במסגרת סיור שערכה לא מכבר עמותת סיכוי "בחצר האחורית" של האזרחות בישראל, נפגשו המשתתפים עם מזכיר של אחד מקיבוצי קו התפר, אשר גובל בכפרים ערביים מן המשולש – משלושת עבריו. המזכיר הרחיב בדבריו אודות היחסים החברתיים הטובים עם השכנים הערביים, אבל אורח אמריקאי שהשתתף בסיור שאל אותו על הקשרים הכלכליים ועל שותפויות עסקיות איתם. "הכלכלה עיוורת להבדלים פוליטיים", הסביר האמריקאי, "ויזמות פרטית עשויה להוות אינטרס משותף, לכולם יהיה מה להפסיד, וכך תישמר היציבות". תשובתו הכנה של מזכיר הקיבוץ היתה אולי העצובה ביותר ששמעתי במפגשים מעין אלה: "המממ…. מבחינה כלכלית", אמר המזכיר בהיסוס, "…המפעל שלנו מקבל הזמנות מהארץ ומחו"ל, התוצרת החקלאית משווקת על ידי ארגוני הקיבוצים.. למעשה, מבחינה כלכלית אנחנו קשורים יותר עם המערכות הארציות, ולא עם הערבים בסביבה".
הקיבוץ הזה, כמו רוב היישובים היהודיים במשולש, בנגב ובגליל, הם למעשה איים כלכליים ירוקים בתוך ים של יובש כלכלי ועזובה שלטונית, ומצב זה פוגע ביציבות היחסים שלהם עם הסביבה. בשנות הטיפוח של ה"דו-קיום", היו ניסיונות רבים לתפור את הקשר בין הקהילות דווקא דרך פעילויות הילדים, הספורט והתרבות. ההפגנות האלימות של אוקטובר 2000 וירי המשטרה למוות במפגינים, קרעו את אותה "רקמת יחסים עדינה", ומאז ברור כי היהודים והערבים בישראל זקוקים לקשר חזק ויסודי יותר. הנה למשל באותו אזור ממש, בין אום אל-פחם וכפר קרע לבין היישוב קציר והמועצה האזורית מנשה, צומחת כעת יוזמה חדשה ומרעננת של ראשי רשויות מקומיות להקמת אזור תעשייה מרחבי משותף.
האמריקאי יצטרך לרסן בינתיים את תשוקתו ליזמות הפרטית, משום שהיחסים בין יהודים לערבים בישראל הם בעיקר יחסים בין קולקטיבים, כלומר בין קהילות, ויש להכיר בכך. לכן גם ה"פתרון הכלכלי" למתח בין יהודים לערבים, צריך להיות ברמה הקהילתית תחילה, ורק אחר כך יגיע תור היוזמה הפרטית. עם הצלחת מעשי המנהיגים המקומיים של ואדי עארה בשותפות כלכלית, יצטרפו גם האזרחים והיזמים הפרטיים למהלך, ואף ימשכו משקיעים מן החוץ.
ביוזמה זו, שכמוה שתיים-שלוש נוספות בארץ, נענים ראשי רשויות דווקא לאיתות מן הממשלה. ב-19 באוגוסט 2003, עשרה ימים לפני פרסום המסקנות של ועדת אור, קיבלה ועדת השרים לענייני המגזר הערבי, בראשות ראש הממשלה, החלטה לצרף רשויות ערביות לאזורי תעשייה מרחביים בתחומי רשויות יהודיות, כך שגם הקהילות הערביות יהנו ממיסי הארנונה על אזורי תעשייה. האם היתה זו שוב זריקת עצם כדי להשתיק את הערבים? או שמא רק הקדים שרון את ועדת אור, לאמור: "אם אתם תמליצו על שוויון – הרי שאני כבר התחלתי בכך?"
בתקופה הקרובה נדע אם התכוון לכך ראש הממשלה ברצינות. אם אכן כך הדבר – יפעל ראש הממשלה להאיץ את תהליכי התכנון והאישור של התהליכים המורכבים מצד השלטון, ויעודד את ראשי הרשויות המקומיות המעורבות להגיע מצידם להסכמות.
למזכיר הקיבוץ מקו התפר ולחבריו מגיעים יחסים כלכליים המשתלבים עם הקהילות הערביות השכנות שלהם, ולא חיי ניתוק. יוזמות מקומיות-אזוריות אלה הן בנייה מפוכחת של יחסים יציבים וחזקים לטווח ארוך, אך אל נשלה את עצמנו שאפשר לטפל בהן בניחותא. במצב החשדנות ההדדית הקיימת, חלון הזמן אשר נפתח עתה בזכות האומץ של מנהיגי הקהילות באזור ואדי-עארה לא ישאר פתוח לזמן רב. שטח המגע הקהילתי-כלכלי בין יהודים לערבים הוא כיום אזור עדיפות לאומית א’-א’, וראשי הרשויות המעורבים ביוזמות אלו זקוקים לתמיכת כל משרדי הממשלה בתחומיהם השונים.
כל האזרחים, והערבים במיוחד, זקוקים להוכחה אמינה כי שוויון אזרחי הוא אפשרי, ולכן חובה על הממשלה לתת סיכוי מהיר להצלחת היוזמות הללו, אשר תימדדנה בקצב המימוש שלהן. ראש הממשלה, במיוחד, צריך לייחס להן חשיבות – לפחות כמו זו שהוא מייחס להתיישבות, כולל תקציבי פיתוח מיוחדים, וכולל קיצור כל התהליכים שאפשר.
החבר ריכטר הוא אנמי בביקורתו נגד הקיבוצים.
הקיבוצים הם הצבועים ביותר ביחס בין ערבים ליהודים . הם עצמם לא יקבלו ולו חבר ערבי אחד לא יתמכו באחיהם הערבים לא יכניסו אותם לבריכות השחיה שלהם . כאשר רובם יושבים על כפרים ערביים הרוסים . מצחיקה אותי התמונה של העסקן הציבורי הקיבוצי שסיסמתו " לציונות לסוציאליזם ולאחוות עמים " בעודו יושב על אדמה גזולה שבחלקה אינו מעבדה כלל חלומו הגדול הוא להתעשר ממכירת האדמה שלא שלו לכל המרבה במחיר.המצחיק הוא כי הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים כאשר הם ניצבים בראש התומכים לפינוי אחיהם היושבים על אדמות מדינה ולא על כפרים ערביים ומתארים אותם ככובשים יאלצו לפנות את ישובהם בשלב ב’ בשל אותה טענה .
איזו מדינה? גם בקולורדו יש "אדמות מדינה" אז הגלילי מוזמן להיות קולורדי.
גלילי – יש איזה ביסוס עובדתי לרשימת הטענות המוזרה שלך, או שמחויבות לעובדות היא בעיניך פלפול מיותר…