ביקורת על ספרה של אילנה המרמן

ראיתי אותה כשהלכתי לתומי ברחוב ברמת גן: צעירה אדומת שיער, על עקבים גבוהים, עוטה כתונת קצרצרה ודקיקה בהדפס נמר, החושפת את שדיה כמעט במלואם, מטופפת במהירות, קופסת סיגריות בידה, ונבלעת בפתחו של אחד הבניינים. די היה במבט חטוף כדי לדעת שהיא לא מכאן. אותו בניין ברמת גן הוא המחוז הזר שלה. והיא עצמה בעבורנו אינה אלא מחוז זר.

אין זה ביקורה הראשון של אילנה המרמן במחוזות זרים. מבחינות מסוימות, קושר ספרה החדש קשרים סמויים ועדינים עם ספר קודם שלה, שנכתב בשיתוף עם יורגן ניראד, במזל סרטן: מסע לבלי שוב (עם עובד 2001). לכאורה אין כל קשר בין התמודדותם הקשה של הזוג ניראד-המרמן עם מחלת הסרטן של ניראד, מחלה שממנה לא קם עוד, ובין חקירתה של המרמן בצפונותיו האפלות של הסחר בנשים בישראל: כאן מפגש עם מערכת רפואית ממוסדת, מגובה בתמיכה ממשלתית ובכספי ציבור, וכאן שוליים פרומים ופרועים של חולי חברתי, מחוץ לחוק והרחק מן הלגיטימציה הציבורית. כאן מאבק אישי, פרטי, מעורב עד נימי הנפש הדקיקים ביותר, על עצם הקיום הפיסי, וכאן התבוננות כמו-עיתונאית של מי שעוקבת אחר התופעה "מן הצד".

אך הבדלים אלה אינם אלא מצע לדמיון בין שני הספרים: מעל לכל, שניהם פורשים לפנינו סיפורי מסע. אלא שבניגוד לסיפורי מסע רבים אחרים, שהגיבור מתקדם בהם מתחנה לתחנה, צובר ידע וניסיון, ותנועתו בזמן ובמרחב הופכת במהרה לתנועה נפשית אל עבר גאולה, או אפשרות של גאולה, מסעותיה של המרמן, בשני הספרים, לוקחים אותנו אל מחוזות המבוכה, חוסר האונים ומפח הנפש. אגדות וסיפורים הרגילו אותנו כי אם ניכנס אל מנהרות ארוכות וחשוכות, בסופו של דבר, גם אם לאחר תלאות קשות ומרובות, נזכה לראות ולוּ הבהוב רחוק, קצה של נחמה. אך המנהרות שהמרמן נכנסת אליהן חפורות עמוק ומובילות מטה מטה, ומפסיעה לפסיעה מתחוור לנו באימה כי אנו שוקעים ללא מוצא, אין עוד דרך אחורה, ואין אור הממתין לנו בסוף הדרך. דרך כזאת יכולה להוביל רק אל השתיקה, האלם, אובדן הדיבור – אובדן הדיבור בין המרמן וניראד בתום מסע לבלי שוב ("ובצלילותך ידעת שאין לך עוד מה לדבר איתי בעניין בקשתך האחרונה", כותבת המרמן על ימיו האחרונים של ניראד), ואובדן הדיבור של אזרחית רוסיה שהועסקה בזנות ונקראה להעיד במשפטם של סוחרי נשים בישראל, ועם שתיקתה על דוכן העדים בחרה המרמן לסיים את ספרה החדש: "העדה מליטה פניה ואיננה עונה בשום אופן על שום שאלה".

אלא שהמסע מתחיל רחוק מאוד משם, במלים רבות ובמרב האפשרויות והמסלולים העומדים בפני מי שיוצאת למסע – מפגשים עם נשים ועם סיפוריהן, ביקורים בארגונים ובעמותות הפועלים למענן, בבתי משפט המטפלים בענייני סוחרי הנשים, שיחות עם עורכי דין המגינים על סוחרים אלה והיוודעות עקיפה גם לדמויות המסתוריות מכל בסיפור – הלקוחות. תחושת חוסר המוצא הולכת ומתגברת ממפגש למפגש – הארגונים קצרה ידם מלהושיע, השוטרים לוקחים שוחד ומשתפים פעולה עם הסוחרים, השופטים מקלים בעונשם של הסוחרים ושל הסרסורים, הגבולות פרוצים וההברחות לא פוסקות, הביקוש הולך וגובר, עוד ועוד נשים מגיעות. עם המסע למולדובה, אחת מארצות המוצא העיקריות של הנשים הנסחרות לזנות, מגלה המרמן כמה ארוכה עוד המנהרה החשוכה שנכנסה אל תוכה, כמה רחוק הסיפור מלהיפתר בגבולות המצומצמים של הדיון המקומי בין המתנגדים והתומכים במיסוד הזנות.

המרמן כמעט שאיננה מתווכת את הקולות הרבים שהיא שומעת במסעה, ומביאה את הדברים כלשונם מפי דובריהם, איש איש וסגנונו. במהרה הופך הסגנון עצמו, כסגנונם של כתבי בתי הדין למשל, לאחד המשתתפים הפעילים בעלילות הנטוות כאן, עלילותיהן של "פלונית ממדינה פלונית", של "נכס מניב פירות" ושל נשים רבות אחרות, המועברות כסחורות בין נאשם 1 לנאשמים 2 ו-3, נאנסות בידי נאשם 4, נמכרות לנאשמים 5 ו-6, ומהם לנאשם 7, המאלץ אותן לִזנוֹת בדירתו של נאשם 8.

כך נוצר בספר בליל של לשונות, אוסף של סיפורים שאינם עולים תמיד בקנה אחד. השפה הרשמית מציגה את הנשים כקורבנות, אך המרמן אינה נופלת בפח הזה ומקפידה להביא את קולותיהן של הנשים הנסחרות עצמן, קולות שונים ומגוונים, נשים צעירות, בוגרות, חרדות, מתכחשות, אמיצות, חופשיות, אבודות, מרירות או נלהבות. במיוחד בולט ביניהן קולה של טניה, בקטע מיומנה המזכיר יותר מכל את בילויו של מרסו, גיבור הזר מאת אלבר קאמי, על חוף הים עם מארי, ימים אחדים לפני הרצח שבעקבותיו נידון למאסר ולמוות. חושניותה של הנערה החוגגת את חרותה ואת יופיה על חוף הים ובין הגלים לא יכולה שלא לצבוט אותנו, היודעים כי זוהי אותה נערה שעד לא מזמן היתה כלואה בחדרי מכון ובין זרועותיהם של לקוחות וסרסורים.

בין קולותיהן של הנשים השונות עולה גם קולה של המרמן עצמה, שכמו בספרה הקודם כותבת מתוך יושר פנימי גדול ובלא לחסוך ממושאי מפגשיה ובעיקר מעצמה את שבט הביקורת. היא איננה מסתפקת בתמונה המדכאת שמספק לה התחקיר שהיא עורכת בארץ, וכמו מתוך כורח פנימי נוסעת אל מולדובה על מנת להתוודע שם אל מציאות חייהן של הנשים הנסחרות ולעמוד על הסיבות לנכונותן לעסוק בזנות ולהסתכן במגע עם ארגוני פשע. במובנים רבים, המסע שהיא עושה בדרך מישראל אל מולדובה הוא תאומו הנפשי של המסע שעושות נשים אלה בדרך ההפוכה ממולדובה אל ישראל. מסע שתחילתו בחשש אך גם בתקווה למצוא תשובות ומענה למצוקה של ממש, המשכו בסביבה זרה, לעתים מסבירת פנים ולעתים מנוכרת, אך לעולם לא מגוננת, וסופו בידיעה הברורה, המוצקה, שנקלעת למציאות שחוקיה גדולים לאין שיעור מכוחותיך, אין בידך להשפיע עליה וכל פעולה שתבקש לעשות הריהי בבחינת פרפור כנפיים רפה של ציפור קשורה הכלואה בכלוב עצום ממדים. אלה הם חוקיה של המציאות החדשה באירופה תאבת הגלובליזציה שלאחר קריסת הגוש המזרחי, שדרדרה מיליוני בני אדם לתנאי חיים עלובים וקשים מנשוא, ואלה הם חוקיה של המציאות בישראל של שנות האלפים, שאשה המגיעה אליה בדרך לא דרך כדי לפרנס, שלא לומר להציל, את עצמה ואת משפחתה, מגלה במהרה שלא רק דרכונה נשלל ממנה, אלא גם חרותה האישית והזכות על גופה ועל נשמתה, ושגורלה נתון בידי כוחות שאין לה שום שליטה עליהם, כוחות השוק הכלכלי של הסחר, השיווק, ההיצע והביקוש.

ובמציאות העגומה הזאת, של השעבוד לכוחות השוק, הבלחות החסד היחידות הן אולי בסולידריות שעדיין אפשרית – לא בין הנשים הנסחרות, הנאלצות להתחרות זו בזו על לחמן וכך נמנע מהן לתמוך זו בזו ולקיים קשרי קרבה וחברות – אלא בין נשים שונות כל כך אלה מאלה, ואולי שונות פחות מכפי שאפשר לשער, היושבות לשוחח זו עם זו בשקט, מתוך גילוי לב, עם כוס קפה וסיגריה, בלובי של מלון, בקפטריה של מוזיאון, במטבח קר בדירה בקישינב ובבתי קפה ריקים: כך בוראת המרמן קרבה והבנה בלב המחוזות הזרים, עם אולגה, עם טניה, עם מאשה, עם מריה ועם קטיה.

Share on Facebook