ארה"ב "השיבה" פחות או יותר, את ריבונות המדינה לעם העיראקי. ומה הלאה? כולם רוצים לדעת אם בעקבות צעד זה תיחלש מלחמת הגרילה. על פי כל הסימנים – היא לא תיחלש. ואם מלחמת הגרילה לא תיחלש, מה יקרה בעוד שישה חודשים או חמש שנים? קיימים ארבעה גורמים הפועלים במשולב, שביכולתם לתרום להעמקת חוסר היציבות בעיראק ובמזרח התיכון כולו.
הגורם הראשון הוא סוגיית הממשלה היציבה בעיראק. אין ספק שהלאומנות שבה כמוטיב מרכזי בפוליטיקה העיראקית. ובנקודה זו קיימת הסכמה מקיר לקיר. שיעים וסונים, דתיים וחילונים, על הכל מוסכם שיש לשקם את המדינה הריכוזית, לשקם את העוצמה הכלכלית ולשקם את תפקידה של עיראק כמעצמה בעולם הערבי. מתי מעט בין המנהיגים השיעים או הסונים סבורים שיש להקים משטר רב-מפלגתי ולהרחיב את זכויות האזרח. רוב רובם רוצים מדינה חזקה. יתכן מאוד שהמדינה העיראקית העתידית תהיה דומה עד מאוד למדינה הבעת’יסטית שבעבר, אך בכמה הבדלים: הפעם ישלטו העליתות השיעיות והסוניות; המרכיב הפוליטי איסלאמי יהיה חזק במיוחד (בניגוד למשטר הבע’ת החילוני לשעבר) וכתוצאה מכך, הנשים ישלמו את המחיר.
גורם שני לאי היציבות הם הכורדים. הממשלה החדשה שקמה בעיראק לא רואה בעין יפה את דרישות הכורדים להקמת מדינה פדרלית. הכורדים מצדם אינם מוכנים להשלים עם ממשלה שאינה מכירה בזכויותיהם. העם הכורדי מונה מיליוני בני אדם, רובם מוסלמים סוניים. אבל בקרב הכורדים קבוצות האיסלאם הפוליטי חלשות יחסית. לעם הכורדי תנועה לאומית בעלת שורשים היסטוריים, אך גורלה מר. הכורדים אמורים היו להקים את מדינתם לאחר מלחמת העולם הראשונה עם התפוררות האימפריה העות’מנית. אבל הם לא היו מאורגנים והמדינה הכורדית שאמורה היתה לקום לא קיבלה את חסותה של שום מעצמה. כך שהכורדים התפצלו במספר מדינות: טורקיה, סוריה, עיראק ואיראן – ואף אחת מהן לא העניקה יחס הוגן לאזרחיה הכורדים.
כתוצאה מכך הכורדים דבקים בדרכם הלאומית, אך מעת לעת כורתים בריתות עם מעצמות שונות. 30 השנים האחרונות לא האירו פנים לכורדים. בעשור האחרון הם שיחקו את הקלף האמריקאי והציגו את עצמם כבני בריתם של ארה"ב באזור. אך ארה"ב בגדה בהם ב-1991. כעבור 12 שנה הם ניסו שוב. בזמנו הזהירה אותם דניאל מיטראן, אחת מהידידות הנחושות של העם הכורדי במערב (אלמנתו של מי שהיה ראש ממשלת צרפת, פרנסואה מיטראן) שאין לסמוך על האמריקאים. שזו משענת קנה רצוץ. והצדק עמה. אין ספק שארה"ב מעוניינת לשמור על תמיכת הכורדים, אבל ממשל בוש סבור שחשוב יותר האייתולה העיראקי עלי אל-סיסטאני מתמיכת הכורדים. בכל מקרה, מצבה של ארה"ב בעיראק השתנה ואין ביכולתה להעניק את הסיוע שהיא העניקה לכורדים בשנות התשעים, בעת ממשלתו של סדאם חוסיין.
הכורדים מודעים לכך ולכן הם מצאו בני ברית חדשים: ישראל. וישראל מוכנה להעניק סיוע טכני וקשרים פוליטיים. אבל ישראל איננה יכולה לספק כוחות צבא. ולכך הכורדים זקוקים יותר מכל. גם בישראל גוברת אי היציבות. ממשלת שרון נתקלת בקשיים הולכים וגוברים. זאת, חרף העובדה שהוכרז על תוכנית ההתנתקות. אמנם התוכנית היא לא יותר מתרגיל הונאה ושרון אינו מוכן לממש אותה, אבל מבית גוברת ההתנגדות – בייחוד בקרב המתנחלים הקיצוניים.
אך הבעיה המרכזית של ממשלת שרון אינה סוגיית ההתנתקות. הבעיה המרכזית היא ההתנגדות הפלסטינית העיקשת. האובססיה שפיתחה ממשלת שרון בדבר שלילת ערפאת כבן שיח חיזקה גורמים איסלמים המגלים פחות נכונות לפשרה פוליטית. אך הליכה לקצה הימני מהווה עבור ממשלת שרון דרך ללא מוצא. שרון סבור, כפי שפעם סברו שמעון פרס וחוסני מובארכ, שהזמן פועל לטובת ישראל. המוטו של ממשלת שרון הוא "לקבוע עובדות בשטח ולהמתין שהעולם יכיר בכך". אבל הזמן לא פועל לטובת ישראל וזהו הגורם השלישי להעמקת חוסר היציבות באזור.
מזה 30 שנה נהנית ישראל מתמיכה כלכלית, צבאית ודיפלומטית אמריקאית ללא סייג. בשנים האחרונות הקשרים אף התהדקו. בעידן בוש לא היה קרע בין שתי הממשלות וגם לא יהיה. ישראל הפכה לפרה הקדושה של מדיניות ארה"ב. כל הפוליטיקאים תומכים בישראל. אבל… הלנצח?
בעייתה של ישראל היא שכיבוש עיראק הולך ומסתבך. אזרחי ארה"ב מגלים סימנים גוברים של התנגדות למלחמה ועל פי הסקרים האחרונים, יותר ממחצית הנשאלים סבורים שהפלישה בטעות יסודה. נציג בולט של הממסד, כגון חבר הסנט פריץ הולינג, כתב ש"ארה"ב איבדה את סמכותה המוסרית". אם הכרסום בתמיכה במלחמה בעיראק ימשיך ויעמיק, כך רבים יותר ישאלו את עצמם מדוע יש להמשיך ולהעניק לתמיכה ללא סייג לעמדותיה של ישראל. וכאשר רוב האמריקאים ישאלו את עצמם את השאלה הזו, התמיכה של ישראל בארה"ב תקרוס – כפי שקרסה ברחבי אירופה התמיכה בישראל.
איראן והנשק הגרעיני
איראן היא הגורם הרביעי להעמקת חוסר היציבות. במערכת העולמית איראן היא מעצמה בינונית. איראן היא מדינה בעלת אוכלוסייה גדולה ובה שכבה של מנהלים, מהנדסים וטכנאים בעלי רמה גבוהה. היא מדינה עשירה ובעלת היסטוריה ארוכה. יחד עם דרום עיראק, איראן היא מרכז השיעה. נכון שאיראן מתמודדת עם בעיות רבות מבית. היא בעלת משטר קלריקאלי רודני, וחלק לא מובטל מהעם האיראני מתנגד למשטר. אך ההתנגדות למשטר לא פוגעת לעת עתה בחוסנה הגיאופוליטי. זאת, בדומה לסין.
עתה המעצמות עוסקות רבות בשאלת החימוש הגרעיני של איראן. אני מסכים עם אלה הטוענים שראשי איראן אינם מגלים את כל האמת סביב סוגייה זו. אין ספק שאיראן מעוניינת לפתח נשק גרעיני. אין גם ספק שתוך שלוש שנים תנסה איראן "פיצוץ גרעיני מבוקר" על מנת להציב את עצמה כחברה מלאה במועדון הסגור של המדינות בעלות עוצמה גרעינית.
סוגיית החימוש הגרעיני של איראן היא סבוכה יותר מסוגיית החימוש הגרעיני שבידי קוראה הצפונית. קשה לבוא בדרישות אל איראן. יתר על כן, על מנת לקדם את הפיתוח תעשייתי, איראן זקוקה לאנרגיה גרעינית. סביב איראן כמה מעצמות גרעיניות: הודו, פקיסטאן, סין, רוסיה וישראל – ורחוקה יותר: ארה"ב. מנהיג איראן שלא יחתור לפיתוח הגרעין בתנאים אלה – ייחשב למשוגע. ראשי המדינה לא מבינים מדוע הודו ופקיסטאן, ובייחוד ישראל, חברות במועדון המדיניות בעלות עוצמה גרעינית – ואיראן לא.
כי עבור מנהיגי איראן קיימת סכנה מוחשית והיא אינה פלישה אמריקאית. אין ביכולתה הצבאית והפוליטית של ארה"ב לפלוש לאיראן. הסכנה היא תקיפה אווירית מצד ישראל, בדומה לתקיפת הכור האטומי של עיראק ביוני 1981. ממשלת ישראל סבורה שניתן לתקוף את הכור האיראני, כפי שנעשה עם הכור העיראקי. אבל מאז 1981 העולם השתנה מאוד. אז, ישראל קיבלה את ההסכמה שבשתיקה נוכח הפרה כל כך בוטה של האמנות הבינלאומיות. כיום, לאחר כיבוש עיראק, יתכן ולא כולם יגלו את אותה ההבנה. יתכן ותקיפת איראן תעורר זעם כבוש במקומות רבים. מעטים הם אלה בארה"ב או באירופה החפצים כעת להרפתקה צבאית נוספת, הפעם נגד איראן. ובעקבות תקיפה ישראלית, יוקרתה של איראן רק תגבר בכל האזור ובייחוד בעיראק.
ממשל בוש נכנס לשדה מוקשים בעקבות כיבוש עיראק; וארה"ב וישראל ישלמו את המחיר. הניאו-שמרנים העומדים מאחורי כיבוש עיראק לא חלמו שאלה יהיו תוצאות מעשיהם.
מאמר זה מקבל, כמעט ללא ביקורת, את הטרמינולוגיה הרשמית של ארה"ב בנוגע לעראק, טרמינולוגיה של חלוקת העם לעדות דתיות (סונים ושיעים) במטרה לטשטש את אחדות האינטרסים של הממונים בעראק מול הנסיון לחסל את ריבונותם הלאומית, לשדוד את הנפט שלהם ולהפוך אותם לעוד משטר-בובות של ארה"ב. זה נחשף במלוא הגיחוך כאשר המאמר מתייחס לבעיות של ממשלת הבובות כמשקפות בעיות ורצונות של רוב העם… כל הרעיון שלפיו יש כוחות פוליטיים עראקים ולא "סונים" או שיעים" ושהכוחות האלו נמצאים ברחוב ולא בממשלת הבובות לא קיים כלל במאמר.
קראתי את המאמר ופשןט לא הבנתי! מה אתה רוצה לומר?
יש תאור מצב אכשוי אבל אני ניתוח היסטורי ואין שום הצעה לצעדים עתידיים?!
כתבת שישראל תקפה את הכור בעירק תוך הסכמה בשתיקה של העולם ותוך הפרה של של כל האמנות הבינלאומיות! על מה אתה מדבר?
אף אחד לא היה בסוד המבצע, ולכן ברור שלא היית הסכמה מקדימה,אחרי התקיפה ארה"ב לא סיפקה 75 מטוסי F-16 שהיו אמורים להגיע אלה רק שנה אחר כך.
הצרפתים והרוסים בוודאי לא תמכו בתקיפה, אז איזו הסכמה שבשתיקה?
להפרה של אמנות בין לאומיות? בין ישראל לעירק סורר מצב מלחמה חוקי מאז עירק החריזה מלחמה על ישראל ב-48, עירק לא חתמה על הסכמי שביתת נשק ברודוס ב-49 ןגם לא אחרי מלחמת ששת הימים, ביו ישראל לעירק סורר מצב מלחמה חוקי!
קצת עובדות לא יזיק
המערב היה בשדה מוקשים כאשר איימו עליו בטילים מקובה וכאשר ברית המועצות איימה להשתלט על העולם . הבעיות היום קטנות יותר . נראה לי שאין שינוי גדול בין שני המועמדים לנשיאות . הסיפא כי ארצות הברית וישראל ישלמו את המחיר נראית לי משאלת לב יותר מאשר מציאות צפויה.
אם זה המצב ש"ביו ישראל לעירק סורר מצב מלחמה חוקי!"
מדוע השמיעה ישראל זעקות השבר אחרי הפצצות הטילים ב-1991 למרות "אי מעורבותה"?
וכך גם התוקף של שאר "העובדות" (להחזיק תמיד את המקל בשני הקצוות)
אז "קצת עובדות לא יזיק"
אכן מאמר מאלף, מסוג המאמרים שבסיום הפעם השלישית בה אתה קורא אותם, המציאות נראית חמקמקה יותר מתמיד ואני נאלץ להתיישב בתוך המזגן, לעצום עינים ולדמיין לעצמי שאני נמצא במורדות המושלגים והניטרלים של האלפים השווצרים בשביל להחזיר לעצמי את תחושת הממשות. הטאלטביז מעולם לא נראו אמתים יותר. רק בקריאה השלישית הצלחתי למצוא את הנקודה הנשכחת במאמר המרתק, או אולי יותר נכון לומר המוצנעת. אירופה החביבה, לאן נעלמת? אלמלא דניאל מיטראן, אחת מהידידות הנחושות של העם הכורדי במערב, הייתי חושב שהקהילה הארופאית הפכה לה לאנרגיה טהורה של מוסריות חובקת יקום ומלאו ואין למצוא אותה אלא במשכנה הפיזי אשר בהאג. היבשת שמנהלת את עיקר הסחר מול אירן וסוריה, שסיפקה לחסיד אומות העולם,סאדם, את מייטב שרותיה התעשייתים והכלכלים, זו שחילקה את המזה"ת למדינות על פי שרירות ליבה, (מישהו שמע אולי על הכורדים?) זו שמספקת גיבוי מוסרי לכל אירגון טרור המכונה בפיה "גרילה" שלא חומל אפילו על בני עמו שלו בעירק, נעלמה פתאום. הכורדים המסכנים, לא "מצאו" לעצמם שום מעצמה שתתמוך בהם – מאז ועד היום, דגש על היום. מלבד כמובן דניאל מיטראן, אחת מהידידות הנחושות של העם הכורדי במערב שטרחה והסבירה לכורדים על בוגדנותה של ארה"ב. אני מקווה שהסוכנים הישראלים שמסתובבים בכורדיסטן מסבירים להם על בוגדנותה של אירופה, מלבד כמובן דניאל היקרה. משחק קטן, גלו לי ילדים מי ברח מבית הספר: "סביב איראן כמה מעצמות גרעיניות: הודו, פקיסטאן, סין, רוסיה וישראל – ורחוקה יותר: ארה"ב". רמז: לפני כמה שנים התפוצצו להן כמה פצצות גרעיניות באוקינוס השקט.
בקיצור, לדעתי המפתח לפתרון בעית חוסר היציבות המזרח תיכונית מצוי היום באירופה. ביום שאירופה תסיר את תמיכתה מארגוני הטרור והדיקטטורת באזור ותפסיק לפעול להגברת חוסר היציבות העולמית במטרה להרוויח מכך עוד כמה יורו, יבוא שלום.
שאלה ליורם:
מקובלת עלי דחית סכמות פשטניות לניתוח מצבים פוליטיים. ולעניננו: הן ה"סונים" והן ה"שיעים" הם כולם ערבים, לא?
ראו איזה היפוך יוצרות נעשה במאמר:
איראן חייבת לפתח נשק גרעיני, ו "מנהיג איראן שלא יחתור לפיתוח הגרעין בתנאים אלה – ייחשב למשוגע". והצד התוקפן הוא (איך לא…) ישראל.
הכותב נוטה ללקות באמניזיה חמורה בכל הקשור לתמיכתה העיקשת של איראן בטרור והתבטאויותיהם הקיצוניות והמסוכנות של מנהיגי איראן בכל הקשור למדינת ישראל. השיא היה כאשר איראן סירבה לקבל סיוע הומניטרי מישראל לאחר רעש האדמה שפקד אותה. ידיהם של מנהיגי איראן מגואלות בדמם של מאות ואולי אלפי קורבנות טרור.
שוויון הנפש בו מתקבל פיתוח הגרעין האיראני נראה כליקוי מאורות חמור אצל עמנואל ולרסטיין. כל בר דעת יסכים שאיראן לא צריכה להתגונן מאף אחד (אלא מפני שלטונה שלה…) וכל עניין פיתוח הגרעין הוא מסוכן מאין כמוהו.
1. איראן משופעת במקורות אנרגיה טבעיים והיא מיוצאניות הנפט הגדולות בעולם על כן הטענה "שעל מנת לקדם את הפיתוח תעשייתי, איראן זקוקה לאנרגיה גרעינית." היא מוזרה בלשון המעטה.
2. דווקא חומייני היה זה שהתנגד לפיתוח נשק גרעיני (כנראה שזה יותר מכל מסמן את המערב) ועל כן הקביעה כי "מנהיג איראן שלא יחתור לפיתוח הגרעין בתנאים אלה – ייחשב למשוגע." מעלה שאלות מאד מענינות לגבי מי בהנהגה האיראנית משוגע ומי שפוי.
סונה ושיעה אם זרמים באסלאם, אסלאם זו דת בניגוד לערביות שהיא אומה ואין השניים חופפים (רוב באיראנים מוסלמים ואינם ערבים ויש הרבה ערבים שאינם מוסלמים).
אם אתה מתכוון לאכולוסיית עראק, אז רובה הגדול אכן ערבי, כאשר מבחינת עדות זה כולל סונים, שיעים, נוצרים וקצת יהודים. בנוסף לזה יש בעראק תורקמנים וכורדים, ואין כוונתי בזה לכורדים בכורדיסטאן (למרות שקו הגבול לא לגמרי ברור) אלא לכורדים בעראק עצמה, שרובם נחשבים "משוערבים" כלומר הם דוברים ערבית וחיים בקרב הערבים כחלק מהם.
בניגוד לסבל הרב שחוו הכורדים בכורדיסטאן הכבושה, הרי שבעראק עצמה נאסרה בזמן הבעת’ כל אפליה של הכורדים וחלקם השתלבו די יפה בשלטון.
באשר לסכימות פשטניות, לעתים מותר לעשות שימוש בכאלו כאשר אין בידך משהו טוב יותר (למעשה אין ניתוח ללא סכימה וללא הפשטה) אבל צריך לבדוק מה משרתת הסכימה שלך. במקרה של המאמר הזה, הוא בחר לא במקרה בסכימה של השלטון האמריקאי, הוא מדבר על "סונים ושיעים" ובכלל לא על עראקים, זוהי הסכימה הקולוניאליסטית הותיקה של חלוקת האוכלוסיה לעדות דתיות.
הדבר היחיד המשמעותי שלמדתי מהמאמר הוא שלכורדים יש ידידת אמת – דניאל מיטראן
אכן המצב בעירק של סדאם היה "יציב" ובאזור הכורדי אפילו "שקט". שיא השקט היה בחלבג’ה
לאחר התקפות הגז שהרגו אלפי כורדים.
השקט גבר והעצים לאחר הטרנספר של האוכלוסיה הכורדית וההתנחלויות המסיביות של ערבים בכורדיסטאן הכבושה.
אבל…ממשיכים לחפש מתחת לפנס ומאשימים את הציונות.