אני רוצה להתייחס למספר נקודות שעלו במאמרו של דני פתר "דו"ח דברת – חיוב בתוך שלילה", שהן רציניות וחשובות, וגם ארשה לעצמי לתקן כמה טעויות. ראשית, המוטיבציה של ועדת דברת: יש בעיני פסול בטיעון לגנאי או לשבח על בסיס תיאור הזהות הסוציאלית (גם הלאומית? העדתית?) של המשתתפים – טרם, במקום או נוסף לנקודות הענייניות. בפועל, באה היוזמה מכמה אנשי היי-טק שהגיעו למסקנה שהחינוך הוא בעל חשיבות עליונה לחברה הישראלית. אגב, כולם אנשי מרכז ושמאלה, לוחמים אקטיביים נגד הכיבוש. הם התחילו במה שכל הנדבנים מתחילים – בתוכניות מיחשוב ו-5 יחידות מתמטיקה ואנגלית לתלמידים בעיירות הפיתוח. למרות ההצלחה במיקרו, הם הגיעו למסקנה שלא מכאן תבוא הישועה, והכינו מצגת, איתה הלכו לכל מי שמוכן לשמוע.

לא נעים להגיד – אבל הם באמת הרשימו, ועל אף זהותם הפוליטית הסכימה לימור לבנת להקים ועדה, או "כוח משימה". הוועדה מורכבת מהיוזמים שהם אנשי עסקים (שלושה), שני מומחים במחלקות חינוך מקומיות (עפולה, בני-ברק), שלושה מנהלי בתי-ספר, שני כלכלנים, פרופסור להכשרת מורים, פרופסור לתחיקה חינוכית, פרופסור להערכה ואמנון רובינשטיין (ואולי שכחתי אחד או שנים). כלומר, זוהי ועדה שעיקר מומחיותה הוא בתחום הארגוני, החוקי והכספי, ולא בתחום תכני חינוך – לא לימודיים ולא ערכיים. ברור שלא ניתן להפריד באופן מוחלט, ואף על פי כן, בהסתייגויות שאצביע עליהן, עיקר עבודת הוועדה היא בתחומים אלה.

שלמה דברת השיג מהממשלה כתב מינוי שנותן לו סמכויות מפה ועד הודעה חדשה. אבל מעבר למלל, חשוב להסביר את המציאות: בוועדה אנו עוסקים בפועל במספר שאלות מוגבל, גם על ידי הרכב הוועדה וגם על ידי משך זמן הפעולה שלנו – שנה אחת. השאלה הכללית שנשאלנו היא: במסגרת התקציב השוטף הקיים, האם ניתן לשפר את מערכת החינוך?

ניתן לפסול את עבודת הוועדה מעיקרה, באחד מהנימוקים הבאים: או שלא ניתן לעשות כלום במסגרת התקציב הקיים, או שהצד הכספי לא חשוב, כי צריך לשנות תכנים שאינם תלויים בכסף, או שאיננו מוכנים לתיקונים חלקיים – הכל או לא כלום. אני אישית חשבתי שניתן ורצוי לשפר מספר היבטים, גם במסגרת אילוצים אלה, ולכן הצטרפתי. לא בכל הדברים אני שותפה לרוב הוועדה, ולכן אינני מוכנה להגן על כל המלצה.

זוהי אינה ועדה שאחריה אין צורך בוועדות נוספות: תכני החינוך, השקעות בסיס מעבר לתקציב הקיים במבנים ועזרי חינוך, הקטנת כיתות, כל אלה אינם ניתנים להשגה בתקציב הקיים. שינוי תוכניות הלימודים, ולא כל שכן הגברת חינוך לערכים שאנו מאמינים בהם, אינם מטופלים על ידי הוועדה.

נכון שבעניין היקף הרפורמות שהוועדה מסוגלת להציע, יש בתוכה חילוקי דעות, ובאמת יש המתיימרים להציע בשם הוועדה פילוסופיית חינוך שלמה. לדעתי ההצהרות בעניינים אלה יומרניות מדי, ואינן משתקפות כמעט ברפורמות המעשיות שאנו מציעים.

התיקונים החשובים ביותר שאנו מציעים הם: העלאת משכורות המורים, שיפור הכשרת המורים, הגדלת מחויבות מורים לבית-הספר על ידי מעבר למשרות מלאות, ותקצוב דיפרנציאלי.

עוד לפני שאני מפרטת עניינים אחרים ראוי לומר שהעלאת משכורות במסגרת התקציב הקיים פירושה הקטנת מספר המורים. אולם יש להבדיל בין הפחתת מספר המורים לבין פיטורי מורים. השיעור השנתי של פרישת מורים בשנים האחרונות הוא 6% לשנה. עם קרן גדולה שאנו מקבלים לעידוד פרישה מוקדמת, היקף הפיטורים על אף שעוד אין לנו אומדן מהימן עליו, לא יכול להיות גדול.

עכשיו לכמה נקודות מפורטות יותר:

תקציב דיפרנציאלי: התנגדותך דני, נשגבה מבינתי. האם אתה אינך רוצה כיתות יותר קטנות ומורים יותר טובים לבתי-ספר שבהם הישגי התלמידים נמוכים? איך תשיג זאת בלי תקציב מדורג? וכאן גם הרשת לעצמך לצייר תמונת הורים עניים העומדים בפתח. זוהי דמגוגיה, ואתה בעצמך יודע זאת מביצוע מדד שושני. כל הנתונים, פרט להשכלת הורים, שהם עצמם מדווחים עליהם (ויש הרבה בעיות עם המרכיב הזה), הם ברמת בית-הספר ולא הפרט – נתונים סוציו-כלכליים של העיר/שכונה הנלקחים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ממס הכנסה ומהביטוח הלאומי. והמתקצב במשרד החינוך מקבל אותם כמספר גלובלי לבית-הספר. הורים לא יידרשו להביא שום תלושים.

אגב, במערכת הבריאות למשל קיים תקציב דיפרנציאלי, אלא שהוא לפי ההסתברות להזדקקות לשירותים רפואיים. קופות החולים מקבלות תקציב דיפרנציאלי לחבר לפי קבוצות גיל ונדמה לי שגם עבור חולים כרוניים. אצלנו, ההסתברות להזדקקות לשירותי חינוך רבים יותר, נמצאת במיתאם מאוד גבוה עם המצב הסוציו-כלכלי, ולכן זה הקריטריון. יש חברי ועדה שרצו שהתיקצוב הדיפרנציאלי יהיה לפי הישגי התלמיד במיצ"ב, ואני התנגדתי. כי זה מחייב מעקב של "האח הגדול" אחרי הישגיו של כל פרט על פני כל שנות לימודיו, מה שנראה לי כחדירה נוראה לצנעת הפרט, וכמערכת יקרה שבסופו של דבר תניב את אותן התוצאות.

חינוך טכנולוגי ומקצועי: לא הבנתי את טענותיך. שיטתנו מאפשרת חינוך עיוני במקום שעד כה ניתן חינוך מקצועי. אסביר: במצב הנוכחי מקבלים תלמידי מגמות עיוניות תקציב אחיד כלשהו, ואילו תלמידי מגמות מקצועיות מקבלים תיקצוב לפי עלות ההכשרה המקצועית. עובדה זו דחפה בתי-ספר מקיפים לכיוון חינוך מקצועי. אנחנו ניתקנו את רמת התיקצוב של בית-הספר מעלות החינוך המקצועי שהוא נותן, ותיקצבנו אך ורק לפי המעמד הסוציו-כלכלי של התלמידים. עשינו סימולציות ברמת בית-ספר בודד ועשירונים, כדי לאמוד מי מרוויח ומי מפסיד מהשינוי. כל בתי-הספר בעשירונים התחתונים מרוויחים, כלומר הם יוכלו אמנם להמשיך בחינוך מקצועי, אבל, בניגוד למצב הקיים, הרי בלי להפסיד משאבים יוכלו להקדיש הרבה יותר מבעבר לחינוך עיוני.

אינטגרציה: זה שלושים שנה שאני שומעת את המנטרה, וכל הזמן הזה אני מציעה למשרד החינוך לפרסם מדד של השינויים במידת האינטגרציה. זהו בעצם מדד של השונות התוך בית-ספרית מסביב לממוצע, ברקע החברתי של התלמידים. ובכן, אין מעקב כזה, ולצערי איני יודעת מה המצב. אבל אני יודעת שבתל אביב ובירושלים עשו בשנים האחרונות רפורמות להגבלת יכולת בית-הספר לבחור תלמידים, וזאת גם המלצת הוועדה, מפורטת למדי. איך אתה מגיע למסקנה שלא התייחסנו לאינטגרציה? כי לא הזכרנו זאת? מהי הצעתך לעידוד אינטגרציה, מעבר למתן בחירה רחבה יותר להורים והגבלה ניכרת, מעבר לקיים, של בתי-ספר לבחור תלמידים?

ומנין לך שהוועדה שוללת כיתות הטרוגניות? היא בכלל לא עסקה בכך, ובצדק. אין לה את החכמה והתבונה, ולא את האנשים המתאימים, להמליץ על שיטה חינוכית פנים בית-ספרית זאת או אחרת כשיטה גורפת, וכל שכן להקים מנגנון אכיפה.

תוכנית ליבה, שלושה סטנדרטים: תוכנית ליבה אינה תוכנית לאומנית פאשיסטית. מטרתה היא להבטיח מינימום הישגים בחשבון, שפת אם (עברית/ערבית) ואנגלית לכל ילדי מדינת ישראל. כיום לא קיים מינימום כזה. המלחמה הגדולה היא עם החרדים, והפחד שלי הוא שלא נצליח, ונמשיך לממן בתי-ספר חשוכים המונעים מתלמידיהם ידע בסיסי הכרחי לכל אזרח ואדם עובד. מאחר שאנו מכירים בכך שמטרת מערכת החינוך אינה רק הידע הבסיסי הזה, אנו מאפשרים לבית-הספר, תחת פיקוח חינוכי חיצוני, לבחור את יתר מקצועות הלימודים.

סטנדרטים: אני באמת איני שלמה עם ההמלצה לשלוש רמות של סטנדרטים, אם כי היא קיימת כבר כיום בחטיבה העליונה. יש אפשרות להיבחן במתמטיקה ובאנגלית בשלוש רמות שונות. אלה הם שלושת הסטנדרטים. יש לי ספקות אם צריך להרחיב את השיטה לבית-ספר יסודי ולחטיבת הביינים.

בכל מקרה, הרחבה כזאת נראית לי בלתי מעשית: כבר שנתיים מנסה משרד החינוך, בלי הצלחה, להגיע להסכמה עם בתי-הספר הדתיים והחרדיים, על יעדים מינימליים בחשבון לבית-ספר יסודי, ותתפלא לשמוע שגם זה לא הולך.

מנהלים: נתחיל מזה שאיש לא המליץ שהמנהל יחליט על משכורת המורה מעבר לוותק וההשכלה, ואיש לא המליץ שהוא לבדו יחליט על פיטורי מורים. מה שאנו מציעים הוא, להקטין את המרכיב האוטומטי במשכורת, וליצור דרגות מורים בדומה לדרגות הקיימות במסגרות ציבוריות אחרות. בכל רשות מקומית תוקם ועדה, שהמנהל ישב בה אבל יהיו בה לפחות עוד שלושה חברים חיצוניים (עוד לא קבענו איזה). כל מנהל בית-ספר יגיש המלצותיו להעלאות בדרגה, יהיו כללים לעניין, מסוג התקנות הקיימות למשל בוועדות של נציבות שירות המדינה, או בוועדות מקצועיות באוניברסיטאות, והוועדה תאשר או לא תאשר את ההעלאה.

כמה מחברי הוועדה המליצו שמעבר לכך יוכל המנהל לתת בונוס קטן ל"מורה המצטיין" וכו’. יש לכך התנגדות בוועדה (כולל שלי), וסיכוי טוב שההתנגדות תתקבל. בכל מקרה מדובר בסכום שולי.

גם בפיטורים מדובר על המלצת המנהל, וקיום פורום הבודק את ההמלצה, ולא על יכולתו לפטר ככל העולה על רוחו. המצב יהיה דומה בוודאי למה שקיים כיום לגבי פיטורי מורים בחטיבה העליונה.

ביזור התיקצוב והניהול: בעניין זה התחושה היא שהמצב הקיים בחטיבות העליונות, כאשר המנהל מקבל סכום כולל לפי מספר תלמידיו, וחופשי להשתמש בו, עדיף על שיטת התקצוב לפי שעות בבתי-ספר יסודיים ובחטיבות הביינים. כמובן שמנהל בחטיבה העליונה אינו חופשי לקבוע את משכורת המורים – זו נקבעת לפי החוזה הקיבוצי, אבל יש לו גמישות תקציבית רבה יותר. לכן מציעים להחיל את השיטה גם על דרגות חינוך נמוכות יותר, אחרי הכשרה מתאימה של המנהלים. לפי התוכנית 90% מכלל תקציב החינוך יגיעו ישר לבית-הספר.

יש עדיין אי-בהירות לגבי היקף העברת סמכויות הנמצאות כיום בידי משרד החינוך – למחלקות החינוך המקומיות. קיימת תחושה, שמשרד החינוך פשוט לא משתלט על המשימות שלו – מערכת של 1.5 מיליון תלמידים אינה דומה למערכת של כמה מאות אלפים, ומחייבת ביזור מסוים. היקף הביזור ומה יישאר בידי המרכז עדיין נמצאים בדיונים.

עד כאן. אשמח על תגובתך.

Share on Facebook