השבוע הוכיחו ג’ון קרי וחבריו שהם יודעים להפיק כנסים מרשימים. 95 מיליון הדולר שהושקעו בכנס הוועידה הדמוקרטית בבוסטון, הפכו אותה ליקרה ביותר בהיסטוריה. היום, כשוועידת הדמוקרטים מאחורינו והבחירות לנשיאות לפנינו, כדאי לזכור את האימרה העתיקה: מאחורי כל פוליטיקאי מצליח עומד תאגיד טוב ותומך. מסתבר שלא רק רפובליקאים נגועים בחברים עשירים שאחרי הבחירות הם יהיו מוכנים למכור למענם את הביטוח הלאומי של אמא שלהם. גם לג’ון קרי יש כמה שפנים בכובע.
ועידת הדמוקרטים נערכה "במרכז פליט", איצטדיון ספורט ובידור הנקרא על שם התאגיד פליט – בוסטון פייננשל. לפליט ולקרי מערכת יחסים ארוכה ודביקה. התאגיד, שהעניק לצורך הכנס מיליון ורבע דולר, נחשב לתורם (או אולי המשקיע?) הגדול ביותר של קרי לאורך הקריירה שלו כסנטור. ב-1999 ניצל הסנטור קרי את מעמדו בוועדת הכספים בסנאט על מנת לתמוך במיזוג התאגיד החביב עליו פליט, עם בנק בוסטון. תמיכתו העיקשת של קרי היתה למרות התנגדותם החריפה של דמוקרטים רבים בבוסטון, ולמרות שהמיזוג גרר אחריו פיטורים של 2,500 עובדים (פליט כדאי לציין, התמזג לאחרונה גם עם בנק אמריקה).
בעוד שהתעשייה שמזינה את בוש זו תעשיית הנפט והנשק, התעשייה שמזינה את המועמד הדמוקרטי היא תעשיית התקשורת, ההיי-טק והכספים. לתעשיית הטלקומוניקציה אינטרסים רבים בוועדות המסחר, המדע והתחבורה בסנאט. מסתבר שאלו אותן הוועדות בהן יושב קרי.
מערכת יחסים חמה יש לקרי עם איגוד תעשיית התקשורת הסלולארית, הטלקומוניקציה והאינטרנט, CTIA. קאמרון, אחיו הצעיר של קרי, הוא משפטן בפירמת עורכי הדין מינץ כהן לוין ושות’, שגם תרמה 112 אלף דולר למרוץ הבחירות, וגם מנהלת את ענייניה המשפטיים של CTIA. אותה פירמה מייצגת גם את תאגיד הכימיקלים מונסנטו, הידוע בפגיעתו הקשה באיכות הסביבה ובשיווקו האגרסיווי של זרעים מהונדסים גנטית. ואם באוכל עסקינן, זה המקום לציין גם את ה-500 מיליון דולר בקירוב שירש קרי שהתחתן עם אלמנתו של הסנטור (הרפובליקאי) ג’ון היינץ, בעליה של אימפריית האוכל היינץ.
הבחירות לנשיאות ארה"ב הן למעשה בחירה בין קידום אינטרסים של תעשיית הנפט והנשק, לבין קידום האינטרסים של תעשיית התקשורת וההיי-טק. כשהבחירה היא כל כך צרה, אולי עדיף את ההוא עם החברים בהיי-טק. אך גם לחובבי קרי כדאי לזכור שבשני המקרים מדובר בבועה של אינטרסים מאוד צרים.
אידיאולוגיה סלקטיווית
כל עוד היא היתה המרוויחה העיקרית מהעסק, כל עוד עשיריה הגדילו את הונם באופן מופלג (על חשבון רוב הציבור שהפך עני יותר), המשיכו נציגי הממשל בארה"ב לשנן את המנטרה שאומרת כי יש להימנע מהתערבות ממשלתית ולתת לשוק לעשות את שלו. את חוקי הג’ונגל הקפידה ארה"ב להנחיל בבית ומחוצה לו, באופן דורסני: עסקים או מתן הלוואות מהדוד סם הותנו ברפורמות קשיחות.
אבל מה קורה כשחוקי הג’ונגל סוטים מטובתו של איש העסקים האמריקאי? מסתבר שאותה אידיאולוגיה קשיחה מבחוץ הופכת לרכיכה נמסה מבפנים. לא היה צריך הרבה על מנת שבארה"ב ישקלו התערבות באותו שוק חופשי.
השבוע הודיעה ארה"ב כי תשקול הטלת הגבלות על יבוא גרביים מהשוק הסיני באמצעות מכסות. התעשיינים האמריקאים גילו כי בג’ונגל יצרני הגרביים יש גורמים מהירים וזולים יותר. בשיטת התחרות החופשית, שמעודדת הורדת עלויות הייצור עד לרצפה, יימצא במוקדם או במאוחר זה שינצל יותר. סין, שללא ספק הופכת למעצמה כלכלית ושחקנית חשובה בשוק החופשי, לימדה את יצרני הטקסטיל האמריקאים כי סדנאות היזע שהקימו בירדן, למשל, לא משתוות למיליארד סינים עשוקים. התוצאה היתה שבשנת 2001 הובאו לארה"ב מסין מיליון זוגות גרביים, וב-2003 מספר הגרביים הגיע לכ-22 מיליון. מסתבר שהג’ונגל לא תמיד מסביר פנים גם למעצמה הגדולה בעולם.
עשירי ארה"ב לא היו יכולים למקסם את הונם ללא התערבות הממשל לטובתם. גם כמעצמה גדולה, המכתיבה באגרסיביות את המנטרה של אי-התערבות ממשלתית, ארה"ב מרשה לעצמה לכופף עקרונות לטובת עסקניה. אלא שאת הפריוולגיה הזאת היא גם דואגת למנוע (על טהרת התחרות החופשית) ממדינות אחרות.
תאצ’ריזם זה פאסה
בימים טרופים אלה, כשהדיונים על התקציב בעיצומם, כשכל ח"כ וח"כית שומעים שוב ושוב שיש להוריד את התערבות המדינה בשוק ולהפחית בהוצאות הציבוריות, כדאי לעצור לרגע ולראות מה קורה בבריטניה הרחוקה. טוני בלייר, בעל הזיקה החזקה לדודה תאצ’ר, החליט דווקא להגדיל את ההוצאות הממשלתיות ב-1.2%. התוצאה היתה צמיחה חדה וירידה באבטלה ברבעון הראשון של השנה. בתחילת השנה צמחה כלכלת בריטניה בשיעור הגבוה ביותר בשלוש וחצי השנים האחרונות, והאבטלה ירדה, בהתאם, לשיעורה הנמוך זה 29 שנה.
אז לפני שמצביעים על עיקרי התקציב ועל עיקרי הקיצוצים, כדאי לזכור שגם אלה שאי אפשר להאשימם בסוציאליזם או באהבה למובטלים, יודעים שלא תמיד זה עובד. כדאי לזכור שגם הכהנים הגדולים של הקפיטליזם חוטאים מדי פעם ומכופפים את החוקים הקדושים של התחרות החופשית.
דין וחשבון
ובעת הדיונים על התקציב, אחרי שהאוצר יציג השבוע את עיקרי הפגיעות החדשות ישנות לשנה הבא, בהן קיצוץ רוחבי (נוסף) במשרדי הממשלה והפרטת המוסדות הגריאטריים, כדאי לזכור גם את זוג הקשישים המקסים, פרלה וחואן פדרובסקי.
בני הזוג עבדו בהנהלת חשבונות כשלושים שנה, שילמו מסים וביטוח-לאומי בתקווה לזכות בקצת ביטחון סוציאלי לעת זיקנה. אבל הזיקנה הגיעה והזוג, שעלה מארגנטינה, התדרדר לפת לחם הודות לשחיקה ולקיצוצים בקצבאות. בניסיון ההתאבדות המשותף, בו מת חואן ופרלה ניצלה ואושפזה במצב קל, השאיר הזוג מכתב לראש הממשלה ולשר האוצר ובו נכתב: "שרון, ביבי כל הכבוד! התוכנית הכלכלית שלכם הצליחה".
בתוכניתו (המצוינת) של רינו צרור בערוץ 10, מספרת פרלה שהם בעצם לא רצו למות, הם רק רצו לחיות בכבוד. ולחיות בכבוד זה לא לחיות רעבים, לא לבקש מהילדים לשלם שכר דירה. עבור פרלה, חיים בכבוד זו האפשרות להזמין את הילדים לארוחת שישי מדי פעם.
תמיד קיוותה שמשהו ישתנה, היא מספרת לצרור, שכשביבי יחשוב על הקשישים, הוא יחשוב על הוריו, ועל הדברים שהם זקוקים להם בזקנתם. אחרי שיחשוב, היא קיוותה, הוא כבר יעשה את החשבון.
ח"כים וח"כיות חביבים, תעשו טובה, בזמן שאתם חושבים על הקיצוצים הבאים שמציע האוצר, תחשבו על פרלה וחואן, תחשבו על ההורים שלכם ועל הסכום שיאפשר לאלו שאתם אוהבים להתקיים בכבוד, תעשו חשבון.
לא מבין?
ג’ון קרי המועמד הדמוקרטי נשוי ליורשת אימפריית המזון היינץ! הגברת כל כך עשירה שאני ממש לא חושב שניתן לשחד אותו כל כך בקלות.
בקשר לאידאולוגיה הסלקטיבית – זו זכותם המלאה של האמריקאים לדרוש דרישות מדינות אשר מקבלות מהם סיוע כלכלי, זה בסך הכל הכסף שלהם לא שלנו!
מי שלא רוצה לעמוד בדרישות של האמריקאים שלא יקח מהם כסף! ראו הודו כדוגמא.
חוץ מזה אני לא מבין את הכעס על ההגבלות של יבוא גרביים מסין? זה רק טוב! העובדים בסין עובדים בתנאי עבדות ולכן צריך רק לשמוח כאשר מגבילים את יכולת הייצור המחתרתית הזאת!
תחשבו על זה.
ענת רוזוליו מטעה את הקוראים כשהיא כותבת
‘תאצ’ריזם זה פאסה’.
חבל שהיא לא מגלה לנו את הנתונים המדוייקים הנוגעים לכלכלת הפלא של בריטניה. אז היה מתברר שהדברים נראים אחרת לגמרי מכפי שהיא מציגה אותם.
הינה התפתחות ההוצאה הציבורית בבריטניה בשנים האחרונות:
For its first two years, New Labour froze public spending at Tory-government levels. Then it rose steadily from 37.4% in 1999-2000 to a projected 42.3% by 2007-08. Nevertheless, this is still below the 44.2% recorded under the last Tory government in 1992-93 and the 49.9% in 1975-76 under the Wilson-Callaghan Labour government.
במילים אחרות: ממשלת בלייר ניהלה בשנים האחרונות משמעת תקציבית קפדנית וצמצמה באופן דראסטי את ההוצאה הציבורית. במקביל היא עודדה את הסקטור היצרני ע"י הורדת מיסים ועידוד השקעות בכל מיני צורות וע"י הפרטה מאסיווית – הכל בהמשך למדיניות תאצ’ר.
התוצאה היתה צמיחה חזקה הרבה מעבר לשאר מדינות אירופה, צמצום האבטלה והיווצרות עודף תקציבי של כ-10 מיליארד ליש"ט כפי שהודיע שר האוצר הבריטי, בראון, בנאום התקציב בפרלמנט.
בתקציב לשנה השוטפת היתה הברירה בין ניצול העודף התקציבי כדי להוריד מיסים או להגדיל את ההוצאה הציבורית. ממשלת בלייר החליטה להגדיל את ההוצאה – בעיקר להשקעות בתשתיות.
המעניין הוא שהשמרנים תקפו את הממשלה על שלא הגדילה עוד יותר את ההוצאות והבטיחו להשקיע יותר בעיקר בחינוך ובבריאות.
כך שהמצב הוא בדיוק הפוך לרושם המוטעה שמנסה ליצור גב’ רוזוליו: ההצלחה של המדיניות התאצ’ריסטית בבריטניה מגדילה את הצמיחה, מקטינה את האבטלה ויוצרת עודפים המאפשרים להגדיל את ההוצאה הציבורית על בסיס איתן ולא על בסיס גרעוני (הדפסת כסף) כפי שחסידי ה’סוציאליזם’ בכלכלה ובחברה אצלנו דורשים.
אנחנו עדיין בראשית הדרך שבריטניה עברה ביותר מ-20 השנים האחרונות. אבל המדיניות שביבי מוביל צועדת בדרך הנכונה.
לפי מיטב ידיעתי הפערים לא הצטמצמו בבריטניה בעקבות מדיניות בלייר. צמיחה וגם עודף תקציבי אינם מדדים נכונים לבדיקת מצב העניים במדינה.