בכל פעם שמתחיל דיון בזהות המזרחית החדשה, אפשר לאפיין ארבעה מופעים החוזרים על עצמם במרחב הרב-תרבותי הישראלי: קיבוע המוצא; השואה; בצבת הלאומיות ומנהיגות מזרחית – כפי שכתבתי בחלק א’ של המאמר. דווקא בשדה התרבותי זורמים זרמים עזים של התבדלות הדור הצעיר המזרחי מהדור הצעיר האשכנזי. להקות היפ-הופ מזרחיות (כמו חיילי הנקמה, או אבי מסיקה וגם סאב-לימינל והצל ועוד) קמות ומבשרות את קול המחאה. סופרים וסופרות כמו דודי בוסי, קובי אוז, דורית רביניאן, סמי ברדוגו ועדית שמר ומשוררים ומשוררות כמו רוני סומק, שמעון אדף, אמירה הס, ברכה סרי ותמי לוי, נחום וסמי שלום שטרית כתבו וכותבים את הפיגומים למאבק העתידי.
המרחב התרבותי המזרחי אכן מייצר קול אחר והאקדמיה רק עכשיו, אחרי יותר מחמישים שנות דיכוי, מתחילה לבדוק את הקול שהיא הדחיקה ודיכאה. דיונים על ספרות מזרחית ועל שירה מזרחית עולים על בימות האינטלקטואלים, והן מחפשות היכן הקולות המזרחיים שלא נכללו ברשימת הקאנון העברית. כמה כתבי עת ממשיכים לשמור על התרבות המזרחית בראש מעייניהם, כמו הכיוון מזרח, אפיקים, פעמים ועוד…
המוסיקה המזרחית מבשרת אולי את הניצחון הגדול על המוסיקה הישראלית שלא הסכימה לקבל אותה לשורותיה. אומנם התיוג וההדרה קיימים עדיין בסדר גודל גזעני שמקובע בצורת החשיבה של ההגמוניה האשכנזית. ועם זאת, ניתן לראות בתפוצה של המוסיקה וברמת הפופלריות שלה, את ניצחון היצירתיות והרב גוניות המזרחית, שלקחה את התרבות הערבית ממנה היא נולדה ומיזגה אותה למשהו חדש שלא היה קודם ושעדיין יש לו מקום של כבוד בתרבות הערבית.
הדת גם היא שמרה על התרבות המזרחית, ולשמחתי בכל בית כנסת מזרחי ניתן לשמוע את שירי הקודש בסולמות ערביים. כך בוחרים המזרחים בישראל לשיר הלל לאל היהודי.
סרטים מזרחים רדיקלים עלו על האקרנים, בסינימטק תל אביב למשל, כחלק מהסדרה המצוינת של מפגשים מזווית כהה, שאירגנו פעילים ופעילות מזרחים כמו תקווה לוי, איריס מזרחי, שיקו בהר, אסנת טרבלסי ואביטל מוזס חיים. לדיונים נבחרו סוגיות מזרחיות כמו סרבנות מזרחית, תקשורת מזרחית, קולנוע מזרחי וכד’. בהם היה Forget Bagdad, סרט מצוין שאיחד את הסופרים העיראקיים, סמי מיכאל, שמעון בלס, וסמיר נקאש, והאינטלקטואלית אלה שוחט בדיון על הזהות היהודית-ערבית מזוויות אישיות.
המאבק הפלסטיני גרם לפעילים מזרחיים רבים לנקוט עמדה. היו כאלו שבחרו לעמוד בצד ההגמוניה הציונית האשכנזית, בשל סיבות שונות כמו ההזדהות הלאומית או בגלל הרצון להיות חלק מהאזרחות היהודית, שתניב להם עבודה וכבוד. והיו אמיצים שעמדו מול ההגמוניה ואמרו כי הדיכוי הוא אחד, והמאבק הוא אחד, ואין כאן שום חומת הפרדה ואין כאן שום מדינה חצויה ואין שום מקום להפרדה – אלא השאיפה היא לפדרציה משותפת, בכבוד וגאווה עם העם הפלסטיני הנאנק תחת הדיכוי הציוני-אשכנזי. שמות כמו פעילת השלום טלי פחימה, שיצאה לעזור לילדים בג’נין ועמדה ללא חת אל מול הזלזול וניסיון ההפחדה והדה-לגיטמציה לפעולה אנושית דמוקרטית ממעלה ראשונה (VIRTO – המעלה הטובה, כפי שהומרוס ואפלטון כתבו אותה לטעמי), או המפיקה אסנת טרבלסי שהפיקה את הסרט "הילדים של ארנה" על הדיכוי הציוני-אשכנזי בשטחים הכבושים בכלל, ובג’נין בפרט.
השיח האינטלקטואלי המזרחי גם הוא בשיאו וניתן לראות את כמות הספרים שיצאו מ-2001 עד היום ככמות שיא בנושאי הזהות המזרחית (הספר המזרחי החשוב ביותר שנכתב ב-1981 הוא לא נחשלים אלא מנוחשלים: מזרחים ואשכנזים בישראל, ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות של ד"ר שלמה סבירסקי. מאז 1986 היו כמה שנים של שתיקה מוזרה, למרות שד"ר סבירסקי כתב עוד המון ספרים ואף הקים את מכון "אדווה" המייצר דו"חות על הפערים ואי השוויון בישראל).
מעתה ואילך אני אסקור את רשימת הספרים העיקריים לדעתי שיצאו לאור בספרות המזרחית הרדיקלית:
הספרות המזרחית הרדיקלית בעברית של שנות ה-2000 החלה עם תרגום ספרה הפנומנאלי "זכרונות אסורים" של פרופ’ אלה שוחט, בהוצאת בית קדם לספרות, שהיא הוצאה חשובה שתרמה ועדיין תורמת רבות לנרטיב המזרחי, וליצירה מחדש של התרבות המזרחית.
בשנת 2002 יצא לאור "המזרחים בישראל" בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר. הספר יצא מטעם פורום מיוחד של פרופ’ יהודה שנהב, פרופ’ חנן חבר, פרופ’ פנינה מוצאפי הלר, ד"ר מאיר עמור, ד"ר איציק ספורטא וד"ר עזיזה כזום שחיברו גישות פוסט-קולוניאליות למאבק המזרחי.
בשנת 2003 יצא לאור "היהודים-הערבים" של פרופ’ יהודה שנהב, שיצר שילוב מעניין של זהות מזרחית שנוסחה מול הגדרות של לאומיות, אתניות ודת. היא חילצה את המזרחים מהדיון הציוני הרגיל של עליה ורדיפה.
בשנת 2004 יצא לאור ספרו של ד"ר סמי שלום שטרית (המבוסס על דוקטורט), "המאבק המזרחי בישראל". הספר אירגן את הנרטיב המזרחי לתוך מבנה שלא ניתן מעתה ואילך להתעלם ממנו בהיסטוריוגרפיה האשכנזית-ציונית.
(נכתבו עוד ספרים ועבודות מחקר חשובות, כמו "הבעיה העדתית בתאטרון הישראלי" של פרופ’ דן אוריין אשר יצאה לאור ב-2004 ועבודת מאסטר "מחזירים עטרה ליושנה? – כינון זהות מזרחית חילונית בבית ספר קדמה בשכונת התקווה בדרום תל אביב". זו עבודה מצוינת של דליה מרקוביץ, שיצאה באקדמיה ב-1999 ועוד עבודות מצוינות שקצרה היריעה מלפרטם).
לסיום, אני מקווה שהצלחתי לעמוד במקצת על הזרמים והגאות והשפל המעצבים כיום את הזהות המזרחית, לצערי לא הספקתי לעמוד על כמות הגזענות המאפיינת את הקומדיה והתרבות והפרקטיקות המקומיות, שעדיין מתפרנסות לא רע מייצוג לא נאות של המזרחי בחברה האשכנזית-ציונית. לא הספקתי גם לדבר על הדימוי העצמי הנחות של פעילים/יות ושחקנים/יות מרכזיים בשיח המזרחי, שמנסים לעשות דה-לגיטימציה לנתונים הקשים של הפערים ההולכים הגדלים בישראל של 2004. לא הספקתי לעמוד על מצב הגרוע של ההיסטוריה המזרחית (המאמר של ד"ר סעדון) שעוד כשני דורות תיעלם, ולא הספקתי גם לכתוב את כתב האשמה כלפי מכוני וחוגי ההיסטוריה המקומיים בפרט והאוניברסיטאות והמל"ג ומדינת ישראל בכלל לאחריותם למצב. עם זאת המאבק המזרחי ממשיך ונולד מחדש בזכרון קולקטיבי של יחידים שיחדיו יוצרים את "פלפל" הארץ, אותו סוג של קולקטיב שעומד על זכותו לחיות בשוויון תחת משטר רב-תרבותי דמוקרטי אמיתי.
השנה נפטרה ד"ר ויקי שירן, ממובילי המאבק המזרחי בישראל ומייסדהו, ומי ייתן ונלמד מכתביה, מתורתה ומכוחה הבלתי נלאה לשינוי החברה הישראלית.