יש שלוש סיבות חיוניות להקמת המכללה החברתית-כלכלית כמרכז המחקר, העיון והלימוד שאנו מציינים היום: מצב החברה, מצב האקדמיה, ומצב הביקורת. מצב החברה הישראלית הוא כזה שבו הולך ונבקע אי-שוויון מעמדי מן העמוקים בעולם הדמוקרטי המערבי, שני רק לרמת אי-השוויון בארצות-הברית. מדינת הרווחה נמצאת תחת מתקפה והיא מתפרטת ומתקפלת. הציניות האבסולוטיסטית הפרה-מודרנית של "אם אין לחם יאכלו עוגות", מתחלפת בציניות הפופוליסטית הפוסט-מודרנית של "גם לעניים מגיע די.וי.די". העשירון העליון מצטרף לחיים הנוצצים של האליטה הבינלאומית ושאר החברה נדחקים אל עברי-פי-הפחת העמומים של הקיום בעולם השלישי.
במדינת ישראל מתפתח שלטון אפרטהייד, שאין דומה לו מאז נפילת האפרטהייד בדרום-אפריקה. יותר מ-3.5 מיליון פלסטינים חיים כמעט ארבעה עשורים תחת משטר כיבוש דורסני שמייעד להם, במקרה הטוב, חיים מאחורי גדרות תיל וחומות בטון. התעללות והרג של פלסטינים הפכו לחדשה שגרתית וניצול מחפיר בחסות החוק של עובדים מהגרים ושל נשים נסחרות הפכו לשגרה חדשה. המשטר החברתי הניאו-ליברלי והמשטר הפוליטי הניאו-קולוניאלי המתהווים בישראל, מתיישבים היטב במערכת הגלובלית החדשה, המתגבשת מאז 11 בספטמבר 2001.
התכלית הראשונה של המכללה החברתית-כלכלית, כפי שאני מבין זאת, היא לפיכך להקנות לתלמידיה ולמלמדיה כלים מדעיים ביקורתיים להבנת מציאות זאת.
מצב האקדמיה
הצורך בפעילותה של מכללה חברתית-כלכלית חלופית מודגש עוד יותר בשל השתלבותן של האוניברסיטאות בישראל בשני התהליכים המצויינים לעיל – ניאו-ליברליזציה וניאו-קולוניזציה, באופן המאיים על יכולת המחקר וההוראה הביקורתיים. הן האליטה השלטונית בישראל והן ההנהגה האקדמית בישראל מתמקמות למרבה הצער על המנעד שבין התרבות הפוליטית הלאומית מצד אחד, ותרבות התאגידים העסקיים, מצד שני, תוך שילובים שונים בין שני קטבים אלה.
למעשה אנו נמצאים כיום בעיצומה של מהפכה במוסדות המחקר וההשכלה הגבוהה בישראל.
האוניברסיטה הראשונה בישראל, האוניברסיטה העברית, הוקמה ב-1925 על-פי הדגם האירופי, ובמדויק יותר הדגם הגרמני. זהו דגם ציבורי וריכוזי, אשר למעשה מהווה חלק מבינוי האומה. לא בכדי זוהתה האוניברסיטה העברית בזמנה בעיקר עם הישגים עילאיים בתחום מדעי-הרוח: היסטוריה, ספרות ועוד, שכן תפקידם של אלה היה עיצוב הרוח הלאומית.
לאחר הקמת המדינה ב-1948 ומהלכי המיסוד האדמיניסטרטיבי והמודרניזציה הארגונית והכלכלית שהתרחשו בשנות החמישים והשישים, רכשה האקדמיה תפקיד נוסף – אספקת כוח אדם מקצועי, מיומן ומשכיל למוסדות השלטון, למינהל הציבורי, למקצועות החופשיים הנלווים ולפעילות הכלכלית הרוחשת. שלב זה בא לידי ביטוי בהתרחבות המערכת האקדמית ובהקמת האוניברסיטאות "החדשות". אפשר לכנות זאת כדגם הטכנוקרטי של ההשכלה הגבוהה בישראל.
כיום עוברת המערכת האקדמית, כאומר, מהפכה נוספת – מהפכה ניאו-ליברלית, מוסדית וערכית, הקושרת את האוניברסיטאות בטבורן לשוק העסקי הפרטי, הן מבחינה מימונית – הקשר תעשייה-מדע מבנה מחדש את משמעות המחקר, ההופך ל"פטנט רשום"; והן מבחינת האוריינטציה החינוכית ההופכת את הידע לסחורה ואת הסטודנט לצרכן – וכיוון שכך את המרצה לזבן.
מכיוון שמודל אחד אינו נעלם כאשר משנהו מיתוסף, האקדמיה הישראלית כיום רוויה בלאומיות, בטכנוקרטיה ובקפיטליזם. זהו תמהיל מדיניות ההשכלה הגבוהה המתפתח כיום.
למרות זאת, לא פסה רוח הביקורת מן האקדמיה הישראלית. אדרבא, בעשור האחרון אף התגברה רוח זו, ובתוכה זרמים שונים. וכאן אני מגיע לסיבה השלישית להקמת המכללה: מחלוקת מסוימת בין זרמים ביקורתיים שונים.
מצב הביקורת
קיימות כיום בשיח האינטלקטואלי הביקורתי בישראל שלוש גישות עיקריות: הגישה הפוסט-מודרנית, הגישה הפוסט-קולוניאלית, והגישה שאני מגדיר אותה כפוסט-מרקסיסטית, הכוללת מן הסתם גם כאלה שמגדירים עצמם מרקסיסטים בלי פוסט. צריך גם להזכיר גישה נוספת – פוסט-פמיניסטית, אך לא אתייחס אליה בנפרד כאן.
הגישה הפוסט-מודרנית עירערה את אמות הסיפים של לימודי הרוח והחברה באוניברסיטאות בישראל בראשית שנות התשעים. מבחינה מוסדית, הבמה העיקרית להתפתחות גישה זו היה כתב-העת תיאוריה וביקורת שבעריכת עדי אופיר, וגישה זו התפתחה בתחום האסתטיקה והפילוסופיה לפני שחדרה לבסוף גם לביקורת החברה בישראל. קבוצת תיאוריה וביקורת השיבה באקדמיה הישראלית את רוח-הפרצים הפוסט-מודרנית, רוח הפרוק של הנרטיבים הגדולים של המודרניות, יהיה זה המדע הרציונלי או הלאומיות הליברלית, או גם המרקסיזם המהפכני.
מנקודת הראות של הפוסט-מודרניסטים – האבחנה הפוליטית והמוסרית בין שמאל לימין, שאיבדה בישראל מכבר את כוחה המגייס, נעשתה מעתה משנית לחלוטין, והנרטיבים המודרניים אובחנו כולם כטוטאלטיריים, כאשר כנגדם מוצבת חתרנות ניטשיאנית ופוקויאנית אנרכיסטית.
אחד הביטויים של רוחות אלה במדעי-החברה היה התפתחות גישה פוסט-ציונית, שהתבטאה בוויכוחים הסוערים שאפיינו את המחצית הראשונה של שנות התשעים, בין היסטוריונים חדשים לישנים, ובין סוציולוגים ביקורתיים וממסדיים. במדעי החברה התבטאו קליטת הרוחות החדשות בחדירתם של לימודי-התרבות אל תוך הדיסציפלינה הסוציולוגית. למעשה, השפה של מרבית המחקרים הסוציולוגים והאנתרופולגים הנעשים בתחום התרבות הישראלית כיום היא שפת לימודי-התרבות הפוסט-מודרניים.
אין צורך לומר כי מעמדה של התרבות הלאומית ההגמונית נפגע קשות כאן – היא הפכה מן המעטפת המובנת מאליה של מדעי הרוח, למושא המחקר והביקורת של לימודי-התרבות הפוסט-מודרניים. זו סיבה טובה שהממסד לא יאהב את ההתפתחות הזאת. עם זאת, לפוסט-מרקסיסטים – כפי שאטען מיד — גם כן יש ביקורת על גישה זו.
בהמשך שנות התשעים, ועל בסיס האיתגור הפוסט-מודרני של המודרניות, החלה להתפתח – במערב ובישראל, גישה ביקורתית שנייה, אולי כזאת שאפילו מעלה עוד יותר את חמתם של שומרי חומות הלאומיות – הגישה הפוסט-קולוניאלית. חוקרים מובילים ממדעי החברה חברו לזרמים אינטלקטואלים ופוליטיים שמחוץ לאקדמיה – בעיקר הקשת הדמוקרטית המזרחית ושוב תיאוריה וביקורת, הפעם בעריכתו של יהודה שנהב.
בעוד שהפוסט-מודרניות היא בגדר איתגור פילוסופי של המודרניות מתוך ביתה, מתוך הבירות המערביות של תרבות הנאורות, בעיקר פאריס, הרי הפוסט-קולוניאליות היא המשכו של האיתגור הפוסט-מודרני מנקודת המבט של ה"אחרים" – קורבנות הקולוניאליזם המערבי – אף אם, גם הפוסט-קולוניאליות קיימת רק דרך המנסרה המערבית, בעיקר הניו-יורקית (בוודאי כך בישראל). הפוסטקולניאליות היא, אם כן, מישל פוקו בגרסת אדוארד סעיד.
גישה זו נשענת על המתודה הפוסט-מודרניסטית, אך רואה בה ביטוי לא רק לתפנית אפיסטמולוגית, אלא אף היסטורית: היינו, ירידת כוחו של ה"מערב" ביחס ל"אחרים". הגישה הביקורתית הפוסט-קולוניאלית מייצרת/מייצגת פסיפס מתגוון של זהויות, שבו "מומצאות מסורות" חדשות (Invented Traditions), ונכתבים נרטיבים הנותנים ביטוי לקבוצות "מוכפפות" (Subaltern) באוכלוסייה.
מנקודת ראות זו, התרבות ההגמונית בישראל זוכה לביקורת לא רק
כמודרנית-אוניברסלית, אלא אף כאשכנזית-פרטיקולרית. גישה זאת מבקשת להעצים את "האחר הפנימי" של הציונות האוריינטאליסטית, היינו המזרחיות המדוכאת. מה שמודגש כאן מעל לכל הוא הפוליטיקה של הזהות – עד כדי כך שכבר לא מדובר אפילו על "מזרחים", אלא על "מזרחיות".
לשתי הגישות שמניתי כאן, הפוסט-מודרנית והפוסט-קולוניאלית, תפקיד חשוב בביקורת מדינת-הלאום הציונית, לא מתוך שלילתה אלא מתוך דרישה לדמוקרטיזציה יסודית שלה. עם זאת – וכאן הסיבה השלישית להקמת המכללה – שתי גישות אלה כשלעצמן אינן מספקות וראוי לעגן אותן בתוך הגישה השלישית הפוסט-מרקסיסטית, שאין לה אחיזה מספקת באוניברסיטאות.
מן הראוי שבמכללה החדשה תהיה לגישה הפוסט-מרקסיסטית במה נרחבת, זאת להבדיל לא רק מפוסט-מודרניות ומפוסט-קולוניאליות, אלא אף ממרקסיזם "קלאסי" (אף שיש שיחלקו על הגדרה זאת, וטוב שכך). הגישה הפוסט-מרקסיסטית מדגישה את הגורמים המבניים הכלכליים-חברתיים המעצבים את תקופתנו. במובן זה זוהי פרספקטיבה מרקסיסטית מובהקת; עם זאת היא נבדלת מן הפרספקטיבה המרקסיסטית (שהיתה) מקובלת, הן בכך שהיא אינה רואה את התחום הכלכלי כ"בסיס" הקודם לפוליטיקה, ולפיכך אף בכך שאינה דטרמיניסטית. כפועל יוצא היא אף אינה טוטאליסטית, במובן זה שאין לה מתכון-על לתיקון חברתי, אלא הצעות למדיניות חברתית מתוקנת. שלושת התכונות הללו משייכות אותה לעידן ה"פוסט".
גישה זו מכירה הן בשינויים התרבותיים במובן הפוסט-מודרני והן בשינויים הקבוצתיים במובן הפוסט-קולוניאליסטי, אך היא מקשרת התפתחויות אלה לשינויים חברתיים מבניים, ועורכת בהם אף אבחנות מעמדיות. כמו הגישה הפוסט-קולוניאליסטית גם היא מזהה את השסע המערבי/אחרי, אך אין היא מייחסת אותו למפגש הלוקלי הבין-עדתי בלבד, אלא גם למתחים גלובליים חדשים.
על-פי גישה זאת, האסטרטגיה של שלב בניית האומה וההתנחלות בתנאים של מיעוט חסר אמצעים היתה בהכרח קולקטיביסטית, ומכאן נבעה ההגמוניה ה"סוציאליסטית" של תנועת העבודה. אך משעה שפגה הנחיצות הלאומית בקולקטיביזם החלה האליטה במהלך ניאו-ליברלי של "הפרטה", שהשתלב בשנות התשעים בגלובליזציה. מבחינת המבנה החברתי והמדיניות הכלכלית מדובר על מעבר מקפיטליזם לאומי, פורדיסטי, לקפיטליזם גלובלי, פוסט-פורדיסטי. בעוד הראשון מתבסס על פשרה בין-מעמדית רחבה היוצרת סולידריות חברתית בתוך המסגרת הלאומית, באחרון עובר מרכז הכובד לידי גורם מעמדי אחד – ההון הפרטי הגדול (התאגידים העסקיים) הפועל בזירה הגלובלית, וזה גורר את פירוק הסולידריות החברתית ומפנה את הדרך למאבקי זהויות שונים. על-פי גישה זאת, אחת התוצאות של המשלב הניאו-ליברלי/ניאו-קולוניאלי היא, כפי שאנו נוכחים בישראל, ובכך נסגור את המעגל ונשוב ל"מצב החברה" בו פתחנו, גיוס פופוליסטי של השכבות נפגעות הניאו-ליברליזם למערכה הניאו-קולוניאליסטית.
לסיכום: בגלל מצב החברה, שהפך ניאו-ליברלי וניאו-קולוניאלי; בגלל מצב האוניברסיטאות, הלאומיות-טכנוקרטיות-קפיטליסטיות, שאינן מעודדות מחקר והוראה ביקורתיים; ובגלל החולשות של הגישות הביקורתיות הפוסט-מודרניות והפוסט-קולוניאליות בשיח האינטלקטואלי; בגלל כל אלה ראוי ודרוש (אך האם אפשר?) להקים בישראל כיום את המכללה החברתית-כלכלית.

צריך הרבה פוסט כדי לומר :
"על-פי גישה זאת, האסטרטגיה של שלב בניית האומה וההתנחלות בתנאים של מיעוט חסר אמצעים היתה בהכרח קולקטיביסטית, ומכאן נבעה ההגמוניה ה"סוציאליסטית" של תנועת העבודה."
בשעה שלרשות הציונות עמדו ספונסרים שקנו אדמות בהיקף החורג בהרבה מזה של איזושהי חברה פרטית, שאחד הספונסרים שלה היה הברון רוטשילד, שהקולוניות שלו נוהלו בדיוק כמו העיירות של חברת הבננות כפי שהן מתוארות ב"מאה שנות בדידות". מיעוט חסר אמצעים זה מיתוס ציוני ותו לא.
אני מצפה בכיליון עינים לראות האם בפוסט-מכללה החדשה ידכא הפוסט-בטחון את חופש הביטוי של הפוסט-וועד הסטודנטים הערבים….
אמיר שלום.
לפחות אני מגיב לעיניין ולא יורד נמוך.
אני פשוט כאן כדי ל"שבור" שמאל הישראלי עוד מנטרה אחת והיא שבהירות שנינות ויכולת ביטוי היא נחלתם רק שמאלניים גאים.
וכנראה שאתה מוכיח את הנקודה הזאת.
יום טוב
אם יורשה לי לתקן כמה אי דיוקים:
ניאו קולוניליזם, זהו מצב שבו המעצמה הקולוניליסטית שולטת בקולוניה לשעבר אבל ללא נוכחות פיזית. כמו למשל השליטה הצרפתית במערב אפריקה.
למודרניזם לא היו נרטיבים גדולים, הייתה לה מציאות אחת שיש לאתר את הפרמטרים שלה. הגדרה של המודרניזם כנרטיב טוטליטרי היא מגוכחת ויכולה אולי לנבוע מתפיסת עולם טוטליטרית. בקיצור פילוסופית הקיום עדין קיימת ואני מקווה שהיא לא תצא אל מחוץ לחוק באקדמיה החדשה.
ועוד משהו קטן כי אני עייף – דיווד הרוי ניאו מרקסיסט מכובד, טוען שהפוסט מודרניזם הוא שלב בהבניה מחדש של הקפטליזם ולמעשה מאפשר בגישתו את הניצול של הפולטריון. לפחות כרונולוגית -זה מתאים
אתה מגיב בעקביות שכזו שנראה שאי אפשר לטעות בך עוד.
יש אפשרות להשתמש בך כסופג לחות בארון הבגדים?
מה פוסט מודרני בציניות של ביבי?
קודם כל חבל שבכותב לא יכול היה לכתוב מאמר בעיברית ברורה במקום להשתמש בכל כך הרבה מילים לועזיות!
יש אוניברסיטה אחת שקוראים לה האונניברסיטה הפתוחה, אליה כל אחד יכול להירשם ללמוד בכוחות עצמו ולהסיק את המסכנות הפוסט.. מה שהוא רוצה בעצמו.
חבל שמגייסים את האקדמיה ככר דשא להכנסת רעיונות אידאולוגיים לתוכן הלימוד של מקצועות חופשיים.
האם הכותב משתמש בדעות הפוליטיות שלו כדי לשנות את חומר הלימוד ובכך לחנך את תלמידיו את מקצוע מדעי ההיתנהגות באופן שגוי?
האם בכך הוא לא חוטא לתפקידו והוא ללמד מקצוע באופן מקצועי ביותר ולתת לתלמידים שלו את הכלים איתם הם יוכלו להיתמודד בעולם?
קוראים לזה משטר קומוניסטי מרקסיסטי! ולא שום דבר אחר.
פשוט משטרת מחשבות.
יום טוב
האם הביקורת על התהליך העובר על האקדמיות צריך לבוא כשהוא משולב בהקמת אקדמיה חדשה?
למה לא להשאר ולהלחם על תיקון האקדמיה הקיימת, החזקה, בה נמצאים ה"המונים" במקום להקים גוף חדש בו כולם צודקים וכולם מסכימים עם כולם?
הגישה הזו היא גישה אוואנגרדיסטית קלאסית, שנטועה עמוק במסורת "השמאל המהפכני". במרכז הגישה הזו עומד קיום דיון סגור, עם קודים מובנים למשתתפים בדיונים הללו, אינטימיות רעיונית, אחידות פוליטית, היעדר כל השכלה מעבר ל"כתבי הקודש" וחוסר ביקורתיות משווע ביחס לאידיאולוגיה ולתוצאותיה.
אקדמיה שתלמד מה "נכון" ומה "לא נכון" תגמור בדיוק כמו האקדמיות על שם לנין וסטאלין במוסקבה.
המטרה יפה וטובה (של במגיב "חגי") אלא שב"בהירות שנינות ויכולת הביטוי" טרם נוכחנו (אלא במנטרות בלבד).
מענין שהמגיב הנ"ל מסיים את אימרותיו ה"שנונות" ב"יום טוב" "שבת שלום" וכו’, רוצה לעטוף אותנו בחרטא אופטימית ימנית
אני ממש שמח שאני גורם כאן לתסיסה!
תתחילו לחשוב ולא רק לטפוח אחד לשני על השכם!
שתי שאילות פרובוקטיביות:(על אף שאני בעד הקמת המכללה ורואה בה צעד חשוב וחיובי)
1)האם הקמת המכללה והפעילות שמסביבה,כולל
הוויכוח הזה,השפה המלומדת אך מנוכרת שבמאמר, (המשתמשת בקודים נסתרים ומעורפלים),הנו סמממן
נוסף של ניתוק האינטלקטואלים מ"שמאל"מהמובטלים,העניים,המיואשים,העובדים
14 שעות בעבודה משעממת ומטישה?.
האם זה לא צעד נוסף של בריחה,סגירת עיניים
והתבודדות במגדל השן הממוזג והסטרילי של האקדמיה?
2)האם רבוי השימוש במאמר בתוספת "פוסט",ובמיוחד משחק המילים שבמאמר:
"הגישה הפוסט-מרקסיסטית…זו פרספקטיבה מרקסיסטית מובהקת",מיועדת "ללכת בלי ולהרגיש
עם"?
(תחליט,בבקשה,אם הפוסט מרקסיזם הוא מרקסיזם,
למה לקרוא לו "פוסט" !?ולא סתם,מרקסיזם!)
אם בכל זאת,הפוסט מרקסיזם אינו מרקסיזם(ובמקרה,כך אני חושב)עדיף להיות ברורים ולהכריז עליו כשונה מהמרקסיזם ולהסביר,אם כך,במה.ואולי,זה יהיה נושא למאמר אחר.
הדברים שלך חגי , ממש לא מעוררים מחשבה, ובטח לא לתסיסה….. אתה קצת נסחף , וזה בלשון המעטה בעניין שמעוררות הקלישאות הלא מקוריות שלא באמת מחדשות שום דבר.
זה פשוט משעמם,נותר לקוות שלא יתייחסו אליך, ואז זה יגווע מאליו.
אני לא התאפקתי להגיב מהסיבה הפשוטה שזה תמיד צורם כל כך שאיזה ימני מתחיל לכתוב כאן וחושב שהוא מדהים ומרתק את קוראי האתר בחשיבה "המופכחת" "הרעננה" "המקורית" וכו’.
יש כאן כותבים ימניים שמעוררים עניין (בניגוד אליך,מה לעשות..) – מה שאתה כותב, גורם לחוש מבוכה , כלפיך.
אז לסיכומו של עניין: אולי מי שעורך את התוכן יפסול את התגובה שלי בשל אופייה השלילי והמרושע,אבל בשורה התחתונה,לא צריך להסתכן יותר מידי בקביעה שדבריך לא ממש מוסיפים ומפרים את הדיון כאן , וכל מה שהם הוא בסך הכל רעש לבן ומיותר.
שלום ולא להתראות.
פוסט מרקסיזם לא דוגל בשום צורה של מהפכה, ומרקסיזם ללא רעיון המהפכה זה כמו זאב בלי שיניים.
אמיר.
אם לא הבנת ואני מקווה שאין לך בעיות בהסנת הנקרא, עצם זה שאתה וכותבים אחרים שהולכים ומתרבים מתעצבנים ומגיבים לתגיבות שלי זה אומר שאני עושה את מה שאני תכננתי לעשות.
אז אתה סוג של ווירוס מחשבים בעצם?
מן הסתם הפוסט מארקסיזם נשמע לכותבים כאן הרבה יותר מתאים מהניאו מארקסיזם, יתכן והסיבה לכך היא היותם קפיטליסטים בעור של סוצילסטים. בכל אופן פוסט מארקסיזם זה מושג שמתאר את התקופה שבאה אחרי!!! המארקסיזם. בבקשה לשים לב לנאמר: פוסט. עם ניקח את הפוסט מודרניזם אז מדובר בתקופה שבאה אחרי המודרניזם ומסמלת למעשה היפוך מלא לגישה המודרניסטית. כך הפוסט מארקסיזם ברוסיה הוא היפוך מלא לתקופה הקומוניסטית: אנרכיה מערכתית וצמיחה מהירה של קאפיטליזם.
לשם כך יש לנו את הניאו מארקסיזם, ובו אנו למעשה משדרגים את המארקסיזם. למשל במקום שליטה על אמצעי היצור – שליטה בזרימת ההון.
ולענין המהפכה – ילדים קטנים עושים מהפכות, אנשים מבוגרים עושים סדר.
הפוסט מארקסיזם הוא גישה פוסט מודרנית למארקסיזם, הדוגלת בניתוח מתודי מסוים של השיטה הקפיטליסטית, בעיקר בתחום התרבותי.
הניאו מארקסיזם הוא זרם שהתחיל בכלל בחצי הראשון של המאה, ומשתמש בדיוק בשיטה המארקסיסטית (עם מעט מאוד רוויזיות) בשביל לנתח את החברה בת זמננו.
זה אולי נשמע סמנטי אך מדובר בהבדלים גדולים.
חברות וחברים,
לא אכנס לדיון על פוסט מרקסיזם ולדיון על חגי (השני נראה לי דיון מיותר שגלש למקומות מיותרים).
עניינית, לגבי המכללה וההערה של אשר פרוליך: המכללה הוקמה בדיוק בשביל אותם עובדים, שאינם דורכים בד"כ בשערי האקדמיה, בגלל שהם עובדים/חסרי אמצעים וכו’. לכן המכללה פועלת בשעות שנוחות למי שעובד ועלות הלימודים נמוכה מאוד (באופן יחסי).
הרעיון של המכללה הזאת הוא בדיוק לברוח מההסתגרות במגדל השן וכן להביא את האקדמיה, ואת הרעיונות הביקורתיים (מרקסיסטים עם או בלי הפוסט) בפרט אל אותן קבוצות שהתאוריות הגדולות מדברות עליהן.
החומר לא יהיה ברמה של סלוגנים ופליירים אלא ברמה אקדמית גבוהה (ע"ע ריבוי ה"פוסטים"), ככה שלא משנה עד כמה השעות נוחות, העובד הממוצע לא ימצא את הידיים והרגליים בהרצאות.
עם הגישה הפוסט מארקסיסטית היא פוסט מודרניסטית אז הפוסט מארקסיזם איננו יכול להגדיר את עצמו כזרם חשיבה עצמאי שהתפתח מהמארקסיזם אלא כגישה ביקורתית על הקפיטליזם שהתפתחה מהפוסט מודרניזם וזה אכן מהותי ביותר לאור הטענה שלי שהפוסט מודרניזם למעשה משמש בהבניה מחדש של הקפיטליזם. ולמה? הפוסט מודרניזם למעשה מוותר על רעיון האוביקטיביות, או ראליזם מתוך הנחה שמדובר בשאיפה שנידונה מראש לכישלון ובכך למעשה הוא מפרק את את המסגרות הקיימות ושולח כל אדם לנפשו. זה טוב ואפילו מאד להתפתחות של זרמי חשיבה ויצירה עצמאים ולכן סחתין. זה רע ואפילו מאד בכך שלמעשה באין מסגרת מדינית פוליטית, מי שתופס את השילטון אלו תאגידי הענק שלמעשה בהיותם משוללי ערכים, מלבד הרווח, הם מתאימים לגישה והגישה מתאימה להם.
התזה כי הפוסט מודרניזם התפתחה מהקפיטליזם היא תזה מוכרת, אחת מיני רבות, ולא כל ההוגים והחוקרים מסכימים איתה.
תתפלא לשמוע, אבל למארקס היתה השפעה אדירה על ההוגים הפוסט מודרניסטים, והם כולם מכירים אותו ומפרשים אותו.
מלבד זאת, התאגידים ‘משוללי הערכים’ משוללים גם מערכים כגון דת, גזע ולאומיות. לצד תאוות הבצע יש גם אינטרנציונליזם קונקרטי למדי.
אני לא מאמין. קבוצה של חוכמולוגים תופסים טרמפ על מאמר העוסק במצב האקדמיה בישראל כדי לנסות ולגפוע ביוזמה הברוכה של מכללה לשינוי חברתי. זאת, במקום להתגייס להצלחת המכללה, הראשונה והיחידה בסוגה בכל ישראל, יש התוקפים אותה בגלל סיבה זו או אחרת – לרוב בלתי מוצקדת. די עם החוכמולוגיה והעמידה מן הצד. לפעמים צריך גם להתגייס ולא להתבכיין.
בלי המגבלות שמעמידה מדינת הלאום על יכלתו של פועל להגר מארץ לארץ, לא היו התאגידים יכולים להיות כה רווחיים.
ניוד מוחלט של ההון ואי-ניוד של עובדים, זהו הבסיס לקיומם של התאגידים הבינלאומיים. באופן קונקרטי יותר, הבסיס הזה פירושו שיש בעולם ארצות עשירות שההון מושקע מהן וזורם אליהן חזרה ויש ארצות עניות להחריד שמשמות מאגרי כוח עבודה זול.
יורם בר-חיים
אני טוען שהפוסט מודרניזם כזרם חשיבה מסייע לקפיטליזם להשתלט ולנכס לעצמו תחומים שהיו מחוץ לשליטתו, לפחות באופן חלקי. הפוסט מודרניזם נולד כתוצאה ממשבר במדעי החברה ואני מקבל (כאילו שהוא באמת צריך את האישור של יבחוש בן שלולית שכמוני) את עצם היותו זרם מרכזי ביותר. הבעיה היא שבאין אמירה או אפילו יכולת אמירה התוצאה היא מערכת שנשענת על הדבר היחיד שממשיך לפעול בשיטות המודרניות הישנות: הקפיטליזם.
אבל בהקשר להערה שלך על כך שהקפיטליזם משוחרר גם מערכי דת, גזע ולאומיות. זה מזכיר לי את מה שאמר לי פעם אדם אחד: "אני לא גזען – אני שונא את כולם בצורה שווה". לא כל מי שזועק: שלום ואחווה עולמים הופך באופן מיידי ללוחם הקשת בענן. בימינו אנו גם צריך לבדוק מתוך אילו אינטרסים וקונטקס הדברים נאמרים. האם זה על מנת לסייע בהפסקת הטבח בסודן שלא מענין אף אחד (חוץ מאמריקאים, כמה משונה, יכול להיות שיש שם נפט?) או בשביל למכור גבינת קוטג לחברי "מרכז התחביב לזכויות האדם" האירופאי/ האגודה לכמה אנחנו מוסרים ונפלאים בפריז וגם בריסל.
הרבה אנשים טוענים הרבה דברים.
אני אומר לך שהתזה הזאת קיימת כבר. אתה לא ממציא את הגלגל ומה שאתה אומר נאמר כבר מאות אלפי פעמים. לעומת זאת, אני חושב שהמארקסיסטים צריכים לבדוק את עצמם כשהם רוצים לדעת למה הם לא מצליחים בגיוס ההמונים למליוני התנועות שלהם, ולא ישר לקלל את הפוסט מודרניזם.
האדם הוא הרי סך פעולתו הכלכלית!
אלא סוציאל דמוקרט. מכיר קצת את המארקסיזים ולא ממציא כלום לבד ואין לי שום יומרה להמציא כלום (נו טוב, יש לי כמה תאוריות משל עצמי, אבל אפילו לי הן נשמעות מעט דביליות). קראתי את זה. אני בכלל נגד מהפכות וראיה של המציאות אך רק במונחים כלכלים. ואני לא מקלל את הפוסט מודרניזם, אני רק מנסה לצנן את התלהבות. אני חושב שהפוסט מודרניזם הוא זרם חשיבה חשוב ומענין עד מאד. אני גם חושב שבמקרים מסוימים הוא מאפשר צמיחה של שיח פסאבדו אינטלקטואלי, כמו במקרה הנדון – של המכללה החברתית-כלכלית.
אלא נגד הז’רגון הספציפי הזה!
כנראה שראוי היה לצנן גם את התלהבותך…
מבלי להכנס לוויכוח הסמנטי והפילוסופי לגבי ההגדרות השונות שנכתבו במאמר ובתגובות,
שראויות למאמר נוסף ואף לסידרת מאמרים,רציתי
להתמקד שוב בהצעה של האקדמיה והביקורת(החיובית)על יסודותיה ומטרותיה.
כבר נאמר שהמרקסיזם לא בה רק לפרש את המציאות,אלא בעיקר,לשנות אותה,והמבחן האמיתי
הוא,אם כן,בשינוי המציאות.
בגלל שבמציאות הכלכלית של היום,בה הלחץ
המופעל על העובדים(14-16 שעות ביממה),המצוקה
הכלכלית של המובטלים והפנסיונרים,הבלבול ושטיפת המוח שעובר הנוער,יתכן שהמכללה המוצעת
תהיה בהישג יד של מיעוט מובחר,והיא תספק יותר
הסקרנות האינטלקטואלית של מיעוט אליטיסטי,
במנותק מההמונים המחפסים דרך מוצא.
הצעתי היא לתכנן פעילות המכללה כך שתגיע
למקסימום קהל,כולל שיעורים והרצאות בשכונות,
במפעלים,בעיירות הפיתוח.למודים בהתכתבות או
בדואר אלקטרוני,פרסום מאמרים וקטעי ספרים
להשאלה,וכל דרך אחרת להגיע לקהל הרחב ביותר.
אחרת,חוששני,שיוזמה ברוכה זו תהפוך לחוג
אליטיסטי מנותק מהמציאות,אותה מציאות שלפחות
על פי ההצהרות,מתכוונים לשנות.
אם תורה נשפטת על פי המידה בה היא משנה את המציאות, אזי המארקסיזם נמצא עמוק באדמה. כבר שנים שאין לו כל השפעה!
לשומר הזקן מהשומר הצעיר(ברוחו):
אם למרקסיזם אין כל השפעה,על מה קמה המכללה?תכנס לרשת האינטרנט,חפס לפי המילה "מרקסיזם",ותמצא עשרות,מאות ואולי אלפי
אתרים הדנים במרקסיזם(בעד ובנגד).
ובנוסף,מה הם 140 שנה בהסטוריה האנושית?
לא המרקסיזם פשט את הרגל, אלא הרווזיה של המרקסיזם שטען שהוא מייצג את המרקסיזם, בעוד שהוא היה פרברסיה של הסטלניסטים ואלו שפעלו בעולם כזרוע של מדיניות החוץ של הבירוקרטיה הסוביטית. המרקסיזם לא רק שהוא מדע, וזרמים אידיאולוגים הטוענים לחידושים מודרנים, כגון הפוסט מרקסיטים, אינם אלא וורסיה עתיקה של אידיאליזם פילוסופי בלבוש חדש, אלא הם משקפים בדומה לסטלניזם השקפות מעמדיות של מעמד השונה מאוד ממעמד העובדים והאינטרס ההיסטורי שלו בטרנספורמציה של החברה הקפיטליסטית.
זרמים אידיאולוגים שהתרחקו מהניתוח המטריאלסיטי היסטורי של השיטה הקפיטליסטית, פשוט מצביעים על כך שמעמד הביניים המתרושש אינו מאושר מהשיטה השוחקת אותו.