מסקנותיה של ועדת דברת אינן, כמו שמנסה לתאר אותן הוועדה, מסקנות של ועדת מומחים אובייקטיבית. הן מסקנות של ועדת מומחים ושל יו"ר התומכים בתוכנית אידיאולוגית של הימין החברתי. המגמות האלה הן בתמצית, חיזוק השליטה של עקרונות השוק החופשי במערכת החינוך, גיבוש תוכנית לימודים ארצית מחייבת, הכוללת ליבה של עקרונות חינוכיים לאומיים שכל תלמיד חייב ללמוד אותם. וכמובן, עקרונות הניהול היעיל, מערכת בחינות והערכת הישגים ארציות, ושקיפות. את מסקנות הוועדה צריך להבין בהקשר של חיזוק ההפרטה והחשיפה לשוק – שעוברות מדינות רווחה רבות בעולם ובתוכן ישראל, וחיזוק המגמות הלאומיות-שמרניות.
המגמות הרווחות בעשור האחרון: החשיפה לעקרונות השוק; נסיגה מעקרונות אוניברסליים של מדינת הרווחה; הפרטה, וגלובליזציה – מוצגות בדרך כלל כתיאור המציאות, כחלק ממחקר כלכלי וחברתי. האמת היא שאלו הן מגמות אידיאולוגיות, אפילו שהן נשמעות מפי כלכלנים. מי שתומך בהן ומטיף להן בעצם משתתף ביצירת מציאות ולא רק מתאר מציאות. יש להבין מגמות אלה כנגד החלופות האידיאולוגיות: חיזוק אחריות המדינה לשירותים חברתיים, שירותי רווחה אוניברסליים, איזון נחוץ של פעולת המדינה למניעת נפילת החלשים ולא חשיפת החלשים לתחרות פרועה.
בעיקרי התוכנית הלאומית לחינוך (דו"ח ועדת דברת), בעקרונות התוכנית ובהמלצות, אנו מוצאים: חיזוק תשתית תרבותית וערכית משותפת לאזרחי המדינה (גם לערבים?!), כאמצעי חיוני לקידום תלמידים משכבות חלשות (חזרה מאוחרת על גישת "כור ההיתוך" שנכשלה), חינוך מוכוון יעדים, הכנסת רשות הערכה לאומית, חיזוק בחירת הורים ופתיחה של אזורי הרישום (פתיחה חלקית, אבל יותר ממה שקיים כיום), מדידה, הערכה, אחריות ושקיפות, ריכוז משאבים והתייעלות. כל אלה הם עקרונות המשותפים לרפורמות שנעשו במערכות החינוך במדינות כגון ניו-זילנד, אוסטרליה ואנגליה. החשובה שבהן, לצורך הדיון, היא הרפורמה שנעשתה באנגליה ובוואלס. דו"ח הוועדה גם מציין את העובדה שלמד מתוכניות אלו. ובכן, הרפורמה באנגליה נעשתה על ידי ממשלת הניו-לייבור של טוני בלייר, והמשיכה, חרף המלל, מגמות של הממשלה השמרנית של תאצ’ר. הוויכוח במדינה זו, כמו גם בארה"ב, הוא בין תומכים בתוכנית מהימין, וגם הניו-לייבור, לבין השמאל. אצלנו, מוצגת תוכנית של הימין החברתי כשייכת לכולם, עד שגם השמאל החברתי מתבלבל לפעמים.
מהן השלכות תוכנית ועדת דברת, ומדוע זו תוכנית נגד השכבות החלשות? המדינה מעבירה סמכויות לבתי הספר ולרשויות חינוך מקומיות, זהו חלק ממגמה ניאו-ליברלית של המדינה הקטנה והחזקה. העברת הסמכויות מלווה בהגדלת הפיקוח המרכזי של המדינה (יותר הפרטה ויותר רגולציה, שני צדדים של מטבע אחת). ובחינוך: תוכנית לימודים ארצית ורשות בחינות ארצית. המדינה מסירה אחריות מהשירות החינוכי, ובסופו של דבר חלק מהתקצוב יעבור יותר ויותר אל מקבלי השירות. גם האחריות למחדלים תרד מהמדינה. ייעול הניהול, ניהול לפי יעדים, הן מגמות מודרניות של ניהול המתאימים אולי לתעשייה, לא בטוח שהפיכת החינוך לתעשייה מנוהלת באופן "מודרני" יועיל למורים, לתלמידים ובמיוחד לחלשים שביניהם. ולבסוף השקיפות. באנגליה הרפורמה כללה שני עקרונות ששינו את פני מערכת החינוך: בחינות המגבילות לבחינות הבגרות אצלנו, וקביעת סטנדרטים נוקשים להצלחה, ופרסום ההצלחות של בתי הספר בציבור (זה מה שנקרא בתוכנית דברת "השקיפות"). תוצאת הרפורמה שם היתה הגדלת הפערים בין לבנים לשחורים ובין עשירים לעניים, והקטנת החופש הפדגוגי של בתי הספר.
איך מתכוונת תוכנית ועדת דברת לסגור את הפערים? שלוש דרכים מעשיות לכך מופיעות בדו"ח הוועדה: תקצוב דיפרנציאלי: תקצוב לפי תלמיד כאשר התלמידים מרקע סוציו-אקונומי נמוך יקבלו יותר, מיצוי הפוטנציאל של כל לומד, וחיזוק החינוך היסודי: לתת לילדים נקודת זינוק. התקצוב לפי תלמיד יתגמד לעומת תקציבים שמגיעים ממימון הורים בבתי הספר ה"טובים", שיהיו אוטונומיים מבחינה כלכלית, מצב הקיים גם כיום. בהמלצה 1.1, מיצוי הפוטנציאל של כל תלמיד, נאמר באופן גלוי וציני, שכל תלמיד ימצה את הפוטנציאל שלו. מלים יפות לתפיסה הנגועה בגזענות, שלכל תלמיד יכולת קבועה מראש, ולכן בית הספר והמורים לא יעשו מאמץ כדי שיעבור מעבר ליכולת הקבועה מראש ("הנבואה המגשימה את עצמה"). נקודת הזינוק בבית הספר היסודי לא מוכיחה את עצמה. המחקרים מראים שהפערים בין כיתה א’ לד’ קטנים. ובכל מקרה גם כשמקטינים פערים בבית הספר היסודי הם יגדלו אחר כך. ולבסוף, ללא שינוי גישה בסיסי לא יצליחו רק על ידי תקצוב לשנות את נקודת הזינוק בבית הספר היסודי.
ייתכן שיישום דו"ח ועדת דברת יביא למהפכה, השאלה לטובת מי. בתי ספר שיהיו מונעים יותר, על ידי עקרון ההצלחה במבחנים, יצליחו להביא אליהם תלמידים טובים, שלהוריהם יש כסף לשלם עבור ייעול החינוך. ההנחה של תומכי השוק היא, שבתי הספר יהיו טובים יותר ויעילים יותר עם ייחשפו לתחרות. אבל התחרות בכל מקום היא לרעת החלשים. מה שאין בדו"ח הוועדה: שכר דיפרנציאלי למורים (יותר שכר למי שילך ללמד בעיירות פיתוח ובשכונות), ותוכניות של המדינה לחיזוק החלשים. ללא תוכניות לקידום התלמידים החלשים בתקצוב ישיר של משרד החינוך, בתי הספר יעשו מה שירצו בתקציב התלמידים החלשים המגיע אליהם.
בתוכנית ועדת דברת יש מעט על "צמצום פערים". המלל הזה מלווה את כל הרפורמות בחינוך מאז יסוד המדינה. בפועל, הפערים הולכים וגדלים בין מזרחים לאשכנזים, בין עשירים לעניים. ייעול בנוסח בית חרושת והגדלת התחרות יגדילו ולא יצמצמו את הפערים האלה.
הכל נכון, אבל איך מסבירים את העובדה שתמיד חוזרים להצביע ליכוד?
-עכשיו כשהתפרסמו המלצות ועדת דוברת והפכו לשיחת היום, ברצוני להעיר ארבע הערות על הדו"ח של ועדה זו:
חברי ועדת דברת ביקרו בבתי ספר רבים וראיינו מורים, תלמידים, מנהלים ועוד. אך נראה לי שהרבה מאוד נעלם מעיניהם או לפחות נעלם מהדו"ח. לא ראיתי שום התייחסות למבני בתי ספר שלא עומדים בשום תקן של בטיחות; לבתי ספר שנבנו ממש בשנים האחרונות אך ללא כל התייחסות לאקוסטיקה, מרחב מחייה לתלמיד או למורה, מערכת חימום/קירור מרכזי, או גידול אפשרי באוכלוסיה בעתיד; לבתי ספר עם מבואות מרשימים ואכסדראות רחבות ידיים לצד כיתות קטנות וצפופות עם לוח ישן שתוך שנה כבר קשה לכתוב עליו; למערכות חשמל שלא נושאות בעומס; לריהוט לא תקין, ששינה בשנים האחרונות רק את צבעו מירוק דיזנטריה לאפור אבל; לספריות ו/או חדרי מחשבים שצרים מלהכיל את הציוד והתלמידים יחד ושסגורים חלק ניכר מהזמן בגלל חוסר תקציב, חוסר כוח אדם, חוסר תמיכה טכנית או חוסר חינוך להתנהגות נאותה במקום מסוג זה; ל"פרויקט השאלת הספרים" שבזכותו מלאים בתי הספר בספרי לימוד מיושנים שמזמן לא מאושרים ע"י משרד החינוך, וכן בספרים קרועים, מקושקשים וממורטים; להתערבות גסה ואף אלימה מצד הורים, הנותנים גיבוי מלא לכל התנהגות של ילד, לרבות אלימות וונדליזם. לכל אלה לא התייחסה הועדה. האם היא אכן התבקשה לבדוק לעומק את מצב החינוך, או שמא רק לצוד את המורים?
הועדה ממליצה לתת בידי המנהלים סמכות לפטר ולהעסיק מורים. נכון שאין להם סמכות כזאת רשמית, אבל עולה בידי מנהלים רבים ו"נחשבים" להנהיג שלטון אימה בבית ספרם. הם יכולים כן יכולים להפוך מורה לפקעת עצבים או לרכיכה רוטטת, לסתור ולהפוך החלטות שלו ליד התלמידים, ולהתערב התערבות פדגוגית גם במקצוע שאין להם ידע בו. הם יכולים לחסוך כסף ע"י כך שלא יחליפו מורה בחופשת לידה, אלא ידחסו את תלמידיה לכיתות אחרות או יביאו להם ממלא מקום לא מקצועי. הם יכולים לבחור מורה שאינו מוצא חן בעיניהם ופשוט לרדוף אותו עד שירגיש שהוא לא יכול לעבוד יותר בבית הספר. אדרבא, מדוע לפטר? עדיף לאמלל עד שהמורה ייצא מרצונו, ללא פיצויים. מנהלי בתי ספר רבים רואים במורים לא עמיתים לעבודה אלא תלמידים ננזפים. ועדת דוברת אומרת להם, יישר כוחכם!
יש המלצה לקצר את שבוע הלימודים לחמישה ימים, על אף שעדיין הורים רבים עובדים ביום שישי. מעניין יהיה לראות את הפתרונות שיצוצו. הרי המתנ"סים עדיין לא ערוכים ליום פעילות בימי שישי, וזה ייקח זמן. בהרבה פחות זמן יקומו יזמים למיניהם שיציעו שורה של פעילויות לילדים בימי שישי. יזמים?? חברות יצמחו, וגם חברות היי-טק יפרשו חסות על כל מיני יזמי ימי שישי. מעניין יהיה לעקוב אחרי יזמים אלה ולבדוק את טיב קשריהם עם חברי ועדת דברת ו/או עם הגברות לבנת ותירוש.
יש המלצה להעסיק מורים עד שעה 4:00 אחה"צ, להרכיב את משרתם לא רק מהוראה פרונטאלית עצמה, ולהעלות את שכרם בשל כך. הרעיון הזה אינו חדש. הוא כבר נוסה ובהצלחה במסגרת פרויקט "עוז לתמורה". בפרויקט זה, שהיה יוזמה של ארגון המורים וציבור המורים, חמישה בתי ספר עבדו כך חמישה ימים בשבוע, משעה 8:00 בבוקר עד שעה 4:00 אחה"צ. מכל בתי הספר דווח על שיפור בעבודת צוותי המורים, אפשרויות רבות לתגבור ועזרה לתלמידים מתקשים, שיפור האווירה בבית הספר, ועלייה בהישגי התלמידים. אך לא שליטה כשרת החינוך תיתן שיוזמה כזאת תהיה של המורים. הרי זה יהרוס את תדמיתם, תדמית של בטלנים עלובים, שהיא עובדת כל כך קשה לטפח. לכן היא ביטלה את התכנית, בטענה של חוסר תקציב, ועכשיו מחזירה אותה, בעזרת משת"פי ועדת דברת, כיוזמת משרד החינוך שנכפתה על המורים נגד רצונם. אין גבול לחוצפה.
כשנכנסה השרה לבנת לתפקידה, היא אמרה במספר ראיונות שהיא עצמה נפגעה על-ידי מערכת החינוך. אך המורים שלה בודאי פרשו מזמן לגמלאות. אפשר להפסיק כבר את מסע הנקמה הפרטי ולהתחיל לעבוד לטובת המערכת באמת.
מורה בישראל
מיכה רחמן, בעינו החדה ובעטו השנון, חושף בפנינו את הצללים הרבים המתגלים הדו"ח דברת על החינוך.
לא צריך להיות מומחה גדול בחינוך בשביל להבין שהנקודות שהעלה מיכה כלפי הדו"ח הן נכונות ומעוררות מחשבה אצל כל מי שהחינוך יקר ללבו.