ב-15 במאי התקיימה ההפגנה הפוליטית הגדולה ביותר בשנים האחרונות. התכבד לפתוח עמי איילון, שפעל לאחרונה לשלום ולגישור בין העמים. איילון היכה על חטא על כך שהציבור עליו נמנים רוב המפגינים, המכונה לעתים "האליטות", לא השכיל לחבק ציבורים אחרים ימניים יותר ולהביאם להפגנה.
הפגנה זו מזכירה הפגנה אחרת באותו מקום, בה השתתפתי – "הפגנת ה-400 אלף" המפורסמת בעקבות הטבח בסברה ושאתילה. הרכב הקהל היה דומה, אך אז לא היכו על חטא. הקהל דרש את ראשם הפוליטי של בגין ושרון. הפעם, נרתעו מארגני ההפגנה מיציאה כנגד שרון כמו מאש. כתבים מדווחים על שלטי "אריק, העם איתך" בקהל, ובתקשורת העולמית התקבלה ההפגנה כתומכת בתכנית שרון ל"התנתקות" מעזה.
מי השתנה ב-22 השנה שחלפו? הקהל או אריק? שובל הדם, ההרס, הכוחנות והבוז לערבים בכלל ולפלסטינים בפרט, המשתרך מאחורי שלוש שנות שלטונו של שרון, אינו מותיר מקום לספק. ולמרות הנסיונות העיקשים לשווק את ה"התנתקות" כתוכנית שלום, קשה להימלט מן הרושם שזהו עוד תרגיל נבזי. תרגיל המשתק את השמאל ואת דעת הקהל בעולם, מנתק את שאלת עזה משאלת הגדה, ומשיג לגיטימציה לכליאתו של עם שלם. רושם זה מתחזק עוד יותר לאחר אירועי הדמים של השבועות האחרונים. אריאל שרון, אפוא, לא השתנה כלל; הוא רק נעשה מתוחכם וערמומי יותר. אם כן, מה נשתנה בציבור "האליטות", ה"שמאלנים" שחזרו אל הכיכר?
התחושה בהפגנת 1982 היתה ש"המדינה זה אנחנו". גם אם היה בכך משום התנשאות, הרי מבחינת היחס אל השלטון זוהי גישה בריאה. האזרח חייב לזכור ולהזכיר, כי הוא בעל הבית האמיתי והשלטון אמור לשרת אותו. מלחמת לבנון העמידה ציבור שלם על רגליו, ו"שלום עכשיו" ו"יש גבול" הוציאו הפגנות המונים בזו אחר זו. ההפגנות היו מתסיסות ובוטות, תוך כדי מלחמה, ועוררו תגובות-נגד עזות שהגיעו לבסוף לכדי רצח. הנכונות לצאת ולהיאבק עלתה במחיר דמים, אך נשאה פירות פוליטיים. שרון הועבר מתפקידו ובגין איבד את יכולתו להנהיג.
מאז, התמכר ציבור "האליטות" בהדרגה לאפתיה ול"אחדות לאומית", והשאיר את הפוליטיקאים והגנרלים לקבוע את סדר היום ללא פיקוח. ה"שמאלנים" העדיפו להאמין בעושי נפלאות, גנרלים לשעבר שיפתרו את כל הבעיות – קודם רבין, ואחריו אהוד ברק. ברק, אגב, עשה בדיוק כדברי עמי איילון – חיבק את ה"מגזרים האחרים" חיבוק חם והכניס את נציגיהם לממשלתו במקום את נציגי המגזרים שבחרו בו. את מחיר החיבוק אנו משלמים עד היום. וכעת, "התקווה האחרונה" של ציבור מובס ופסיבי זה היא אריאל שרון. אבל מעשי הנבלה ברפיח – כה סמוך לאחר הפגנת ההמונים – מדגימים באופן מזעזע, כי בעיני שרון וצמרת צה"ל ההפגנה הזו לא התקיימה כלל.
ציבור "האליטות" זכאי ככל מגזר אחר בחברה ללחום על דרכו. יתר על כן, השכלתו ומעמדו החברתי מטילים עליו את האחריות לעשות יותר מחלקו היחסי, ולהוביל בדרך הקשה וההכרחית לשינוי. כיצד אפוא מוריד ציבור זה ראשו בהכנעה משך שנים ומקבל את מרותן של תפיסות עולם מפוקפקות, המנוגדת כל-כך לנטיות ליבו, והמעמידות בסכנה ישירה את עתיד ילדיו ונכדיו? כיצד עומדים בכיכר יותר ממאה אלף אנשים המרושתים בכל עמדות המפתח במדינה, ואשר די כי רבע מהם יחליטו ש"שברו את הכלים ולא משחקים" בכדי להשביתה כליל – ועדיין הם חשים אין-אונות תהומית?
לא כאן המקום לנתח לעומק תופעה מדהימה זו. במקום זאת, אציע קצה חוט ליציאה מהמבוי הסתום. אתחיל באותן דמויות מיתולוגיות, היחידים אותם כן העזו באי ההפגנה להאשים – "המתנחלים". ב-2 במאי התעוררו אזרחים רבים לפתע וגילו כי המושל בארץ אינה הממשלה, אלא קבוצה אידיאולוגית פנאטית. מהו נשקם הסודי של המתנחלים? כיצד הפכו מקבוצה קיקיונית לאדוני הארץ? אין כל סוד. באותן השנים בהן הלך רוב הציבור לישון, המתנחלים האידיאולוגיים היו היחידים שהקריבו מזמנם ונאבקו להגשמת מטרותיהם. כיום עומדים לרשותם עשרות אלפי פעילים מסורים עם זמן פנוי בשפע. המתנחלים מוכנים לעלות על כל גבעה, להגיע לכל מקום, ולנקוט אלימות "אם צריך" – והם אינם סרים למרותו של איש מחוץ למעגל שלהם. פוליטיקאים יודעים היטב שאין בישראל עוד גייסות המתקרבים לעוצמה כזו, ולכן הם מוותרים למתנחלים מראש – ודוגמת ברק היא המאלפת ביותר.
האם ניתן בכל-זאת למצוא ניצנים למשקל שכנגד? ודאי שכן. לא מעט אנשים פעילים זה שנים רבות כנגד הכיבוש. רבים עוד יותר הצטרפו אליהם בארבע השנים האחרונות. הם פעילים תחת מגוון של גופים – תעאיוש, מחסום-WATCH, תנועות הסרבנים השונות, ועוד. ביחד הם מונים אלפים; מספרם והמגוון החברתי שהם מייצגים גדולים כיום מאי-פעם. כמו המתנחלים הם פועלים על-פי מצפונם, מונעים מתוך תחושה שזו היא מלחמה על עתיד הארץ הזאת. בניגוד למתנחלים שזכו לחיבוק ממסדי מיומם הראשון, אנשי השמאל פועלים בסביבה פוליטית וממסדית עוינת, ולמרות זאת דבקים בדרכים בלתי אלימות. לרוע המזל, הפעילים נגד הכיבוש זוכים ליחס של התנכרות ונידוי מצד הציבור הרחב, כולל האגף המתון שלו.
גם בהפגנה של ה-15 במאי התייחסו אל נציגי תנועות אלה – הנושאות בעול המאבק היומיומי על דמות המדינה – כאל טרדנים שמקומם מחוץ לגדר. אין איוולת גדולה מזו. כאשר ציבור אינו מסוגל להיאבק, ואף נרתע מלגלות סולידריות עם אלה הנאבקים את מאבקו – הוא חורץ את דינו שלו ומוציא את עצמו מן המשחק הפוליטי. אם רוצים עמי איילון ואחרים לצאת ממעגל האין-אונות ולהשפיע באמת על עתיד העם והמדינה, הם אכן חייבים להושיט יד ולחבק – לא באהבה הנכזבת-תמיד לצד ימין, אלא את הגייסות האמיתיים היחידים שלהם, הנמצאים מחוץ לגדר בצד שמאל.
אני מקווה שהמערכת תפרסם את התגובה מכיון שהיא חושפת את כל צביעותו ואין האונות של השמאל ה"לוחמני".
********
אני מסכים לכל מילה הכתובה במאמר- היגיע הזמן לצאת למאבק ,להפסיק להסתתר בבתים ,להביע עמדה נחושה,להקריב אפילו חיים פרטיים כמו המיתנחלים.
יש לי רק שאלה אחת: מדוע בוחר, כותב המאמר לחיות בארה"ב?
המאמר הוא דוגמא מצוינת לסיבה מדוע השמאל חסר השפעה במדינה למרות שרוב האזרחים מדברים שמאל. ראשית, הנחת המוצא – ישראל אשמה כאילו אין צד שני.דוגמא מצוינת היא הפסקה השלישית. האם אריק באמת האשם היחיד בבוז ובשנאה שחשים הישראלים לפלשתינאים? למסע הרצח חסר המעצורים של הפלשתינאים אין כל חלק בשנאה כלפיהם ובהסכמה שבשתיקה להריגת אלפים מהם, כשרוב הישראלים רואים בכך אקט צודק של נקמה? ומה הפתרון שמציע הכותב – לקחת דוגמא מגופים כמו תעיוש ותנועות הסרבנים שנתפסות בעיני רוב הישראלים כתנועות שמתנגדות או לפחות מסכנות את קיומה של ישראל כמדינה עצמאית.
אם השמאל באמת רוצה להשפיע המשמעות היא שהוא צריך לכוון לאנשי המרכז. כדי לזכות בתשומת לב של אנשים אלה השמאל צריך קודם כל להתנער משני דברים: הראשון, להיות יותר אוביקטיבי ולא להתעלם ממעשי הפלשתינאים שלא לדבר על הפסקת הצדקתם האוטומטית. דבר שני, גם בענינים שהשמאל רוצה וחיב להתעקש עליהם עליו למתן את טון הדבור. השוואה מטופשת בין מה שקורה באיו"ש ועזה לשואה למשל, גורמת לכל אדם הגון להפסיק להתיחס ברצינות לדעות המובעות בהמשך הקטע, קריאה למפקדי צה"ל פושעי מלחמה רק גורמת לכך שהשמאל יהיה שנוא על רוב הצבור שכן רוב הצבור תופס את צה"ל,בצדק, כמחסום האחרון בין חיים נורמלים פחות או יותר למות בטוח מידי הטרור הפלשתיני.
הבעיה היא איך האלפים המעטים שפעילים ב"תעאיוש" וב"אומץ" משתחררים מ"עמדת הטרדן" וכובשים לעצמם מקום לגיטימי בשיח הלאומי. כלומר מביאים לכך שהעמדה שלהם תישמע בשדרות, לא רק באוניברסיטת תל-אביב.
לא נראה לי שהפגנות הן השיטה, אבל גם פעילות כמו ב"תעאיוש" שבה פעילים ישראלים (רובם יהודים עם כמה פלסטינים אזרחי ישראל) פועלים – בהצלחה – לרכישת פלסטינים מוחלשים בישראל ובשטחים, לא תביא לכך.
חייבים לפעול בקרב היהודים, כי היהודים יושבים על הטנקים. פעולה כזאת צריכה לבוא מעמדה של כבוד והבנה, ולא מעמדה של שלילה מוחלטת, שרואה ביהודים הציונים שבויים ב"תודעה כוזבת". אי אפשר לעשות עסקת חבילה של "אנחנו נתמוך בכם בנשוא הכלכלי-חברתי- ואתם תתמכו בנו בנושא המדיני". כי לאנשים האלה יש עמדות בנושא המדיני, וצריך להתמודד אתם. גם הגזענות של אנשים אלה – חרדים, עולים מרוסיה או מזרחיים – היא עמדה אותנטית, שצריך להתמודד ברצינות. רצינות זאת אומרת לא בביטול, לא בהשוואות לנאצים או לתופעות כאלה או אחרות בארופה.
המאמר מצביע בצורה בהירה מאד מדוע השמאל אינו זוכה להכרה בצבור על אף שהצבור, על פי הסקרים, חושב שמאל. ראשית, השמאל מאשים את ישראל בכל הרעות החולות שבעולם ומתעלם באפן עיקבי מתרומתם המכריעה של הפלשתינים לקורה באיזור. כך למשל שואל אומר הכותב כי יש יחס של בוז לפלשתינים אחרי 3 שנות שלטון אריק. רק אריק אשם, לטרוף הטרור שהתפרץ בשנת אלפים אין חלק בחשדנות הישראלים כלפי הפלשתינים? עוד כותב בעל המאמר כי פעילי השמאל זוכים ליחס של התנכרות ונידוי מצד הצבור הישראלי. ומה חושב לעצמו השמאל, שהוא יקרא למפקדי צה"ל, שנתפסים בצבור כמי שמפרידים בינו ובין המות, פושעי מלחמה ויזכה לחבוק אוהב? אי אפשר לזכות באהדת הצבור ולהשפיע עליו כאשר נוקטים שפה קיצונית. השמאל צריך להחליט במה הוא מעונין, להשפיע ולהיות חלק מהשיח הציבורי בארץ או להיות צדיק בעיני עצמו.
אסף שלום
ברצוני לחלוק איתך את חויותי מן הככר מתקופה יותר מוקדמת: סתיו 78,עת נערכה ההפגנה הראשונה של שלום עכשיו. זכור לך ודאי המוטו המרכזי של ההפגנה הזו "שטחים תמורת שלום". הרציונל שבשמו יצאנו לככר היה ברור: בתמורה לשטחי סיני המצויים בידנו אנו מקבלים חוזה שלום עם מצרים,וקץ הסיכסוך עימה. ניהול המשא ומתן של בגין עלה על שרטון כבר בשלבים הראשונים בשל סירוב ישראלי לויתור על כל שטח חצי האי. לאור זאת סברו רבים מאיתנו כי מן הראוי היה ללחוץ על ממשלת בגין כדי שזו תקבל עליה את העיקרון שבו דגלנו כולנו "שטחים תמורת שלום". לחוזה השלום עם מצרים נילוו סעיפים משמעותיים ביותר: פירוז השטח שיפונה, הצבת משקיפים לשם פיקוח על הפירוז הזה, והכרה של שני הצדדים כי הם רואים בחתימה על ההסכם את קץ הסיכסוך ביניהם.
28 שנים לאחר מכן ניצב אותו שמאל באותה כיכר, כשהוא זונח את כל העקרונות בשמם יצא להפגנה ההיא, משל היו גרביים משומשים.
ראשית, לא נשמעה בהפגנה שום תביעה לפירוז השטח שיפונה, דבר מדהים כשלעצמו-הרי אם רצועת עזה תהפוך לארסנל נשק אחד גדול, מה ימנע מגורמי טרור להפעיל את הנשק הזה נגדנו ובכך לגרום לפריצת גל חדש של מעשי איבה?
שנית,להיכן נעלם העיקרון של שטחים תמורת שלום? הלא מעשה ההתנתקות אינו מביא לנו שלום, מקסימום הפסקת אש, וגם זו מוגבלת בזמן,לפי דבריהם של אנשי החמאס והגיהד האיסלמי.
שלישית, אין שום תכנית המדברת על משקיפים או כוח שיחצוץ בין הכוחות, כמו שזה קיים בסיני.
הנה כי כן, בתהליך שנמשךם כבר זמן רב, הישיל מעליו השמאל את האידיאולוגיה בה דגל בשנות השבעים, השמונים והתישעים, והפך להיות גוף אמורפי למדי שכל מה שמאחד אותו זה "נגד הכיבוש"
מכאן שאין לנו להאשים אלא את עצמנו. מדוע אנו מקוננים שאין תומכים לעמדות השמאל אם זנחנו את העקרונות האלה? מדוע שאדם הקורא את דבריו של עמוס עוז במוסף הארץ שבהם הוא אומר כי "כל העקרונות בהם דגלנו בשלושים שנה האחרונות אינם תקפים עוד, הסיסמה "שטחים תמורת שלום" איננה רלוונטית יותר, והפתרון ההכרחי הוא יציאה מן השטחים והפרדה בין העמים" ירצה להאמין בפתרון שמציע עוז ——————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————
קראתי את התגובות ונדמה לי שחלק מהמגיבים התכוונו להגיב למאמר אחר – אני פשוט מתקשה למצוא את הקשר. אין במאמר כל אזכור לשואה, למשל. ולא צריך 100 בהבנת הנקרא בשביל להבין שהבוז לערבים עליו אני מדבר הוא הבוז עתיק-היומין של שרון, ולא הבוז מודל 2004 של כל הציבור – ולכן התגובה האוטומטית (עידו) של "הערבים התחילו" היא חסרת שחר. ובכלל, אפשר לדון רגע במה שקורה בציבור הישראלי בלי להאשים בכל דבר את הערבים. זה פתטי ואפילו פתולוגי.
למגיב הראשון, נתן, אומר רק זאת. אתה נוקט בשיטה הידועה: "אם אינך יכול להתמודד עם הדברים, עבור להתקפה אישית". בפעם הבאה שאסע לחו"ל, אבקש ממך רשות. בוא באמת נדבר קצת על צביעות: אתה רוצה להגביל את זכות ההשפעה למי שנמצא בארץ? בבקשה. דאג שממשלת ישראל תפסיק לקבל 5 מיליארד דולר בשנה ווטו אוטומטי מממשלת ארה"ב עבור המשך הכיבוש, ושמקהלת איפא"ק תפסיק להחזיק את המערכת הפוליטית בארה"ב בביצים. הכיבוש ייגמר תוך שבועיים בלי שפיכות דמים, כל המתנחלים יקופלו כמו טטל’ה, ואני אשמח לשתוק – סוף סוף יהיה לי ראש שקט להתרכז בלימודים.
ולאחרים: אין לי ציפיות שחצי מדינה תתחיל לחשוב כמו השמאל הרדיקלי. גם הימני המצוי אינו חושב כמו המתנחלים האידיאולוגיים. אבל הוא אינו מתנער מהם, מקלל אותם ועושה שמיניות באוויר כדי להוכיח ש"אין לנו כל קשר אליהם". ללא ספק, האינסטינקטים של הימני המצוי בריאים בהרבה מאלה של ה"שמאלני" המצוי.
בכל תרבות ציבורית ובישראלית בפרט, הדעה שלך נחשבת רק אם אתה מוכן להיאבק עליה – בלי קשר לכמה אתה נחמד או קליט. העובדה היא, שה"שמאל המתון" אינו מוכן להיאבק על דעותיו – ולכן דורכים עליו בכל הזדמנות (ולא בגלל "אי חיפוש אחר המרכז". כבר 30 שנה רק מחפשים את המרכז הזה! ד"ש, "ישראל אחת", מפלגת המרכז, עכשיו "שינוי" – די!). זה לא נעים להיאבק, זה מרגיז אנשים לשמוע מה אתה חושב, אולי הם יביאו לך כאפה – אבל אני לא מכיר דרך לפתוח דיאלוג בלי שאנשים יידעו מה באמת כואב לך. ואין דרך להשפיע בלי להיאבק, או לפחות לגלות סולידריות מינימלית עם אלה שנאבקים בשבילך – גם אם לא מסכימים איתם על הכל.
בכלל, ההסתכלות של רוב המגיבים כלפי הקבוצות הנאבקות בכיבוש היא אנכרוניסטית, כאילו מדובר באיזה תא קומוניסטי משנות ה-50, או באיזו חבורת "מצדיקי ערבים" מנותקת. אנחנו הרי באים מלב החברה וכואבים את הכאבים שלה. מגוחך להטיף לנו "לפעול בקרב היהודים" או "לכבד את הקבוצות השונות". זו התפרצות לדלת פתוחה. הבעייה היא, שעל כל צעד ושעל שלנו "בקרב היהודים", השותפים הטבעיים שלנו מזדרזים ודואגים להוציא אותנו מחוץ לגדר – פן יידבק ה"כתם" בהם. המאמר שלי אפילו לא בא להתלונן על כך – בסך הכל זו קודם כל הבעייה שלהם – אלא להצביע על האיוולת מנקודת המבט של סיכויי המאבק של אותו "שמאל מתון".
השמאל המתון אינו מוכן להאבק על דיעותיו ולכן דורכים עליו בכל הזדמנות?
הבעיה אינה בכך שהשמאל המתון אינו מוכן להאבק על דיעותיו. פשוט הוא משנה את דיעותיו
חדשות לבקרים. כמה דוגמאות: במשך זמן רב מאד דיברו נציגי השמאל הזה על כך שלעראפאת אין תחליף והוא הנציג שאיתו יש להגיע להסדר. והנה, ראה זה פלא, לאחר שנשיא ארצות הברית אמר כי עראפאת איכזב אותו קשות וכי העם הפלסטיני חייב למצוא מנהיגים אחרים מיד שכחו אותם נציגי שמאל מתון (ולא רק הם) את התבטאיותיהם הקודמות, ומאותו יום והלאה הפך עראפאת "המנהיג שאיתו יש להגיע להסדר" למוקצה מחמת מיאוס. לאיזה מסקנה יגיע אזרח ישראלי מן השורה אחרי שהוא נוכח כיצד השמאל מחליף השקפות כאילו היו גרביים?
דוגמה נוספת: במשך תקופה ארוכה מאד הטיפו אנשי השמאל (המתון והרדיקלי) לפתרון של שטחים תמורת שלום. משום מה מטיפים עכשיו אותם אנשים לנסיגה תמורת……מה בעצם? הפסקת אש? שביתת נשק מוגבלת בזמן? המשך פעולות הטרור? כיצד אפשר להתייחס ברצינות לאנשים המשנים את השקפת עולמם מן הקצה אל הקצה? הגדיל לעשות א.ב. יהושע, כשנשאל בראיון שנערך עימו במוסף הארץ מה לדעתו הפתרון לסיכסוך. מניה ובי השיב האיש כי אין שום סיכוי לשלום בימינו, ועלינו להתנתק מן הפלסטינים. ומה, הקשה המראיין, יקרה אם הטרור ימשך? אז, אמר א.ב. יהושע, נפציץ אותם ללא רחם, גם אם יהרגו נשים וילדים. ובכן יש כאן תמיכה מפורשת בביצוע של פשעי מלחמה. האם זו גישה רצינית? האם אין כאן טמינת הראש בחול?
ומה השקיקה הזו לנסיגה בכל מחיר? האם בכך לא לוקחים על עצמם התומכים בדרישה הזו אחריות גדולה מדי? מאין הבטחון הנחרץ כל כך כי הנסיגה תביא לשיפור המצב? למישהו יש יכולת לחזות את העתיד? הלא המציאות משטה בנו פעמים רבות- מישהו שיער בראשית שנות השבעים שמנחם בגין, איש ארץ ישראל השלמה יגשים את מצע של"י ויקיים את העיקרון "שטחים תמורת שלום"? מישהו מן המומחים לענייני הגוש המזרחי צפה את התמוטטות ברית המועצות ושינוי המשטר בה? טרור המתאבדים נחזה ע"י גורם מחקרי או פוליטי? כיצד יתכן לומר בנחרצות כזו כי הנסיגה תפתור את כל הבעיות? לפעמים מזכיר הדבר הזה את ה"דאוס אקס מאכינה," של הטרגדיה היוונית. המציאות, ידידי, אינה תיאטרון.היא מורכבת יותר. אני סיימתי.
תגובה לאסף.
כתבת:
*********
"אתה נוקט בשיטה הידועה: "אם אינך יכול להתמודד עם הדברים, עבור להתקפה אישית".
**********
יש לך טעות.אין לי שום צורך "להתמודד" עם הטענות מאחר שאני מסכים עם כל מילה שאמרת.
אני רק לועג לאנשים שיושבים להם בחו"ל ומסבירים לאחרים מה צריך לעשות בארץ.
תגובה למורן.
את מתבלבלת בין "יעד" לבין "מטרה".
לדגמה:
יעד- להפוך את הביית ליפה יותר.
מטרה1- לצבוע קירות.
מטרה2- לשים רעפים.
מטרה3-לשתול דשא.
במילים אחרות המטרות הם צעדים קצרים
בדרך ליעד, ולכן ניתן לבחור מטרות שונות ,לותר על חלק,לבחור באחרות וכוליי – כל עוד היעד אינו משתנה.
(עד כאן מבוא קצר ל"ניתוח מערכות")
היעד של השמאל המתון הוא "שתי מדינות לשני העמים".
על מנת להגיע ליעד הזה צריך להגשים מספר מטרות למשל: לדבר עם ערפת, לצאת מהשטחים,להקים גדר הפרדה, לדבר עם אבו-עלא,לחסל את הטרור הפלשתינאי וכן הלאה וכן הלאה.
אבל אף מטרה היא לא מקודשת- למשל אין שום דבר קדוש לדבר דווקא עם עראפת, אפשר גם לדבר עם אבו-עלא ואפשר גם לא לדבר בכלל ,אין שום דבר מקודש ביציאה תמורת הסכם אפשר גם לצאת באופן חד-צדדי -הכל לפי הנסיבות והמציאות.
ולכן הביקרות שלך על השמאל היא בעצם מחמאה ליכולת שלו להסתגל למציאות ולנסיבות ולהתאים את הדרך על מנת להגיע ליעד.
למעשה הדרך שאת ממליצה עלייה היא דרכם של המתנחלים והימין אשר לגביהם אין מציאות שצריך להתייחס אלייה או עובדות שמשתנות.
עקב זאת הם עדיין נמצאים מבחינה נפשית בשנות ה30 של המאה הקודמת נלחמים ב"מנדט הבריטי" וב"פורעים" הערבים,ומסכנים במעשיהם את המדינה היהודית שכידוע כבר הוקמה.
האין אונות בשמאל נובעת מכך שהוא אינו מתנשא.
השמאל לגווניו הגיעה להישגים כשהוא הכיר בחשיבותו של אוונגארד. קבוצה של אנשים בעלת יכולת ויומרה להוביל ציבור רחב.
הקשקשת הפוסט מודרנית של הסיוג העצמי הבלתי פוסק, של הצבת סימן שאלה אחרי כל משפט, של הדחף לחפש את הפשרה ואת קו האמצע בין כל קונפליקט, של החלפת האויב האידיאולוגי והמעמדי שיש להדבירו ב"אחר" שצריך למצוא מסילות להתקרב אליו, הם המקור לאובדן תרבות ההתגייסות של השמאל.
המתנחלים הצליחו להנהיג את הציבור ברוחם הנואלת לא כי הם "פינו זמן בשביל להיאבק". זוהי כבר התוצאה. הסיבה היא שהם גנבו מאיתנו את התפיסות הבולשביקיות לגבי תפקידו של אוואנגרד, ושאצלם אין כל מיני עמי איילונים המשמשים כנגיפים לניוון שרירים.
איפה מצאת בתגובתי משהו בסגנון "הם התחילו. להיפך, הצעתי שהשמאל יסתכל גם ואני חוזר שוב – גם -על מעשי הערבים ולא ילקה רק את ישראל. שנית, כתבת שאינך מתיחס ליחס לערבים מודל 2004 בסדר, בוא נתיחס למודל 1996, מה דעתך על מודל 1976(מעלות) מודל 1974 (קוזו אוקמוטו) ואפשר להמשיך. אתה רוצה שנדון במה קורה בצבור הישראלי בלי ליחס הכל לערבים? צר לי, זה בלתי אפשרי. מה לעשות ולמה שעושים הערבים יש השפעה לא קטנה על מה קורה ועל דרך החשיבה של כל ישראלי, אפילו הוא בעל דעות שמאליות. אי אפשר לדון בשום דבר שקורה במדינה הזו מבלי שיהיה לזה קשר, ישיר או עקיף, ליחסים בין ישראל לשכניה וכאשר מנסים לעשות את זה יוצאות עמדות מגוחכות ומנותקות מהמציאות, כפי שהשמאל אכן מציג מפעם לפעם.
תשובה לנתן:
לא יודע למה, אבל בא לי לברר כאן משהו עד הסוף. מה אתה באמת חושב? קודם אתה "חושף את הצביעות והאין אונות" (שלי, כמובן), ועכשיו אתה פתאום נשבע שאתה מסכים עם כל מלה שלי, אבל עדיין חושב שמי שבחו"ל צריך לסתום את הפה.
בעניין סתימת הפיות, בוא נמשיל משל. נגיד שאח שלך נסע לחו"ל לכמה שנים. הוא עדיין חתום על המשכנתא המשפחתית ועוזר לשלם את החובות, ומשתתף כמה שיכול במטלות מרחוק. הוא לא מסתיר את הביקורת הקשה שלו על הבלאגן בו אתם מנהלים את ענייני המשפחה בארץ, והוא, איך להגיד, קצת מכיר איך העסק עובד מבפנים, אחרי הכל הוא גדל איתכם וחי איתכם כל חייו. האם גם לו תאמר "שלא יישב לו בחו"ל ויסביר מה צריך לעשות?", או שתשמח שהוא עדיין מעורב ומנסה לעזור? הרי בחו"ל הוא יכול גם להיעלם לכם לגמרי, ואז מה תעשו?
בעצם, לאור אופי התגובות שלך באתר (לא רק למאמר הזה), אפשר לנחש איך היית מגיב.
נתן, הדבר הכי קל הוא לעופף מעמדה לעמדה, לתקוף את הימין, השמאל והמרכז, להציג פרובוקציות ומכות מתחת לחגורה לשם הכיף שבדבר ומבלי להתחייב לכלום. קצת יותר קשה להסביר לעצמך מה אתה באמת חושב ולהציג את זה בצורה מסודרת. הייתי שמח לראות אותך מנסה – זה לא יזיק לך. נראה שיש לך כשרון כתיבה, למה לא תגיש מאמר לאתר הזה או למקום אחר?
נ.ב. אגב מתחת לחגורה, הצלחת להוציא מהמאמר שלי כאילו אני בעד "הקרבת קורבנות אדם" למען המטרה. חס וחלילה. לא חיי ערבים ולא חיי יהודים – מתנחלים או שמאלנים.
אמיל גרינצוויג שאת מותו הזכרתי במאמר, היה קורבן של מאבק ושל שנאה שעוררו כנגדו. יצחק רבין, לעומתו, היה קורבן של האדישות ואי-המאבק של עם שלם (כולל אני) אל מול קומץ קיצונים. כך שגם מאבק וגם אי-מאבק עלולים להביא לקורבנות, ובמציאות הנוכחית אין תעודת ביטוח בדרך אחת או בשנייה.
הכיבוש הוא העונש והנסיגה היא הפרס. לא נחוץ שום "בונוס" מעבר לכך. אין קשר בין הנסיגה ל"פתרון כל הבעיות" או אפילו לחלקן (אלו נפתרות אולי בתיאטרון, אם יש מי שמוכן להעלות הצגה כזאת). הכיבוש עצמו (שליטה על עם אחר) הוא הבעיה ומחריף את כל הבעיות (שמתיימר לפתור). אין כל ערובה כי לאחר הנסיגה יפסק הטירור אבל הכיבוש עצמו הוא הטירור ונותן לגיטימציה לטירור הנגדי (חרף כל זעקות השבר). לא "הבעיות" מעכבות את הנסיגה אלא תיאבון השטחים של ישראל (הציונית) הן מימין והן משמאל. הימין מבקש לאכול את העוגה כולה ועל כך לוקה בכאב בטן. "השמאל" מתפתל בנסיון להוכיח שאפשר לאכול את העוגה וגם להשאירה שלמה. את הלוליינות הזאת הרוב לא קונה (בצדק)
"אין כל ערובה כי לאחר הנסיגה יפסק הטרור" אינני יודע מה שמו של המגיב שכתב זאת, אבל אין ספק שדבריו נכונים,וזאת בניגוד למגיבים כמו גדעון ספירו ואחרים המשוכנעים כי אם רק נצא מן השטחים הטירור יפסק. הבעיה מתעוררת למקרא המשך הדברים: "הכיבוש עצמו הוא הטירור והוא נותן לגטימציה לטרור הנגדי" נער הייתי וגם זקנתי אבל בסתירה לוגים כזו לא נתקלתי מזמן (במחשבה שניה אפשר למצוא פרדוקסים לוגיים מן הסוג הזה בספרו המצויין של לואיס קרול "עליסה בארץ הפלאות") \
תשמע, מגיב יקר: אם סיבת הטרור היא הכיבוש, הרי שביטול הכיבוש אמור להביא להפסקתו, הלא כן? ואם אין כל ערובה לכך שהטרור יפסק אחרי שהכיבוש יפסק הרי שהכיבוש אינו סיבת הטרור. מ.ש.ל.
ולהשומע ינעם
לנתן שלום,
מסכים איתך בהחלט שכדי להגיע ליעד יש צורך במספר מטרות. נשאלת השאלה על איזה מטרות יש לוותר ועל איזה לא. במילים אחרות, היכן עוברים הקוים האדומים, והאם יש כאלה. האם לדעתך אין כאלה בנמצא, ועל השמאל לקבל כל תביעה של הפלסטינים? דעתך בעניין חשובה מאד לדיון שנערך כאן. אציג ברשותך כמה מטרות:
1. שיבה של ישראל לגבולות 47
2.קליטה של 1.5 מיליון פליטים לתחום מדינת ישראל
3.הסרת המגבלות של רכישת נשק ע"י הרשות הפלסטינית. (תותחים ארוכי טווח, קטיושות, טילים נגד מטוסים)
מצפה לתשובתך, מורן
לפי ההסטוריון עידו…
תמהני, היכן מצאת בתגובתי שהכיבוש הוא הסיבה לטירור? נא לקרוא ולתקן את ה"חור" בהבנת הנקרא ואח"כ לתת ציונים בלוגיקה
למגיב המכנה אותי "גברת לוגיקה". אני לא גברת, אני אדון.
אני התייחסתי לפיסקה הבאה: "אין כל ערובה כי לאחר הנסיגה יפסק הטרור" עד כמה שהבנתי בשפה העברית מגעת הרי שנסיגה משמעותה סיום הכיבוש. עכשיו עיין בשנית בתגובתי הקודמת,ואני מקוה כי תבין למה הכוונה. אם לשיטתך הנסיגה אינה שווה לסיום הכיבוש אז אני מבקש להסביר לי ולמגיבים אחרים מדוע אתה סבור כך.
קודם יסביר האדון מורן אם הוא קורא/מבין את מה שהוא עצמו כותב
שלום מורן.
ראשית חשוב להבהיר
1.כמו שאנס לא יכול להעמיד
תנאים לנאנסת להפסקת האונס ,כך הכובש אינו יכול להעמיד תנאים לנכבש לצורך הפסקת הכיבוש.
2
.הפסקת הכיבוש הוא הפרס מבחינתנו על הפסקת הכיבוש,ויש להפסיקו בלי קשר למה רוצים,דורשים,אומרים או חושבים הפלשתינאים.
הדיון לגבי יעדים ומטרות נובע מההבנה שעדיף שתהליך ההיפרדות יהיה במסגרת משא ומתן על מנת למנוע תוהו ובוהו ועל מנת שלצידנו תקום מדינה מסודרת -אבל הוא צריך להתבצע בכל מקרה.
לגבי שאלותייך:
חזרה לגבולות 47-דרישה כזאת מעולם לא נשמעה על ידי הפלשתינאים,ולכן לא מדובר פה בדרישה פלשתינאית אלה בדרישה שהימין הישראלי מייחס לפלשתינאים-אם תהיה דרישה כזאת אני מתנגד לה.
לגבי זכות השיבה-אני תומך בנוסחה כפי שסוכמה בהסכם ג’נבה.
http://www.heskem.org.il/
לגבי חימוש המדינה הפלשתינאית- אני תומך
בנוסחה כפי שסוכמה בהסכם אילון-נוסיבה.
http://www.mifkad.org.il/
למורן.
אתה טוען "אם הכיבוש גורם לטרור ,הרי שהפסקת הכיבוש תפסיק את הטרור".
אתה שוב מתבלבל.
לשם דגמה ,כל סוציולוג יגיד לך שעוני גורם לפשע ,אבל האם הפסקת העוני תגרום להעלמות הפשע?
לא. מכיון שלפשע יש סיבות רבות,אבל אין ספק שסיום העוני בעולם יפסיק את "הפשע
שנובע מהעוני".
הפסקת הכיבוש(שגם הוא טרור פני עצמו) תביא להפסקת "הטרור שנובע מהכיבוש" שהוא רובו המכריע של הטרור.
הפסקה מוחלטת של הטרור והאלימות תגיע רק בהפסקת הסכסוך היהודי-ערבי שיכול להיפתר רק על ידי חלוקת הארץ לשתי מדינות -ובשביל זה צריך לצאת מהשטחים.
כלומר הפסקת הכיבוש יכולה:
1.לצמצם את הטרור.
2.לסיים את הסכסוך היהודי-ערבי.
תגובה לאסף.
בוא נניח שאתה גר בביית עם חבר.יום אחד הביית מתחיל לעלות באש. חברך הטוב ברח החוצה. ואילו אתה עומד בפנים ומנסה לכבות את השריפה.
עד כאן הכל בסדר,אף אחד לא חייב להיות גיבור.
אבל כיצד תגיב אם אותו חבר שברח החוצה,עומד עכשיו ליד הביית ולא רק שהוא נותן לך עצות כיצד לכבות את השריפה ,אלה הוא גם מעביר ביקורת על האין-אונות שאתה מגלה?
ושאלה קטנה לסיום- כמה מחבריי ה"אומץ לסרב" נמצאים ב"לימודים"\"עבודה"\"סידורים"\"טיול"\"כל התשובות נכונות" מעבר לים?
שנינו יודעים את התשובה.
לנתן,
לי וגם לרבים אחרים יש בעיה עם פתרון בעית הפליטים כפי שהיא מנוסחת בהסכם גנבה.
סעיף 7 בהסכם אומר כך (פיסקה 2):"הצדדים מכירים בכך שהחלטת העצרת הכללית של האו"ם 194……בנוגע לזכויות הפליטים הפלסטינים מציגות את הבסיס לפתרון נושא הפליטים". סעיף 11 בהחלטה 194 אומר כך: that the refugees wishing to return to their homes and live at peace with their neighbours should be permitted to do so…..תרגום: "הפליטים אשר ירצו לשוב אל בתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יהיו רשאים לעשות זאת". יתכן שמנסחי מסמך גנווה שגו בכך שלא כללו בתוכו את הנוסח המלא של החלטת האו"ם הבעייתית הזו, אבל בכל מקרה אין כאן ויתור פלסטיני על זכות השיבה. ההחלטה, אגב, נתקבלה ב11 לדצמבר 48.
אם ההחלטה מהווה בסיס לפתרון בעית הפליטים, הרי שהפיסקה שצוטטה קודם מהווה למעשה הכרה בזכות השיבה. לשון אחר- לן היה ויתור פלסטיני על הזכות הזאת, בודאי שהצדדים לא היו מזכירים אותה במסמך, כמו שלא מוזכרת ההחלטה 181 היא החלטת החלוקה (מה שאנו מכירים כגבולות 47)
את מסמך איילון נוסייבה אינני מכיר, ולכן לא אחווה עליו דעה. אוסיף רק שמוזרה מאד העובדה שהשותף הפלסטיני למסמך, סרי נוסייבה, לא השמיע (עד כמה שידוע לי) שום מחאה על דבריו של יאסר ערפאת ביום הנכבה: "אין לאף אחד רשות לשלול מן הפליטים הפלסטינים לשוב למקומות מגוריהם"
אם אתה מתנגד לתביעה (עתידית)לנסיגה אל גבולות 47 יש בכך כמובן הגיון רב. הבעיה היא שלכמה מן המגיבים באתר הזה אין "קוים אדומים" כלשהם. מתעורר לפעמים הרושם שהם יצדיקו כל תביעה פלסטינית שתועלה על שולחן המשא ומתן. אם אני טועה בקביעתי זאת אשמח לשמוע מהם הקוים האדומים שלהם. יכול להתפתח כאן דיון מרתק.
שבת שלום לכולכם
ושוב לנתן המתעניין כל כך בחיי הפרטיים ו"בסודות האפלים של הסרבנים (ה’משתמטים’?)".
1. אני לא יודע מה "שנינו יןדעים" בקשר ל"אומץ לסרב". למיטב ידיעתי מספר חתומי "אומץ לסרב" השוהים כרגע מעבר לים הוא אחוזים בודדים – פחות מחמישה אחוז, וכולם עדיין נמנים על הסד"כ של יחידותיהם, מעורים במאבק ורוצים לחזור (אני מכיר את רובם). אחוז השוהים בחו"ל הוא רגיל לחלוטין עבור פלח האוכלוסייה ושכבת הגיל מהם מגיעים רוב החתומים.
אגב, אם אתה מסדר לי שחרור סופי מצה"ל, אני מוכן להוריד את השם שלי מהרשימה של "אומץ" בשמחה. אני מודה, לא מעניין אותי להיות גיבור גדול בקטע הצבאי. מה לעשות, צה"ל חושב שהוא צריך גם חיילים קרביים "חנונים" כמוני ולא רק גיבורים כמוך.
בכלל, לנסות לרמוז ש"אומץ לסרב" זו תופעה וירטואלית זה קצת מגוחך ופאסה עכשיו אחרי שנתיים וחצי ו-300 אנשים בכלא. אנא, עדכן את טיעוניך. למען הרקורד, כשיצא מכתב "אומץ לסרב" הייתי בארץ, חשוף לכליאה ולהסתה נגדנו כמו כולם (למזלי לא נכלאתי), וגם למעלה מחצי שנה אחריו – דרך כל הילולת צוי 8, הפלישה לערי הגדה ומיסוד המציאות הנוכחית.
2. האם אתה מציע, כמאמר דן מרגלית מלפני כשלוש שנים, לסתום את הפה לכל ישראלי שבחו"ל אם דעותיו אינם נשמעות לך, וגם לרשום בפנקס "מי לא היה פה מתי" – או רק להשתמש בזה מדי פעם כשאין טענה נוחה אחרת, ומשעמם ואין על מה לכתוב? זאת אומרת, זה משהו שאתה באמת חושב, או מכה מתחת לחגורה שלא התאפקת מלהחטיף? יד על הלב, בבקשה.
האם גם, למשל, ואצלאב האוול היה צריך להגיד למילאן קונדרה ש"כשאני סבלתי בכלא אתה ברחת, אז סתום את הפה ואל תגיד לצ’כים האמיתיים מה לעשות, לא צריך טובות ממך?"
3. וזה מחזיר אותנו לנושא המאמר שלי שמבקש איזשהי סולידריות בסיסית מינימלית בין כל אלה שנאבקים (בגדול, או אולי כביכול?) למען אותה מטרה. בלי הבדל מוצא אתני, ניואנסים פוליטיים, רמת טסטוסטרון או מיקום גיאוגרפי.
מה לעשות שיש גיבורים שיכולים להסתדר לבד ויודעים הכל הכי טוב – בעיקר לסתום לאחרים את הפה ולשים עליהם איקס. בישראל תמיד היה לנו עודף של אלה. ככה גם הגענו לאן שהגענו.
4. לסיום, אדוני הגיבור מכבה השריפות. אם אתה כבר נכנס לי לורידים, אז בוא תאמר בבקשה: חוץ מלהתווכח עם כולם באתר "הגדה" – להציג עמדות של שמאל בתגובה למאמר אחד ושל ימין בתגובה למאמר אחר – מה בדיוק אתה עושה בשביל "לכבות את השריפה?" אנא ממך, פירוט של פעליך בארבע השנים האחרונות. (אגב: כתיבת תגובות כפייתית באתרי אינטרנט זה לא ממש נחשב.)
יש לי תחושה קלה, שגם בשעה זו אני עושה לפחות פי …2.71828 יותר ממך לכיבוי אותה שריפה ממארת.
ואת זה, נתן, באמת שנינו יודעים.
הוי אסף, אילו מין טיעונים ילדותיים אלה? מה, אתה לא מרשה להעלות לדיון את העובדה כי מאמרך יוקד הצדק ורודף האמת-הבלתי-מתפשרת נכתב מתוך אותה חמימות מוגנת, מלבה של ארצות הברית של אמריקה? האם אתה מוכן להגיב לטענה כי זוהי דוגמה נאמנה מאוד לשמאל מצטדק שלא ממש מתכוון למה שהוא מטיף? אגב, נאומו של עמי איילון (שעמו, אני מודה, הסכמתי ברובו) תקף בדיוק את הסוג הזה של "צדק" שמאלני ישראלי. אלמלא הצדק הזה, הצודק כל כך, הרוחץ בניקיון כפיו – מי יודע, אולי כבר היה פה שלום מזמן.
ליובל הלפרין – למרות שאתה מצהיר שארגון ההמוים ורתימתם למען המטרה היא בראש מעייניך, הצדק עם עמי איילון ולא איתך (אולי הוא הבולשביק האמיתי מבין שניכם?); גיוס של ציבור רחב ככל האפשר בלי לעשות פשרות של ממש עם עמדותינו הוא דבר נכון ומועיל, או כפי שאמר לנין בפגישתו עם האנארכיסט מאכנו(בתירגום חופשי) :"לרצות זה דבר אחד, להכיר במציאות זה דבר אחר לגמרי". כל מה שעמי איילון רצה היה לערוך את ההפגנה בשעה מאוחרת יותר , כדי שגם לשומרי יהודים מסורת יהיה קל להגיע אליה כמו לשאר המשתתפים.