רבע מאה לאחר המהפכה שהדיחה מן השלטון את הרודן אנסטסיו סומוזה, מוסיף דניאל אורטגה לעמוד בראש החזית הסנדיניסטית לשחרור לאומי (FSLN). הנשיא לשעבר אורטגה הפסיד בשלוש מערכות בחירות, הואשם בשחיתות ואף בהטרדות מיניות. למרות שבסקרים הוא בשפל, אורטגה טוען שאין מועמד מתאים יותר ממנו כדי לייצג את החזית. בראיון זה, אורטגה מספר על קורות המהפכה הסנדיניסטית ועל המצבה הקשה של ניקרגואה. לדבריו, הוא כלל לא השתנה מאז 18 ביולי 1979, היום בו נכנס מנצח בראש כוחות המורדים לבירה מנגואה.
ש. מה נותר מהמהפכה הסנדיניסטית?
ת. נותרה תחושת הגאווה האזרחית והלאומית. במשך כל תולדות ניקרגואה היו רגעים של גאווה שנישאה על ידי קבוצה בעלת תחושה פטריוטית. למשל, קבוצתו של סזר סנדינו. המהפכה הנחילה רגש זה לכל. ואני מדגיש לכל, גם לסנדיניסטים וגם למתנגדיהם. אין לשכוח שעד 1979, כ-60% מהאוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב. ועם מצב זה היינו צריכים להתמודד: עם ללא תקווה, עם עבדים.
ש. אז ההישג הגדול של המהפכה הוא שרוב העם יודע עתה קרוא וכתוב?
ת. אין ספק. כולם יודעים קרוא וכתוב וזהו הישג גדול הרבה יותר מחלוקת האדמות לאיכרים על ידי המהפכה.
ש. כאשר אתה נזכר בתקוות שהיו מנת חלקה של המהפכה, הנך מתוסכל איך הכול נגמר?
ת. אינני מתוסכל. נכון הוא שהשתקם הסדר החברתי שקדם למהפכה, אבל הרוח המהפכנית קיימת – הודות למהפכה הסנדיניסיטית.
ש. אתה סבור שהממשלות השמרניות שהיו בשלטון בשנים האחרונות פועלות להשבת המשטר של ימי סומוזה?
ת. כן, זהו אותו דגם של חברה. אך ללא סומוזה האיש.
ש. יחד עם זאת, חל שיפור ניכר בסוגיית זכויות האדם. כיום אתה יכול לדבר חופשי. בעבר ישבת 7 שנים בכלא של סומוזה…
ת. …ביסודן, הממשלות השמרניות הן דומות עד מאוד למשטר של סומוזה. בעבר המשטר הפר את זכויות האדם כאשר רדפו אזרחים בשל דעותיהם הפוליטיות. עכשיו יש לנו הפרה לא פחות חשובה של זכויות האדם: הפרה בוטה של כל הזכויות החברתיות. ללא זכויות חברתיות אין חירויות דמוקרטיות. ובניקרגואה של היום לא משקיעים בחברה, בחינוך ואין אפילו כסף לרכישת תרופות.
ש. אבל הממשלה טוענת שיש להילחם בגירעון התקציב?
ת. כסף יש. השאלה היא לאן הוא הולך. הנשיא דהיום, אנריקה בולאניוס, אמר כי הממשלה הקודמת שדדה כ-83 מיליון דולר מהקופה הציבורית. אך אותו בולאניוס היה סגנו של הנשיא הנוכל הקודם, ארנולדו אלמן. אתה יודע כמה בני אדם מתים בגלל היעדר טיפול רפואי ממחלות שניתן היה לרפא בעזרת אותם עשרות מיליוני דולרים?
ש. נשוב לשנות ה-70. השמאל באמריקה הלטינית השתנה מאז, נכון?
ת. על מנת להשיב על השאלה יש להפריד בין האמצעים למטרות. דיקטטורות צבאיות בתמיכה אמריקאית היתה צורת השלטון המקובלת ברחבי אמריקה הלטינית באותן השנים. לא היו לנו ברירות אחרות, אלא להתקומם נגד הרודנות. עם התמוטטותם של המשטרים הצבאיים נפתחו מרחבים מצומצמים לפעילות החוקית של השמאל. אותו שמאל המותקף ללא הרף על ידי האימפריאליזם וכוחות הימין. יחד עם זאת, בשנים האחרונות אנו עדים להתקדמות ניכרת של השמאל בכל היבשת, בד בבד עם משבר הדגם הניאו-ליברלי. עכשיו האמצעים הם אחרים, אבל המטרות הן אותן המטרות. אנו חייבים לשלב שיטות ודרכי מאבק. המאבק החברתי העמיק בשנים האחרונות בכל אמריקה הלטינית. באמצעות המאבק החברתי ההמונים הדיחו את הנשיא בארגנטינה, למשל.
ש. והמאבק המזוין?
ת. יש מקומות בהם המאבק המזוין אקטואלי מתמיד. קולומביה למשל, בה הוא המאבק הלגיטימי של העם לתפיסת השלטון.
ש. ואתה סבור שהמטרות הן אותן המטרות?
ת. כאמור, המטרות הן אותן המטרות: להגן על ריבונות המדינות שלנו, להמשיך את דרכם של סנדינו וצ’ה גווארה. אבל במקום גדודים של לוחמי גרילה, עתה צועדים גדודים של לוחמים חברתיים – איכרים, אינדיאנים, שחורים, עובדים, מובטלים. יש לנו המונים המוכנים להיאבק והמונים אלה נחלו ניצחונות בקלפי, כגון בוונצואלה, שזה אחד הניצחונות הגדולים של השמאל לאחר מהפכות קובה וניקרגואה. ראוי לציון גם ניצחונה בקלפי של מפלגת העובדים בברזיל.
ש. האם אתה השתנת ב-25 השנים האחרונות? האם לא הפכת פשרני יותר?
ת. לא. לא השתנתי. תמיד דגלתי בפשרות, גם כאשר ניהלנו את ענייני המדינה. אז התמודדנו עם אויב מאוד קשה, הנשיא רונלד רייגן, שהיה דוחק בכוחות שפעלו נגדנו שלא להגיע לשום הסכמה, לשום פשרה. רייגן היה דורש מהם שלא להשתתף בבחירות – והם לא היו משתתפים בבחירות. רייגן הכריח את הקבוצות הכלכליות שלא להסכים לשום צעד והם לא היו מוכנים להגיע לשום הסכם עמנו.
ש. כאשר הפסדת בבחירות ב-1990, חלק מנכסי המדינה עברו לידי ראשי החזית הסנדיניסטית. מדוע?
ת. אף נכס של המדינה לא הועבר לידי אנשי החזית. אף לא אחד! זהו שקר. במשך שנים יש השבים ומספרים מעשיות ועכשיו יש הסבורים שזה נכון. כל פעם שאני מדבר עם עיתונאי זר הוא שב ושואל אותי את אותה השאלה.
ש. אבל גם בתוך החזית יש המדברים על כך…
ת. … אז אני מבקש בכל לשון של בקשה שיגידו לי בדיוק על איזה נכס מדובר. היחידים שזכו לנכסים כלשהם היו עובדי המדינה, סנדיניסטים או שלא היו סנדיניסטים, וזאת בעקבות מדיניות הממשלה דאז להקים שיכונים עממיים. השרים השתכרו אז שכר סמלי. ביטלנו את שכר חברי הפרלמנט. אם היו טעויות בשנים ההן, הן היו דווקא בכיוון ההפוך. היינו אמורים להעביר את הבעלות על אמצעי הייצור לידי העובדים. סברנו שהממשלות שבאו בעקבותינו ישמרו על הבעלות הממלכתית של חברות הממשלתיות. אבל זה לא היה כך, הם הפריטו את הכול.
ש. אילו היית עומד היום בראש מהפכה סנדיניסטית, על איזה החלטות היית מוותר?
ת. אני סבור שהמדיניות שנקטנו כלפי החקלאים לא היתה נכונה. סברנו שניתן להקים חברה ממשלתית באזורי פיתוח ובאמצעותה לשווק ולתכנן את הייצור החקלאי. הרעיון היה נכון. אבל המימוש היה כושל. כי על מנת למקסם את פעילות החברה האזורית הפקענו אדמות מבעלי קרקע בינוניים ואף קטנים. וכאן הטעות הקשה: ברגע שהפקענו את חלקת האדמה של האיכרים, חלק מהם הפכו לאויבי המהפכה.
ש. זו הטעות היחידה?
ת. לא. טעינו גם ביחס אל הכנסייה הקתולית. למרות שרובנו קתוליים לא אהבנו את הממסד הכנסייתי שתמך במשך עשרות שנים בשושלת סומוזה. אבל בעת המהפכה הכנסייה השתנתה, אבל אנחנו המשכנו לראות בה אויב.
ש. אתה עומד בראש החזית מזה שנים רבות והפסדתם בכל מערכות הבחירות. לא נבחרת שוב כדי לכהן כנשיא. האם תוסיף להיות המועמד של החזית בבחירות שיתקיימו ב-2006?
ת. החזית הסנדיניסטית לא הוקמה כמפלגה כדי להשתתף בבחירות, והחזית אינה מוכנה להעמיד בראשה אישיות האמורה לוותר על עקרונותיה כדי לזכות במשרה הרמה. אילו היינו מוותרים על העקרונות, אילו היינו מכריזים ששאלת העוני אינה עניינינו, או אילו היינו מוותרים על הדרישה שבעלי ההון ישלמו מסים – יתכן והיינו נבחרים לנשיאות מזמן.
בשני ביקורי בניקרגואה דיברתי עם כמה וכמה איכרים עניים, וגם הם טענו שחלק מראשי הסנדיניסטים הם כיום מבעלי ההון והרכוש הגדולים במדינה. ההכחשה של אורטגה לא מסבירה מדוע חלק מעניי ארצו עבורם הוא נלחם חושבים שגם הסנדיניסטים מושחתים. הפערים העצומים בין השכבה הקטנה המחזיקה ברוב נכסי המדינה לכל השאר כמעט ולא השתנו. השחיתות במנגנון הממשלתי ובכל המוסדות השלטוניים עדיין עצומה. כיום ניקרגואה יותר חופשייה, פתוחה, משכילה ויציבה, אבל עדיין ענייה ומוכת אבטלה