בסוף השבוע הראשון של מלחמת ששת הימים, ישבתי בקבינה של משאית ריו צבאית שקירטעה כמו מעשן כבד במיוחד, על שביל עפר ליד העיר עזה. הנהג היה מבוגר ממני בעשרים שנה, וחבש את הכובע רחב-השוליים שלו ברישול מתוכנן היטב, שהנחיל לו מראה של חייל אוסטרלי במלחמת העולם השנייה. בשעת צהריים חמה, האוויר היה דחוס מאבק דקיק, השמש בהקה והאור הלבן שבקע מכל מקום היה מסנוור ומעיק. נסעתי בתור מלווה, והמפקד שבדק את הרובה שלי פסק שיש בו מעצור. אבל לא היה זמן, יצאנו לאיזו משימה דחופה שהתעכבה ל-48 שעות, וממילא לא התכוונתי להשתמש ברובה. המפקד, שבקושי הכיר אותי, אמר לי לאלתר משהו בתוך הריו, אבל הנהג חשש לביטחונו, ודרש ממני לעשות משהו. הבדיקה בתוך הקבינה רק הניבה מפולת שלמה של כל מיני חלקיקים פנימיים שנשפכו מתוך הרובה, והקיפו את הנעליים הצבאיות של הנהג בחצי עיגול לא הכי מסודר. התקרית הזאת שיקפה, פחות או יותר, את טיבה של החיילות שלי. הנהג קילל אותי, את הצבא, את עצמו ואת גורלו המר, שהביא אותו לעיר שכוחת האל הזאת, ועוד בחברתו של חייל שלכל היותר מסוגל להשתמש ברובה שלו כמו במקל.
באחד מעיקולי הדרך נתקלנו באיש זקן מאוד, שהלך בקושי רב, ובגדיו השחורים היו מכוסים באבק לבנבן. באותו יום עוד היו הרבה תקריות אש בסביבה, וגם עכשיו שמענו הדי יריות עמומים. אבל האיש לא היה מוטרד במיוחד. הוא צעד ישר אלינו, עמד ליד החלון שלי, ונעץ בי מבט יציב, אבל מלא שינאה איומה. דיברנו בעיניים שניות ספורות, ואז הוא פשוט הלך לדרכו. לא הוציא הגה, אפילו לא ירק על השביל, כפי שציפיתי. את כל ההסברים הארוכים שרציתי לתת לו על עצמי ועל הגורל שהביא אותי לשביל העפר הזה, כבשתי עמוק בפנים. כבר אז קלטתי, שהאיש הבין שהוא נמצא בתחילתו של עידן נורא, ושאין לו שום סיכוי לראות את סופו בעודנו בחיים. לכן הנחיל לי את המבט הזה, שנשאר איתי עד היום, קצת יותר מ-37 שנה אחרי פגישתנו. הייתי כבר בן 26, והבנתי היטב את המסר: אתה כובש אותי בנשק שלך (לא היה לו מושג על מצבו המדויק) ואני כובש אותך בשנאה שלי. עזה כבושה, אבל גם נשמתך, המוסר שלך, החיים שלך והעתיד שלך הפכו לשטח כבוש.
יומיים קודם לכן הצלתי ממוות בטוח אשה זקנה, אולי בת מאה, שהוכתה על ידי חייל שעמד לידי במחסום מחנה הפליטים ג’אבלייה. את הסיפור הזה כבר גוללתי בטורי, ואין טעם לחזור על הדברים. אבל בתודעה שלי שתי התקריות הקטנות האלה איכשהו התחברו והיו לאחת. ביוני 1967 דרסנו בכמה ימים עם שלם, שאת רוב בניו כבר רמסנו וגירשנו 19 שנים קודם לכן, ב-1948-1949. המלכודת ששמה עזה, שקרקעיתה הדביקה לכדה את כף נעלנו והצמיתה אותנו לשנים כה רבות, מבעתת אותנו עד עצם היום הזה.
מאז אותו יום קיץ מסויט, גדלה אוכלוסיית עזה במאות אחוזים. רוב מוחלט מקרב העזתים החיים ברצועה, עוד לא נולדו כאשר הזקן נעץ בי את מבטו היוקד. אנחנו גידלנו אותם בהרבה מובנים, היינו בתוכם והם היו בתוכנו, והעם ברצועה, פוליטי ומודע הרבה יותר מהעם הישראלי, הפך לעובדת יסוד במארג חיינו.
החוצפה שלנו עוברת כל גבול. גם אחרי רצח השופט והשחיתות האופפת את פרשת פריצקי, אנחנו מתנשאים על אחרים. ההתקוממות המפוארת ברצועה השבוע נגד השחיתות, שמוצגת כאן כסימן לחוסר יכולתם של הפלסטינים לשלוט על עצמם, היא דווקא עדות מובהקת לפוליטיזציה של האוכלוסייה הזאת, לגאווה שלה, לנכונות שלה להילחם על חיים טובים יותר, על מקום תחת השמש. הם לא מוכנים להיכנע למושחתים ששלחנו אליהם, וגם לא לאלה שקיבלו גושפנקה אמריקאית. מי שחושב שניתן להפקיר יותר ממיליון בני אדם לגורלם, לחיים של עוני מרוד בחלל הריק שבין הריבונות הישראלית לריבונות המצרית, בלי עבר, בלי הווה ובלי עתיד – משלה את עצמו. ההתנתקות הגזענית לא תציל אותנו מהאחריות הכבדה שלנו כלפי רצועת עזה וכלפי כל תושביה הפלסטינים.
השבוע כתב יוסי שריד, מספר שתיים הלא רשמי ב"יחד", מאמר נוקב ב"הארץ" נגד שמעון פרס ונגד מפלגת העבודה על ההתרוצצות המשפילה שלהם סביב שרון כדי להיכנס לממשלתו. דברים נכונים מעיקרם, שרבים מקוראי "כל העיר" כבר נחשפו אליהם לאורך שנים ארוכות. אבל בכל הנוגע לנושא ההתנתקות, אין לשריד השגות מיוחדות על פרס, וגם לא על שרון, שכן השניים האלה חד הם. וכך כותב חברי שריד: "אין בכלל ספק: אנחנו נתמוך בהתנתקות כדי שתחזינה עינינו סוף סוף ביציאה מעזה".
אני לא טוען שמחנה השלום הציוני צריך לעלות על בריקדות בנושא ההתנתקות, ובווודאי שגם לנו, בשמאל היותר רדיקלי, אין שום עניין להילחם למען המתנחלים ברצועה, שפלשו בכוח הצבא והמדינה לאדמה לא להם. אבל לפרס ולשרון יש כוונות אחרות, ששום ליברל בעולם, שלא לדבר על איש שמאל, לא יכול להשלים איתן. מדינת ישראל רוצה לנער את חוצנה מהאנשים "הלא נחמדים" האלה, בדיוק כפי שגולדה מאיר רצתה לנער את חוצנה מהפנתרים השחורים, מהציבור שתמך בהם ומהבעייה שהם העלו על סדר היום הלאומי בשנת 1971.
זה לא יעלה על הדעת, כפי שדוד לוי אוהב לומר. אנחנו חייבים להם. ישראל, אם היא חפצת חיים טובים ושקט, מוכרחה לשקם את הרצועה מן המסד ועד הטפחות, לפצות את העזתים על 37 שנות כיבוש ממאיר, ולהפוך אותה למקום הראוי לאנשים גאים ובני חורין. תוכנית מרשל שקמה את אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, וישראל צריכה לגייס משאבים בתוכה, בארצות הברית ובאירופה, כדי להקים בעזה תשתיות, בתי חולים, ליצור מקומות עבודה ובתי ספר. לשם כך יהיה עליה להידבר גם עם הכוחות האיסלמיים ועם צעירי הפת"ח והתנזים, המקיזים עתה את דמם ברצועה כדי שתושביה האומללים יוכלו לחיות בכבוד.
זה יתחיל בהצהרת כוונות. ממשלת ישראל מפנה את ההתנחלויות הממאירות, אבל תמשיך את מעורבותה בחיי תושבי עזה, ותסייע להם אם ירצו בכך. עלייה דרמטית באיכות החיים וברמת החיים של תושבי הרצועה תוגדר כאינטרס ישראלי-פלסטיני משותף. לא הגזענות הגלויה של שרון שרוצה רק לחנוק אותם בתוך הרצועה, לא הגזענות הסמויה של פרס שמוכן לשתף פעולה עם שרון לאותן מטרות, גזענות – אבל בניסוחים שיתקבלו יפה בטרקלינים של פאריס ובריסל; אלא פיצוי ממלכתי על הכיבוש ועל הנישול במטרה מוצהרת להגיע לפיוס הדדי. בניית שלושה בתי חולים ועשרה בתי ספר חדשים ברצועה יכולה להיות התחלה נאה. בלי תנאים ובלי תכתיבים פוליטיים.
הפינוי איננו תירוץ לבידוד תושבי הרצועה כאילו היו מושבת מצורעים ענקית. עזה לא תהיה מדגסקר של העם הפלסטיני, ומי שלא מבין את המונח הזה מוטב שילמד משהו על הכוונות הגרמניות כלפי העם היהודי לפני השואה. נכון שהתקדים הזה יחייב אותנו לפעול בצורה דומה כלפי הגדה, עד שנגיע לאיזו מסגרת פדרטיבית עם הפלסטינים בדרך למדינה אחת בעוד שנים. אבל זוהי תמצית החשיבה השמאלית, מר שריד. טומי לפיד, אפרים סנה או פרס יכולים להיות קורקטיבה לליכוד. התפקיד של השמאל הוא לעצב מציאות אחרת, למרוד בממסדים הקיימים ולחשוב על ההווה במונחים בוני-עתיד.
המכנה המשותף "הציוני" שמתוח איכשהו בין שריד לבין עוזי לנדאו, מונע מהשמאל הציוני לארגן מחדש את השורות על בסיס מצע חדש לגמרי. לכן חשובה לו כל כך "הרלבנטיות". שריד וחבריו מבקשים להשפיע, ולתרום את קולותיהם למחנה ההתנתקות.
לא תהיה תפארתם על הדרך הזאת. ההתנתקות הגזענית, כשהיא מחוברת לגדר האפרטהייד, מציבה את כל התומכים במחנה הימין המקומי והעולמי. אין ולא היה אפרטהייד ליברלי; ייתכן שגם הציונות הליברלית מגיעה לסוף הדרך. אבל אני לא דורש ממרצ ומיחד להיפרד מהציונות במובן התרבותי של המלה. גם אני לא נפרדתי ולא אפרד מח.נ ביאליק, אחד-העם או י.ח ברנר. אבל התמיכה בגדרות, בגטאות, בדיכוי כלכלי ובסגר נצחי, רק כדי לפרק כמה התנחלויות, מעידה על סדר עדיפות פגום. הגיע הזמן שאיש כמו שריד יבין, שהציונות הפכה לאמונתם של אנשי ימין קיצוני ומרכז לאומני, שהיא מחוברת בעולם לגלובליזציה, להון הגדול ולימין האנטי-איסלמי הקיצוני, שרוב דוברי המרכז הלאומני קרובים יותר לז’אן מארי לה-פן מאשר ללאון בלום. אחרי חשבון הנפש האידיאולוגי, יגיע גם שלב הסקת המסקנות. אם שריד קרוב יותר לאפרים סנה מאשר למוחמד ברכה, אז הוא אבוד לשמאל וכל שנה נוספת שלו בפוליטיקה אינה אלא בזבוז זמן.
עזה היא המבחן הראשון, וכאשר יתגייס השמאל להצלתה ולהצלת תושביה, ולא רק להקלה מלאכותית עלינו, נדע שמשהו חדש מתחולל כאן. מנהיגי השמאל הציוני צריכים לחשוב כמדינאים הלוחמים למען העתיד, ולא כפוליטיקאים המנסים לשרוד בחברה עלובה, הרוצחת את שופטיה ומניחה לאנשי הממסד הממלכתי לשעבר ללחוץ ולסחוט שרים למען הכסף. אולי קשה לנו להפנים את הדבר, אבל רעיון אחוות העמים, שהוא אבן היסוד של כל מחשבה שמאלית, כולל גם את העזתים.
מטען כזה של שנאה עצמית המתפרצת כלבה רותחת מתוך הר געש שהדבר היחיד שהוא שורף הוא את עצמו.
חיים ברעם מספק את המתכון המושלם לשמאל ליהפך לעדת מצורעים מבודדת בחברה הישראלית, הוזה הזיות ושבוייה בתוך עולמה ומתפללת לאיזשהו ‘נס’ שיגיע מה’עולם’.
לתפארת המהפיכה העולמית שתתחולל כשיבוא אדוננו, מורנו, משיח קודשנו.
כרגיל אצל ברעם תערובת של דברים נכונים והזיות פרועות. ישכילינו מר ברעם כיצד תמשיך ישראל את מעורבותה בעזה אחרי הנסיגה, עם מי תדבר ומי מהעזתים יסכים בכלל לדבר עם ממשלת ישראל ישירות או בעקיפין ואם ימצא הצדיק, מדוע לא עשה זאת לפני תחילת הטרוף הרצחני הקרוי אינתיפאדה (בהנחה שיחיה מספיק זמן אחרי "בגידתו").
חז"ל אמרו "שלא לשמה נעשה לשמה".
"תוכנית ההתנתקות" נעשית מכל הסיבות הלא נכונות,על ידי האנשים הלא נכונים ולמען מטרות לא נכונות.
אבל העובדה ששמשלת ימין בראשותו של אבי ההתנחלויות תפנה את ההתנחלויות ברצועת עזה ותסיים לראשונה 37 שנות כיבוש הם "אתחלתה דגאולה".
חיים שלום
קצת מוזר בעיני שאתה מזלזל בחברה ומצפה מצד שני לאהדה לדעותיך. ממי אתה מצפה לתמיכה? הדוגמאות שאתה מביא לסיאוב השלטוני אכן מצביעות על סיאוב שלטוני! רצח שופט ממניע לא ידוע עדיין לא הופך חברה שלמה לאשמה.אני מודה שהכללות היו לי לזרא והכנסתה של החברה הישראלית לשק משותף של עליבות, רדיפת בצע,חשקים וממון אינה מוציאה מהכלל את השמאל הנאור (שאני מחשיב את עצמי בתוכו) אז מה היה לנו? שאל ה"גשש החיוור" . ואני שואל אותך את אותה שאלה בניסוח שונה במקצת : אז מה יהיה לנו? אם נמשיך ליצור דיכוטומיה מלאכותית בתוך החברה שאינה עלובה כלל ועיקר.
לאור דורון,
לא הקמתי מפלגה פוליטית ואני לא מצפה לקולות ממישהו. לא נותר לנו אלא לנתח את המציאות. ההתנתקות מעזה היא האשלייה, לא התוכנית ההומניסטית שהתוויתי כאן.
מרתק שמגיבים אחרים מייחסים שינאה עצמית לכותבים שרוצים לתקן את דמות החברה ולשנות את המדיניות של הרשות המבצעת כדי שישראל תוכל להתקיים כחברה מכובדת במשפחת העמים.הכיעור של הימין הגזעני והלאומני מחלחל בהדרגה לחוגים אחרים בזירה הפוליטית שלנו, ראו איטליה 1922 אם אתם חוששים כל כך מגרמניה 1931. אני במתכוון לא כותב, 1933.
רציתי באמת לכתוב משהו על הנאורות הפלשתינאית המדהימה שכאשר ממונה מקורב של ערפאת לתפקיד אז יוצאים המונים לרחובות בעוד שכן, ראש הממשלה מעורב בשישה פרשיות שחיתות, מינה הלכה למעשה את בנו לח"כ והגן על בנו השני ממשפט בכך שהסתיר את חפציו במשכונו שזוכה לחסינות.
חבל מאוד, שבישראל מסרבים להבין זאת. יותר עצוב – שלא רק שלא יוצאים לרחובות ומקימים תנועת מחאה, אלא גם סביר להניח שאותם אנשים יצביעו לאותן מפלגות בפעם הבאה.
לגבי הביקורת שלך על השמאל הציוני ותמיכתו בתוכנית ההתנתקות אני חושש כי טעית קשות. אתה הרי יודע יותר טוב ממני אפילו כי מפלגת העבודה לא ראויה להגדרה של שמאל ציוני, אולי פרט לח"כ זה או אחר, רובה היא מרכז לאומני במובן הכי מובהק של המילה. כאשר אתה מדבר על יח"ד-מרצ, מפלגה שאני גאה להיות חבר בה גם אם יש לי ביקורת עליה, אני חושש שאתה טועה מרות. יוסי ביילין מנהיגנו הביע לא פעם מרות רוח מתוכנית ההתנתקות ואף נאם על כך ארוכות בכנס היסוד שלנו, הוא גם כתב מאמר ארוך בנידון שפורסם מעל בימות שונות. ח"כ זהבה גלאון הציעה כי עלינו לצאת בפומבי נגדה, ואחד ממנהיגי הצעירים ביח"ד שלא אנקוב בשמו שקל ברצינות להצטרף למאבק המתנחלים כנגד פינוי ההתנחלויות – מתוך ראייה אולטרה-שמאלית. אף אחד ביח"ד לא טען, לא טוען ולא יטען כי תוכנית ההתנתקות היא אידאלית או אפילו כי תוכנית ההתנתקות היא משהו שאנחנו מרגישים איתו בנוח. אנחנו שונאים שנאה עזה את תוכנית ההתנתקות ומאמינים כי רק הסכם שלום בין שווים כדוגמאת הסכם ז’נבה שחד"ש הצטרפה לתמיכה בו יכול להוביל לשלום, צדק ושגשוג במזרח התיכון. יתרה על כך, אני בטוח שברגע שיתאפשר הדבר מבחינה פרקטית פעילי יח"ד יפעלו בקנה מידה רחב ביותר – כפי שהם פועלים באזורי מצוקה כבר בימים אלו – למען שיקום עזה ותושביה. באופן אישי אני יכול להגיד לך כי ברגע שנצא מעזה, לא משנה איך ומה, אני אעשה כל שאוכל עם יח"ד ובלי יח"ד למען גיוס כספים אל קרן לשיקום עזה, להתנדבות פיזית שם בבניית הרצועה מחדש, במתן שיעורי עזר לילדיה ואני בטוח שגם חברים רבים אחרים ברצועה יעשו כמותי.
לגבי המשאבים הפיננסים לשיקום הרצועה – גם אם ישראל תקצה 10% מהתקציב שלה לכך, זה עדיין לא יספיק, ולכן עלינו מראש להתכונן לכך שהאיחוד האירופאי, האו"ם וארה"ב יממנו את השיקום הפיזי והנפשי של עזה על תושביה ותשתיותיה.
מי יתן ויום אחד במקום להגיד "תלך לשתות מהמים של עזה" בתור קללה, נוכל להגיד זאת בזכות המים הזכים שיזרמו בה.
לחיים ברעם שלומות (תרתי משמע)
יישר חיל וכוח. הנני תומך בכל מילה, מגמה וכוונה, הבונות את רשימתך ושזורות בה. הרשה לי, ולא מטעמי חטטנות קנטרנית, להסתייג משימוש בסמליות של "תוכנית מרשל" (לאחר "דוקטרינת טרומן" המפורסמת) לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. ארה"ב הרימה אמנם בזיקה לתוכנית שיקומית זו את דגל הסיוע לארצות נחשלות-נכשלות, לחיזוק המגמה הדמוקרטית בעולם ולהסגת האיום הסובייטי-סטליניסטי. עם זאת, דגלה הסמוי של ארה"ב, ובעיקר מאז ואילך, היה להזקיק את המדינות המקבלות סיוע למדיניותו של הדוד-סם ולהשתלט עליה באמצעות הסיוע הכלכלי. מדובר על ניאו-אימפריאליזם, "קטיפתי", ובהיבט הכוללני עיין ערך עיראק.
ברכות על רשימתך
מאמר אמיץ ומחכים. אני מעריך את היכולת של ברעם לשזור את המתרחש בישראל בקונטקסט העולמי הנכון. רוב המכונים ‘שמאל’ בישראל, הם בעצם ימין במושגים כלל-עולמיים. זו אבחנה ראויה וחשובה
לדניאל,
כאשר אתה כותב "רוב המכונים ‘שמאל’ בישראל, הם בעצם ימין במושגים כלל-עולמיים", האם אתה באמת מתכוון לכל כדור הארץ על כל תושביו, כולל המליארדים שחיים באפריקה, אסיה ודרום אמריקה, או שמא אתה מתכוון אך ורק לאירופה המערבית ולצפון אמריקה הצפונית?
האם בנאורותך, אתה לא מבטא נקודת מבט אירופוצנטרית, מתנשאת, קולוניאלית?
"החוצפה שלנו עוברת כל גבול. גם אחרי רצח השופט והשחיתות האופפת את פרשת פריצקי…."
ממש יש מקום להשוואה – פרשת פריצקי ורצח השופט באותו המשפט. ברעם מן הסתם שונא את שינוי הן כשמאל קיצוני הזוי והן כקומוניסט מגוחך אבל לכל תעלול יש גבול.