השבוע צפיתי די במקרה בעשרים דקות אחרונות, מאוד לא מוצלחות, של סרטו התיעודי של הבמאי אוליבר סטון על הסכסוך במזרח התיכון ומוראותיו. סטון הוא דווקא במאי מוצלח בכל הקשור לצילום ולעריכה, והסרט שלו די מרשים חזותית. אבל התוכן הוא בנאלי, ומוכיח בפעם השלוש-מאות שקולנוענים זרים, ממש כמו עיתונאים זרים, אינם מבינים את המתרחש כאן. קשה להאשים אותם. אנחנו, שנולדנו כאן, מתקשים לעתים לפענח את הנעשה מתחת לאפנו. מי היה מאמין שעם ישראל בחר מרצונו החופשי וברוב עצום, את מבעיר השדות אריאל שרון, וממשיך לתת בו אמון גם כאשר שחיתותו האישית, יחסו הציני למצביעים בעדו, רצחנותו כלפי הערבים ושחצנותו הבלתי שקולה – הפכו לנחלת הכול. מלבד המקרה הפתולוגי של אורי דן, שממשיך לשווק את שרון באהבה כמעט חושנית, גם כאשר ראש הממשלה פועל נגד רעיונותיו של דן עצמו, קיימת הסכמה כללית כלפי אישיותו של שרון. אבל הסקרים מצביעים על תמיכה הולכת וגוברת באיש. כמובן שהיא מצביעה על אי אמון מאסיבי בכל מתחריו של ראש הממשלה, וזה כבר פחות חידתי.

אבל אם בעבר חשבו רבים ששרון לא יתמוך במדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית של שר האוצר בנימין נתניהו, גם מסיבות של קולקטיביזם מפא"יניקי, הרי שכיום ברור שהוא עבר את אותו תהליך שפקד גם בן-גוריוניסטים אחרים, משני עברי הקו החוצה את המרכז הלאומני. כמו שמעון פרס, גם שרון נטש את מחויבותו לכלל הציבור, והמיר אותה במחויבות לעשירים ולמושחתים. ההבדל החשוב בין פרס ושרון נעוץ בטוהר המידות של פרס לעומת שרון המסואב עד צוואר, אבל מבחינה אידיאולוגית הם קרובים יותר ויותר.

אבל נחזור לסטון האומלל והמבולבל. את סוף הסרט התיעודי שלו הוא הקדיש לראיון עם שמעון פרס, שהיה אמור להיות שיאה של היצירה המפוקפקת שלו. המצלמה, למרבה הרעה, התעכבה על קלסתר פניו של סטון, שהגיב בהערצה ביזנטינית ממש לבליל השטויות החלול שהנפיק למענו "ראש האופוזיציה". כמה מאכזב, כיוון שהגורו של סטון פלט מפיו דברי הבל מעליבים מבחינה אינטלקטואלית, ובכך הוכיח, שעדיין יש קונים בקהיליה הבינלאומית למרכולתו החבוטה.

פרס טען באוזני סטון הנלהב, שאין צורך ללמד היסטוריה באזור שלנו. ההיסטוריה של העבר היא רק מזיקה לכל הצדדים, ובמקומה מציע פרס, בסגנון הקלאסי שלו לצורכי אחיזת עיניים, ללמוד את "ההיסטוריה של העתיד". העבר מוצף בסיפורים קשים ולא נעימים, ומוטב לכל הצדדים לשכוח אותו. כך יכול פרס הטכנולוגי להחליף את ההיסטוריה הרוויה דם ושעניינה האדמה, במארג חדש, עשוי כולו מפלסטיק צבעוני, שמתווה את העתיד הוורוד שמצפה לשני העמים, ובלבד שישכחו את כל מה שהיה עד כה. לפילוסופיה העמוקה הזאת, שלא מתאימה אפילו לחיבור מוצלח של ילד בכיתה ו’, מוסיף פרס את האבחנה הישנה שלו שבעידן המדעי והטכנולוגי אין שום ערך לטריטוריה או לאדמה. לילדים המנושלים של פלסטין ירכוש פרס מחשבים, מסוף צבעוני בכל חושה, וידיאו בכל אוהל, כדי שיחושו כחלק בלתי נפרד מהעולם החדש והנפלא שהוא בורא למענם.

אבל פרס עצמו גזל מהילדים הפלסטינים אדמות, בנה עליהן את ההתנחלויות הראשונות ורבות מאלה שבאו אחריהן, סלל למענן כבישים, הפקיע אדמות, יצר בסיס טריטוריאלי לגניבת כבשת הרש שלהם, שהשתרעה על פחות מ-%28 מאדמת ארצם. את העבר הזה הוא מבקש להשכיח, באמצעות תיאוריה מגוחכת על שלילת ההיסטוריה של העבר למען הבלוף הגדול ששמו ההיסטוריה של העתיד. בכך הוא מקווה להנחיל לשני העמים תשתית תרבותית שקרית, שאין בה עבר אמיתי אלא טשטוש מכוון, שאין בה עתיד אמיתי אלא מדע בדיוני חסר שחר. כך חולם מנהיג מחנה השלום בעיני עצמו ובעיני רבים בעולם על שלום מפלסטיק, כולו על כרעי תרנגולת של הנחות יסוד שקריות, המטהרות את השרץ של הנישול ושל הגירוש, והמבססות את העתיד על טיעונים אנטי היסטוריים, שכל אדם הגון ידחה אותן בבוז הראוי להן.

פרס לא הביט כלל באיש שיחו המתפעם. סטון שיווק אותו לעולם כדמות חצי משיחית, אולי אפילו תנ"כית בנוסח ססיל ב. דה-מיל, שהנחיל לעולם את צ’ארלטון הסטון בתור משה רבנו. איש לא היה מזהה את איש הרוח ההוליוודי הזה עם העסקן שחיזר רק לפני שנתיים אחרי יוסי שריד כדי להיות מועמד השמאל הציוני לתפקיד ראש הממשלה, בגד במפלגתו ומעולם לא נענש על כך. כמה שבועות אחרי שמזכירות מרצ שלחה אותו לדרכו (ותמכה באהוד ברק, הגרוע עוד יותר מפרס) בידיים ריקות, רץ פרס לממשלתו של אריאל שרון. אבל סטון אינו היסטוריון, אלא במאי שאוהב לשחק קצת בפוליטיקה, והוא הוקסם ממשחקי המלים האוויליים של פרס, מהבעת החשיבות העצמית שהיתה נסוכה על פניו. כך יוצרים מיתוסים שקריים, וכך מנציחים את תרבות השקר, שמרעילה את הפוליטיקה הישראלית והופכת אותנו לעם חסר היסטוריה, ולכן גם נעדר אומץ לב לעשות שלום אמת, המבוסס על שוויון בין שני העמים, ולא על שיעבוד העם החלש לגחמותיו של העם החזק.

מי שהאמין פעם אחת לפרס הוא אידיאליסט; מי שהאמין לפרס פעמיים, הוא אידיאליסט לא-חכם; ומי שמוכן להאמין לו גם בפעם השלישית, הוא פשוט טיפש חסר תקנה. מההגדרה הקשוחה הזאת אנחנו חייבים לפטור זרים כמו סטון, שממש משוועים לקול שפוי מציון, ולכן לא מצליחים להבחין ביומרנות הריקה של פרס. את הסרטים התיעודיים הטובים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני נצטרך להפיק בעצמנו, או בשיתוף פעולה יהודי-ערבי. במאי משלנו כמו נסים מוסק, יכול לעשות סרט הרבה יותר טוב מזה של סטון, בשתי ידיים קשורות מאחורי גבו. הוא לפחות יודע, שאין משמעות ל"היסטוריה של העתיד", בלי התמודדות אמיצה, כנה וצודקת עם העבר. ואת ההתמודדות הזאת מבקש הממסד הישראלי, ובמרכזו פרס, למנוע בכל מחיר.

מרעיל בארות

שר התחבורה אביגדור ליברמן, המכונה איווט, נחשב תמיד בעיני לאיש הכי מסוכן במדינת ישראל, ואין לי סיבה מיוחדת לשנות את דעתי. האיש הוא בהחלט פיקח, וזה עושה אותו לאויב מסוכן עוד יותר. את השליפות הגזעניות המבעיתות שלו אין לייחס לפזיזות יתר, ולא מדובר בפליטות פה. האיש קר ומחושב, וחוש ההומור המושחז שלו מחפה על כוונותיו הזדוניות. כיוון שיש לו השפעה עצומה על אישים בולטים במדינה, בכללם בנימין נתניהו, אסור להסתכן ביחס מזלזל כלפיו. ליברמן איננו סתם מנהיג רדיקלי של מפלגה קיצונית, אלא פוליטיקאי חשוב המאיים על שישית מאוכלוסיית המדינה. לכן אסור לראות בו יריב, אלא אויב, על כל המשתמע מכך. ליברמן הוא פאשיסט, המנסה לבחון מפעם לפעם את הפוטנציאל של הפוליטיקה הגזענית, ואת סיכויי הצלחתה. עצם העובדה שהוא שרד כשר בממשלתו של שרון, יותר משבוע אחרי שהשמיע איומים חמורים נגד אזרחי מדינת ישראל, והודיע שהוא תומך בגירושם מעבר לגבולות המדינה, מעיד על ההסלמה שחלה בשיח הציבורי אצלנו.

ליברמן רוצה לגרש את האזרחים הישראלים מסכנין, ומצידו שיקראו לעצמם "הפועל שכם". בכך הוכיח בעליל את צידקת התיזה שהעליתי כאן בשבועות האחרונים. הצלחתם של בני סכנין לזכות בגביע הרגיזה את הגזענים, וליברמן החליט להרעיל את הבארות, להעכיר את האווירה ולהרוס את ניצני ההתפייסות היהודית-ערבית בעודם באיבם. אני בטוח שגם האנטישמים האוסטרים ראו בעיניים כלות את הצלחותיה של הקבוצה היהודית הכוח וינה, שזכתה באליפות אוסטריה בשנת 1926. לכן האירוניה של צמיחתה של גזענות לאומנית ישראלית בנוסח שנות העשרים והשלושים באירופה, היא צורבת. ליברמן הוא המבטא העיקרי של הלכי רוח ניאו נאצים בישראל. אני מבקש להזכיר לכל אלה שמביעים זעזוע צדקני, שהנאציזם לא התחיל לשגשג רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, ושהיו לו גם גילויים חד-משמעיים מוקדמים, שבישרו את מה שציפה לאנושות בהמשך. כאשר אדולף אייכמן הגיע לאוסטריה אחרי סיפוחה לרייך השלישי בשנת 1938 ("אנשלוס") הוא ביקש לבדוק את האפשרויות לטרנספר של יהודי אוסטריה למדגסקאר. נושא ההשמדה הפיסית עלה על סדר היום במועד מאוחר יותר, ומוסד סופית רק אחרי ועידת ואנזה בינואר 1942.

אז לפני ששר בישראל (ששרון גינה אותו אבל לא הדיח אותו, וגם אם ידיח, יהיו להדחה סיבות אחרות) משתעשע בתוכניות הזויות לסילוקם של תושבי סכנין בפרט, והאזרחים הערבים בכלל, כדאי לו לרשום לפניו שאנשים רבים, וגם אני, רואים בגירוש המוני של אזרחים סיבה למלחמת אזרחים ממש. עד הסוף. לא רק שנסרב לשרת בצבא מגרש, אלא נילחם בנשק נגד פלוגות הסער של הפאשיזם הישראלי. את מה שמנחם בגין הבין דרך השכל ודרך הלב בעיצומו של המאבק על אוניית הנשק אלטלנה ביוני 1948, ליברמן יצטרך להפנים בדרך הקשה. או שיגנוז את רעיונותיו הפאשיסטיים, או שיסתכן במלחמת אזרחים.

Share on Facebook