הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות



"הקול קורא" מבקש לפתוח דיון ציבורי בעתו. מגיעות ליוזמיו ברכות על חידושו של דיון פוליטי ביקורתי, החורג מן הפוליטיקה המיידית ומבקש להעמיד אותה לאור ביקורת הקולוניזציה הציונית. יש חשיבות רבה להעמדתם של התהליכים הפוליטיים עמם אנו מתמודדים בהקשרים רחבים ועמוקים יותר, כחלק מניסיונותינו להציב חלופות למשטר האפרטהייד המתבסס לנגד עינינו – חלופות המבוססות על שוויון ושותפות, על חיים יחדיו (תעאיוש בערבית). ב"קול קורא" מועלות סוגיות חשובות, המוסכמות גם עלינו. כתרומה לדיון חיוני בחוגי השמאל הלא-ציוני, אנו מבקשים להעיר עם זאת כמה הערות ביקורתיות.


  1. בפתח המסמך נכתב כי "מדינת ישראל אמורה היתה להפיל את חומות הגטו – היא בונה עכשיו את הגטו הגדול ביותר בכל תולדות היהודים".

    אנו מסכימים עם הקביעה הזו לגבי ההווה. אך הציונות ומדינת ישראל לא התיימרו להפיל את חומות הגטו אלא לבצע מודרניזציה שלו – להחליף את הבידול הדתי-מסורתי של היהודים מסביבתם בחומות המדינה המודרנית, במצודה חמושה במזרח-התיכון. הזרמים המרכזיים בציונות חתרו לבנות מדינת לאום אתנית, כלומר גטו מודרני וריבוני. מראשית ההתיישבות הציונית עקרון ההפרדה מהסביבה הערבית שימש לבנייתה של חברה מגודרת ומבודדת. הפרדת המתיישבים מתושבי המקום הערבים והפרדת המהגרים מזהויותיהם הקודמות (ומן המהגרים הלא-יהודים) כרוכות זו בזו. התוצאה אינה מפתיעה: אומת-גטו המגדירה את עצמה על בסיס אתני-דתי, מקיימת יחסים קולוניאליים עם הערבים-הפלסטינים, ומתפקדת כחיל חלוץ של האימפריאליזם המערבי במזרח-התיכון, בזה לסביבתה הערבית, מקיימת חוקי הגירה גזעניים ושטופה בשנאת זרים.

  2. חלופה רעיונית משמעותית לעקרונות ההפרדה, עליהם מושתת הסדר הקולוניאלי, חייבת לדעתנו להיות לכן חלופה ערבית-יהודית משותפת. ללא שותפות ערבית-יהודית בדיון, בניסוח ובפעולה, כל הכוונות הטובות לא יובילו אלא לשעתוק של עיקרון ההפרדה, גם כאשר הדברים מנוסחים בטרמינולוגיה שמאלית. האופי הערבי-יהודי והרב-תרבותי של האלטרנטיבה המוצעת מותנה הן בהרכב המנסחים והמשתתפים בדיון – והן באני הקולקטיבי המנסח ושעבורו נכתבים הדברים. לא נסתיר את אכזבתנו כאן: האני הקולקטיבי שבשמו ומתוכו נכתבו חלקים ניכרים מ"מסמך אולגה" הוא יהודי אקסקלוסיבי; אזרחי ישראל הפלסטינים נעדרים ממנו לחלוטין. זהו בדיוק ההבדל בין מאמצי הדו-קיום השונים (שאיננו מזלזלים בהם), המשעתקים בעצם מתכונתם את ההפרדה הקיימת, את גבולות הקולקטיבים האתניים ההומוגניים-לכאורה – לבין ניסיון לחתור תחת חומות ההפרדה באמצעות מאבק פוליטי משותף שביסודו חזון החיים בצוותא. הגיוני שהמיעוט יתארגן על בסיס לאומי להגנה על זכויותיו. אך ההסתמכות – ולו גם הרטורית – על ה"אנחנו" האתני היהודי השליט לא תועיל לחזון כזה. היא משיבה אותו "פנימה" – אל בין החומות.

  3. ה"קול קורא" ממשיך ויכוחים רבים וחשובים שהתנהלו בקבוצות השמאל השונות בעבר. להוסיף לדיון "כנות ואומץ", כפי שמבטיחות פסקאות הסיום של "מסמך אולגה", לא מספיק – וגם אינו עושה צדק עם הנסיונות הקודמים ולקחיהם. אנחנו מבקשים לכן לקדם את הדיון בשתי נקודות.

    הראשונה נוגעת לשאלת הפליטים. שמחנו לראות שהקול קורא מציב אותה במקום מרכזי. אך איננו חושבים שיש טעם לבנות אלטרנטיבה על ניסיונות חסרי-סיכוי לצדק היסטורי. אין דבר כזה. כנות אכן נדרשת מאיתנו כדי להודות שאי-אפשר להשיב לאחור את התהליך הקולוניאלי. יש אכן חשיבות גדולה להכרה בעוולות, בפיצוי ובהתחשבות בקורבנות ובתיקון עוולות תוך הימנעות מיצירת חדשים. ברור לגמרי שלא ייתכן שלום ישראלי-פלסטיני בר קיימא ללא יסודות של צדק ותיקון עוול – ובמיוחד ללא פתרונות לבעיית הפליטים. ברור ששמורה לפליטים זכות השיבה. אבל ההכרה ב"זכות השיבה" עצמה איננה מספיקה, וכסיסמה היא אינה מבהירה דבר.

    מצד אחד, ברור שלא ריאלי לצפות לשיבת הפליטים, בניהם ונכדיהם לכפרים שאינם, לשדות הנמצאים בידי אחרים, לאותם בתים שעדיין קיימים – אך מאוכלסים בפליטים או במהגרים יהודים משנות החמישים ובצאצאיהם, ולעתים בפלסטינים שגורשו מיישוב אחד ובתום המלחמה הפכו לנוכחים-נפקדים, עקורים בארצם, והתיישבו בשכונה נטושה אחרת במקום בכפר שנאסר עליהם לשוב אליו. מצד אחר, גם השיבה לארץ והענקת אזרחות מלאה לא יביאו הרבה כשלעצמם. האם מאות אלפי פליטים שיגיעו לארץ חסרי-רכוש ויהפכו במקרה הטוב לפועלי דחק יזכו בכך לתיקון עוול ולצדק היסטורי?

    לכן, הדגש לדעתנו צריך להיות לא על מימוש "צדק היסטורי" אלא על זכויות הפליטים (זכותם לשוב לחיות בארצם, להיות אזרחים מלאים של המדינה בה הם חיים או של זו אליה הם שבים, לחיי כבוד בתנאים כלכליים סבירים, ליחס הוגן ובלתי-מפלה וגם לאפליה מתקנת בתחומים מסוימים) ועל כיבוד רצונם החופשי (לשוב לתחומי מדינת ישראל, לתחומי מדינת פלסטין, לתחומי קונפדרציה עתידית, להתאזרח בארץ מגוריהם או להגר כרצונם עם דרכון כלשהו).

    לא רק העוול שנעשה לפליטים מצריך התמודדות אמיצה – ההתעלמות מן העוולות האחרים לא תועיל בניסיון לבנות חלופה של ממש. דבר לא יעשה צדק היסטורי עם מי שרוססס בדי.די.טי ברדתו מהמטוס, עם מי שהממסד מנע ממנו את ההזדמנות לרכוש השכלה בשל מוצאו המזרחי או עם מי שהוגדרו כעילגים כאשר שפתם – יידיש, לדינו או ערבית – הפכה בלתי-לגיטימית בזירה הציבורית. בשום דרך לא נוכל גם לעשות צדק היסטורי עם אלפי צעירים וצעירות שהתאהבו בשלב זה או אחר עם בני ה"לאום" או ה"דת" הלא נכונים, ונמנע מהם לממש את אהבתם בשל ההסדרים המשפטיים האתניים-דתיים והדעות הקדומות המסייעות למערכת ההפרדה. כל אלה עוולות של הציונות או של המדינה שהציונות כוננה. הם כרוכים בתהליך הקולוניאלי. עוולות פחותים ללא ספק מגירושים המוניים, מהרג במלחמות מיותרות או מאלה הנגרמות יום-יום על-ידי הסגרים והמחסומים וחומות הכיבוש – אך משמעותיים מאוד עבור אנשים רבים החיים בינינו, והם נובעים במישרין מן המבנה החברתי והפוליטי, אותו אנו מעוניינים לשנות מן היסוד. לכן עלינו להכיר גם בעוולות האלה, לראות את הקשר ביניהם, לחשוף אותם – אך איננו יכולים לחזור לאחור ולעשות צדק היסטורי. לכל היותר – לתקן במשהו חלק מן העוולות או תוצאותיהם, למנוע את הישנותם ולבנות חברה שוויונית, פתוחה ומתחשבת הרבה יותר: חברה שאינה מגדירה באופן נוקשה את ה"זהויות" של בני-האדם החיים בה.

  4. שנית, נראה לנו שאחת מחולשותיו הבסיסיות של המאבק האנטי-קולוניאלי בארץ הזו היתה שנעדר ממנו כמעט לגמרי הממד החברתי הקונקרטי. בלי ניתוח חברתי אכן נראות הקבוצות האתניות כמקשה אחת וקשה להבחין בסתירות הפנימיות שבתוכן; כאשר אינו מעוגן באינטרסים חברתיים קונקרטיים נראה גם המאבק בקולוניזציה ובכיבוש כמאבק מופשט, רחוק – ולעתים לא מובן – עבור פלסטינים רבים, וגם עבור הרבה ישראלים. ה"קול קורא" מציב יהודים וערבים זה מול זה – גם כשהוא מבקש לפייס ביניהם.

    ניתוח חברתי קונקרטי אינו מותרות; הוא חיוני למאבק אנטי-קולוניאלי. אחד מסודות העוצמה של מערכות קולוניאליות ושל יכולתן לשרוד הוא בניצול אינספור הסתירות הקיימות בין נשלטים שונים, ובמיוחד מאלה הנובעות מפריבילגיות יחסיות והיררכיות קולוניאליות ומעמדיות. שום ניתוח מעמיק ושום מאבק משמעותי לא יוכלו להתעלם מהבדלי הסטאטוס הקיימים לא רק בין יהודים לערבים, אלא גם מסתירות חברתיות (מעמדיות, עדתיות, תרבותיות) בקרב היהודים או מהסתירות הנובעות מהפריבילגיה המשמעותית של הפלסטיני אזרח ישראל לעומת הפלסטינים החיים תחת הכיבוש או חיים כפליטים (לעתים בני אותה משפחה). די לחשוב על היחס האמביוולנטי והסתירתי כלפי גדרות ההפרדה בחלק מהיישובים הערבים לאורך "קו התפר" כדי לראות, עד כמה המציאות הקולוניאלית אינה מסתכמת בניגוד שבין יהודים לפלסטינים.

    לכן חשוב בעינינו להדגיש כי יהודים וערבים אינם שתי קבוצות הומוגניות: המציאות הקולוניאלית מורכבת הרבה יותר מן הדיכוטומיה יהודים וערבים, שליטים-מתיישבים ונשלטים-ילידים. המבנה החברתי והפוליטי של ישראל עוצב קודם כל על-ידי המהלך הקולוניאלי, אבל גם על-ידי התפתחותה של חברה מעמדית-קפיטליסטית, על-ידי קולוניאליזם תרבותי, שדן את יהודי המזרח לקיפוח שיטתי ולמיקום בשוליים, על-ידי שלבי ההגירה השונים של היהודים אל הארץ ונסיבות יישובם, על-ידי מסורת ארוכה של שימוש בהבדלים החברתיים, התרבותיים והדתיים בתוך האוכלוסייה הערבית ליצירת תת-קבוצות בעלות פריבילגיות יחסיות תוך גיוס של קבוצות מתוכה למהלך הקולוניזטורי. עם המציאות הזו, על מורכבותה וסתירותיה, עלינו להתמודד כדי לשנות אותה.

  5. אלה הסיבות שבגללה ניסיון לפתח אלטרנטיבה פוליטית – עתיד של חיים בצוותא – צריך להיות מבוסס לא על הפרדה אלא על דיון משותף, המבוסס על מאבק משותף, שאינם משעתקים את ההפרדה הקיימת והחלוקות האתניות המוחלטות שהשליטה התהליך הקולוניאלי. חשוב שבדיונים ובניסוחים יהיו נוכחות הרגישויות השונות, הנובעות מההבדלים המשמעותיים במסגרת תנאי הקיום החברתי ומההבדלים התרבותיים. היעדרה של שותפות כזאת הכשילה מראש את הרשימה המתקדמת לשלום ונטייה להתכחשות למשמעויותיהם של אותם הבדלים היא אחד הגורמים המונעים מחד"ש מלהפוך לאלטרנטיבה משמעותית.

    אם רוצים לפתח אלטרנטיבה עמוקה לסדר הקיים, נראה לנו שנקודת המוצא אינה הקטגוריות האתניות הקיימות והבידול ביניהן – אלא דיון המתעצב מתוך מסגרות המאבק והפעילות (כמו אצלנו בתעאיוש). כך אפשר לנסות לייצר את השותפות – קולקטיב חדש, שאיננו הומוגני ואינו מוגדר מראש, אלא מתעצב פוליטית מתוך ההתנסות במאבק ועל בסיס החזון והמחויבות אליו. הקולקטיב המתהווה מתוך מאבק משותף הוא קולקטיב מעורב, חוצה-זהויות – ולכן גם משתף-זהויות, ערבי-יהודי ופתוח לכל תושבי הארץ (בסוגריים נוסיף כי בזמנים שבהם חלק ניכר מתושבי ישראל הם מהגרי עבודה משוללי זכויות פוליטיות, וכאשר חלק ניכר מאזרחיה אינם יהודים ואינם ערבים, אין מקום לדעתנו למתוח הבדלים בין "זרים בארץ" לבין "בני המקום" ולהשתמש ברטוריקה כנענית-לוקלית לביסוס פרויקט דמוקרטי).

    איננו חושבים על אוטופיה של אנשים בעלי זהות חדשה או חסרי כל זהויות מבחינות, אלא על שותפות מורכבת, הנוצרת ומתעצבת במהלך המאבקים לשוויון ונגד הכיבוש ותוך כדי פיתוח אלטרנטיבה רעיונית. הפעילות והחשיבה שלובות יחד וההתנסות המשותפת של מאות הפעילים, בעלי תודעה מגוונת ורקע רעיוני ותרבותי שונה, היא אחד מהמקורות החשובים לתובנות רעיוניות משמעותיות. הפרויקט הערבי-יהודי האנטי-קולוניאלי, פרויקט חתרני בעיקרו, יכול להתפתח רק מתוך שילוב בין פרקטיקות המאתגרות את חומות ההפרדה ומחברות בין אנשים שונים לבין חשיבה נועזת, המסוגלת לאתגר את ההגדרות והגדרות שדוברי הסדר הקיים מבקשים לכפות עלינו.

תגובות
נושאים: מאמרים

27 תגובות

  1. די לקשקש הגיב:

    מרקס היה גרמני יהודי, טרוצקי היה רוסי יהודי, אנרי לוי הוא צרפתי יהודי ויש גם ערבים יהודים.
    ההכחשה הגורפת של המונח הזה יכולה לבוא רק מצד גזענים שאימצו את הדיכוטומיה המוחלטת של הציונותצ בין ערבי לבין יהודי. אין זה משנה מהי בדיוק יהדות לצורך זה, האם היא רק דת או עוד דברים, מה שמשנה הוא מה מקומן המעשי של הזהות היהודית ושל הזהות הערבית בחייו של מי שמגדיר את עצמו ערבי-יהודי.

    ירום בר-חיים

  2. סרחיו יאני הגיב:

    מאוד הצטערתי לקרוא את הביקורת של גדי אלגזי והשאם נפאע על הקול קורא.

    אני רואה "בביקורת זו" חזרה לשיטות הישנות של הדלגיטימציה והמרגינליזציה שאיפיינו את המפלגה הקומוניסטית ואת חד"ש.

    ראשית, כי קשה לאתר הגדה השמאלית לפרסם עמדה שלא תואמת את ה"קו" ללא פרסום מיידי של ביקורת בהתאם ל"קו הרשמי", כאילו אם יתאפשר דיון פתוח העולם יכרוס.

    שנית, בשל התוכן של הביקורת: אלגזי ונפאע לא עובקים בתוכנו של הקול קורה כי אם מעדיפים לתקוף אישית את מנסחיה. כמובן, ההתקפה היא מן הסוג שהשתרש במפלגה: החולק על דעתה של הלשכה הפוליטית הוא: "ציוני" או "לאומן ערבי" או … מן הסתם לא-לגיטימי. כך, תעאיוש שהחלה כיוזמה מבורכת של פעילים מזרמים פוליטיים שונים הופכת לכלי בידיה של מק"י/חד"ש להתקפה על אלה שמתנגדים לקו הרשמי.

    פשוט חבל.

  3. גלילי הגיב:

    המאמר מזכיר לי את ראשי הפרקים לפני ועידת המפלגה בשנות החמישים.
    אולי יפרטו הכותבים מה הוא הדגם הפוליטי העומד לפניהם כאשר הם פוסלים את המצב הקיים.
    כמו כן אשמח לשמוע באם יחזרו מאות אלפי פליטים לארץ מה תעיוש מתכוננת לעשות עם היהודים היושבים על אדמות אלה.
    ושאלה אחרונה למנהידי תעיוש כמה חברים יש בתנועה זו ומדוע באם היא צודקת כל כך לא תרוץ לכנסת ותקבל את דין הבוחר .

  4. חררדו הגיב:

    סרחיו שלום,
    ראשית, זאת ההזדמנות לומר שגדי והישאם לא מייצגים או מדברים בשם תעאיוש שהיא גוף רחב ובו פעילים בעלי השקפות שונות ומגוונות ושאיננו מתיימר להציג עמדות אידיאולוגיות חדות. זה כמובן לא צריך למנוע מפעילים בתעאיוש להביע את דעותיהם בנושאים רעיוניים וגם, אם זה רצונם, להציג את תעאיוש כדוגמא אפשרית, בזעיר אנפין, לסוג האלטרנטיבות פוליטיות שהיו רוצים לראות.
    הלוואי עלינו ועל כולנו שהעמדה שהציגו גדי והישאם הייתה חצי מהקו הרשמי של חד"ש, מק"י או בל"ד או מישהו אחר. לצערינו אף גוף מאורגן כיום איננו מתקרב למה שהוא בסך הכל גישת מוצא לניתוח מורכב יותר הכל כך הכרחי לשמאל.
    נראה לי כי התבלבלת והמרחק הגיאוגרפי החזיר אותך בזמן עשרים שנה לאחור. אין שום פסול בויכוח ענייני על טקסטים ועמדות ואין בביקורת של גדי והישאם שום התקפות אישיות או כינויים מאלה שציטטת לא ברור מאיפה.
    חבל, כי גם לך יכולה להיות תרומה משמעותית ועניינית לעצם הדיון.

  5. ציוני גאה/ התעלמות מהמציאות הגיב:

    בארץ הזו קיימים שני עמים יהודי וערבי. על כל אחד מהם להכיר בזכויות השני, בעוולות שנגרמו לשני מידיו

    פתרונות המבוססים על ניתוחים מרקסיסטים מעמדיים תלושים מהמציאות לא יצלחו

  6. יפתח גולדמן הגיב:

    תמוה הפער שבין המאמר שלעיל לבין התגובות עליו. הרושם הנוצר הוא שהמגיבים קראו מסמך אחר מזה שעליו הם מגיבים…
    לגופם של דברים: יש לשבח את כותבי המאמר על "התעקשותם" להכניס אל תוך הדיון את הסוגיות החברתיות, הכלכליות והמעמדיות שמחברי ה’קול קורא’ התעלמו מהן. גם אם לא תמיד מקובלות עלי עמדותיהם של הכותבים, אני מברך על עצם התביעה להפוך את הסוגיות הללו לחלק מרכזי בדיון על עתיד הארץ הזאת.
    חבל רק שהכותבים נוטים בעצמם לשחזר את החלוקה של "יהודים וערבים" (ואת הדומיננטיות של החלוקה הזאת בדיון) – למרות שהם עצמם כותבים על מוגבלותה וחוסר התאמתה של חלוקה זו.
    לפי שעה טרם הגשימו, איפוא, את המטרה שהציבו לעצמם ולנו.

  7. אין ‘יהודי ערבי’ הגיב:

    כמו שאין ‘יפני סיני’. היהדות היא לא רק דת, ויהודי שיתאסלם היום יהיה ‘יהודי מוסלמי’.

  8. יורם בר-חיים הגיב:

    מצערת מאד העובדה שגם בקול הקורא וגם במאמר התגובה אין כל התייחסות ליישות פוליטית אחת חשובה – התנועה לאומית הפלסטינית, מאבקיה ותביעותיה (השונות בין חלקיה השונים).
    מעבר לזה, הנסיון לעשות "ריאליזציה" לזכות השיבה כאשר מה שנובע מה"ריאליזציה" הוא שלילה גורפת של חזרה ליישובים, הקמתם מחדש והשבת רכוש הוא פשוט לעג לרש. מה, באמת בלתי אפשרי שיישובים של יהודים בלבד יהפכו ליישובים של הפליטים מהם גורשו ושל המתיישבים הנוכחיים בהם יחד ? אם זה בלתי אפשרי, על איזה מין תאעיוש אנחנו מדברים ?
    רוממות האניט-קולוניאליזם בגרונם של הכותבים מאבדת את ערכה אם הם פוסלים מראש כל השבת גזל, המקרה היחיד של פרויקט אנטי-קולוניאלי אשר לא ביצע השבה נרחבת של אדמות הוא דרום-אפריקה, והתוצאה היא אפרטהייד כלכלי פר-אקסלנס.
    נכון, ישנו חסר במימד חברתי של הניתוח האנטי-קולוניאלי, אבל ישנו חסר הרבה יותר גדול במימד אנטי-קולוניאלי של המאבק ה"חברתי", חסר שבגללו זהו כולו מאבק יהודי-ציוני.

  9. איריס הגיב:

    לציוני הגאה,
    בתור יהודיה ערביה לאיזה משני העמים אתה משייך אותי בחלוקה שלך? במאמר של הישאם וגדי יש התייחסות גם לאנשים כמוני, שהניתוחים המעמדיים מאוד רלוונטיים לחיים שלנו, והם תלושים מהמציאות בדרך כלל למי ששייך למעמד השליט. מי שמשתייך להמעמד הנשלט צריך בדרך כלל להתפרנס בדוחק ואין לו זמן וכוחות ולעיתים גם לא מספיק השכלה לעסוק בהם – אבל בשביל חבריו זו המציאות.
    בברכה
    איריס

  10. דן תמיר הגיב:

    מה עם יהודי דתי ששפתו ערבית?

  11. תן דמיר הגיב:

    מה עם רוסי ששפתו צרפתית?

  12. עמי הגיב:

    או שלא קראתי טוב, או שגם מנסחי ה"קול קורא" וגם כתבת התגובה, השמיטו מרכיב מרכזי, והוא התביעה של העם הפלסטיני בשטחים להשתחרר מהכיבוש ולהקים מדינה עצמאית בצד מדינת ישראל.
    האם הצליח שרון כל כך עם "תוכנית ההפרדה", שאנשי שמאל כבר שוכחים להעלות את התביעה "שתי מדינות לשני העמים"?

  13. יורם בר חיים חכם מכולנו הגיב:

    יורם בר חיים יודע להתנגד לשנים של הגות, לרגשות עזים של אנשים, ולהגיון בריא, הכל בשם הלוגיקה המוחלטת האידיאלית שלו.
    אנשים הם לא מספרים או רשימות בתעודת זהות יורם!

  14. ישראל פוטרמן הגיב:

    יכול גם אדם יחיד לנסח דבר או שניים נכונים (מבלי שיהיה חציו ערבי וחציו יהודי), ויכולה קבוצה משותפת גדולה ככל שתהיה לטעות. הניסוח של ה"קול קורא" הוא חלק מהדיון המשותף. (הפעולה למען עתיד משותף ודאי שחייבת להיות משותפת). תעאיוש היא התנועה המשמעותית ביותר של השמאל בשנים האחרונות, לא משום שהציגה ניתוח ותכנית אלא משום שפעלה מתוך עקרונות יסוד של השמאל בתקופה של אובדן דרך ונתנה אפשרות לפעול בתוכה לכל אובדי הדרך. זאת כוחה אך זאת גם חולשתה. אובדן דרך משום שהשמאל הציוני והסמי ציוני ("הלא ציוני" אם תרצו המצדיק את הציונות בדיעבד – משום "שאי-אפשר להשיב לאחור את התהליך הקולוניאלי"), שראה בפתרון המדיני דוקא, "שתי מדינות לשני עמים" חזות הכל.
    הפתרון הזה הפך ל"חזון בוש" והדרך היחידה להמשך האפרטהייד הציוני.
    מחברי ה"קול קורא" מנסים להחזיר אותנו לאותם עקרונות יסוד של האפשרות לחיים משותפים בשוויון, הכרה הדדית וצדק ועל פיהם לבדוק את המציאות ולהציע כוון ודרך.
    אפשר כמובן לבקר חלקים מהמסמך: עלי לא מקובלת למשל ההגדרה "צדק היסטורי", כאשר לגבי הפליטים 1948 אינה היסטוריה אלא חיי היום יום (ובכלל זה נשמע כמו ביטוי ציוני המעמיד "בתור ההיסטורי" את ה"צדק" של אלו שהוגלו כביכול לפני אלפיים שנה קודם לאלו שמחכים "רק" חמישים ושש שנים). או הביטוי "בני הארץ"-אף אחד לא חיב להיות "בן הארץ" ולא לרצות להיות כזה כדי לשאוף לחיות בחברה שוויונית של כל תושבי הארץ.
    שתי הערות נוספות:
    א."יהודים וערבים אינם שתי קבוצות הומוגניות: המציאות הקולוניאלית מורכבת הרבה יותר מן הדיכוטומיה יהודים וערבים, שליטים-מתיישבים ונשלטים-ילידים".
    אמת ויציב, אך לדיכוטומיה הקולוניאלית – יהודים ערבים יש השפעה מכרעת על כל המאבקים האחרים. מאבק מעמדי בין יהודים, ככל שהוא חשוב הוא גם מאבק על חלוקה צודקת יותר של השלל. לכן לא הצליח אף אחד לקשור אותו למאבק נגד השיטה בכללותה, ככל שהיא עדין מתפקדת (שהוא המאבק המעמדי העיקרי מאחר שלקולוניאליזם שהוא ניצול מעמדי מובהק יש צורה לאומית-אתנית מובהקת).
    מסיבה זו, גם מאבקים בתוך החברה הערבית, עלוללים להתפס כהפרד ומשול ציוני.
    אין זה מפחית כהוא זה את החשיבות של המאבקים הללו אך המאמץ העיקרי המשותף החשוב ביותר הוא המאבק נגד הציונות .(לאחר שהסכמנו שהיא תנועה קולוניאלית),שעצבה בדמותה הגזענית את אופיה של מדינת ישראל וחוקיה.
    ב. זכות השיבה היא אבן הבוחן של כל הענין, הנסיון לרוקן אותה מתוכנה, מסיבות כביכול אידיאולוגיות ("בתיקון עוולות תוך הימנעות מיצירת חדשים") או מעשיות, מעמידה את אותם מבקרים שוב במקום שהיו, שלילת הציונות והשלמה איתה בעסקת חבילה.

  15. לדמגוג הגיב:

    אני לא זה שכופה על אנשים זהות, ישראל והציונות עושות זאת (ועוד הרבה כוחות פוליטיים אחרים…). מישהי הסבירה שהיא ערביה-יהודיה וישר קופצים הגזענים להגיד לה שאין דבר כזה, אני מסביר מדוע יש דבר כזה (למי שרוצה בזה) ומייד קופצים הגזענים לטעון שאני כופה זהויות…

    אגב, לאיזה שנים של הגות אני מתנגד ? להגותם של ססיל רודז, דוד בן גוריון והרב קוק ? אשמח להמשיך להתנגד ל"הגות" הזו.

    יורם בר-חיים

  16. אף אחד לא מרגיש "יהודי ערבי" הגיב:

    חוץ מחבורת האינטלקטואלים של הקשת המזרחית. נראה אותך בא לשדרות או אופקים ומתחיל לבלבל להם את השכל עם התיאוריות שלך.

  17. "נראה אותי" ? הגיב:

    במילים אחרות, אתה מאיים עליי בתגובתם האלימה של אנשים שהציונות שללה מהם כל זהות מלבד כזו המבסוססת על גזענות ? כעת ברור למה אתה כל-כך נלחץ מהרעיון של "ערבים-יהודים", הוא עשוי לשלול ממך את הוסאלים המזרחים שאתה מאיים לשסות במי שמתנגד לפריבילגיות שלך.

    יורם בר-חיים

  18. ואולי דווקא אני מזרחי? הגיב:

    ואשה? או הומוסקסואל? או בכלל ערבי?
    מאיפה הספקולציות האלה מלבד מהרצון שלך לעשות רצח אופי אד-הומינם למתנגדים שלך?
    בכל אופן, הגדרות ראויות שישארו על האדמה ויקחו בחשבון את המצוי כשהם מדברים על הרצוי. לדבר ככה, במשוואות לוגיות, רק סוגר את השמאל (אם אפשר בכלל לקרוא לאנשים כמוך שמאל) יותר ויותר בכיתות שלו. שלא לדבר על זה שצדק הוא בסופו של דבר עניין יחסי.

  19. חגי הגיב:

    אשר להגדיר את ההגדרה ‘ערבי יהודי’ השאלה רק האם ההגדרה הזאת מקובלת על הערבים?

    אתה מנסה להכניס את עצמך הכוח לתוך האומה הערבית מבלי שהם רוצים לקבל אותך.

    יהודי הוא גם דת וגם לאום לא כי היהודים רצו בזה, אלה כי ככה הגדירו אותם האחרים.

    יש איטלקים-אמריקאים,אירים-אמריקאים,מקסיקנים-אמריקאים וכ"ו אבל הגדרה כזו קיימת רק בארה"ב, וזאת בגלל שארה"ב היא מדינת מהגרים כמו ישראל.

    מדינות ערב כמו מדינות אירופה אינם מדינות מהגרים ולכן לא ניתן להיצתרף לעם המקומי.

    לכן מי שמגדיר את עצמו" ערבי – יהודי עושה את זה רק כדי להכעיס ולא יותר.

    מי שמגדיר את עצמו ערבי -יהודי, הרי מדינת ישראל אינה המדינה ממנה הגיעו הוריו או משפחתו באופן ככלי ולכן כערבי געה הוא צריך לשאוף לחזור למולדתו הקודמת (מרוקו, עירק וכו).

    ותחשבו על זה.

  20. איריס הגיב:

    לכל מגדירי זהותי ושומרי החומות של יהדותי, שלום!
    תודה רבה שאתם כל כך דואגים לי ומנסים לשמור עלי מפני ערביותי, אבל אני עדיין שומרת לעצמי את הזכות והחובה להגדיר את עצמי, ושכל אחד יגדיר את עצמו איך שהוא מוצא לנכון או מרגיש. אבי נולד בפלשתין, דובר ערבית בניב פלשתיני ואימי נולדה במרוקו, כבת למשפחה יהודיה ושם חייה עם מרוקנים מוסלמים ונוצרים. התרבות שלי היא ערבית, ואת ילדי ילדתי ואני מגדלת אותם מתוך המורשת הזו. אני צריכה את זה כמו אויר לנשימה, כמו שכל אחד ואחת מכם צריך את שלו. למה זה כל כך מפריע לכם? מה כל כך מאיים בהיותי גם יהודיה וגם ערביה? בכל העולם יש היום מהגרים ולא רק ארה"ב, אלא גם אירופה. תגידו זינאדין זידאן, הוא צרפתי מזה 10 דורות, או שיש לו גם תרבות אלג’יראית שהוא מביא איתו לצרפת? אנשים יכולים להיות משהו רחב יותר ולהשתייך להרבה קבוצות בו זמנית. רק בגלל שמי מכם החליט שיש סתירה בין היותי ערביה לבין היותי יהודיה הוא החליט למחוק את אחד מהם. נו, באמת: מה עם פתרון מכליל ולא מוחק ומעלים?
    בברכה
    איריס

  21. אורי הגיב:

    טרוצקי היה "יהודי רוסי" בערך כמו שהשאם נפאע "ערבי ישראלי". בדרכון הסובייטי שלו (ושל כל היהודים) הרישום "יהודי" היה תחת הכותרת "לאום". היהודים היו, כידוע, אחד מ 190 לאומים שהוכרו על-ידי ממשלת ברה"מ, והיא סיפקה להם אפילו חבל אוטונומי על גבול מנצ’וריה להתיישבות קולוניאלית (כידוע, ברה"מ היתה מעצמה קולוניאלית לא פחות גרועה מאחרות).

    טרוצקי, כמובן, לא היה יהודי בדתו (הוא היה אתאיסט, כמוני).

    היהודים הוכרו כמיעוט לאומי גם בפולין של בין שתי מלחמות העולם. המפלגה הפופולרית ביותר בקרב יהודי פולין – הבונד – דגלה במאבק נפרד של היהודים כמיעוט לאומי, לשויון ולאוטונומיה תרבותית (כמובן בשיתוף פעולה עם בעלי ברית, ובמאבק משותף לסוציאליזם).

    גם באנגליה: אירים, סקוטים וולשים, אפילו אם הם בעלי אזרחות אנגלית, נשארים אירים, סקוטים וולשים, למרות שכולם מדברים אנגלית.

    אני חושב שצרפת וטורקיה הן המדינות היחידות שאינן מכירות בקיומם של מיעוטים אתניים או לאומיים במדינה.

  22. אין שום חשיבות לזהות הגיב:

    אלא רק למקום של האדם בתהליך הייצור

  23. לירון כהן הגיב:

    מישהו יודע אם אפשר למצוא כאן חומר על מרוקו????????
    תעזרו לייייי בבקשהההההההה תודה יא חמודים מואהההה

  24. לא ריאלי הגיב:

    אני בעד כל ההצעות היפות והנאצלות שהוצעו בין אם יש להם מימד חברתי ובין אם הן עוסקות רק בפן הפוליטי. הלוואי שזה היה אפשרי להחזיר את כל הפליטים ולקבל אותן באהבה.
    אבל הדברים תלושים ומנותקים מהמציאות. העיר מישהו בצדק שהן נשמעים כמו מניפסט סובייטי משנות החמישים. בחוץ ערבים הורגים יהודים ויהודים הורגים ערבים וכאן באתר רוקמים חלומות יפים על אהבת האדם ועל ימות המשיח. כן, בעיני אוטופיות כאלה אינן שונות מהרעיון
    שהמשיח יבוא. הרעיונות במסמך ובמסמך התשובה אינן מציאותיות כי הן מתעלמות מטבע האדם ומהפרמטרים של הסכסוך שנוצר. העמים שונאים זה את זה ומנסים לחסל זה את זה. דרכו של מי שמכחיש את השינאה והתוקפנות לרקום חלומות באוויר ולהנעים לעצמו את הזמן בסיפורי אוטופיה דמיוניים על שלום, אחווה, וחזרת הפליטים.

  25. קצת סדר בבלגן הגיב:

    יש יהודי מרוקאי, יהודי אלג’יראי, יהודי תימני, יהודי עיראקי, וכיו"ב.

    אין דבר כזה יהודי-ערבי. הביטוי הוא חיקוי מלאכותי של "יהודי אשכנזי", והחקיינות הזו כשלעצמה משעשעת – שלא לומר עלובת נפש – כשהיא מגיעה מנושאי דגל ה"מזרחיות".

    המקסימום שניתן לדבר עליו הוא "יהודי מזרחי", שהוא בעצמו ביטוי מטעה, משום שטוניס, למשל, נמצאת הרבה יותר מערבה מאוקראינה…

    למעשה מדובר ביהודים מארצות האיסלאם (וזה כולל גם מדינות מוסלמיות לא ערביות כמו איראן, אפגניסטאן, והרפובליקות המוסלמיות של בריה"מ לשעבר).

    היות ואין משמעות לביטוי "יהודי מוסלמי", כמו שאין משמעות לביטוי "יהודי נוצרי", תעזבו אותנו באמ’שכם מהשטויות האלו.

    כל יהודי שמרכז חייו פה הוא ישראלי מזרח תיכוני, גם אם ההורים או הסבים שלו נולדו בפולין או בסין.

  26. נפאע או נפעא? הגיב:

    נפעא או נפאע?

  27. איל גוטליב הגיב:

    אני מתנצל אם מילותי ירגיזו ואולם קיוותי למצוא באתר ובמאמר איזשהו הסבר הגיוני לדרך המשך הקיום היהודי והערבי ואולם התשובה העולה מן המאמר היא שאין לנו סיכוי אלא אם נאבד את תעודת הביטוח שלנו (מדינה יהודית) מדוע אין איש מסביר איך ליישם ביטוח אלטרנטיבי. גם אם אינכם יהודים מאמינים (ואני איני כזה) עליכם להכיר בכמיהה לתעודת ביטוח ליהדות. אשמח לתשובה כנה כלשהיא שלא מתעלמת משאלת הביטוח!!!
    ומילה אחת נוספת: קל מאוד להיזדהות עם העקורים והפליטים הפלסטינאים ואולם לדבר על הכרה במצוקתם ובזכות לשיפוי מבלי להזכיר את הנפגעים היהודים במאורעות הדמים שקדמו לתהליכים אלו יוצר תחושה שרק צד אחד משתתף בדיון זה בלא קשר למוצא האתני של המשתתפים!

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים