מאז שתושבי ירושלים התקהלו במרכז העיר העתיקה ועודדו את המלך אגריפס הראשון בקריאות, "אחינו אתה", לא ראינו חגיגת זיכוי כל כך מרנינה. היועץ המשפטי החדש מני מזוז ממש השמיד את חוות דעתה של עדנה ארבל פרקליטת המדינה לשעבר וכיום שופט עליון, ואריאל שרון יכול לטעון שהוא "לא עוסק בפרשה הזאת". כך יכולות האליטות לקבל עליהן את עול שלטונו של איש מושחת בעליל, מתוך תקווה רופסת וחסרת שחר שהוא יביא להן שקט ושלום, כדי יוכלו להמשיך ולקיים את רמת החיים הראוותנית באין מכלים.
זה לא בדיוק מקרי ששביתת הנשק הזמנית שבין שרון לבין שר האוצר בנימין נתניהו מושתתת בעיקר על המכנה המשותף הכלכלי-חברתי. השניים הסכימו שהישגי הבורגנות במלחמת המעמדות לא ייפגעו כתוצאה מהמשבר הממשלתי. כיוון שגם מנהיג הימין הגזעני בישראל, אביגדור ליברמן, הוא תאצ’ריסט וניאו-ליברל בדיוק כמו ביבי עצמו, היה שר האוצר מודאג מהקרע איתו. ההסדר בין שרון לנתניהו מבטיח את המשך הפערים בשכר, את הקפאת הקצבאות, את הרס הישגי השכירים, את שחיקת מוסדות הרווחה ואת הפחתת המסים על העשירים.
כבר ניתחתי כאן בשבוע שעבר את הסיבות שמניעות את מפלגת העבודה להצטרף לממשלה כזאת, ולתמוך במדיניות הפוגעת בשכירים. לכן לא רק ששמעון פרס וחיים רמון אינם מוחים נגד המגמות המסתמנות במדיניות הכלכלית-חברתית, אלא שהם נושמים לרווחה בפומבי נוכח חבל ההצלה שמזוז הושיט לשרון. הם, כמו כולם, יודעים שראש הממשלה הוא מושחת עד היסוד. לעתים נדמה לי, שאפילו אורי דן יודע זאת, ולכן ממעט להידרש לפרשיות השחיתות הקשורות בשמו של שרון. אבל פרס וחבורתו כבר הודיעו שהם יסתפקו בהחלטתו של היועץ המשפטי (פרס אפילו הביע "שמחה" על ההחלטה השנויה במחלוקת) , ולא הזכירו כלל את הממד הציבורי של הפרשה.
שרון יוצא ממנה כאדם שנוי במחלוקת, כיוון שדעתו של מזוז עומדת בניגוד קוטבי לחות דעתה של עדנה ארבל. לכן יש להצטרף לדעתו של יוסי שריד הגורס, שרק שופטים יכולים להכריע בנושא כזה. ההימנעות מההעמדה לדין לא שיכנעה את כל הציבור, ושרון נשאר בחזקת חשוד בעיני רבים. פרס יכול לחגוג כאוות נפשו אבל זה לא אומר שהציבור בישראל חייב לסבול איש כזה בראש הרשות המבצעת.
אני לא מאמין שלמזוז היו מניעים זרים בפרשה המכוערת הזאת, אבל השנאה שלו לארבל ולחבורה שהקיפה אותה בולטת מאד. ייתכן שיש משהו בביקורת שלו על הלכידות הרעיונית של חבורת ארבל, אבל צריך לזכור שהיא והפרקליטות שלה היו מוטות בעד שלטון החוק, ונגד הקשר המושחת שבין שלטון להון. האזרחים לא יצאו נשכרים מההתרסה הגדולה של מזוז נגד ארבל, ולבעלי ההון ולמרפקנים למיניהם יש עתה לגיטימציה להשתמש בקשרים שלהם כדי להתעשר על חשבון הציבור. חרף האמון הרב שיש לרבים בחוות הדעת של ארבל יש להודות ששרון נחל עתה ניצחון, ושמלאכתם של המשפטנים והעיתונאים הלוחמים לאכיפת החוק גם על החזקים והתקיפים נעשית יותר ויותר קשה.
מי שמסיק מהצהרות מזוז ששרון ראוי עתה להיות ראש ממשלה, ושיש לתמוך בו בשל העובדה המצערת, שמבחינה מדינית יש גרועים ממנו בליכוד בפרט, ובזירה הפוליטית בכלל, טועה ומטעה. שרון הוא איש ציבור רקוב, חוטא ומחטיא, שעצם נוכחותו בראש הפירמידה מרעילה את החיים הציבוריים שלנו. יכול להיות שהוא מנסה להפיס את דעתם של האמריקאים, בשילוב האופייני לו של גסות ורמייה. כאשר באליטות שרים לו סרנדות, הוא מקיף את ההתנחלות אריאל בגדר בניגוד להתחייבויותיו לוושינגטון, כפי שחשף השבוע ב"הארץ" העיתונאי ארנון רגולר. הוא הורס כל סיכוי להסדר קבע עם הפלסטינים, ודעת הציבור מוסטת לוויכוח הארכאי בדבר כוונותיו הנסתרות של יאסר ערפאת. אם ערפאת חולם, לדברי האלוף עמוס גלעד, על השמדת ישראל בסתר לבו, הרי שרון חותר להשמדת פלסטין בגלוי, במעשים יום-יומיים, תחת מסווה שקוף של תוכניות שלום והתנתקות.
כבר באוקטובר 2000 גויסה כל התקשורת הישראלית, בניצוחו המתוחכם של אהוד יערי, למסע הסתה נגד ערפאת. למרבה הפליאה, גם טובי הפרשנים (לפחות בעיני עצמם) התייחסו לערפאת כאילו היה פוליטיקאי ישראלי. הם חיפשו סימנים לאהדה או לעוינות, ותהו בינם לבין עצמם האם המנהיג הפלסטיני תומך באסכולת תיאודור הרצל, אחד העם או דווקא זאב ז’בוטינסקי. הפאמיליאריות היצאפנית הזאת הפכה אותו איכשהו ובעל כורחו לאחד מאיתנו. האכזבה האמוציונאלית ממנו היא גם פונקציה של ציפיות בלתי מציאותיות מאויב ותיק של ישראל, שאזר אומץ לכרות איתה הסכמי שלום והכרה הדדית. ערפאת צלח עשרות רוביקונים כדי להגיע לרגע הזה, של אוסלו 1993. עמו דימם תחת עול הכיבוש, היה מרושש ומדוכא, ובכל זאת העניק לו תמיכה מאסיבית בבחירות חופשיות בפיקוח בינלאומי, ובכך נתן אשראי ואמון גם לישראל.
כל זה לא הפך את ערפאת לציוני, ומי שציפה ממנו להשלמה רעיונית עם העוול ההיסטורי שנעשה לעמו הישלה את עצמו ואת העם הישראלי. הוא פשוט הבין שהמִפנה שחל אצל יצחק רבין עשוי להניב הסכם, שיתן לעמו מידה של חרות ועצמאות, כחלק ממשפחת העמים. אבל כאשר אהוד ברק רימה אותו ואת כל העולם בקישקושים על ויתורים, ובעת ובעונה אחת הרחיב את ההתנחלויות כפי שלא עשה איש לפניו, ערפאת אותת לאנשיו לנקוט גם דרכים אלימות. הוא לא היה ולא יהיה חסיד אומות העולם, הוא לא קרא בעיון את כתבי הרצל והשתכנע בצִדקת הציונות ויש הגורסים שאפילו גישתו של בר בורוכוב לציונות סוציאליסטית וליצירת פירמידה סוציולוגית חדשה בחברה היהודית לא הפכה אותו לבורכוביסט מובהק. זה כמובן מצער, ואולי היינו מעדיפים שערפאת יישב עם עמוס עוז ועם מוקי צור מעין-גב, ידון עימם בדת העבודה של א.ד. גורדון, ויציע להקים קיבוצים על אדמת פלסטין. אבל ייתכן שהגיע הזמן לאמץ גישה יותר מציאותית לא רק כלפי ערפאת, אלא גם כלפי הפסיכוזה הציבורית שנוצרה סביבו בתוך ישראל.
ערפאת הוא מדינאי פלסטיני מוכשר, אבל לא ניסה למנוע את היווצרותו של ממסד מושחת ברשות הפלסטינית. הוא לאומן מציאותי, שמביא בחשבון את יחסי הכוחות באזור ובעולם, הפיק את לקחי התמוטטות הגוש המזרחי והבין גם את ההשלכות של הנתון המכריע הזה על המשוואה המזרח תיכונית. מכאן נובעת גם נכונותו, החל משנת 1974 וביתר שאת אחרי החלטות המועצה הלאומית הפלסטינית ב-1988, לחיות לצד ישראל. אם הוא חלם בסתר לבו על "השמדה", אז זה נושא לפסיכולוגים, לא למדעני המדינה. המדיניות שלו הניחה את קיומה של ישראל כנתון מוצק, שאין לערער עליו מבלי לאבד את שפיות הדעת המדינית. כל צעדיו בשטח התבססו על הנחת היסוד הזאת, שלא השתנתה עד עצם היום הזה.
לכן השנאה לערפאת נובעת בעיקר מהצלחתו לשרוד, להתמיד בדרישותיו הבסיסיות מישראל, הנשענות גם על הסכמה בינלאומית רחבה: חלוקת הריבונות בירושלים, נסיגה ישראלית כמעט מוחלטת מהשטחים ופירוק ההתנחלויות. שרון הצליח אמנם לתקוע טריז בין ארצות הברית לבין שאר העולם בנושאים האלה, אבל גם מומחים ישראלים מבינים, שההצלחה הזאת היא זמנית. אחרי שיעברו ימי הביניים של הנשיא הכושל ג’ורג’ בוש הבן, יהיה ניתן להגיע להסכם קביל, גם על וושינגטון, ולאמץ את התביעות האלה.
לכן אין טעם לתת הנחות למדינאי מושחת כמו שרון. גם הוא, בדיוק כמו ביבי, מסרב להתמודד עם המציאות ומנסה להרוויח זמן כדי להציל את ההתנחלויות בגדה המערבית. ומה שחשוב לא פחות: המאבק בשחיתות, ממש כמו המאבק למען השלום, הוא קיומי ממש.
יש להניח שבסופו של דבר תכריע השחיתות את שרון. מפרשיה לפרשיה כוחו הפוליטי עולה, אבל חוסנו המוסרי מתערער. יבוא היום וגם שני חסידיו הגדולים ביותר כיום, חיים רמון ואורי דן, ייאלצו להתמודד עם האמת המרה הזאת.
אומנם ערפאת הוא לאומן שנוקט בשיטות אלימות. אך לאומנים ישראלים רבים נקטו בשיטות אלימות הרבה יותר – החל מגולדה, דיין והוגי תוכנית ד’ במטה ההגנה ועד לשמיר, מופז, נתניהו, ברק ושרון.
אפילו באמות המידה שלהם הוא יוצא פחות אלים.
דבר אחד שמחתי לראות בטור סוף-סוף, הסכמה עם יוסי שריד.
ואו..
אף פעם לא קראתי מאמר שפשוט יורה לכל הכיוונים.. מה היה לנו כאן: פוליטיקה כלכלה מדעי המדינה והחברה רק פיסיקה גרעינית חסר כאן.
1) בלי להיכנס לוויכוח המשפטי בין ארבל למזוז, וזה בכלל לא משנה מי מהם צודק!, אני לא מבין למה הכותב לא רואה את הבעיה האמיתית.
ישנם 2 משפטנים בחירים (היועץ המשפטי לממשלה) אשר מגיעים לשתי מסקנות הפוכות לגמרי על אותם ראיות!.
בעתיד יכול להיות היועץ מזוז גם הוא שופט עליון, ואז יהיה מצב אבסורדי שתוצאות משפטו של אדם יקבעו עפ"י השקפת העולם של השופט ולא עפ"י הראיות בתיק.
אני מאחל לך מר ברעם שאף פעם לא תגיע למצב כזה שבו תיק בעיניינך יטופל בצורה כזו.
זה הופך את המערכת השיפוטית להגרלה ומוציא את האובייקטיביות והדייקנות מהמשפט.
2) את מפלגת העבודה לא מעניין שום דבר, מדובר באמביציה אישית של אדם אחד (שמעון פרס) להיות במרכז הבמה.
כמי שגדל על ברכי הפוליטיקה והמדיניות הצרפתית, פרס למד מהם את אומנות הפיתול בה ניתן למצא כל סיבה שבעולם כדי לאהוב או לשנוא מישהו ולהחליף את דעתך למחרת מבלי שזה יראה לא העיוני. תחשבו על זה..
3)מבחינה כלכלית עושה ביבי נתניהו בדיוק מה שצריך לעשות (לא בלי טעויות), בשקר הגדול של הצמיחה הכלכלית בימי אוסלו העליזים יכולים להאמין רק מי שלא מבין בכלכלה או שבוחר להתעלם מעובדות.
צמיחה כלכלית התרחשה רק בהרצליה פיתוח בקריית עתידים ובמתל"ם בחיפה! בכל הארץ חוסלה תעשיית העץ, הסכוכית, המתכת והטקסטיל.
שם פוטרו מעבודתם כל הפועלים קשיי היום המתגוררים הפריפריה. חגיגת הקניות הגדולה התרחשה רק במרכז הארץ.
הערה לסיום: לסטלין היתה שיטה מאוד מוצלחת וטובה, כאשר הוא רצה להרשיע מישהו בפשעים נגד המשטר הוא יצר נגדו כתבות מפוברקות העיתונות (המגוייסת) ואחר כך "יעץ" לו ללכת למשפט כדי להוכיח את חפותו (ברור שאי-אפשר).
אחרי שהנאשם הורשע במשפט הוא כמובן הוצא להורג וירד מדפי ההיסטוריה הסובייטית.
ככה נשפטו כל מנהיגי המהפכה, סופרים רופאים קצינים בצבא וכו..
מה שמציע הכותב וגם יוסי שריד זה בדיוק אותו דבר.. להעמיד לדין כל אחד על כל אשמה. במקרה כזה לא צריך פרקליטות ואין צורך השיקול דעת אולי ניתן למחשב לשפוט אותנו!?
שבת שלום
אני מופתע כל פעם מחדש מהיכולת של מר ברעם להפתיע בהצבת רף גבוה יותר של ראייה סלקטיבית של המציאות. הפעם מעניינת מאוד הבחירה להצמיד את הדיון בשחיתות של שרון לדיון בערפאת. שרון מושחת זה נכון ומשכנע. אכן נראה שהקשר בין הון לשלטון הוחרף בצורה מדאיגה מאוד בימיו. אך על רקע החלק הראשון של הטור איך אפשר להציג תמיכה בערפאת ולא להזכיר את שחיתותו האדירה של האיש? הרי בשביל להפריד הון ושלטון ברשות הפלסטינית מספיק להפריד את ערפאת מחשבונות הבנק שלו. וכאן לא מדובר על פרופגנדה של התקשורת הישראלית המתקרנפת אלא על מאות דיווחים של גורמים חיצוניים – החל מהממשל האמריקני, דרך כתבות תחקיר של ה-BBC ועד לאנשים ברשות עצמה (ע"ע סלים פאייד).
דוגמית קטנה מדיווח של הטלגרף 25/09/2003:
Yasser Arafat diverted £560 million from the Palestinian Authority budget into a special bank account under his personal control, according to the International Monetary Fund.
כמה חודשי שוטטות באינטרנט של גלעד שרון אפשר היה לקנות בסכום הזה?
לא צריך להיות ישראלי נאיבי שמצפה ל"פועלי-ציון", "ברית שלום" או אלטלנה פלסטיניים (למה, אגב, לא צריך לצפות לכך?) בשביל לתבוע מההנהגה הפלסטינית להכיר באינטרסים הבסיסיים של עמם: היום – בניגוד לפעם – הדרך המהירה לסיום הכיבוש היא הפסקה חד-צדדית של האלימות בה הם פתחו לפני ארבע שנים. בניגוד לימי האינתיפאדה הראשונה היום רוב העם בישראל כבר לא רוצה לשלוט בהם. הטרור רק מרחיק את העם מהרצון לפשרה ומקשה עליהם לתמוך בפינוי ההתנחלויות. הטענה שבמעשים המיליטריסטיים שלהם הם נלחמים כעת למען עצמאותם היא אווילית משום שאין דבר שמרחיק אותם יותר מעצמאותם מאשר האלימות.