת אליו רק אחרי מותו – ועם זאת עדיין לא מאוחר מדי…