לאחרונה מילאו אמצעי התקשורת בכותרות וראיונות עם קברניטי הכלכלה, המעוטרות לעייפה בקלישאות של דאגה חברתית, כאילו העוני והמצוקה של מאות אלפים בישראל נחתנו עלינו במפתיע מאי-שם. כאילו המספרים הגדולים של העוני לא מלווים אותנו מזה שנים, וכאילו שהמספרים הללו לא נוצרו במחי יד גסה על ידי מתכנני תקציב המדינה של השנים האחרונות, בייחוד בשנים 2002-2004.
והנה לא מזמן, נגיד בנק ישראל רץ להגיש במלוא כבוד והדר לנשיא המדינה תוכנית אסטרטגית לצמצום העוני ולהגדלת שיעור התעסוקה. כן, זה אותו נגיד שמדיניותו המוניטרית המרסנת העיקשת מעכבת את היציאה מהמשבר הכלכלי ומכבידה את הנטל על שכירי וגמלאי ישראל. מיד התקנא בו שר האוצר ורץ לתקשורת, במהלך "כנס קיסריה" שנערך בירושלים, והכריז "אף אחד לא עוזר לחלשים יותר ממני". כן, זה אותו שר אוצר שידע לחתוך בבשר החי של העובדים בשירות הציבורי ושל הגמלאים, אשר הביא לקיצוץ מסיבי במענקים לרשויות המקומיות ולרבבות עובדים אשר אינם מקבלים את שכר עבודתם, ואשר שחק את דמי האבטלה למובטלים, ואת הבטחת ההכנסה לאלה שהכנסתם מספיקה בקושי לחיים של עוני. מדיניותו, כזכור, דילדלה את המעמד הבינוני, העשירה את העשירים; והחלשים בחברה הישראלית נדחקו עוד יותר לשוליים בעקבות הרפורמות שהוא יזם, ואשר פסחו עליהם כמעט לחלוטין.
כדרכו באמצעות רטוריקה ימנית עתירת פאטוס ודלת תוכן, מנסה שר האוצר להצטייר כמי שדאגה לחלשים אינה נותנת לו מנוח. אולם ברור לכל בר-דעת שסדרי העדיפות החדשים שלו נגזרים משינוי מועד הבחירות, ולא משינוי תפיסה כלכלית-חברתית. הוא נשאר נאמן לתפיסתו הניאו-ליברלית, האוהדת והדואגת לעשירים, גם אם לרגע הצלילים והצלצולים נשמעים קצת אחרת.
אבל אם בדאגות אמיתיות מדובר, אזי דאגתנו היא שמרוב דאגה חברתית מוצהרת לא יישארו מספיק אנרגיות ציבוריות לשרינו הדואגים לעשייה חברתית של ממש, עשייה הנדרשת עתה לקראת תקציב 2005. על כן, בטרם תגובש תוכנית רווחה מקיפה או אחרת, ועוד לפני שמחלוקות המומחים יושבו, דעתנו היא שיש לפעול מיד להקל על מצוקתם של אלה שנפגעו ישירות מהצעדים הכלכליים של הממשלה ולפצות אותם לפחות על מה שכבר נלקח מהם שלא בצדק במהלך השנים האחרונות.
כאמור, ריח בחירות עולה באפם של נבחרנו, והרטוריקה מתלהטת. אך במקום סיסמאות ריקות ממעש ערב הדיון על תקציב המדינה ואף ערב בחירות, מן הראוי לפעול מיד לשיקום רשת הביטחון הסוציאלית שהתדרדרה עד לתחתית. במקום להגות חדשות לבקרים תוכניות שישומן ייקח שלוש או ארבע שנים, יש לשנות את המדיניות: להגדיל את הקצבאות, לתמרץ ולסייע לעובדים המשתכרים שכר נמוך, לפטור את בעלי השכר הנמוך מתשלום דמי ביטוח הלאומי ומס בריאות. במלים אחרות: דורשה מדיניות חברתית הוגנת לצד מדיניות כלכלית מאוזנת. אחרת, החברה הישראלית עלולה לעמוד בפני סכנה של רעידת אמדה חברתית.
אי אפשר להאשים את ביבי בכלכלת בחירות – זה יהיה לא הגון למצפון ולשכל הישר. אפשר לא לאהוב את מה שהוא עושה (גם אני חושב שזו טעות מחרידה שתיזכר לדראון עולם) אבל אי אפשר ליחס לביבי את התוכנית כחלק מתמרון לפני בחירות. ביבי מאמין בשיטה והוא עקבי בה (אולי מפני שאצלו תמיד זה "לפני בחירות") אבל ההגינות מחייבת להזכיר את עקביותו ויכולת הביצוע. אין לי כל כוונה להציג פן אוהד לשר האוצר המפריט את החברה הישראלית למוות.
לביבי יש דפוס קבוע שאין לבלבל אותו עם העובדות הוא מרבה להטיח נתונים שגויים שאי אפשר לבדקם מיידית אלא מי שקרוב לנושא ומתעלם מהוכחות הפוכות – יכול להיות שעור של פיל הוא תוצר של שנות שהות בפוליטיקה הישראלית וכמובן בראשות הממשלה עם הטורפים הקואליציוניים.
באשר ל2005 כדאי להתחיל לחשוב איך מצליחים קשישים מובטלים וחולים לגמור את השנה לפני שהשנה תגמור אותם.
מאחר וביבי דואג לשכבות העניות אני "הרבה" יותר רגוע עכשיו כשאני יודע שהתוצר הלאומי הישראלי יגדל בשנה הבאה – פשוט יהיו פחות ישראלים שיתחלקו בו!!