על אף חסרונותיו הרבים, דו"ח ועדת אור היה יכול לשמש פתח לשינוי כלשהו ביחס המדינה לאזרחיה הערביים. המלצות ועדת לפיד סתמו עליו את הגולל. אמנם דו"ח ועדת החקירה הממלכתית (ועדת אור) היה מאכזב מכמה בחינות (בעיקר אי הטלת אחריות מיניסטריאלית על רה"מ ברק והשר בן עמי, ואי הענשתם של השוטרים שירו במפגינים), אך היו בו גם מרכיבים חיוביים שוועדת השרים לעניין "ועדת אור" (ועדת לפיד) קברה.
דרישותיה של האוכלוסייה הערבית בישראל מסתכמות בשוויון לאומי ואזרחי, שוויון שבמדינה דמוקרטית מתוקנת לא אמור להיות מותנה. במדינה דמוקרטית זכויות הנובעות מהאזרחות הן אוניברסאליות, מוחלטות, ושוות לכולם. לעומת זאת, פרק החובות מוגדר על ידי האזרחים ואמור להיות מותאם לצרכים והאופי שלהם, שלעתים לא יהיו אחידים עבור כולם.
השירות הלאומי, האזרחי או הצבאי – שבעינינו אינם נבדלים – מהווה אחד התירוצים המובהקים ביותר שמדינת ישראל משתמשת בהם כדי להצדיק את מדיניות האפליה והדיכוי המתמשכת כלפי האוכלוסייה הערבית. בכך היא למעשה מסיטה את הדיון הציבורי באשר לבעיה האמיתית: אחריותה למצב הפוליטי, כלכלי, חברתי החמור ממנו סובלת האוכלוסייה הערבית.
גם אם נבחן את הנושא בהיבט המעשי, הניסיון ההיסטורי מלמד כי האזרחים הערביים שמשרתים בצבא (בני העדה הערבית הדרוזית, וחלק מהציבור הערבי הבדואי) לא זכו עד היום לשוויון אלא דווקא להעמקת האפליה: 83% מהאדמות של היישובים הערביים הדרוזים הופקעו, עשרות אלפי אזרחים ערביים בנגב חיים בכפרים בלתי מוכרים שאין בהם חשמל, מים, שירותי חינוך ובריאות. בכך מופרכת טענתם של רבים בציבור היהודי כי השירות הלאומי, על חלופותיו, הוא התנאי לקידום זכויותיהם של האזרחים הערבים.
גם אם נתעלם בדיון זה מן ההיבטים העקרוניים הללו, הרי שבמציאות בה הצבא הישראלי וכל המסגרות הביטחוניות והאזרחיות האחרות משרתות משטר כיבוש, בו העם הפלסטיני, שאנו חלק ממנו, מושפל ומדוכא בכל יום ויום, פוסלת מכל וכל את האפשרות לראות בנו משרתים באחד מהם, בכל דרך שהיא.
גיבוש תוכנית כלשהי לעידוד ההתנדבות בקרב צעירים ערבים היא עניין הנתון לשיקולה ולהחלטתה של ההנהגה הערבית בלבד, ואל לה לממשלה לקחת בה חלק. אם כך יהיו פני הדברים, הדבר יתרום לחיזוק העשייה הוולונטרית הלא-ממשלתית, שהיא אזרחית גרידא.
הגישה הפטרנליסטית הנשקפת מדו"ח לפיד, לפיה המדינה יודעת יותר טוב מהאזרחים הערבים מה טוב עבורם, מאפיינת גם את שאר ההמלצות בדו"ח. כך למשל ההחלטה להקים "רשות לקידום בני מיעוטים", שתוקם על ידי "המועצה לביטחון לאומי", מקבעת את ההתייחסות לאזרחים הערבים כאל סוגייה ביטחונית ולא פוליטית. ואם לא די בכך, הממשלה מתעקשת שלא לראות בנו חברה בעלת מאפיינים לאומיים – עוד עדות ליחס הממסד אלינו כנתינים ולא כאזרחים שווי זכויות.
בכך למעשה, ועדת לפיד לא נותנת מענה כלשהו לתופעת הגזענות כלפי האוכלוסייה הערבית שפשתה במדינה. אי לכך גם ההחלטה לקביעת "יום סובלנות" וחינוך לדו קיום הופכת למצג שווא, כאילו שורש הבעיה הוא בין האזרחים הערביים לאלה היהודים. הבעיה האמיתית היא בין האזרחים הערביים לבין מדיניות האפליה הלאומית: גזל הקרקעות, הרס הבתים, הרדיפה הפוליטית, חסימת הנגישות להשכלה הגבוהה, שלילת הלגיטימיות של האזרחות וההסתה המתמשכת.
ולבסוף, גם הרכב הוועדה בה שרים כגון איתם, הנגבי ואלון, אשר מסיתים השכם והערב נגד האוכלוסייה הערבית, הוא בעייתי. זאת, נוכח העובדה כי שרים אלו אחראים למצב הקשה ממנו סובלת האוכלוסייה הערבית, כפי שהצביעה על כך ועדת אור. במצב זה, לא יתכן שיהיו חלק מקביעת מהלכים למציאת פתרון בכל מה שנוגע למעמדם של האזרחים הערבים.
כל הפגנה על מה שיש למישהו ואין למישהו אחר היא הפגנה "בדלנית" על "זכויות נפרדות". ותמיד יש את אלו תומכי השיוויון בעיני עצמם שה"בדלנות" מפריעה להם הרבה יותר מאשר הדיכוי ואי השיויון. למען האמת, זה מרגיש מגוכח לכתוב "אי-שיויון" בהקשר שלה מה שיש בישראל – מדינה השייכת לעדה דתית אחת ומדכאת לפי רצונה וצרכיה כל זכות של רוב תושבי (ופליטי) הארץ. תומכי השיויון בעיני עצמם יטיפו למדוכאים בהתנשאות לא להיות "בדלנים" (אלא מה להיות ? משתלבים בישראל הציונית ? מצחיק) בשעה שהמדוכאים נרצחים בהפגנות ויטילו עליהם את האשמה. "הפגנות על זכויות לאומיות מגיעות תמיד לאלימות" הם יאמרו וירגישו שטוב שיש מי שאשם… כן, אין ספק שמה שגרם לגיא רייף, שלמה בן עמי ואהוד ברק לרצוח מפגינים אינו גזענות אלא העובדה שהמפגינים היו בדלנים…
אסיל עעאסלה ועלא נסאר היו בהפגנה אבל לא נטען מצד איש שהם עשו משהו חוץ מאשר להפגין. כאשר התנפלה המשטרה על המפגינים על הדרך שמצפון-מזרח לעראבה נתפסו אסיל ועלא במטע הזיתים שבצד הדרך ונרצחו בירי בצואר ומטווח אפס.
מי שלא השתתף בכלל בהפגנה שבה נרצח היה רמי ע’רה מג’ת שישב בבית קפה ליד.
הפגנות יכולות להיות טובות ומועילות השאלה היא רק על מה ולטובת מה מפגינים. הפגנות לטובת "זכויות לאומיות" נפרדות ובדלניות רוב הסיכויים שיגיעו לאלימות ברמה כזו או אחרת.
בהפגנה, כמו בחיים בכלל, כדאי להיות חכם.
אין מה לצפות מהשרים לפיד, איתם ואלון לפתור את בעיית האזרחות הערבית.
המנהיגות הערבית חייבת לעלות לירושלים להפגנת ענק של עשרות אלפי אזרחים ערבים – כנגד הכיבוש, נגד האפליה ונגד הגזענות.
אם המיעוט הערבי מעוניין להשפיע על קובעי המדיניות בירושלים – רק הפגנת-ענק בירושלים, של עשרות אלפי אזרחים בבת-אחת, תעשה הבדל.
למה החרדים יודעים להתארגן ולצאת להפגנות, ואילו הערבים לא? צאו מהבית, תארגנו את היישובים – וצאו לירושלים להפגנה שתפחיד קצת את הכנסת.
אין מה לצפות שבמדינת ישראל הציונית יזכו האזרחים הערבים אי פעם לשוויון זכויות אזרחיות (קל וחומר לאומיות). לא מדובר כאן בשלטון "רע" (כי אז ניתן היה לצפות שיתחלף בשלטון טוב) כי הרי בשלטון היו כבר השמאל הציוני (כולל מפ"ם של "אחוות העמים") והימין הציוני ושניהם יחד, ועקרונית דבר לא השתנה.
התובעים שוויון זכויות לאזרחי ישראל הערבים (יהודים וערבים), מסתמכים על כך שישראל מצהירה על עצמה כמדינה דמוקרטית המחוייבת לעקרונות "מגילת העצמאות", מחוקיה וממחוייבותה לעקרונות הבינלאומיים בדבר זכויות האדם. עקרונות אלו תמיד מנוסחים כעקרונות אוניברסליים מאחר שהמשטרים שנסחו אותם (והמעמדות שאותן הם מייצגים), תמיד רואים את עצמם כ"טוב שבמשטרים" המייצג את החופש וזכויות האדם האוניברסליות. לעומת זאת, יישומן של הזכויות הללו לעולם לא יכולים לחרוג מעבר לאינטרסים של המשטר עצמו (ושל המעמד השליט). הסתירה הזאת "מיושבת" בבתי המשפט של המשטר "בנימוקים משפטיים מלומדים" וע"י מערכת התעמולה, התקשורת החינוך וכו’.
הציונות, כתנועה קולוניאלית נמצאת מאז תחילת פעולתה בארץ בקונפליקט מתמיד עם כל הסביבה הערבית ובפרט עם הפלסטינים שאותם נישלה וממשיכה לנשל כדי להגשים מטרותיה. הכרח הקיום שלה, כדי לעמוד בקונפליקט הזה, הוא לכידות של החברה היהודית. את זאת היא משיגה ע"י הפחדה מתמדת מה"דמון הערבי" (והתוצאה שלה היא תודעה גזענית של רבים מאוד מאזרחיה ההיהודים) ומצד שני ע"י דאגה לרווחתם היחסית של היהודים (שהולכת ומצטמצמת בשנים האחרונות). יש לציין שמשימות אלו עלו בידה בהצלחה עד עכשיו.
האזרחים הערבים, כולל הדרוזים אינם מרכיב בלכידות הזאת, מסיבות ברורות וגם משום שביודעין או במשתמע הם מוצגים כחלק מה"דמון" המאיים. ולכן לעולם לא ישאר "משהו" גם בשבילם, מלבד "החלטות" מצד אחד כחלק מההצגה הדמוקרטית וביטולן מצד שני כ"חסכון" בהשקעה לא "רנטבילית".
המאבק לשוויון זכויות ולדמוקרטיה בישראל הוא מאבק נגד הציונות ואין בילתו.
מר ברמי שאל שם למעלה:
"בשביל מה שיצאו להפגנה? בשביל שירו בהם ויקימו עוד ועדת אור?"
ותשובתי: אם, לאחר הפגנה של אזרחים ערבים בירושלים, תירה בהם המשטרה, אזי הציבור הישראלי יגיב אחרת, והפעם הממשלה תיאלץ לפעול ליישום קצת פחות מרושל של מסקנות ועדת אור.
באופן עקרוני – אין הישגים בלא מאבק, ולא ניתן לשנות את מדיניות הרוב היהודי ללא לחצים פוליטיים רציניים, המשתמשים בכל האמצעים הלגיטמיים שמעניקה הדמוקרטיה לאזרחיה.
בלי הפגנות, זה לא יזוז. הפגנות צריך לערוך בירושלים – זה נמצאים חברי הכנסת, לא בגליל ולא בנגב.
לאורי ב.
בשביל מה שיצאו להפגנה?
בשביל שירו בהם ויקימו עוד ועדת אור?
לועדת אור אכן היה חסרון – היא התיחסה למה שקרה באוקטובר 2000 כארוע פלילי רגיל שבו צריך לבדוק כיווני פגיעה וכו’ כדי למצוא מי ירה. מה שהועדה היתה צריכה לבדוק זה מה היו מהומות אוקטובר – הפגנות על רקע סוציאלי/קיפוח אזרחי או נסיון לחזור למרד הערבי הגדול. אם היו אלה הפגנות תמימות (והן לא היו כאלה) היה צריך להדיח את כל צמרת המשטרה. אבל אם הן היו חזרה למרד הערבי הגדול/נסיון ליצר אינתיפדה בתוך ישראל ע"י אזרחים ישראלים (וזה בדיוק מה שקרה) מגיע למשטרה צל"ש על מיעוט הקורבנות. מכיוון שהועדה לא הבינה או לא רצתה להבין את תפקידה (בלי קשר אם מסקנותיה היו כדעתי או בנגוד לדעתי) יצאו גם הערבים וגם היהודים לא מרוצים מהמסקנות. ועדת לפיד ניסתה, בשלומיאליות האופינית לממשל בישראל, לתקן מעט מהמעוות.
הגזען "עדו" מרשה לאזרחי ישראל הערבים להפגין "על רקע סוציאלי/קיפוח אזרחי". מחאה על טבח אחיהם בשטחים הכבושים היא "נסיון לחזור למרד הערבי" ודמם מותר (צל"ש למשטרה)
אז השוטרים לא היו נחמדים, אז מה, ביג דיל. אנחנו לא עוסקים במידת נחמדותם או אפילו מידת השימוש שלהם באלימות מילולית, אלא בשימוש לכאורה בנשק צלפים נגד מפגינים.
שוטר לא "סתם" יפתח בירי נשק חם על מפגינים כי "הוא לא אוהב חולצות של צ’ה גאוורה" או כי "שטפו לו את המוח בחינוך לאומני".לשנוא את מי שמולך אולי עוזר פסיכולוגית להכות אותו, אבל שוטרים בראש ובראשונה ממלאים פקודות, ובשביל להבין את המצב צריך ללכת לראש המערכת ולא לידיים ולרגליים.
כדי לבדוק מדוע פעלה המשטרה כפי שפעל באוקטובר אלפיים, הנה כמה פנינים ששמעתי מפי השוטרים בעת שההיתי עצור וחבול (יחד עם אחרים) על הפגנה בחיפה, בעיצומם של האירועים.
"מי שלובש חולצה של צ’ה גווארה, מגיע לו להיעצר".
"איזה כיף בפראדיס, שם יורים אש חיה".
"חבל שלא שברו לכם את הראש".
וזה רק על קצה המזלג
יורם בר-חיים
למגיב עם בעיות בהבנת הנקרא – צל"ש לגזען
אלה לא היו הפגנות למען אחיהם הנטבחים בשטחים אלא נסיון להצטרף אליהם וכן, מי שפועל כמו תושבי השטחים נגד אנשים אחרים דינו להירות כמו כלב שוטה כי זה בדיוק מה שהוא. אפשר לעטוף את זה "באידאולוגיה" של שחרור, מאבק לאומי ושאר זיבולי מוח. מכיון שהם רוצחי אזרחים בכוונת תחילה אין סיבה לא לירות בהם כדי להרוג ואם ערביי ישראל בדקו באוקטובר 2000 אפשרות לעשות את זה ע"י אזרחי ישראל אז מגיע למשטרה צל"ש (ומגיע לה) על שגמרה ארוע כזה עם כל כך מעט נפגעים.
הערה ל"צל"ש לגזען" בפרט ולשיח כללי בכלל:
הרעיון שאחיהם של אזרחי ישראל ה"ערבים" הם נתיני הרשות הפלסטינית ולא שאר אזרחי ישראל, הנו רעיון מזותף להרבה לאומנים בארץ הזו, מאנשי "האחוד הלאומי" של ליברמן, דרך "האיחוד הלאומי " של טיבי, עבור במפלגותיהם של בשארה ואפי איתם וכלה בגורמים מסויימים בתוך חד"ש, הליכוד, מרצ וכיו"ב.
מי שחוזר השכם והערב באזני כחמישית מאזרחי ישראל על המנטרה הגורסת שאחיהם נמצאים "שם" ולא "כאן", מכין את הקרקע ואת האוירה למימוש פיזי ולא רק תודעתי של האמירה.
בענין זה אין הבדל בין חברים ב"ועדת לפיד" לחברים ב"ועדת המעקב".
אחים הם אחים לצרה, וכן, הפלסטינים משני עבריי הקו הריוק הם אחים בדיוק במובן הזה. אחווה היא עניין שצריך להוכיח ואזרחי ישראל היהודים הוכיחו אחווה בערך ברמת האחווה של קין כלפי הבל.
הפגנות אוקטובר היו כל דבר חוץ מאשר "רצח אזרחים", רצח האזרחים בוצע בידי המשטרה כאשר לפחות 5 נרצחים (רמי ע’רה, אסיל עאסלה, עלא נסאר, עימאד ע’נאים ווליד אבו סאלח) לא היו חלק משום עימות אלים. לגבי האחרים אני יודע פחות.
"עדו" מפגין את גזענותו כשהוא קובע שמפגין ערבי צריך להיירות ככלב שוטה, ואילו רוצח אזרחים יהודי כמו גיא רייף (הרייף השלישי ?) צריך לקבל צל"ש.
אילו מישהו היה כותב באיזשהו אתר בעברית שאיזשהו יהודי (גיא רייף, שלמה בן עמי, ברק, שרון, לא חשוב מי) צריך להיירות ככלב שוטה תגובתו היתה מועפת לכל הרוחות.
התגובות של המכונה "עדו" הם קודם כל ממש מגעילות ומעוררות בחילה. לא ברור איך הגזען הזה המוריד את רמת הויכוח לגזענות של כלבים שוטים, הפך "אורח" קבוע באתר הזה.
כרגיל אתה סובל מהלוצינציות. לא כתבתי בשום מקום שמפגין ערבי צריך להירות. כתבתי שמי שרוצח אזרחים בכוונת תחילה צריך להירות וכדי להסיר ספק-גם אם הוא יהודי. אגב, לשיטתם של הערבים בכלל לא היו הפגנות באוקטובר 2000, כולם ישבו בבתי קפה/באו או הלכו לעבודה/יצאו לרגע לראות מה המהומה ועוד ספורי אלף לילה ולילה מסוג זה. אזרחי ישראל לא צריכים להפגין שום סולידריות עם הפלשתינאים. הפגנת סולידריות עם מי שמנסה לרצוח אותך בכל דרך אפשרית היא, איך לאמר זאת בעדינות, בעיתית מבחינה פסיכיאטרית. ולנגעל – אני פה אולי כי אני תומך בהקמת מדינה פלשתינית וזכויות שוות לאזרחים ערבים במדינת ישראל, אבל לא חושב שזו סיבה טובה להצדיק את שקריהם המילוליים שלא לדבר על רצחנותם שלשמחתי ניתנת לריסון.
איך כתבת שמי שרוצח אזרחים בכוונה תחילה צריל להירות אם אתה נותן צל"ש למשטרה בדיוק על ההמעשים שעליה להירות לדעתך?
תפסיק להתמם ותפסיק להגעיל (ואל תרשים אותנו בתמיכתך… עוד תומכים כמוך וכבר לא צריך מתנגדים).
הגזען עידו שכח שבהפגנות הללו נורו אזרחים בלתי חמושים, וחלק מההרוגים כלל לא השתתפו בהפגנות.
מעניין למה ירו\רצחו את אסיל עאסלה מעראבה, פעיל בזרעים של שלום, בגבו בבוסתן, כשאף אחד לא טען שההשתתף במעשה אלים, וככל הנראה לא השתתף כלל בהפגנה.
הפגנה על משהו שיש למישהו ואין למישהו אחר איננה על בדלנות, אלא על שויון.
אם לשמעון יש פירות וראובן דורש לקבל גם הוא פירות אזי המטרה היא שויון. לעומת זאת, אם לשמעון יש פירות וראובן מפגין על זכותו לאכול שניצלים זו איננה הפגנה למען שויון.
אכן, מדינת ישראל נכבשה בשנת 1949 בפוטש על ידי חבורה אוליגרכית מטעם עצמה (היחידים שהתנגדו לפוטש ההוא היו למיטב זכרוני חברי האספה המכוננת ערי ז’בוטינסקי והלל קוק).
התהליך המביא להרג אזרחים תמימים אינו מתחיל בלחיצה של שוטרים על ההדק בצהרי יום חם בצומת אם אלפחם, וגם לא במשרדו הממוזג של שר המשטרה או ראש הממשלה באותו יום. התהליך הזה מתחיל ברגע שבמדינה אחת ישנם אזרחים סוג X ואזרחים סוג Y. מי שמעודד קבוצה מאזרחי מדינה (מדינה ככלל, ואידיאוקרטיה אתנוצנטרית כמו מדינת ישראל של ימינו בפרט) או כופה עליהם "זהות" נפרדת מזו של השאר סולל את הדרך להדרתם, הזרתם, הרחקתם ובמקרים מסוימים (כמו באוקטובר 2000, למשל) להריגתם. מבחינה זו אין שוני עקרוני, כפי שכבר ציינתי, בין "ועדת המעקב" לבין "ועדת לפיד": כל עוד אזרחים מתוייגים רשמית וחוקית כ"ערבים" מול "יהודים", אנו הולכים על פי תהום, ולעתים גם נופלים לתוכה.
כדי לשפר את מצבנו כאן, עדיף להשקיע את זמננו ומרצנו בהשתלבות ודרישת שויון אזרחי, ומחיקת ההבדלה והאפליה על כל חלקיה וגילוייה. הדבר נכון ל"ערבים" ול"יהודים" כאחד.
לעידו.
לפי המישפט המקובל במדינת ישראל ראשית מוצאים אם אדם אשם ורק לאחר מכן קובעים את פסק הדין.
אולם אתה בלבלת את היוצרות – לפי דברייך אחרי שמשטרת ישראל רצחה 13 בני אדם צריך לחקור אם אותם בני אדם אשמים במשהו.