בכל פעם שמתחיל דיון בזהות המזרחית החדשה, אפשר לאפיין ארבעה מופעים החוזרים על עצמם במרחב הרב-תרבותי הישראלי: קיבוע המוצא; השואה; בצבת הלאומיות ומנהיגות מזרחית. קיבוע המוצא (1.) הוא כאשר בכל דיון על זהות, קמים משתתפים ודואגים לספר מה מוצאם. אבי הגיע משם ואימי היא מהצד השני. שמתי לב שיש קושי עצום להעביר את המסר שהדיון בזהות עוסק בו. יש קושי להעביר את הפרדיגמה שבתוכה נוצר הדיכוי תחת הסתמכות על ההיסטוריה האישית, או על תחושות הדובר או הדוברת.
- שואה – עוד לא מצאתי דיון על זהות מזרחית מבלי שמישהו יזרוק את השואה כמיתוס אשכנזי מכונן ושמובא, לצערי, כדי להשתיק את המזרחיות המתפרצת, כי הרי המזרחים לא היו בשואה.
- בצבת הלאומיות – נדמה כי הימצאות אנשים בדיון שכזה מכריח את חלקם להצהיר על נאמנותם ללאום הישראלי. מצד אחד הם יקטלגו את המבקשים להכיר בשונותם התרבותית כעדתיים ורדיקליים המאיימים על הליבה החברתית, או על הזהות היהודית וכד’. מצד שני הם יהפכו את הזהות המזרחית לנגטיב של הזהות האשכנזית. עובדה שהיא לא נכונה בעליל, מכיוון שהזהות המזרחית נשענת בין השאר על 1,000 שנה ויותר של זהות יהודית-ערבית.
- השימוש במנהיגות המזרחית – כל דיון שכזה מתחיל בציון המנהיגים המזרחיים, ודווקא את הגרועים שבהם, כמו השר מאיר שטרית והשר שאול מופז, ששיתפו ומשתפים פעולה עם ההגמוניה הציונית-אשכנזית, ואינם עושים דבר לשפר את חייהם של המוחלשים במדינה.
הפוליטיקאים הללו אינם מכירים במצב המזרחי בישראל (כחלק מריבוי תרבויות ללא רב-תרבותיות), ובכך הם הופכים למופעי ייצוג של שלטון המייצר העתקים של ההגמוניה הציונית-אשכנזית. מה גם שאלה המעלים את שמות המנהיגים המזרחיים כדוגמא להתערותם בשלטון ההגמוני, אינם מציינים מה קרה בכל אותן שנים בהן המזרחים קיבלו באופן קבוע את תפקידי שר הדואר וכד’, ולמעשה הודרו מהשדה הפוליטי ומהגישה למשאבים ולכוח.
ככל שאני חוקר את הזהות המזרחית שלי ושל קולקטיב המזרחים בישראל, אני מגלה עוד ועוד שכבות נסתרות בעבר ובהווה ה"ישראלי", שרק מבקשות להתגלות, ושמאפשרות לי להבין את מידת ההכחשה וההדחקה וההתנערות מהנושא החשוב, ולשם כך בין היתר נכתב מאמר זה.
הזהות המזרחית החדשה היא לדעתי זהות מובחנת רב-ממדית, אשר נעה בזרמים שונים, לכיוונים שונים. הזהות המזרחית נשענת כיום על שתי רגליים עיקריות: מצד אחד היא דורשת הכרה בשונות תרבותית, כלומר ביצירת מרחב של דיאלוג רב-תרבותי-ישראלי. מצד אחר היא דורשת שוויון אוניברסלי – פוליטי, כלכלי, חברתי ותרבותי – והסרת כל סוג של תיוג, הדרה ודיכוי במרחב הגיאו-פוליטי המזרח-תיכוני. פרופ’ שנהב הגדיר את הזהות המזרחית כשוליים רחבים ומצב זה אומר דרשני!
ארגז הכלים בו אשתמש לעיצוב הזהות המזרחית המובדלת, יהיה על ידי סיקור כמה מהאירועים המזרחיים המרכזיים לטעמי, גם מהמזמן הקרוב וגם מהעבר הרחוק. אעבור תחומים רבים לאורך ולרוחב, ואצור מעין כרונולוגיה מזרחית אינטר-דיספלינארית, של אירועים, ספרים, ופעילות. החשיבות באריגה של מרקם רב ממדי זה, היא ביצירת פפמלט רב גוני של קולות מזרחים במרחב ה"ישראלי" (אחת הטענות של המזרחים הביקורתיים היא שהזהות הישראלית היא אשכנזית-ישראלית ולכן הגרשיים על המלה ישראלי).
ארגון הל"ה (הוראה-למידה-הערכה) למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח בראשות הפעילה המזרחית הרדיקלית, תקוה לוי, החליט לעתור השנה לבג"ץ לקבלת מידע על מקצועיותם והסמכתם של המורים ולקבלת תוצאות מבחני המיצ"ב. זאת כחלק מיסוד חשוב ומהותי בשקיפות מערכת החינוך. הארגון קרא ליושבי ראש ועדי הורים בעיירות הפיתוח ובשכונות ובכפרים הערביים להצטרף אליהם כעותרים.
השנה פורסם דו"ח דברת, שהוזמן על ידי השרה לבנת, שבישר את המשכו של הפער העצום בישראל, ואת המשך התהליך של העברת הסמכות הפוליטית-חינוכית-ערכית של תלמידי ישראל – בעיקר החלשים – אל הדטרמיניזם החייתי של עולם השוק, חסר המוסר שיובא לישראל. לצערי מספר פעילים חברתייים תמכו בדו"ח זה בשל הבטחתו ליום לימודים ארוך ובשל הבטחה ערטיאלית לביטול בתי הספר המקצועיים שדיכאו ועדיין מדכאים דורות של מזרחים ופלסטינים – אזרחי ישראל. לדעתי, עלינו לעמוד כנגד מסירת בתי הספר לידי ביורוקרטים של משרד החינוך, ולידי כוחות השוק. עלינו לדרוש ייצוג אמיתי וצודק של הזהות המזרחית בכלל, ושל המרחב הרב-תרבותי בישראל בכל בתי הספר, וכן לדרוש חינוך שוויוני אמיתי לכל האוכלוסיות בישראל!
השנה גם יצאה קריאה נגד אפרטהייד "ידידותי" באקדמיה האשכנזית-ישראלית. הארגון הפמיניסטי המזרחי "אחותי" וה"קשת הדמוקרטית המזרחית" וארגונים פלסטינים נוספים, הגישו תביעה משותפת למל"ג ולמבקר המדינה על כך שמחלקות האנתרופולוגיה באוניברסטיאות חוקרות את אוכלוסיית המזרחים והפלסטינים, מבלי לשתף חוקרים וחוקרות מזרחים או פלסטינים, ומבלי לאמץ קוד אתי – כנהוג בתחום. בתביעה הוכח שחוקרים וחוקרות אשכנזים מהתחום האנתרופולוגי "עושים הון" מהאוכלוסיות ה"אחרות" ללא ייצוג עצמי. באופן כללי חלה נסיגה משמעותית במאבק לשוויון באוניברסיטאות (על כל סטודנט מזרחי יש ארבעה אשכנזים, ושיעור הפלסטינים אף גרוע מזה). זאת בעקבות ביטול שיטת המצרף השנה, כל ששוב ייותרו המזרחים והפלסטינים אזרחי ישראל מחוץ למאבק על הכוח והמשאבים בחברה.
נדמה כי כאשר מדברים על מנהיגים ומנהיגות מזרחיים ומזרחיות, הבעיה קשה כפליים, כי לא נוצרו מנהיגים שיצליחו לעמוד מול הקולקטיב המזרחי ולדבר איתו על הזהות המזרחית ועל המרחב הרב-תרבותי ישראלי. ההפך הוא הנכון, אנו עדים לניצול מחפיר של הנתונים הקשים על ידי עסקנים שבינם לבין זהות מזרחית (שכידוע מובילה לשיח על ערכים אוניברסליים), הוא אפסי. עם זאת, ניתן לראות בקרב הפעילות והפעילים לא מעט מנהיגים ומנהיגות לעתיד שקולם המדויק מייצר עמדה לא מתפשרת בתוך השיח הדמוקרטי הרב תרבותי ישראל. אני מתכוון למשל לקולותיהם של עו"ד נטע עמר, או פרופ’ סמדר לביא ופרופ’ יוסי יונה ואחרים שהירצו בכנס "האשכנזים" שקיימה הקשת הדמוקרטית המזרחית לזיכרה של ד"ר ויקי שירן לפני כחודש.
השנה, מאבק הקרקעות של ארגון הקשת ספג תבוסה כואבת, כשהוראות המעבר אושרו, ובכך אושרו רטרו-אקטיבית עסקות שבוצעו בין תושבי המושבים והקיבוצים לבין ההגמוניה הציונית-אשכנזית.
השנה גם יצאה קריאה של ראשי עיירות הפיתוח שכעסו על ששטחים וקרקעות סביבם הניבו ולצערי עדיין מניבים סכומי עתק בארנונה אבל לא מכניסים להם אגורה. המאבק המשותף של הקשת יחד עם ראשי עיירות הפיתוח יחזק לטעמי את הזהות המזרחית ואת המאבק המזרחי בישראל ויביא לקואליציה מזרחית חדשה.
השנה השתחרר הגיבור המזרחי, לוחם החופש, מרדכי ואנונו, שדוכא בשל מלחמתו בייצור הנשק הגרעיני שגובה מחיר סביבתי, כלכלי, חברתי, גיאו-פוליטי בכל המזרח התיכון. לגבי ייצור נשק אטומי, אני רואה בשיתוף הפעולה הגרעיני של ישראל עם דרום אפריקה בשעתו חלק מקשר של כוח לבן כלל עולמי. ואנונו עצמו זכה באמצעי התקשורת ליחס גזעני וכן לרפש מפי כמה פוליטיקאים. מול אלה נדם הקול המזרחי – למעט כמה נציגי שמאל רדיקליים (אשכנזים) וכמה נציגים מזרחיים ביקורתיים. הנקמה שספג מרדכי ואנונו בשל לחימתו הבלתי פוסקת, התבטאה בצעדי הגבלה לא דמוקרטיים המונעים ממנו לצאת את הארץ (נקמה היא מנת פעילים ופעילות מזרחיות כשהם מבקשים לעמוד על בעיית הזהות הישראלית). ביום יציאתו מהכלא עמדו מובטלים מאשקלון ופעילי כ"ך והתאגדו בקריאות בוז, מול ח"כ עיסאם מח’ול, זרים ופעילי שמאל. היתה זו מין הצגה תיאטרלית של הקשר בין עוני וזהות לאומית מדכאת (שמתחילה בחינוך הציוני-אשכנזי).
לצערי עדיין לא קמה תנועת נוער מזרחית כגון הקשת המזרחית הצעירה, ובעית הזהות הישראלית כמעט ולא מגיעה לתודעת הנוער. ההיסטוריה והזהות האשכנזית לאומית אליה מחונך הדור המזרחי הצעיר, לא מצליחה לעורר מחאה מסיבית.
