המאמר הבא נועד להוריד לי מהראש את כל הדברים הללו שאני סוחב מאז היום הראשון למילואים ומאז הם רק מצטברים. מבוכה: אתם לא תסתכלו לי בעיניים ואני אעמיד פנים שאני לא רואה אתכם ולא מאיים עליכם. אני סתם עומד כאן עם השכפ"צ הקרמי, הקסדה והנשק ביד ומסתכל לשום מקום. אני יודע שאני לא שייך לכאן בעיירה שלכם, על הדרך המלאה בפסולת. נשים, נערים ומבוגרים עוברים להם מאחוריי בדרך מהבית לאיזשהו מקום אחר בשטחים שלהם. אני עומד כאן ומגן על הג’יפ.
את הבעת הפנים הקשוחה של הסדיר שנועדה להרתיע אויבים שהחליטו שנמאס להם מכניסתי הזמנית לחייהם מחליפה הבעה של "מה אתם רוצים. אני בכלל לא כאן". ליתר ביטחון אני מעיף לפעמים מבט לצדדים, רק ליתר ביטחון. מגיע לי לקבל ממכם כדור. למרות דעותי שוחרות השלום אני חלק מסיוט השגרה שלכם, אני יודע. בכל זאת לא בא לי לשלם את המחיר. עזבו אותנו בשקט בינתיים. תתאפקו. אתם כבר ראיתם שאנחנו מילואימניקים מנומסים שרק עושים את העבודה שלנו. מה, סדירניקים הרבה יותר גרועים מאיתנו, לא? אז מה אם לא נתתי לזקן במונית לעבור במחסום. דווקא התכוונתי שילך ברגל וימצא מונית מעברו השני של המחסום. חבל שהסתובב ונסע. אם הנהג היה מתעקש יותר הייתי מוותר, אבל לא היה לי צ’אנס להתחרט. אני מקווה שהגעת לבדיקות שלך בסוף.
היום השני למילואים. אני בג’יפ עם המ"פ, מונח כמו ארגז בספסל האחורי. עוצרים. הקבלן שעובד ליד המחסום הזמני רוצה לעבור עם הטנדרים וטוען שתמיד נותנים לו, אבל אותנו לא עשו באצבע. לנו יש פקודות וכבר שמענו על תושבים מקומיים והתירוצים שלהם. הסמג"ד מגיע עם הג’יפ שלו והוא במצב רוח קרבי. "תביאו תעודות. תעמדו בצד!". הנער שאיתם מרים ידיים באוויר. למה הוא עושה את זה? בסך הכל צעקו עליו. הסמג"ד בודק את התעודות כאילו יגלה שם את סודות התנזים כולם. הוא קורא להם. הם לא שומעים או עושים עצמם. "אולי אם נשבור להם את השמשה הם כן יתחילו לשמוע פתאום" הוא צועק.
"רודן קטן" אני אומר לעצמי. המג"ד עומד ליד הג’יפ שלנו ונראה לי ששמע אותי. שירגיע אותו, מה עובר עליו.
מתחת לפילבוקס שלנו ישנו מחסום לכלי רכב. המחסום מונע ממכוניות מהעיירה בית עומר לעבור לכביש הראשי. כל הדרכים הצדדיות המתחברות לכביש נחסמו על ידי הדחפורים בסוללות עפר במשך הזמן. פעם בכמה זמן איזה קצין בצה"ל מזמין בולדוזר לחסום דרך עפר אחרת שהתושבים יצרו. אנחנו יושבים בפילבוקס למעלה, מאחורי החלונות הממוגנים. מי שרוצה לעבור ויש לו "אישור מעבר בכתר" מוזמן לעמוד למרגלות המגדל המבוצר ולהניף את האישור ביד אחת, את תעודת הזהות שלו בשנייה ולחכות שהחייל יביט למטה דרך המשקפת ויאשר למקומי לפתוח את השער שחוסם את הכביש.
רופא אחד רוצה לעבור במחסום תוך שהוא מנצל את תעודת הרופא שלו אבל עלינו זה לא עובד. הרכב שלו לא כלול באישור. ניסיון יפה. חשבת לעבוד עלינו כי אנחנו מילואימניקים חדשים כאן? חשוב לעבוד לפי ההוראות. אי אפשר להעביר כל אחד שרוצה לעבור עם האוטו, אחרת הם יעשו פה שוק. אי אפשר לעשות מה שרוצים, ככה זה.
במחסום הקרוב, ביציאה המזרחית מחלחול, משתנות כל יומיים שעות הפתיחה של המחסום ומטריפות מקומיים וחיילים כאחד. שבוע מאוחר יותר כבר נקנה כל סיפור וסיבה שיאמרו כדי לעבור, מוצדקים או לא מוצדקים לפי חוקי כוחות הביטחון, רק תעברו כבר. בא לנו להקיא מעצמנו. איזו עבודה בזויה ומעליבה. שבועיים אחר כך יחליט מישהו במנהלת התאום והקישור שנגמרו האיומים ובעצם אין בעיה, שמכוניות יעברו.
בינתיים "אני מצטער, אני לא יכול להעביר אותך. לא, אי אפשר. מצטער, אי אפשר לעבור. המחסום סגור. אדוני, בלי אישור מעבר אי אפשר לעבור. אתה יודע בדיוק כמוני שאני לא יכול להעביר אותך. לא יודע איך. לא. לא. מצטער אבל אתה לא יכול לעבור עם האוטו". מרים את הקול וחוזר על אותם דברים כמו תוכי אטום. בסוף הוא מתייאש, מסתובב וממלמל קללה. אני לוחץ על המנוף, שסוגר את החלון הממוגן של הפילבוקס. שונא את עצמי, את העולם, את הערבים כולם ואת השבועיים שנשארו לי שהולכים לעבור לאט לאט, כמעט לעמוד במקומם.
סרקזם מועיל לעתים. אדישות עוזרת להפחית את העלבון, את הסלידה. אחרי יומיים נראה לי שכבר לא אצא מדעתי. אחרי שבוע כמעט התרגלתי לעובדה שאני באמת נמצא כאן. לקראת סוף התקופה אני מתנחם בזה שלפחות לא לקחתי חלק במעצרים של השב"כ. אני ישן או מנמנם בכל מצב ובלי קשר לשעות השינה. שום דבר לא חשוב חוץ מה-17 לחודש, יום השחרור.
אריאל שרון היקר, חברי ממשלה שלי, אתם ביקשתם מאיתנו רשות. ביקשתם שנסמוך עליכם שתעשו את הדבר הנכון. אתם ועוד קבוצה קטנה של אנשים מחזיקים בידיים גורל של מיליוני אנשים. אין לכם זכות לראות אומללות כזאת ולא לעשות הכל כדי לפתור אותה. כמה עשרות אנשים מחזיקים חיים של מיליונים. כל שבוע מילואים של הפלוגה שלי בלבד עולה 100 אלף שקל. אני שרפתי שלושה שבועות מהחיים שלי במשימה שמטרתה לשמור על סטאטוס קוו שמחריב חיים של אלפי אנשים. אני הייתי חלק ממערכת שמוציאה את הטעם מחייהם של עשרות אלפי תושבי חלחול, בית עומר, אל ערוב ועוד כמה כפרים. אנחנו תחזקנו את ההליכה הכפופה, את הצייתנות מעוררת התדהמה. שמרנו את הכניעות וההשלמה שלהם עם חיים שאין בהם כבוד, גאווה. אנחנו – עורכי דין, אנשי שיווק, חקלאים, אנשי היי-טק, סטודנטים לתואר ראשון ושני, דוקטורנטים, אנשי אקדמיה, שכירים ועצמאים, אבות ובעלים, נכנסנו לתפקיד ומילאנו אותו בזמן שקבעו לנו. איזו תועלת הבאנו? איזו תועלת הבאנו? איך עזרנו לקדם מטרה כלשהי?
אחרינו באים סדירניקים. מחזורים חדשים של חיילים. תותחנים, גולני, שיריון, נ"מ, גבעתי, הנדסה, צנחנים… באים לחודש, לשלושה חודשים. שוב מילואימניקים מבוגרים יותר או פחות, ושוב חיילים בני עשרים יתחלפו להם במחזורים שנקבעו בישיבות על ידי גברים בני שלושים וארבעים, שזו הקריירה שהחלו בה לפני שנים. הילדים כאן, בחלחול, יתבגרו ויראו את אותם החיילים, כפי שראו לאורך השנים שעברו. החיילים תמיד שם. "בסוף היהודים תמיד מנצחים" אמר תושב מקומי.
הכי גרועות הן תחושות העלבון וחוסר האונים. לעשות משהו שאתה יודע שהסיכוי שהוא מועיל אפסי והנזק שאתה גורם ממשי ומוחשי. דואגים להזכיר לך את זה מגדלי השמירה, הג’יפים הממוגנים שעמידים בפני ירי, המדים שאתה לובש, והנשק שבידיך שרק הוא, והפחד מפניך, מגינים עליך. אתה יודע שאתה שנוא.
נשארת השאלה איך אתה חי עם עצמך. מפני עצמך מגינות עליך קהות החושים, הציניות והאטימות המבורכות שהופכות את הכול לסרט. הסרט מוקרן ודועך כמה זמן אחרי שחזרת הביתה, לחיים האמיתיים שלך. הרי בסרט זה לא היית אתה, זה היה מישהו אחר. תחזור לחיים האמיתיים שלך ואז תתאר את מה שעברת ושותפך לשיחה ישתוק או יזרוק משפט שכולו ייאוש, כעס, ואוזלת יד. קהות החושים לא הלכה לשום מקום. היא תחזור כל פעם שתזדקק לה, כל פעם שתאלץ להסביר לעצמך למה ויתרת, ולמה כבר לא אכפת לך.
עבורי ההצגה הזאת נגמרה. זאת היתה הפעם האחרונה שלי בשטחים עם מדים. אין יותר "אני רק ממלא פקודות", או "עדיף שמישהו כמוני יעשה את זה מאשר מישהו שלא אכפת לו". ישנן דרכים אחרות.
לשבת בכלא צבאי 28 יום על סירוב לשרת בשטחים לא מתאים לי, אז אצטרך לאלתר את הדרך החוצה. אם יש לכם הצעות איך עושים את זה אתם מוזמנים ליצור איתי קשר.
חגי, אני שמח מאד שהחלטת להתמודד עם ההשלכות שלתפקידך כחייל בצבא כובש ולהפסיק למלא את התפקיד הזה.
הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא באמצעות פרופיל 21, יש קצת סטיגמות אבל הן עדיפות על לשנוא את עצמך כחייל.
בהצלחה רבה מאד בדרך החוצה מהקלגסות ואם בכל זאת תסרב ותיכלא, אני מבטיח לבוא להפגנות הסולידריות איתך, כמו עם שאר הסרבנים.
אני מסכים איתך לחלוטין. לפי דעתי על הצבא להנהיג מדיניות של אי הכרחת החיילים לעשות דברים שנגד מצפונם. שמירה במחסומים או פינוי התנחלויות בצורה שיוויונית. בצבא צריכים לעשות רק מה שרוצים. לגבי הטרור שאולי יתגבר כי לא יהיו מחסומים -אותו נפתור בשולחן המשא ומתן. אנשים לא מבינים שרק כשנשב עם החאמס והג’יהאד ונדבר הכל ייפסק
חגי, יישר כוח על החלטתך! טוב מאוחר מאשר לעולם לא.
במקומך הייתי בכל זאת שוקל את אופציית הסירוב, אם אתב יכול להרשות לעצמך מבחינה כלכלית לשבת בכלא איזושהי תקופה. זו דרך הרבה יותר אפקטיבית מבחינת האפקט הציבורי, וחוץ מזה לא כל סרבן מגיע לכלא. אולי כדאי שתתיעץ עם "יש גבול" ו"אומץ לסרב".
בכל מקרה, כדאי שתתחיל ללכת לפסיכיאטר באזרחות…
כל כך עצוב
תהיה חזק.
נכון מאוד לא נעים, עבודה בזויה, ומה אשמים כל האנשים המסכנים האלה שתלויים במחסומים.
באמת עצוב ומדכא.
אתה יכול להזכיר לי כמה מחסומים כאלה היו לפני ספטמבר 2000?
אתה יכול להזכיר לי כמה מחסומים כאלה היו לפני אוסלו?
זה עצוב זה מדכא, אבל זה הרע הכי פחות רע.
את הישראלים שנהרגו "בפעולות של לוחמי שחרור"
לא נחזיר!!!
נכון זה מאוד מרגיז אבל הצבא והשב"כ דיי מצליח לנטרל את הטרור בזמן האחרון, לא?
סיקולים ממוקדים, מחסומים, גדר הפרדה לחץ בילתי פוסק ועוד אמצעים לא נעימים אבל יעילים מקטינים את הטרור!!!!
אני מציע לך לא לסרב, כי אז מה תגיד לימניים שיסרבו לפנות התנחלויות?
תמשיך לתרום ואל תקשיב לחברות גדולי הדור שהגיבו פה (אייל, דודו ויורם) הרי הסירוב שלהם הוא "מוסרי" לא פוליטי בדיוק כמו הימין רק שם תחליף את המוסרי בדתי.
בקיצור החיים לא פשוטים אבל זאת המדינה שלנו ואלה השכנים שלנו.
"החטא הקדמון" הוא הכיבוש הישראלי. כל זמן שזה קיים כל "התגוננות" כביכול של ישראל בשטחים "נגד הטירור" באמצעות מחסומים או כל אמצעי אחר אינם אלא פשע דיכוי ההתנגדות הלגיטימית של הפלסטינים לכיבוש הישראלי.
סירוב להשתתף בדיכוי הזה הוא מוסרי, פוליטי (או איך שלא תקרא לזה) ומוצדק לא רק מטעמים של "לא נעים" ו"עבודה בזויה" ולא מעניין אם הימניים יסרבו או לא לפנות מתנחלים.
בקיצור החיים לא פשוטים אבל זאת המדינה שלנו (מדינת אפרטהייד) ואלה השכנים שלנו (פלסטינים) ואם אינם מצאים חן בעינך, בחר לך שכנים כלבבך (אולי בשויצריה)
תשתדל לא לשלוח אותי למדינות אחרות או למצוא לי שכנים אחרים.
אותך אפשר לשלוח לחיות בכמה דמוקרטיות נפלאות, מצריים, סוריה אולי סודן והכי כדאי בשטחים כי אז יהיו לך אחלה שכנים הישראלים!!!
חגי,
ברוך הבא, רק תזכור שאתה לא "מסרב" (להשתתף באורגיית ההתבהמות הציונית-משיחיסטית) אלא נהפוך הוא:
הנך דווקא מצטרף לחזית, לגדוד "לוחמי האור" ודורשי זכויות האנוש (בעצם, אולי רק כתה…), לאלו שאינם מסוגלים שלא לראות בכל אדם ואדם גם אח וגם יישות שלמה, הראויה לכל זכות אפשרית על פני האדמה, לאלו שיהדותם או ישראליותם אינה מצתמצמת רק לכמות השנאה, ההתנכרות והאדונות שהם נזקקים לה על מנת לשכנע את עצמם שהם דוקא העם הנבחר.
הסרבנים לעומת זאת אינם אלא אותם חיילים ואזרחים, שרתי הכבוש, המסרבים להכיר באנושיותם המלאה של ה"אחרים" הפלשתינים, מסרבים שלא להשפילם ושלא לגזול את אדמתם ולשפוך את דמם, רק משום שייש להם את הכח לעשות זאת, ולקורבנותיהם אין את הכח להתגונן וגם אין את הסיוע המבושש של עמי העולם שיצילם מרומסיהם.
יישר כח חגי, סרב להיות סרבן שפיות.
חגי, אולי כדאי לך להחליף כמה מילים עם אנשי יש גבול ואומץ לסרב, לא רק לצורך "התחזקות" כמו שקוראים לזה חברינו מש"ס, אלא מהסיבה הפשוטה שהם יאמרו לך שעשרים ושמונה יום בכלא גרועים פחות מעשרים ושמונה יום בקו. השניצלים אותם שניצלים, החברה טובה בהרבה, אין מחסום, אין פילבוקס. לא תענוג גדול, אבל בטח לא אסון. לך על האופציה המכובדת. סרב. זכור את השמיניסטים האמיצים המרצים שנת מאסר לאחר שהלחץ האדיר וההשפלה לא שברו אותם. לך זה כבר לא יקרה.
אהלן חגי,
מבין לגמרי את דבריך, ביקשת שייצרו איתך קשר ולא פרסמת דואר אלקטרוני שלך.
אשמח לקבל אותו.
הי חגי…
שלחת אותי לקרוא את מכתבך וקראתי.
מרגש, נכון ומזעזע. הכיבוש שמשחית אותנו החברה הישראלית.
אני מכירה מקרוב את הסיטואציה.
רק נשארתי עם תהייה אחת גדולה, מה אתה מתכוון לעשות בצו מילואים הבא שלך לשטחים הכבושים?? לציית למדיניות שבאופן מודע אתה מבין את הנזקים ארוכי הטווח שלך באישי ובכללי או לעשות מעשה אחר??
בכל מקרה, באופן יחסי לגברים בני גילך חיילי צבא ההגנה לישראל הקרביים ו"פטריוטיים" אתה מגלה יכולת התבוננות אמיצה במציאות כמו שהיא ואומץ רב, מאחלת לך שתצליח לקחת זאת עוד צעד אחד קטן ואמיץ קדימה תמר של ענבי