מה שנחשב לפני שנים מספר כגובל בכפירה וכמישת"וף בוגדני, נראה כיום כבעל טעם ועניין, ולא רק בקרב קהיליית המחקר. מדובר בזיהוי בין הציונות לקולוניאליזם. נתמקד כאן בדמות הדומיננטית שבתנועה הציונית, שהשנה מציינים 100 שנה לפטירתה, והכוונה לתיאודור בנימין זאב הרצל. אמנם הציונות נתפלגה בין מספר זרמים, בעלי גישות שונות לפתרון הבעיה היהודית, ומספר נושאי הדגל בכל זרם, וביחד, היו רבים. עם זאת, במרומז או במוצהר חלקית, פרשנותית, מכנה משותף אחד מאגד בין כל הזרמים, והכוונה לחביקה בין הציונות לבין הקולוניאליזם. המנהיגים הציונים השונים, בין במערב אירופה ובין במזרחה ובמרכזה, צמחו במדינות שבהן פרחה הגישה הקולוניאליסטית, מי יותר ומי פחות, עד כי אירופה דמתה, לקראת שלהי המאה ה-19, כעסוקה בתחרות נואלת של תקיעת מקסימום דגלים כיבושיים על מקסימום שטחים ואדמות ביבשות אסיה ואפריקה.
המגמה הקולוניאליסטית איפיינה בעיקר את בני המעמד הבינוני והמתעשר מטעמים כלכליים, ואת השכבות האינטלקטואליות, המשכילות, מטעמי התנשאות גרידא על פני עמים אחרים, ברבריים כלשונם. הרצל, נורדאו וחבריהם נמנו על בני אותו מעמד סוציו-כלכלי ואינטלקטואלי, ואשר על כן, גיבשו בקרבם, במודע ואף שלא במודע, מגמות פרו-קולוניאליות. זאת ועוד, הרצל, לדוגמה, יצא מנקודת הנחה מבוססת כי המזרח התיכון מצוי בעימות קולוניאליסטי בין המעצמות השונות, ולכן ראוי לשכנע מי מהן לתמוך ברעיון ההתחדשות הלאומית שלו על בסיס המשחק הקולוניאליסטי.
כלומר, אנו, היהודים, נשרת את מטרותייך הכובשניות, מעצמה אירופית יקרה, ובתמורה אנו מעוניינים בעזרתך. מגמה זו, המבוססת, בין במודעות ובין מתום לב, על הנטייה הקולוניאלית האירופית, הוטמעה בסופו של דבר בקרבם של המנהיגים הציוניים, אשר התייחסו לארץ ישראל כאזור ברברי ומפגר, כשרק עליות ציוניות ישכילו לחנך את המקומיים, הפרימיטיביים, שיהיו לכן אסירי תודה לנצח.
נבחן בקצרה את עמדותיו הפרו-קולוניאליסטיות של הרצל, כפי שבאו לידי ביטוי בשני חיבוריו: "מדינת היהודים" (1896) ו"אלטנוילנד" (1902-1901). ראשית – לטענתו אין לעם היהודי הפשוט כל הבנה היסטורית, וגם אינו מסוגל לכך; שנית – "אם רוצים היום ליסד ארץ, אסור לעשות זאת לפי אותה מתכונת שהיתה היחידה לפני 1,000 שנים. איוולת היא לחזור אל דרגות תרבות ישנות … ברצותנו להקים בניינים, לא נתקע בתי כלונסאות עלובים על שפת אגם". אם ניקח משפט זה כמות שהוא, נוכל בנקל להצמידו לאחד מני האידיאולוגים הקולוניאליסטיים הבריטים או האיטלקים, שהתייחסו בהתנשאות ברורה לעמים אחרים, כאלה שהגדירו אותם כברבריים, כפרימיטיבים; שלישית – המדינה הציונית שתקום תהיה לתפארת כל המזרח התיכון, ו"בעצם כינונה … כבר ירוויחו הארצות השכנות, שכן בגדולות כבקטנות מעלה תרבותו של חבל ארץ אחד את ערך הסביבה כולה".
זהו מין חלום יוסף במהדורה מודרנית שנוטף התנשאות טבעית מקוממת; רביעית – ואם עד כה טופטפו אי-אילו רמזים, אומר הרצל בגלוי: "בשביל אירופה עשוים אנו להוות שם (ב"פלשתינה") חלק מחומת-המגן (מצמרר, הא?!) בפני אסיה (הפרימיטיבית – י.ש). אנו עשויים לספק את משמר החלוץ של התרבות נגד הברבריות; חמישית – ואולי זה אחד השיאים הנואלים והנבזיים של חיבורו, כפי שאנו מאתרים אצל כותבים ציוניים אחרים – קיימת התעלמות מוחלטת מהתושבים המקומיים של הארץ הייעודה.
האמת היא שהרצל די התלבט בין ארגנטינה לפלשתינה, ועל כך הוא מרחיב בספרו הנדון "מדינת היהודים", ובכל מקרה אין כל התייחסות לתושבים האתניים של אמריקה הלטינית מזה ושל הערבים-הפלשתינאים מזה. התעלמות זו היא כה אופיינית לתקופה הקולוניאליסטית, והיא בולטת בכתביהם של משכילים אירופיים שונים. כלומר, המקומיים אינם נזכרים ממש כמו שהחיות והבהמות השונות אינן מופיעות בחיבורים האירופיים; שישית – משטרה של המדינה הייעודה לא יהיה דמוקרטי, אלא רפובליקה אריסטוקרטית. "פוליטיקה דמוקרטית אין בה טוהר מידות בשל טבעם ואופיים של בני האדם" – מסביר הרצל את הסתייגותו מן הדמוקרטיה לכשעצה, ומחבק בחום את המגמה האריסטוקרטית של משפחות המחונכות לשלוט והמתחנכות להנהיג.
בספרו השני "אלטנוילנד", שהוא חיבור דימיוני, אוטופי, אך מציג נאמנה את תפישת עולמו של הרצל ואת חזונו: כיצד תיראה המדינה בעוד שנים מספר. השוני הבולט, המזדקר והבולט לעין, בין חיבורו הראשון לנוכחי, הוא נוכחותם של ערבים בארץ. טעם השוני נעוץ בעובדה הפשוטה שהרצל ביקר מאז פעמיים ב"פלשתינה", ולא יכול היה להתעלם מן המקומיים. אלא מה: הללו מתוארים בספרו כפשוטים, חלקם מוזנחים ומלוכלכים, נעדרי חינוך והשכלה, דומים לליסטים. חלקם התפתחו והתקדמו, ומדוע? בשל ההשפעה החיובית של העליות הציוניות, אשר קידמו מקצועית, טכנולוגית וארגונית את משק העבודה בארץ. הרצל בספרו זה מתעכב מספר פעמים על ממדי ההשפעה החיובית של ההתפתחות הציונית על חלק מן האוכלוסייה הערבית במקום.
התנסחות זו מתאימה לצידוק הלגיטימציה של הקולוניאליזם האירופי ביבשות שונות, בנוסח של: אמנם הגענו וכבשנו, אך תירבתנו וחינכנו. באחד הפרקים פונה קינגסקורט (אחד הגיבורים הראשיים) לרשיד ביי ושואל אותו: "כלום אינכם רואים ביהודים פולשים זרים", ורשיד ממהר להשיב: "נוצרי, מה משונה הדבר אשר בפיך … היהודים העשירו אותנו. למה איפה נכעס עליהם? … מדוע איפה לא נאהב אותם?". קשה לקרוא את הטקסט הזה ולא לחשוב שאם זה לא היה מעציב זה היה מצחיק. אותו רשיד זוכה כמה פעמים, הוא ורעייתו, לטפיחה לבבית על השכם, מכיוון שהוא "ערבי אחר", "ערבי משכיל", "ערבי טוב". ראוי לציין כי אותן נקודות שהובלטו ב"מדינת היהודים" באשר לתרומה הטכנולוגית, החינוכית, האקולוגית והתרבותית של הצעירים היהודים הבאים לארץ הייעודה, מופיעות ב"אלטנוילנד" כתמונת מצב קיימת כבר.
על ברכי עקרונות כאלה התחנכו הצעירים הציוניים בבואם לארץ, ולא פלא הוא שהתייחסותם העקרונית לתושבים המקומיים נעה בין התעלמות, אדישות והתנשאות. לא פלא גם שהאוכלוסייה המקומית, הערבית-הפלשתינאית, הוגדרה תמיד (ובמידה מסויימת גם בעצם ימינו אנו) כבעיה ביטחונית, כאיום ממשי על המפעל הציוני. לא אנחנו איימנו עליהם. הם המאיימים עלינו. מותר לצחוק.
כמו לרבים מהמאמרים באתר זה, לרשימה של ד"ר שורק יש ערך מסוים – היא משמשת כפרובוקציה מבורכת המתחילה לנער ולערער את הנרטיב הישראלי\ציוני המוסכם.וזה מכעיס וכואב לאנשים שגדלו עליו ואשר להם הוא משמש בסיס מוסרי לצדקת קיומם כישראלים (והראייה – "זעקות השבר" העולות משלל התגובות).
אבל דווקא כאחד המעוניין לערער את האטימות הצדקנית המערפלת את הכרתם של ישראלים רבים בימינו אני מוצא עצמי נבוך ומאוכזב מול התוכן הקלוש והדמגוגי של הרשימה העושה שירות דוב למטרותיה.
שורק מחליק בקלילות בתוך השיח האקדמאי העולמי העכשווי, אשר, פרדוקסלית, דווקא בעידן פוסט-מודרני המתנגד ל"נרטיבי-על" המנסים להסביר את כל התופעות האנושיות על סמך כמה עקרונות בסיסיים,מגלה אהדה לרעיונות כמו פוסט-קולניאליזם כהסברים מכלילים.
אז כיצד ניתן לערער את ערכי הציונות האבסולוטיים? האם ע"י עימותם עם תוצאותיהם הקשות הן לערבים והן ליהודים? האם ע"י דיון מוסרי מורכב ואמביוולנטי בהכרח? הצחקתם. עבור שורק זה מיותר. כל שצריך זה פשוט לצור את הקישור הבלתי נמנע בין הציונות לקולניאליזם וכל דיון נוסף הוא מיותר. הקונוטציות ההכרחיות יתבצעו מעצמן.
ואיך עושים קישור זה? שוב אין צורך להתאמץ. פשוט הולכים למקור, למורה ההלכה הציוני, שאין ספק (לפחות לדעת שורק)שהוא משמש בבואה נאמנה של ממשיכי דרכו. האם יש צורך לבחון את מעשיו, לצד אלה של מנהיגים וארגונים ציוניים אחרים? מיותר, לגמרי מיותר. כל מה שנחוץ להסטוריון שורק זה להפוך לרגע קל לפסיכולוג המלמד אותנו, כדבר שבעובדה, שהרצל ורעיו לדרך היו קולוניאליסטים שלא מדעת! החשיבה הקולוניאליסטית מצאה לה משכן ברובדים הלא-מודעים של הווייתם וכיוונה משם את מהלך ההסטוריה של המזה"ת!
אכן תיזה נאה ומבוססת. רוצים הוכחות? בבקשה, שורק מהיר לצטט (בליווי הערות סרקסטיות מבודחות) מבחר סלקטיבי מכתבי העיתונאי של סוף המאה ה-19. אבל מה זה צריך ללמד אותנו? כיצד ניתן להבין טקסט הסטורי ללא התייחסות לרוח התקופה, לשפה, למושגים – לקונטקסט -בו הוא נכתב? כל עיון בכתבים אקדמאים אירופאיים מאותה תקופה – של אנתרפולוגים, פסיכולוגים, פילוסופים וכו’ – מגלה התייחסות כלפי עמים לא אירופיים שהיום היתה נחשבת לגזענות של ממש. מיותר לציין שמרביתם של כותבים אלה לא הונעו ממניעים גזעניים או שתלטניים, זו היתה דרך החשיבה הנהוגה אז, דרך החשיבה אותה הכתיבה ההגמוניה האינטלקטואלית של אותו עידן (ממש כשם שהיום שולט עידן הפוליטיקלי קורקט לגווניו ממנו שואב שורק השראה).
להשתמש כך, בפרשנות שטחית של כמה מובאות מהרצל כהוכחה ניצחת לאופיו הקולוניאליסטי של כל הפרויקט הציוני (עליה מנסה שורק להגן בהרואיות בתגובותיו למגיבים)זה פשוט לא רציני. וזה מאוד מצער, כי זה מוריד דיון נחוץ ומעניין לרמות של רטוריקה – מי אמר דברים יותר נחרצים ויותר קולעים. בבקשה, אני "הגדה השמאלית", קחו אותנו יותר ברצינות.
(למערכת "הגדה השמאלית": התגובה להלן מונה 700 מילה. אבקש לפנים משורת הדין לפרסמה באתר מכיוון שהיא מתייחסת לתגובות קודמות למאמרו של ד"ר שורק. באם זה לא ניתן אתם מומנים לפרסמה במדור המכתבים למערכת – ע.י.)
"פלפולים וצדקנות המלווה בנימוקים פסבדו היסטוריים" מה שטוען ד"ר שורק לגבי מבקריו נכון דווקא לגביו. אני לא איש אקדמיה אבל נראה לי שעם רמת טיעונים כזו לא יתקבלו מאמיריו בשום אכסניה אקדמית. וכן, הזדמן לי לקרוא את מאמרים המעלים טענות דומות כמו מאמרו של ד"ר גרשון שפיר, ויחד עם העובדה שאני לא מסכים עם מסקנותיהם הם נראים לי הרבה יותר מבוססים ולא לוקים בצעקנות דמגוגית כמאמרו של ד"ר שורק.
לגופו של עניין, קשה להבין מדוע נטפלים להרצל תוך ניתוח פסיכולוגי פשטני. לראות את מעשי הציונות דרך ניתוח כתבי ההוגה שיצר אותה ומת מספר שנים לאחר מכן זו לא דרך מדעית במיוחד, ובוודאי שאין להאשים את הרצל במאורעות שקרו עשרות שנים לאחר מותו. זה בערך כמו לטעון שהפסיכו-אנליזה פגומה מכיוון שפרודי נהג להסתכל בנעוריו בתמונות עירום במוזיאון.
בייחוד מקומם אותי הציטוט המגמתי מכתבי הרצל בעניין גדר הכלונסאות על הנהר. הרי ברור שבמשפט זה מנסה הרצל להראות שיהיו חיים סבירים למהגרים לארץ החדשה, לאחר שיגויסו משאבים ניכרים ויתוכננו תוכניות רציניות ולא כלאחר יד. באותה תקופה היו מספר פרוייקטים להתיישבות יהודים כמו בארגנטינה, אוסטרליה טקסס ועוד, והן נכשלו גם הן עקב חוסר תכנון ומשאבים, וגם כתוצאה מכך שלאותם מקומות לא היתה את הלגיטימציה של ארץ-ישראל בעיני היהודים, נושא שממנו מתעלם הכותב בעקביות.
לעניין טענת הקולוניאליזם עצמה, הרי שיש להבדיל בין שתי תקופות בתולדות ההתיישבות הציונית, זו שמסוף המאה ה-19 ועד סוף שנות ה-30, וזו שמסוף שנות ה-30 ועד קום המדינה. בתקופה השנייה כבר חלו חוקי ה"ספר הלבן" ולכן התנועה הציונית התחילה להשתלט על אדמות מדינה בשיטות שבהן נהגו ערביי הארץ להשתמש מימים-ימימה, כך שאינה כל כך רלוונטית לענייננו.
בתקופה הראשונה לעומת זאת, נקנו האדמות כחוק ובכסף מלא. חלק מן האדמות האלה לא היו מיושבות(כמו אדמת הביצות בשרון), ואם היו שם פלאחים בחלק מהמקרים שילמה להם התנועה הציונית פיצוי. גם אם נניח שיעבור רוב האדמות לא שולם פיצוי, הרי שלפלאחים לא נגרם שום נזק כלכלי ממשי. הפלאח היה צריך לשלם לאפנדי דמי חכירה שנתיים בצורת חלק מן היבול או אחוז מסויים מערך הקרקע, ואם פונה משם יהי יכול לקחת את משפחתו, מטלטליו ובעלי-החיים שלו, לעבור למקום אחר ולחכור שם חלקת אדמה. אם אתה חוכר קרקע במחיר ריאלי, הרי שסילוקך ממנה תוך מתן ארכה סבירה שקולה להפקעת קרקע מבעליה תוך מתן פיצוי מלא.
כפי שחזה הרצל, גם הביאה התנועה הציונית ברכה לתושבי הארץ הערבים לפי סקר שנערך בסוף המאה ה-19 היו בארץ 130 אלף תושבים לא יהודים, ולפי סקר בשנת 1930 למעלה מ-800 אלף. גידול זה הגיע כתוצאה מריבוי טבעי והגירה שאופייניים לחברות בראשית תהליך המודרניזציה שלהן, תהליך שאירע כתוצאה ממגע עם היישוב היהודי המתפתח. מכאן גם מוסברים שני המשברים הגדולים באזורי הגדה הסמוכים לקו הירוק כאשר נותקו אלה מן החברה היהודית שהיו תלויים בה, הראשון בשנות ה-50 שהוביל להגירה גדולה למדינות המפרץ והשני כיום לאחר הקמת החלק הצפוני של גדר ההפרדה. למי שמטיל ספק בנתונים אלה, אבקש להזכיר שמאו הורה לתומכיו להפסיק את המהומות בהונג-קונג בעת מהפכת התרבות ב-66 מכיוון שפחד מהנזק שייגרם, לאור העובדה שלא פחות מרבע מכלכלת סין נמצא בעיר זו המהווה פחות מאחוז אחד מאוכלוסייתה. אכן אי של מודרניות בים של חברה מפגרת למחצה.
לא רק קניית הקרקעות ע"י התנועה הציונית נעשתה כחוק אלא גם ההגירה ברובן המכריע של התקופות, לעומת הערבים שפלשו לארץ בכוח הזרוע במאה השמינית ונישלו את האיכרות הביזנטית.. בהקשר זה נשאלת גם השאלה מה עדיף, מדינת ישראל שהוקמה ע"י התנועה הציונית (על מעלותיה ומגרעותיה), קולוניאליזם של מעצמה זרה כמו בכל חצי הכדור המערבי ובכל מדינות ההתיישבות הלבנה, או מדינות שהוקמו ע"י שבטים ברבריים שפלשו לאזור בעל תרבות גבוהה ולאחר הפלישה רצחו, בזזו ושיעבדו כל מה שהיה שם, כמו כל מדינות ערב ומערב אירופה.
בניגוד לטענת ד"ר שורק באחת התגובות, דווקא יש עלייה לארץ, מובן שבעיקר עקב אנטישמיות שכתגובה לה נוצרה העלייה הראשונה. כיום חיים בארץ למעלה מ-40 אחוז מיהודי העולם ולמעלה מ-50 אחוז מהילדים היהודים. ה"טיפטוף" הזה הוא לא קטן בכלל, לעתים (כמו בראשית שנות ה-50 וה-90) הוא שיטפון ממש, ובכל מקרה הוא הרבה יותר ממה שהרצל והוגי הציונות העלו בחלומותיהם הפרועים ביותר.
לעניין הדמוקרטיה הכל יחסי. ארה"ב היא מדינה דמוקרטית, למרות גוואנטנמו, וגם ישראל. בכל מדינה צריך לבדוק כמה הפרת זכויות אדם יש, ולעניין זה אני ממליץ על הקישורים הבא; מסתבר שהביטוי "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון " אינו סתם קלישאה:
http://users.erols.com/mwhite28/govt2000.htm
http://users.erols.com/mwhite28/govt1990.htm
מי שמעוניין יכול לבדוק גם את הציון שנותנים ארגוני מחקר למידת הדמוקרטיה של מדינות שונות במזרח התיכון "יש צורך בתוכנת אקרובט שניתנת להורדה חינם):
http://www.freedomhouse.org/ratings/index.htm
ראשית – לעניין הרצל, נכון שהוא תמך בדמוקרטיה אריסטוקרטית ולא בשלטון רוב אמיתי, אבל אסור לשכוח שבזמנו ברוב המדינות הדמוקרטיות (המעטות) עדין היו נהוגים מבחני הכנסה או רכוש כתנאי להצבעה, ואפילו בארה"ב התיקון שחייב בחירה ישירה של הסנאט ע"י העם התקבל רק 10 שנים אחרי מות הרצל. על כל פנים, רוב הוא רוב, בין אם מדובר במשאל עם או בהחלטת רוב הנציגים הנבחרים בקונגרס הציוני או בפרלמנט.
לעניין הצהרת בלפור – בקווים כלליים, מדובר באותו צ’רטר שרצה הרצל להשיג, אם גם במגבלות מסויימות, מה גם שהתנאים בארץ ובעולם השתנו ב-20 השנה שבין כתיבת הספר ובין ההצהרה. מובן שכתב המנדט נוסח באופן מעורפל, הן עקב המסורת הבריטית של גמישות במסמכים וחופש פעולה לפקידים ושופטים ממונים, והן עקב הכרה בכך שהתנאים בארץ נוטים לשנות וקשה למדי לשנות את החוקים הכתובים כל הזמן.
שלישית – נכון שחוקי הספר הלבן לסוגיו נאכפו, אבל ההגבלות שבהם לא נגעו לארץ-ישראל המערבית (1922), או שמסמך בריטי ביטל אותן כעבור מספר חודשים (1929). אשר לספר הלבן של 39, כפי שאמרתי הוא היה אפקטיבי בחלקו בעניין הגירה יהודית, בזמן שההתיישבות נמשכה במלוא היקפה תוך תפיסת קרקעות מדינה.
רביעית – אדגיש שדעתי היא שעד 47 לא נושלו פלסטינים. אני מניח שהאפנדי גבה דמי חכירה ריאליים מן האריסים, ואם בנו מבנה על הקרקע שלו לא די שהמבנה היה אוטומאטית עובר לבעלות האפנדי אלא שדמי החכירה היו עולים. כך שאם פינו את האריסים והלכו לגור במקום אחר אין כאן שום הרעה במצבם. ולידיעתך – בכל המשטרים הפיאודלים בעולם היו תופעות כאלה כחלק מתהליך מודרניזציה – האם לדעתך מדובר ב"נישול" רק מכיוון שלא נעשה ע"י אפנדי פלסטיני אלא ע"י התנועה הציונית?
חמישית – אני מסכים שבחשבון הכללי הנזק שהביאה התנועה הציונית לפלסטינים גדול מן התועלת, אבל את זה ניתן לומר על כל הגירה שבסופה הפכו המהגרים לרוב, כולל הגירת הלבנים ליבשת אמריקה ולאוקיאניה, פלישת הברבארים לאימפריה הרומית, ופלישת הערבים למזרח התחיכון ולצםון אפריקה במאה השביעית.
מסכים שבחשבון הכללי
האפנדי לא גבה דמי חכירה "ריאליים" מהאריסים, אלא "עושר", מס בשיעור מעשר מהתוצרת, שיכול היה להינתן בכסף או ביבול ממש.
האפנדי לא היה בבחינת בעלים, אלא קרוב יותר לבעל חסות פיאודלי: התשלום הוא על "הגנה" ועל שירותים שונים, לא על עצם השימוש בקרקע.
(בדומה לכלל שנהג בפיאודליזם הרוסי: האיכר הוא של האדון, אבל האדמה היא של האיכר).
הבעלים של רוב האדמות (במעמד מירי), היה להלכה הסולטאן, כשהוא מינה אנשים מטעמו לתווך בינו לבין הפלאחים. בעיני הציונים והבריטים נראו מתווכים אלה כבעלים, ולכן מבחינתם "רכישת" הקרקע הייתה בבחינת הזכות לגרש את יושביה, כפי שנעשה באופו המוני בעמק יזרעאל ב-1924.
מאמר מעניין, אך כמו בחיבורים רבים המתעסקים בפולמוס השחוק הזה, גם הוא נוטה בחד צדדיות מפליאה. אין ויכוח על אי מוסריותה המשווע של כוונות הציונות בהקשר אחד וברור- להפריח את הברבריות הערבית הקיימת בארץ ישראל, לחנך את המקומיים "הפרימיטיבים" ולהיות שגרירה של המערב הנאור באזור. עניין זה, כמו גם הנחת היסוד שהערבים צריכים לעודד את הכיבוש הציוני הוכח כשגוי מיסודו. אך מספר יסודות הקיימים בצורתו הקלאסית של הקולונאליזם פוסלים, לדעתי, את השוואה הציונות אליו: א. זיקתו ההיסטורית והרוחנית של העם היהודי לחבל ארץ זה. כל מורשתו ונכסיו ההיסטוריים של בני הדת היהודי מתבססים על חורבן הבתים, על חווית ההגלייה הכואבת ועל כמיהה אמיתית לשטח מסוים. שמירת אמונים של בני עם אחד לארץ מסוימת, שממנה הוגלו וגורשו הם בסיס הציונות ולא רצון להתפשט בכל מקום אפשרי על פני כדור הארץ. הכמיהה לשיבת ציון חבקה יהודים דתיים ולא דתיים כך שאין זו רק משיחיות דתית. לכובשים קולונאליסטים לעומת זאת אין שום זיקה לחבל הארץ הנשלט על ידיהם ב. ליהודים כעם לא היתה מדינת אם וארץ מוצא אחת כמו שהיה נהוג בקולונאליזם. ג. ההתיישבות בארץ לא באה מהנימוק הכלכלי לפיו גם המתיישב וגם ממדינת הלאום מתעשרים בעקבות התהליך הקולנאליסטי. ד. בשום מקרה אחר, מלבד הציונות, אין המהגרים רואים עצמם כעם השואף להגדרה עצמית. טיעוניו של הכותב אכן נכונים, בדבר מספר הנחות יסוד שגויות ומתנשאות של ראשוני הציונות כלפי ערביי הארץ, תיאוריות שבהן ניכר יסוד אימפריאליסטי שעליו אכן נשענות פעולות הגירוש, ההרס והממשל הצבאי שהגדיר את הערבים כבעיה ביטחונית, חסרי אינטרסים משלהם. אך קביעת הציונות כקולונאליזם, הינה לקחת את תהליך ניתוץ המיתוסים ההרואים-תהליך שבו אנו עוסקים מידי יום, צעד אחד רחוק מידי, ומחיקת מאפייניה היסודיים של הציונות.
למגיב שי שלום
אסתפק ברשותך בתמצית הערות והארות:
ראשית – בעניין הצעקנות הדמגוגית, הרי הפוסל – במומו פוסל.
שנית – כהומניסט, כרציונליסט וכהיסטוריון אין לי, לא היתה לי ודומה גם שלא תהיה לי כל כוונה לייחס ולתלות בוקי-סרוקי בדמויות שונות בזיקה לאירועים מסויימים. כל מקרה ועניין נידון לגופו. נשמע משפט חבוט וחלול, אך אמיתי הוא, ולפחות לגבי ובעיני. דברי מיוסדים על עיון מעמיק בכתבי הרצל ובשלל הסטנוגרמות מנאומיו בקונגרסים הציוניים. אמירותיו וכתיבתו נבחנו לאור זמנן ונסיבותיהן.
שלישית – בעניין משל הנהר, דומה שלא ירדת לסוף כוונת דעתו של הרצל. וחבל.
רביעית – כל התוכניות היפות והמנוחמדות של אוסטרליה, קנדה, טקסס וארגנטינה נפלה בשל שרטון התקציב. אוי, וכמה רצו המנהיגים הציוניים ולא רק בחדרי ליבם להוליך את העם ל"כנען" האוסטרלית או ל"ציון" הארחנטינאית. אגב. האם ידעת כי הקונגרס הציוני השישי דווקא תמך באצבעותיו בתוכנית אוגנדה (רעיון שהעלה הרצל בניסוח דיפלומטי מתוחכם) ורק אצילות נפשו ולבו של ידידנו העבדקן נוכח גסות ליבם וגבהות רוחם של הצירים הרוסיים בקונגרס (הפתטיים), היא שהביאה לבסוף להקפאת התוכנית, ולא מדובר בגחמה ציונית-מיתולוגית-תשוקתית.
חמישית – חוקי הספר הלבן (ויותר נכון – תקנות) החלו להתפרסם כבר מראשית שנות העשרים, והמשך לשלהי עשור זה (הספר הלבן ע"ש פספילד) ולא משנות השלושים כפי שאתה מציין. בכל מקרה המדיניות הציונית, אם כי לא מזדון מחד ובחוסר התחשבות משווע מאידך, הביאו לנישולם של פלאחים וחראתים ערבים-פלשתינאים רבים.
שישית – הרצל חזה כי הציונות תביא ברכה לתושבי הארץ. אכן כן, אך כאן בדיוק מצויה תיבת פנדורה. משפט כזה, שתמצא אותו אצל הקולונילסטים והאימפריאליסטים האירופיים (גרמנים, בריטים, צרפתים ובלגים) ואף האמריקאים (ביחס לאינדיאנים) ואף בימינו אנו, ואף כאן, במקומותינו. והמקומיים, ה"ילידים" טוענים, ובסופר-צדק: לא מדבשכם ולא מעוקצכם. אנו מוכנים לחיות נצח+שעה בחושך תרבותי וטכנולוגי, ואל תתערבו בעניננו. תנו לנו לגדול ולהתפתח בזמן ובקצב שלנו.
משפטים מרושעים, קולוניאליסטים ואימפריאליסטים, מכובסים, איך-לא, במיטב המכונות ולתפארת אבקות הכביסה, במדיניות הרשמית הממשלתית-ממלכתית ובאים לידי ביטוי בכתבי סופרים, משוררים ופילוסופים, בני שלהי המאה ה-19 ואילך. אפילו רודיארד קיפלינג הגדול ("ספר הג’ונגל") אינו מתבייש, ובאמת ובתמים מעלה בכתביו את "בשורת האדם הלבן" (מפורסם מאוד שירו: "משא האדם הלבן"), בבחינת "באנו חושך לגרש". וה"ילידים" בשלהם: אל תעשו לנו טובות.
בסיום יצירת המופת "בית התה של ירח אוגוסט" מתבטא אדמירל אמריקאי (מלחהע"מ השניה) בנוסח: "נחנוק אותם (את היפנים) עד אשר יאמרו: אהבנו את הדמוקרטיה" (מוכר לנו מאיזשהו מקום? מעיראק?). ובאותה "מוזה" – בקטע הסיום של הסרט האוסטרלי על הגדר שחנקה את האבוריג’ינים (גדר? מוכר?): מתרווח/מתכרבל הנציג הבריטי באוסטרליה בכורסתו ומשיח עם עצמו בצער, בצער אמיתי, אם כי דבריו אינם אלא תוצר של האינדוקטרינציה הבריטית הפרו-קולוניאלית, בנוסח של: "אינני יורד לסוף דעתם של הילידים. הם מתנגדים ומורדים לאחר כל מה שעשינו וטרחנו עבורם", והגרמני אולי היה אומר: "קיינה-קולטור". הנה לך העולם המתאכזר והמכובס בקליפת אגוז. ואידך זיל גמור.
ארה"ב רחוקה מעשית מן הדמוקרטיה, ולא רק בגלל גוואנטאנאמו: מדיניות החוץ שלה אגרסיבית ובוטה; שליטתה הגלובלית-כלכלית רחוקה ממהות הדמוקרטיה; מדינה, שהגם שטרחה לנתק קונסטיטוציונלית את הדת מהמדינה, היא ביסודה דתית/נוצרית ולא מעט פוריטנית; הסמכויות הרבות המוענקות לאנשי חוק וסדר (אם כי הם עושים זאת בסופר-נימוס) מרוחקות מן הדמוקרטיה. אגב, האם ידוע לך כיצד התמודד ג’וליאני עם בעיית הפשיעה הניו-יורקית, כשהתינוק נשטף יחד עם מי האמבט?! ועוד
ליחיעם שורק – נראה לי שתגובתך האחרונה כוונה אלי ובטעות כתבת שהיא מכוונת לשי. על כל פנים, אציין את העובדה שאתה נוהג להגיב מהר למדי על מה שנכתב כאן בעניין מאמרך.
אתחיל דווקא בעניין צורת המשטר. כל משטר נבחן בתמונה הכוללת שלו; העובדה שנשמרות חירויות מסויימות במדינות כסין וסעודיה לא הופכת אותן לדמוקרטיות, ממש כמו העובדה שיש פגיעות מסויימות בחירות בדנמרק וזה לא הופך אותה למדינה טוטליטארית. למי שמעוניין בדירוג הדמוקרטיות, מומלצת המפה בקישור הבא (שימו לב שבאמצע המזרח התיכון יש איזו מדינה שמופיעה בצבע שונה מהאחרות):
http://users.erols.com/mwhite28/govt1990.htm
בעניין הרצל, הציטוט המדוייק מספרו "מדינת היהודים" (הוצאת ההסתדרות הציונית 1947, עמ’ 28):"בבןאנו להקים בניינים, לא נתקע בתי-עץ עלובים על חוף הים, כי-אם נבנה כאשר נוהגים לבנות בימינו".יתכן שבמהדורות אחרות יש תרגום אחר, אבל נראה לי שרוח הדברים דומה למדי – אם ננסה לבחון את הדברים באופן אובייקטיבי, נראה שהרצל התכוון למשוך את בני זמנו להתיישבות זו, ובפסקה אחרת בספר הוא לועג להתיישבות שהקימו "ברונים" יהודיים ללא בסיס כלכלי אמיתי.
רעיונות שונים של התיישבות יהודים, בין אם בתאוריה או במציאות, התקיימו בשנים 1870 ועד 1930, והרצל אומר בספרו שהיהודים יצטרכו לבחור בין פלסטינה לבין ארגנטינה בהכרעת רוב. על כל פנים, למרות שעד מלחמת העולם הראשונה הצליח הברון הירש להביא לארגנטינה פי שלושה יהודים מאשר הצליחה התנועה הציונית להביא לארץ, הצליח בסופו של דבר רק המפעל הציוני, וניתן לשער שזה קרה הן עקב הלגיטימציה של הארץ בעיני היהודים והן עקב העובדה שעד 48 היה כאן שלטון זר, שבלם את התנגדות התושבים המקומיים להגירה.
לעניין חוקי ה"ספר הלבן", שתירגומו המעשי אינו אלא הצהרת מדיניות, אכן התפרסמו כאלה המגבילים את העלייה והתיישבות הציונית לפני 1938, אבל הם לא נאכפו ולא היו אפקטיביים, ממש כפי שבשנות מלחה"ע השנייה לא היה הספר הלבן האחרון אפקטיבי מסיבות אחרות – הגיעו לארץ פחות יהודים ממה שהבריטים התירו עקב חסימת השערים באירופה.
לעניין ההשפעה על ערביי הארץ, אני כבר התייחסתי לעובדה שאם אדם חי בבית שכור במשך 60 שנה (תוחלת החיים אז בארץ), ומסרבים לחדש לו את חוזה השכירות, אין כאן שום נישול לפני שנת 48, בייחוד אם הוא יכול לשכור בית דומה במקום אחר באותו המחיר.
ואחרון חביב, בנושא ראשי התנועה הציונית – כל תנועה פוליטית טוענת שיישום עקרונותיה הוא חיובי, והתנועה הציונית אינה יוצאת דופן. השאלה היא אם האמונה מבוססת או לא. אני עומד על דעתי שהציונות הביאה גם תועלת לתושבי הארץ, בהאצת תהליך המודרניזציה והעלאת רמת החיים, לפחות בתקופה שלפני הקמת המדינה.
לרמי הוד:
אלפא – בעניין זיקתו של העם לארצו אתה מוזמן לקרוא את מאמרי באתר "הידען" ("אשרי גולה אני") כתמצית ממאמר מדעי שפרסמתי וענייננו: ריסוק מיתוס הגלות מחד וניצול תיסמונת ההגליה כמינוף ציוני. דע לך שלאורך תקופת "הגלות" לא נעשו צעדים (מעבר להתבכיינות התפילתית והפייטנות הרציונליסטית-ההדחקתית) להוביל הגירה ל"כנען". אגב, בשעה שנזרקה המילה "ציונות" לחלל העולם היהודי, היא הוקעה מיידית, ולעיתים באופן חמור, על-ידי הציבור הדתי (המצפה האובססיבי-סדרתי לבוא המשיח, אך בתוך-תוכו מייחל לעיכוב בואו. עיין ב"לבב ימים" של הזז).
ביתא – אחד הטעמים המרכזיים להגירת יהודים לישראל, ועל כך כותב הרצל במפורש, היה הכלכלי, האין-ברירתי נוכח האנטישמיות הפיננסית למשל (מה שמחזק את התפישה הסירקינית-בורוכובית). הרצל בכבודו ובעצמו מגבש את עמדתו בזיקה להגירה הראשונית של העניים, החקלאים ופועלי הדחק. אגב, תיאוריה זו מוכחת עד ימינו אנו, ובהקשר זה כדאי שתשאל את עצמך מאין הגיעו ומגיעים המהגרים היהודים ומדוע דווקא מקהילות דוויות מסויימות.
גמא – קולוניאליזם אינו כרוך בהכרח במדינת-אם, ממנפת. מדובר על תפישה, על עיקרון על אסטרטגיה וטקטיקה גם יחד. הרצל מודה ביותר מאשר חצי-פה, כי נסחף הוא באווירת הקולוניאליזם האירופי של אותם שנים. ובכל מקרה הוא וחבריו ראו עצמם אירופאים לכל דבר ומתוך כך התייחסו לאוריינט-ללבאנט בבוז ובהתנשאות צפונית מובהקת.
דלתא – שאיפה להגדרה עצמית בקוניונקטורה היסטורית מסויימת היתה מנת חלקם של לא-מעט עמים.
לעופר יהלום
ראשית – אני משתדל להגיע, במידת האפשר אל המקור הגרמני של ספריו.
שנית – על איזה "רוב" אתה מדבר: האירופי, העולמי, הקונגרסאי … ? והרצל בכלל היה תאב אריסטוקרטיה ואוליגרכיה.
שלישית – אין בין הצלחת הרצל לבין כישלון הירש אלא נסיבות היסטוריות שונות. ובכלל על איזו הצלחה אתה מדבר? הצהרת בלפור וכתב המנדט היו רחוקים כמזרח ממערב מחלומו של הרצל בדבר כינון המדינה או לפחות "בית מולדת" – כאוטונומיית-חסות.
רביעית – חוקי-צווי הספר הלבן נאכפו ועוד-איך נאכפו. אמנם ללא מימוש אבסולוטי, אך העקרונות נשמרו לאורך תקופת המנדט: באשר לממדי ההגירה, לרכישת הקרקעות, להקמת מוסדות לאומיים. וכדאי לדעת שבכל מקרה לא נוסחו סעיפי המנדט, הן מנקודת המוצא של משרד החוץ ואחר-כך משרד המושבות, אלא באופן מעורפל-יזום.
חמישית – לא נושלו ערבים פלשתינאים על-ידי המדיניות הציונות. תרשה לי להתלבט בין צחוק לבכי.
שישית – שוב "התועלת" לתושבי הארץ. נו באמת? עד מתי תלעגו ותלהגו? הדבר מזכיר לי, כלוחם למען זכויות בעלי-חיים, את הטענה הזוועתית: גני חיות מיטיבים עם בעלי החיים. ואם לא די לחכימא ברמיזא, הרי, האם היית מצדיק את התופעה הבאה: פלוני פורץ לדירתו של פלמוני בטענה כי בניו של פלמוני אינם מחונכים דיים, והוא כופה עליהם נימוסי שולחן, שעות קריאה, צפייה בתוכניות העשרה מיוחדות ושאר דברים חיוביים. המקומי, ויהיה זה האינדיאני, האסקימואי, האבאוריג’יני, הפלשתינאי ועוד, מעדיף לחיות חופשי בארצו כ"פרימיטיבי", מאשר דקה אחת תחת שלטון "נאור" של כיבוש. ואידך זיל גמור.
ליובל – אתחיל מסוף דבריך. הסולטן לא היה הבעלים של אדמות המרי, לא למעשה וגם לא להלכה. באימפריה העותמנית כבר היתה הפרדה בין אדמות בבעלותו האישית של הסולטן (שנקראו ג’יפתליק על שם המקום בבקעת הירדן שממנו נוהלו), לבין אדמות מדינה כמו המירי.
לענין דמי החכירה – אתה טוען שעשרה אחוז מן היבול ברוטו אינם דמי חכירה ריאליים, אבל גם אם נגבה רק שיעור זה מדובר בשכירות ריאלית, ממש כמו שכיום דמי שכירות על עסק אינם הרבה יותר מ-10 אחוז מהכנסותיו הכוללות.
במשטר הפיאודלי האציל בשמותיו ודרגותיו השונות (ברון, אפנדי,דוכס וכו’) היה בעלים לכל דבר, אלא שגם האיכרים היו בעלים. אלא שבחברה מודרנית לא ניתן להכיר בכך שיותר מאדם אחד הוא בעל של אותה חלקת קרקע בשלמותה, ולכן במסגרת תהליך מודרניזציה קבעו איזו דרגה היא של בעלים – מטבע הדברים, קבעו דרגה גבוהה למדי כי אלה שלטו במדינה.
בשלב שבו החלה התנועה הציונית לרכוש קרקעות בארץ כבר לא היה האיכר שייך לאדון, מכיוון שאם ז היה המצב והאיכר הוא צמיתף הרי שאסור לו לעזוב את הקרקע ולאדון אין סמכות לגרש אותו.
לעניין התקופה המאוחרת יותר, מובן שכל שלטון לא היה רואה באפנדי בעלים אם הוא רק "מתווך". לאפנדי היה שטר בעלות (קושאן) על הקרקע שבו צויין במפורש כבעלים, ולכן יכל למכור קרקע זו.
לאריאל שלום,
הטענה הבנאלית הנשמעת חודשים לבקרים היא שאנחנו, אנשי השמאל (האמיתי) לוקים בהלקאה עצמית.
נו, שויין! גם זו דרך לסתימת פיות שאין מאחוריה כל ניסיון אינטליגנטי ואינטלקטואלי להתמודד עם הבעיה.
הפיתרון הינו משולב: ראשית – נסיגה לגבולות ה-4 ביוני 1967; שנית – הכרה במדינה הפלשתינאית; שלישית – רקימת יחסי שכנות ראויים, הדדית, בין שני הצדדים; שלישית – הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה ולא למדינה יהודית/הלכתית, שהרי לב-לבה של הדמוקרטיה הינו חופש דת וחופש מדת. ראוי לציין כי "מדינת כל אזרחיה" גלומה ממש במגילת העצמאות של המדינה.
זאת ועוד, כל הטוען בדבר מדינה יהודית ודמוקרטית, הרי אחת מהדדוקציות הבאות אמורה לחול עליו: או שהוא בור ונבער, או שהוא אטום דעת, או שהוא מרושע או מנוכר.
יש לשאוף להקמתה של מדינה דמוקרטית (שהרי כזו, ממש כמו בארה"ב, טרם נולדה במחוזותינו) ובכללה – חופש דת וחופש מדת. אזי כל אחד ימצא בה את מקומו, גם הדתי החרדי וגם האתאיסט החרד, דוגמת עבדך הנאמן.
יקירי,
אתה מציע שכל המתנגד לשלטון יהודי (אוי, כמה שזה לא דמוקרטי), יעזוב את המדינה העתידית, ואולי גם להיפך? חומר למחשבה! ומי שאינו מעוניין, יטרונספר?!
העולם, בהקשר הזה, אינו מעניין אותי, מכיוון שאין גם מושג כזה. ביטול הלאומיות ונגזרתה הלאומנות, לא בהיבט האישי אלא הממוסד, חייב להתחיל מאיפה-שהוא, וטובה שעה אחת קודם, ויפה מקום אחד קודם.
"שמחתי", כי בסערת הרגשות של סגיר מכתבך, הבעת את השקפת עולמך חחא כחל וסרק. שייבושם לך!