בשני העשורים האחרונים מצוי העולם בתהליך של התעצבות מחדש – תהליך הידוע בכינויו גלובליזציה. תהליך זה מחדד את ההבחנה בין מדינות מנצחות למדינות מפסידות. המדינות המנצחות מתאפיינות בכלכלה חזקה, ובו זמנית גם במבנה חברתי שוויוני יחסית, המבטיח שיתוף פעולה אזרחי, מינהל תקין ודמוקרטיה במובן המערבי של המלה. המדינות המפסידות הן מדינות של כאוס חברתי, שלהוציא אליטה קטנה ונצלנית, תושביהן נמכרים ככוח עבודה זול לתאגידים בינלאומיים, או גרוע מכך, מושלכים לשולי החברה ככלי שאין בו חפץ.
לישראל יש דימוי עצמי ורקע היסטורי של מדינה מהקבוצה הראשונה. עם זאת, מדיניותה הכלכלית-חברתית בעשורים האחרונים הביאה אותה לכדי קירבה מסוכנת אל המפסידים. מאז 1985 ממשלות הימין והשמאל משתפות פעולה בתהליך מהיר והרסני הכולל הפרטה בלתי מבוקרת של נכסי הציבור (בדרך כלל לידיהם של מיליארדרים ספורים), החלשת העבודה המאורגנת, קיצוץ במסים לעשירים, פירוק מדינת הרווחה ו"ייבוש" השירות הציבורי – ובראשו מערכות החינוך והבריאות. מדיניות תאצ’ריסטית זו, המשקפת בברור את השקפת העולם של הקהילייה העסקית ואת האינטרסים קצרי-הטווח שלה, הביאה אותנו כבר עתה לתוצאה הבלתי מפתיעה: אליפות העולם המערבי בפערים חברתיים ועוני, התרוששות מעמד הביניים, שחיתות פושה – ובקיצור, התפרקות חברתית.
דו"ח מרכז אדוה בעניין הצטמקותו של מעמד הביניים בישראל שהתפרסם בימים האחרונים, מעניק ביסוס סטטיסטי למה שמצטייר כמגמה כבר שנים ארוכות: בין השנים 1988-2002 רובד הביניים בישראל הצטמק בשיעור של 19%, והכנסתו מתוך כלל עוגת ההכנסות פחתה בשיעור דומה. כאשר הדבר נמדד במספרים כוללים, מסתבר שבאותה תקופה, כל עוזבי רובד הביניים נקלטו ברובד הנמוך, בעוד שרוב ההכנסה שהם איבדו נשאבה אל הרובד הגבוה.
לנתונים האלה יש שתי משמעויות מרכזיות: ראשית, ברמה הפרסונלית, הם משקפים את מה שרבים מבני מעמד הביניים חווים כבר שנים על בשרם: אובדן היכולת, שפעם היתה מובנת מאליה, לחיות את חייהם בביטחון יחסי מבלי שמלחמת הקיום התמידית של "לגמור את החודש" תרבוץ לפיתחם, למצוא עבודה כלבבם, לקנות דירה משלהם בשכונה טובה, להעניק לילדיהם טיפול רפואי וחינוך מעולים ללא פשרות; שאיפות אלה הפכו כיום עבור רבים ליומרניות, והעתיד – לרוחש סכנות. שנית, ברמה הלאומית, הצטמקותו של מעמד הביניים מסוכנת לכלכלה, שכן מעמד זה הוא המאגר העיקרי של כוח עבודה מיומן ושל צרכנים, וגרוע מכך, היא מסוכנת מאוד לדמוקרטיה. דמוקרטיה לא יכולה להתקיים במצב שבו רוב האוכלוסייה מרוששת וכתוצאה מכך נבערת או חסרת אמון מינימלי במערכת. כל מדינות העולם השלישי הן ההוכחה הניצחת לכך.
גם אם התהליך שאחראי לסכנות האלה מתנהל כאן לא מאתמול, נראה שהממשלה הנוכחית עשתה יותר מכל קודמותיה כדי לזרז ולייעל אותו. שר האוצר בנימין נתניהו, שהוא תאצ’ריסט מוצהר, והשותפה לקואליציה "שינוי" – שמשמשת כסמן הימני-כלכלי של הממשלה ושלמרבה האירוניה מציגה את עצמה כ"מפלגתו של מעמד הביניים", מביאים כעת לשיא את צבירת הכוח של הארגונים הכלכליים הגדולים והמאיונים העליונים, ומנגד פועלים במרץ לחיסול העבודה המאורגנת וסמכויות המדינה והציבור שעשויים לשמש כ"איזונים ובלמים" לתהליך הקיטוב. אין כמו הצמיחה שהושגה לאחרונה במשק, אחרי שנים של מיתון, כדי להמחיש את השלמתו העגומה של השינוי המבני: 25 החברות הגדולות במשק הגדילו בשנת 2003 את רווחיהן ב-200%, חמשת הבנקים הגדולים הרוויחו ביחד 3.2 מיליארד שקל – כאשר רבע מהרווח נבע ישירות מן העמלות המופקעות וריבית האוברדראפט הגבוהה שמשלמים הלקוחות הקטנים, ובנק ישראל קבע בעצמו: "בעלי ההון הם הנהנים מהצמיחה".
הצמיחה וההצלחה הכלכלית בשוק העולמי חיוניים לישראל חזקה וטובה. העניין הוא שבראייה ארוכת טווח אין הם יכולים להבנות על גבה של רוב האוכלוסייה. במדינה מקוטבת, נטולת מעמד ביניים, יכריעו המתחים החברתיים במוקדם או במאוחר את הכלכלה, ולא פחות חשוב מכך, זו לא תהיה מדינה שאנחנו או ילדינו נרצה באמת לחיות בה. ביבי אוהב להשוות את "ההתקדמות" של ישראל לזו של צ’ילה. ישמרנו האל מהשוואות כאלה. חשוב גם לזכור שהשוואה לתאצ’ריזם האנגלי או לרייגניזם האמריקאי היא השוואה בעייתית. מדובר בחברות עשירות בהרבה משלנו, עם הרבה פחות בעיות. "הניסוי" התאצ’ריסטי בישראל עלול להוביל לאסון. הדוגמא שלנו צריכה להיות דווקא מדינות מערב אירופה, שהשכילו להתאים את הכלכלה שלהן לתנאי הגלובליציה ולשמור על עוצמתן הכלכלית מבלי לפגוע במוסדות ובהסדרים החברתיים המאפשרים את קיומו של מעמד ביניים רחב ויציב.
כל הכבוד על מאמר נבון ובהיר.
לסכנות של הידרדרות מעמד הביניים ניתן להוסיף גם את הסכנה לדמוקרטיה. אנשי מעמד הביניים הם בדרך כלל אלה הנושאים את המחויבות לקיום ערכים וחברה דמוקרטית. השקיעה של מעמד זה עלולה להוביל את ישראל גם לתהליכים של פשיזציה ולאומנות קנאית
במאמר מוזכר מרכז אדווה – הגולשים מוזמנים לעלות לאתר אדוה ובפרק – על מכון אדווה מפורטים חברי ההנהלה . לא התעצלתי וחפשתי בגוגל מה כתוב על כל אחד מהם ולהלן התוצאות :
אלון אטקין – חתום על עצומת הסרבנים
עובדיה גולסטני – חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית
דורי ספיבק – חתום על עצומה התומכת בסרבנים.
אורי רם – מרצה במכללת הגדה השמאלית
יצחק ספורטא – חבר בקשת הדמוקטית המזרחית
יוברט לו-יון – חבר הועד לשימור ביתו של אמיל תומא מראשי המפלגה הקומוניסטית.
אורן יפתח אל – פעיל שמאל מובהק , שלח מאמר כנגד הממשלה לכתב עת בריטי שסרב לפרסמו בשל כך שנכתב … על ידי ישראלי.
יוסי יונה -עזב את הקשת המזרחית הדמוקראטית בשל היותה ימנית מדי
ניצה ברקוביץ – חתומה על מסמך תמיכה בסרבנים.
ברברה סבירסקי – מנהלת המרכז
שלמה סבירסקי – חוקר במרכז .
מהאמור לעיל מתברר כי למרכז כיוון פוליטי ברור ( לגיטימי ) . אבל נראה לי למען ההגינות יש לציין שכל חברי ההנהלה הם מגוון אחד ולבטח לא אוביקטיביים.
טעם לפגם נוסף הוא כשהמנהלת נשואה לחוקר בכיר – שניהם מקבלים משכורות מאותה קופה . האם המנהלת קובעת את שכרם של העובדים ?
נראה לי ציבור הגולשים ראוי לתשובה מוסמכת.
מי מממן את מרכז אדוה
כמה מקבלי משכורות יש בו.
מדוע אין בהנהלתו מיגוון דעות מהמרכז והימין.
לגלילי.
יקירי – לא התעצלתי ושמתי את השם שלך בגוגל "גלילי". ומה עלה… ? נראה שאתה פשוט באתר הלא נכון….
לגלילי – מה לא נכון במה שכתבתי ???
למה אין לימין ולמרכז נציגים ב"אדווה" ? כי המין והמרכז לא מתעניינים בשיוויון, אפילו לא במובן האזרחי שלו.
איזיון בין גזען לבין תומך שיוויון, ו"אובייקטיביות" שפירושה העידר דעה (פרט לדעתו של הממסד) על נושא המחקר שלך, זוהי דרישתו של גלילי…
אגב, מעניין שהאדון הנכבד לא טרח להתלונן על כך שכל חברי הנהלת "אדווה" הם יהודים.
לכלכת גלילי……ציפיתי ממך ליותר.
איך לא עלית גם על העובדה שלזוג סבירסקי יש גם רחמנא ליצלן שני בנים סרבנים???????
זה לא הופיע ב- google?????
🙁
יש הרבה בעיות עם המחקר הזה של ‘אדווה’ שעליו מבסס ברונפמן את מאמרו.
בסקרי ההכנסות שהשתמשו בהם כבסיס למחקר מדובר רק בשכירים כשהעצמאיים בכלל לא נכנסים לחישוב. יש פה בעייה מתודולוגית גדולה הגורמת להטייה מבנית של המחקר.
בעייה גדולה נוספת שהמחקר מתעלם ממנה היא אחוז ההשתתפות בכוח העבודה בישראל הנמוך באופן ניכר בהשוואה למדינות המפותחות האחרות המוזכרות במחקר. אם בודקים את דו"ח בנק ישראל ל-2003 למשל רואים שיש ירידה מתמדת בשיעור ההשתתפות של גברים בכוח העבודה מ-70.4% בשנת 1969 ל-63.2% ב-1988 ול-60.1% ב-2003 – וזאת לעומת עלייה ניכרת בשיעור השתתפות הנשים בכוח העבודה.
אין ספק שלעובדה הזאת יש השפעה ניכרת על הנתונים הנוגעים לריבוד ע"פ ההכנסות.
http://www.bankisrael.gov.il/deptdata/mehkar/doch03/heb/a_2_2.xls
דווקא הממשלה הנוכחית נקטה מדיניות נמרצת של הגדלת ההשתתפות בכוח העבודה ע"ח הטפילות החברתית וזוכה עקב כך לשבחים מכל המומחים.
בנוסף מתעלם המחקר מההשפעות שיש לתשלומי ההעברה על מיבנה וריבוד ההכנסות ועל מקומן של ההכנסות המוסוות העומדות לרשות הקבוצות הנהנות מהן (למשל פטורים והנחות גדולות בארנונה ובתשלומים והיטלים שונים המגדילים את ההכנסה הפנוייה אך אינם מופיעים בסקרים למיניהם).
ועוד לא דיברנו על ענף הצמיחה החזק ביותר במשק, והוא הפעילות הכלכלית השחורה והאפורה שמשקלה במשק הישראלי מוערך הרבה מעבר למקובל במדינות מפותחות אחרות (עד 15% מהתל"ג).
בקטע ההשוואה שערך מכון אדווה עם ייתר המדינות המפותחות הוא בחר משום מה את פרק הזמן 1985-95, ולא את פרק הזמן שאליו מתייחס המחקר שלו עצמו שהוא 1988-2002, וכמובן הזדרז להסיק את המסקנות המונחות מראש, כלומר את ‘פיגורה’ של ישראל הקפיטליסטית-הפראית מאחורי המדינות הסוציאל-דמוקרטיות.
בכך נהג מכון אדווה כאותו צלף שקודם יורה ואח"כ מצייר את מעגלי המטרה.
זה כבר גובל במניפולציה של הנתונים ממש כדי להשפיע על המסקנות.
מדוע?
כי דווקא בשנים האחרונות עוברות מדינות מע’ אירופה תהליך מזורז של ‘תאצ’ריזציה’ שכירסמו ואכלו בכל פה ב’מדינת הרווחה’ המסורתית, וזה למעשה בכל המדינות: גרמניה, צרפת, הולנד, איטליה, מדינות סקנדינוויה וכד’.
בכל המדינות האלה בוצעו בשנים האחרונות תהליכי הפרטה מקיפים בשיעור הרבה יותר גבוה מאשר בישראל: שרותי בריאות,חינוך, טלקומוניקציה, דואר, תשתיות, בנקים וכד’.
בנוסף, יש צמצום דרסטי בכל המדינות האלה בתשלומי הרווחה – שרותי בריאות, חינוך, דמי אבטלה, גמלאות וכד’.
אדרבא, היה מעניין להשוות את המצב שם כיום למה שהיה לפני 10 ו-20 שנה, ואז הקוראים היו פוקחים עיניים.
בארה"ב, בריטניה, אוסטרליה, ניו זילנד וכד’ עברו את התהליכים האלה 10-20 שנה קודם.
בישראל עוד רחוקה הדרך לליברליזציה ולדה-רגולציה אמיתית של הכלכלה. תשאלו את בייגה שוחט.
עכשו לעניין הצמיחה:
תמוה שברונפמן כותב כאן:
>>אין כמו הצמיחה שהושגה לאחרונה במשק, אחרי שנים של מיתון, כדי להמחיש את השלמתו העגומה של השינוי המבני: 25 החברות הגדולות במשק הגדילו בשנת 2003 את רווחיהן ב-200%, חמשת הבנקים הגדולים הרוויחו ביחד 3.2 מיליארד שקל.<< הוא חשף אגב כך את חוסר הבנתו הבסיסית בתהליכים כלכליים: מן המפורסמות הוא שעם התחלת הצמיחה במשק לאחר מיתון קשה מגדילות החברות ששרדו והתייעלו את רווחייהן ובוודאי בשיעורים גדולים לעומת שנות המיתון – שנות ההפסדים. אם חברה הרוויחה בשנת המיתון 2002 למשל מיליון ש"ח וב-2003 3 מיליון, הרי לדעת ברונפמן היא הגדילה את רווחיה – טפו טפו –
ב’200%’. רק נשאלת השאלה איך החברה הזאת תיצור מקומות עבודה אם היא לא תרוויח.
די משונה לקרוא אצל ברונפמן הודאה שיש בכלל צמיחה במשק – וזאת לאחר תקופה ארוכה שהוא וחבריו שיחקו את המשחק הקרוי ‘הכחשת הצמיחה’. הינה מה שהם כתבו רק לפני זמן קצר ב’מצע יחד’ (בפרק הכלכלי):
>>המדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל בשנת 2003 גורמת לקיפאון בצמיחה, הרחבת הפערים והאבטלה, משברים ביחסי עבודה והרחקת ישראל מהשווקים הבינלאומיים.<< http://www.yachadparty.org.il/ASP/Yachad.Asp?WCI=Article_Page&MenuRef=Main&objType=3&ObjID=1&ArticleID=1073&ArticleType=3
וזאת אחרי שהצמיחה חלה לצבור תאוצה כבר מאמצע 2003 ונמצאת כרגע על משהו כמו 5% בחישוב שנתי וחלה עלייה בשיעור של עשרות אחוזים ביצוא, ובפרט בהיי-טק.
בקיצור: המאמר של ברונפמן איננו יותר מחזרה על המנטרות והקלישאות המקובלות בשמאל שאינן מחזיקות מים ואינן עומדות במבחן אפילו שטחי של העובדות.
הסיום של תגובתי דלעיל נחתך, כניאה בגלל אורך התגובה – אבל אי-אפשר להגיב על מאמר כזה בלי התייחסות מקיפה.
בקטע שנחתך נאמר שבניגוד לטענת מכחישי הצמיחה המשק עבר מאמצע 2003 לצמיחה והוא נמצא היום על שיעור צמיחה שנתי של כ-5% ואילו היצוא עלה בתקופה הזאת בעשרות אחוזים, ביחוד בענף ההיי-טק.
מאמרו של ברונפמן איננו ע"כ יותר מאשר חזרה על המנטרות והקלישאות השמאליות הנדושות שאינן עומדות במבחן אפילו שטחי של העובדות.
יכולת לחסוך לעצמך ומאיתנו את תגובתך "המלומדת" הארוכה (והכפולה).
מה שנובע ממנה הוא הכחשת העוני, התרוששות מעמד הביניים אי השוויון והקיטוב ההולך וגדל בחברה הישראלית. את זאת לא ניתן להכחיש ולא יועילו "ההסברים הכלכליים".
ודאי שהפעילות הכלכלית במשק קפיטליסטי מותנית ברווחיהם של בעלי ההון, ולכך הממשלה דואגת על חשבון העובדים והעניים – על זאת בדיוק אנחנו מלינים.
המדיניות של ביבי (והממשלה) היא לקחת משכר העובדים, מקצבאות המוכטלים, הקשישים והנזקקים וכן את המפעלים של הציבור להעבירם לבעלי ההון. אלו מצידם אמורים להעלות את הצמיחה (ועושים זאת במקום שכדאי להם להעצים עוד את כוחם והונם), בתקווה שפירור או שניים יפלו לציבור הרחב. גם זה לא קורה (בהתחשב בנתוני העוני והאבטלה).
תגובתו המתחסדת של דוד איננה ע"כ יותר מאשר חזרה על המנטרות והקלישאות הנדושות, שביבי מאכיל אותנו לעיפה יום יום, שאינן עומדות במבחן אפילו שטחי של העובדות.
במקום להתלונן על אורכה של תגובתי ולנסות ללגלג עליה באופן לא מכובד יכולת לפחות לנסות להתמודד עם הנימוקים והעובדות שהבאתי.
לזכותו של רומן ברופמן אומר שהוא ניסה את כוחו בטיעון כלשהו, גם אם הוא הסתמך באופן בלתי ביקורתי על מחקר לקוי ומגמתי שמסקנותיו מתאימות להשקפת עולמו.
אבל אפילו זה גדול עליך בכמה מספרים, ולכן אתה ‘מעדיף’ להסתפק בחזרה על סיסמאות ופראזות.
העדפתו של אדם כבודו.
אין כל צורך ולא כדאי להשקיע מאמץ על מנת להפריך טיעונים כגון שהיום הוא לילה וההיפך.
העובדות בולטות גם לעין הבלתי מזויינת.
(ולא התגנב ללבי כל חשד "שהנימוקים והעובדות" שהבאת מתאימים להשקפת עולמך)