הגעתי לארץ מהחבל ההונגרי של רומניה בגיל 10, ביולי 1961, בעיצומה של העלייה ההמונית מרומניה וממרוקו. לגבי העולים האלג’יראים המעטים שהגיעו באותה עת, רובם עזבו לצרפת אחרי זמן קצר לאחר שהבינו מה קורה כאן והיו להם השכל והאמצעים לעזוב. בליל הגעתנו ארצה, שיכנו אותנו יחד עם עולים ממרוקו במעברת קרית מלאכי, אבל בזכות קשרים שהיו לאבא בממסד האשכנזי השלט – תוך שבוע או 10 ימים כבר לא היינו במעברה, אלא במעון לאקדמאים בבאר שבע. לא היה שם אף מרוקאי אחד, רק אשכנזים ומשפחה אלג’יראית אחת. תחת התרוץ של מעון לאקדמאים – למרות שלא כולם היו אקדמאים – נתנו תנאי התחלה עדיפים לעולים אשכנזים מיוחסים. כך זה התחיל. קיבלנו דיור מסודר, סובסידיית קיום ואפשרות ללמוד עברית במשך חצי שנה – להוריי – ללא דאגות. בסופו של דבר התגוררנו שם בתנאי חממה יותר משנה. אפשרות זאת לא ניתנה לעולים ממרוקו.

האולפן בבאר שבע שכן סמוך למעברה ולשכונת המיוחסים – "הוותיקים" ואנשי הפלמ"ח. אלה שכבשו את באר שבע ושדדו את בתי הערבים, והשתכנו בהם, וגם אלה שבנו להם בתים חדשים באותו אזור – שיכון דרום ושכונת רסקו.

הגעתי לבית הספר השכונתי בשם מצדה, בו היו באותה עת שתי כיתות ד’ – אחת על טהרת האשכנזים, הצברים הוותיקים, ילדי המייפלאואר, וגם ילדי עולים אשכנזים משנות ה-50. כיתה שנייה היתה על טהרת המזרחיים, בעיקר עולים או ילדי עולים ממרוקו וטריפולי ששוכנו במעברה או בשיכון דרום.  כיום מקובל לכנות סידור מעין זה בשם "אפרטהייד". אגב, האשכנזים כינו את המעברה בזלזול מופגן בשם מעברת ממבו.

כעולה חדשה, הכניסו אותי למזלי לכיתת המזרחיים – יחד עם עוד 3-4 עולים אשכנזים אחרים שהגיעו באותה עת. התקבלתי בחום ובאהבה. הילדים הזמינו אותי לבתיהם ובאו לבקר אותי באולפן. לא היה אז אולפן לילדים והם אלה שישבו איתי ועזרו לי להכין שיעורי בית וללמוד עברית. הוריהם – הירקן, הקצב ובעל המכולת השכונתית – שלחו לנו משלוחי מזון בערבי שבת ובחגים. לאחר זמן מה הגיע ילד רומני שהיתה לו פרוטקציה כי קרוביו נמנו על ותיקי העיר, ולכן שיבצו אותו בכיתת האשכנזים, הצברים "הגזעיים", ילדים שהלכו לתנועת הנוער. באותם ימים התחילו ללכת לתנועת נוער בכיתה ד’ ואותי אף אחד לא הזמין ועודד להצטרף. כשהצטרפתי בכל זאת, לא מצאתי את מקומי שם. בהפסקות כשדיברנו עם הילד שהגיע מרומניה, התברר שהוא בודד בכיתתו, אף אחד לו מזמין אותו ולא שם עליו. ניכר ההבדל העצום בהתייחסות אליו, לעומת ההתייחסות החמה אלינו בכיתת המזרחיים.

הייתי ילדה רגישה ובעלת עין חדה ובוחנת, ולא לקח לי הרבה זמן להבין את משמעות הקורה סביבי. ראשית, הרגשתי שהצברים האשכנזים בזים לכל מי שאינו כמוהם – גם לעולים אשכנזים. הרגשתי את הבוז והאפליה גם כלפי וגם כלפי הורי, בשל היותנו שונים ובשל שאיננו צברים. גם אבי חש מושפל ומדוכא, את כל חייו כאן חי כאדם שאיבד את כל עולמו, אך לא כאן המקום לפרט נושא כאוב זה. אלא שלהורי ולי היו מלכתחילה, ואף ניתנו לנו, נתוני פתיחה נוחים וכלים רבים יותר להיחלץ ולהתמודד, מאשר למשפחות ולילדים מזרחיים, ועוד אתייחס לכך בהמשך. מכל מקום, ההפלייה והביזוי של המזרחיים הלכה ונחשפה לנגד עיני והתגבשה לכדי תופעה גלויה, נגדה ניסיתי להאבק עוד כילדה – יחד עם ילדים נוספים שהיו בעלי תודעה של צדק חברתי, במונחים שלנו אז כילדים.

וכך היה: כחלוף שנה באולפן, בקיץ 1962, עברנו למגורי קבע. באותו זמן הציעו לכל העולים החדשים דירות עולים חינם בשיכון ד’ בבאר שבע. אני לא הגעתי לשם. הכיצד? כאמור לאבי היתה פרוטקציה מאוד מועילה בממסד האשכנזי, והחברים הטובים ייעצו לו שלא לקבל דירת חינם של הסוכנות, ולא להגיע לשכונה ד’ אלא להתאמץ ולקחת הלוואה בכדי לקנות דירה קטנה בשכונה חדשה בשם שיכון ה’ לדוגמא. אמרו לאבי שלטובת ילדתו – כלומר לטובתי – כדאי לו להתאמץ, כי מובטח לי עתיד טוב יותר בשכונה טובה, כמו זאת ההולכת ומוקמת בה’. ואכן, אבי גייס את הכסף מקרובי משפחה שהיו בעלי יכולת לתת לו את הסכום הדרוש לרכישת הדירה. היה זה סכום לא מבוטל, שבוודאי לא היה בהישג ידו של כל אחד, כמו גם הטיפ שקיבל באמצעות קשרים טובים בממסד. כך הגענו לשיכון ה’, יחד עם מספר קטן של עולים אשכנזים מיוחסים כמונו. כל שאר העולים, הלא מיוחסים, ובעיקר המזרחיים, הלכו לד’. יש להדגיש כי גם אשכנזים לא מעטים נשלחו לד’, אבל רובם ככולם, עם התערותם בארץ, יצאו משם לאחר זמן לא רב והשכונה אכן הפכה להיות שכונה מוכת עוני, סמל לפער החברתי ולקיפוח הצורב של המזרחיים בבארשבע – עד היום הזה.

כשנכנסנו לדירה החדשה, השכונה כולה היתה עדיין אתר בנייה אחד גדול וכמעט שלא היו בה דיירים. את חברי החדשים הכרתי בבית הספר היסודי השכונתי ע"ש יאנוש קורצ’ק, שהיה ממוקם בשכונת ה’ הישנה, על גבול השכונה החדשה. הגעתי לשם לאחר שהייתי שנה בארץ, דוברת עברית היטב, עם מבטא הונגרי.

בבית הספר היתה רק כיתה ה’ אחת וכל הילדים באו משכונת ה’ הישנה, שאוכלסה בגלי העלייה של שנות ה-50 על ידי עולים ממקומות רבים, מיעוטם אשכנזים, בעיקר מפולין והונגריה, והרוב הגדול ממדינות מזרח מגוונות: מצרים, מרוקו, עיראק, תוניס, לוב, תימן והודו. בשנה הראשונה הייתי העולה היחידה, וגם בכיתה זאת התקבלתי בחום על ידי ילדים ממצוא מזרחי – בעיקר מצרי, מרוקאי ותוניסאי, והתחברתי איתם באופן טבעי. ביקרתי בבתיהם והם ביקרו אצלי. ראיתי במו עיני כיצד הם מתביישים כשהוריהם מדברים בערבית בנוכחותי, והם התחננו ממש שלא לדבר בפני ערבית. הם לא ענו להוריהם כשדיברו אליהם בערבית. ראיתי איך חברים שלי, ילדים ממצרים, רצים וסוגרים את המקלט שהעביר שידורים ממצרים כשאני נכנסת. אני דווקא נמשכתי לשפה – תמיד אהבתי שפות – ולמוסיקה מצרית. הרגשתי שיש כאן משהו לא בסדר. התחלתי לשאול את עצמי למה הילדים האלה מתביישים שההורים שלהם מדברים ערבית? למה הם לא רוצים לדבר ערבית, זאת בעוד שאני עושה מאמצים לא לשכוח הונגרית ורומנית? אני זוכרת שהתפלאתי שהילדים האלה לא יודעים לקרוא ערבית וגם לא רוצים לדעת, בעוד שאני באותו זמן התאמצתי להמשיך ולקרוא הונגרית ורומנית, כדי לא לשכוח. הייתי גאה בשפות שידעתי והמשכתי לדבר עם הורי הונגרית עד יום מותם.

שנה לאחר מכן, השכונה ההחדשה אוכלסה בקצב מהיר והגיעו לשם "צפונים" חדשים, מני פרופסיונלים, חוקרים שהגיעו לכור הגרעיני, ולמרכז לחקר הנגב, שופטים, רופאים ומעט עולים מבוססים מדרום אמריקה ודרום אפריקה. לכיתה שלנו הגיעו בבת אחת כ-10 ילדים חדשים – כולם צפונים ועולים אשכנזים. ואז חילקו את הכיתה, וראו איזה פלא: כל האשכנזים מהכיתה הקודמת, וכל הצפונים החדשים יחד עם מספר קטן מאוד של ילדים מזרחיים – בכיתה הטובה ו’-1, וכל שאר הילדים המזרחיים בכיתה השנייה.

לבית הספר היו שני שערים: אחד שפנה לכיוון שכונת ה’ הישנה, והשני שפנה לכיוון שיכון ה’ לדוגמא. נוצר מצב מאוד סימבולי והיה ברור מי מגיע מפה ומי בא משם – מי משלנו ומי לא.

באותו זמן חוויתי חוויות נוספות שלימדו אותי פרק חשוב בחיי, פרק שתרם במידה רבה לעיצב עולמי הרוחני והשקפת עולמי. אתן רק כמה דוגמאות: קודם כל החליפו לי את השם: המורה החליטה ששמי המקורי קתרין לא מתאים כי זה לא שם יהודי, ומאחר שאני יהודייה יקראו לי יהודית. הורי מעולם לא קראו לי יהודית. בשבילם הייתי ונשארתי תמיד קאתי או קאתיקה, וגם במשפחה עדיין קוראים לי קאתי.

בתחילת שנת הלימודים ולקראת שמחת תורה, המורה בכיתה המחולקת שאלה מי יכול לספר כיצד חוגגים את שמחת תורה במקומות מהם באו הילדים החדשים. הצבעתי והתחלתי לספר על ההקפות וחגיגות שמחת תורה בבית הכנסת היפה שיה לנו בעיר מולדתי אורדאה. המורה הפסיקה אותי מיד ואמרה שאנחנו נמצאים בישראל ומה שהיה שם צריך לשכוח, ונתנה לדבר רק לילדים הצברים שהגיעו מהצפון.

בערך באותו זמן, ילדה צברית שהגיעה מכפר יהושע אמרה לי: "אתם העולים החדשים מורידים לנו את הרמה". עד היום אני זוכרת וחשה את הכאב ואת העלבון הצורב, ואת ההשפלה בגין דברים אלה ושכמותם. וזאת, למרות העובדה שבגיל 11 ידעתי 4 שפות (הונגרית, גרמנית, רומנית ועברית), ידעתי לנגן בפסנתר, לרקוד בלט, לשחק טניס, לרקום ולסרוג. הייתי ילדה ערנית ומשכילה לגילה, ובכל זאת הם נתנו לי להרגיש נחותה ולא שייכת. וכל כך רציתי להיות שייכת ומקובלת.

בשנה לאחר מכן, בכיתה ז’, ילדים מה’ לדוגמא רצו להקים חברה סלונית מבלי לשתף את כל הכיתה – כלומר בלי הילדים מה’ הישנה, קרי המזרחיים, וזאת בתרוצים מתרוצים שונים, כאשר עם הילדים הפולנים מה’ הישנה לא היתה להם כל בעיה. אני ועוד ילד התקוממנו מיד ואמרנו שדבר כזה לא יקום ולא יהיה. עוררנו סביב הנושא דיון בכיתה, התעקשנו והצלחנו להמשיך ולעשות ערבי כיתה עם כולם.

בהמשך שמתי לב שאנחנו בכיתה הטובה מקבלים את המורים הטובים יותר, ושהילדים בכיתה השנייה מסתובבים בחוץ חלק ניכר מהזמן. נותנים לבנים כדור והם משחקים כדורגל, והבנות עוזרות בחדר האוכל (באותם ימים עוד היה נהוג אצלינו מפעל הזנה) או סתם יושבות בחוץ ומשחקות חבל או קלאס או 5 אבנים או לא עושות כלום. יתר על כן – שמתי לב שהמורה בכיתה שלנו מתייחסת בעיקר לילדים הטובים – קרי האשכנזים הצפונים – כאילו מלמדת רק אותם, ומזניחה את הילדים החלשים יותר, רובם ככולם מזרחיים, העוברים משנה לשנה ולא לומדים כלום ולאף אחד לא אכפת.

הדבר בא לידי ביטוי בוטה בשיטת ההקבצות שהונהגה אצלינו בכיתה ז’. עשו שלוש הקבצות: בעברית, בחשבון ובאנגלית. ההקבצות האלה סיפקו תרוץ לתת חינוך אליטיסטי משובח לקבוצה נבחרת של 12-15 ילדים אשכנזים. בכל הקבוצה הזאת היתה רק ילדה אחת ממוצא מצרי, מוכשרת ויפה, שגם היא התגוררה בה’ לדוגמא. בשאר השיעורים בהם הכיתה למדה ביחד – כדוגמת תנ"ך, היסטוריה, גיאוגרפיה – השיעור התנהל עם התלמידים הטובים, ושאר הילדים, כל זמן שלא הפריעו בגלוי, גם המורה לא הפריעה להם, ואם הם הפריעו אז הוציאו אותם החוצה ובזה נגמר העניין. אני זוכרת את הילדים האלה שישבו בכיתה כמו "עציצים", ובשלב מסוים היו קמים ויוצאים לבד – ואף אחד לא שאל למה.

אני ועוד ילד בכיתה התקוממנו כנגד השיטה, ורצינו לנסות להיאבק בתופעה הזאת. אירגנו בכוחות עצמנו תלמידים מתנדבים למתן שיעורי עזר באנגלית ובחשבון לילדים מהקבצה ב’ – קרי ילדים מזרחיים מה’ הישנה, ועזרה גם במקצועות אחרים. אני זוכרת שדרשנו שיבחנו אותם ויעלו אותם להקבצה א’. לא זוכרת אם הצלחנו. מכל מקום, במשך שנתיים, עד סוף כיתה ח’, ואח"כ גם בתיכון, לימדתי שתי בנות באורח שוטף, ובסופו של דבר הן הגיעו לתיכון עיוני וסיימו אותו בהצלחה והמשיכו לסמינר למורות.

בהמשך, כשהלכנו לתיכון, התמונה התבהרה עוד יותר. לתיכון העיוני הגיעו כמעט 100% ילדים אשכנזים. הילדים המזרחיים, רובם ככולם, הלכו במקרה הטוב לתיכון מקצועי עמל, או למוסד ירוד עוד יותר – עמל חניכים – או שלא המשיכו בכלל.

בית ספרנו, שהיה תיכון מקיף חדש, לא התבייש ממש לקראת סיום הלימודים לסלק תלמידים שלא היה ביטחון כי יעמדו בבחינות הבגרות, וזאת במטרה להשיג אחוזי הצלחה גבוהים – מה שאמור היה להקנות לו הכרה רשמית והכרה בציוני המגן. מרבית קורבנות הסלקציה הזאת היו ילדים ממוצא מזרחי שהצליחו איכשהו להתפלח למסלולים העיוניים או למסלולים מקצועיים עם בגרות.

בסיכומו של דבר, אני יכולה להעיד ולומר כי חוויתי את הטרגדיה של האפלייה, הקיפוח, הדיכוי והביזוי של המזרחיים מעדות ישירה, אפשר אפילו לומר על בשרי. אני יכולה להוסיף ולומר כי הרגשתי שמנסים לדכא גם אותי בהיותי עולה חדשה, לא צברית, לא שייכת למייפלאואר. הצברים – ילדים ומבוגרים כאחד – בזו לזהות שלי, לחינוך שלי. לעגו לי בגלל המבטא, בגלל נמוסיי, בגלל הלבוש והתסרוקת שלי. ההבדל היה שהיו לי כוחות וכלים להתמודד ולפלס את דרכי בכוח למרכז החברה, למרות שמעולם לא הרגשתי ממש שייכת. בעיקר לא הצלחתי להיקלט בתנועת הנוער, לשם ניסיתי להתקבל אבל נפלטתי מהר מאוד. אגב, לא זכור לי שבמחנות העולים או בשומר הצעיר בשכבה שלי היו בכלל ילדים מזרחיים – עולים חדשים. לכן, במקום תנועת נוער, בזמן היותי בתיכון, הקמתי את סניף נוער לנוער בבאר-שבע – וכל עיסוקנו היה אימוץ וליווי בהתנדבות של ילדים קטנים הזקוקים לשיעורים פרטיים. בזה עסקתי שנתיים וחצי – עד סוף התיכון.

בשלב מסוים כל כך רציתי להיות כמו כולם שאילצתי, ממש הכרחתי, את אבי ז"ל לעברת את שם משפחתנו מהלר להראל, אפילו בלי לטרוח ולבדוק את משמעות השם החדש. די היה לי שהצליל מצא חן בעיני כי הוא נשמע לי כל כך ישראלי וצברי והולך טוב עם יהודית. רק מאוחר יותר הבנתי שאני אף פעם לא אהיה ממש שייכת, והחלטתי לא להתאמץ יותר בכיוון הזה אלא פשוט להיות מי שאני. לימים, כשעמדתי להינשא, הרגשתי שהורי בן זוגי מאוכזבים מהעובדה שבנם נישא לעולה בת עולים חדשים, ולא לבת של אחד משלהם. נתנו לי להבין שהייחוס שלי בעייתי והיו בהחלט מעדיפים בת של רמטכ"ל לשעבר ככלה.

כשהגעתי בעצמי לצפון, והתעריתי יותר בקרב הצפונים, ואולי גם נהייתי מקובלת ושייכת יותר, הבנתי עוד יותר עד כמה הנתק והפער המנטלי והרגשי, בין מה שנקרא פעם ישראל הראשונה והשנייה – גדול ועצום, וכמעט בלתי ניתן לגישור. עד כמה חברים, גם הטובים והרגישים שבהם, לא מבינים עד הסוף באמת ובתמים את מה שארע באותם ימים, לא מבינים באמת מה הוליד את הכעס והזעם האדירים של יהודים מזרחיים על היחס המשפיל והמפלה שהיה מנת חלקם של רבים, מידי האליטות האשכנזיות, בעת שעשו את צעדיהם הראשונים והקשים בחברה הישראלית המתהווה. עד היום רבים מעמיתי לא מבינים את עומק ההשפלה ואת עוצמת הכאב והטראומה, ובעיקר לא מבינים עד כמה האפליה והקיפוח של המזרחיים היו אמיתיים, מובנים ולא מדומיינים כלל, ונובעים מאותו בוז מתנשא ומתנכר של הממסד האשכנזי אל "האחר", לכל אחר, אבל אל האחר המזרחי, אל היהודי-הערבי, ביתר שאת ובעוצמה קטלנית יותר. הם לא מבינים כי ההתייחסות לאחר הערבי וההתייחסות לאחר היהודי-מזרחי-ערבי באות בדיוק מאותו מקום חולה, מאותה גישה קולוניאליסטית מוכרת של "עם אדונים" אל הנייטיב הנחות.   ועל כן, יש להאבק בו זמנית בשתי הגישות שחד הן, ואי אפשר להפריד בין שני המאבקים. אינני יודעת מה בדיוק הסיבה לכך, אבל זאת עובדה – רבים וטובים מחברי מתקשים להבין זאת.

Share on Facebook