תוכנית "ההתנתקות" של אריאל שרון כבר הספיקה ליצור בלגן גמור בכל התחומים. היא גרמה למשבר ממשלתי מתמשך, לתסבוכת בתוך כמה מפלגות, למבוכה בקרב דעת הקהל, לבלבול במערכת הביטחון ולמאבק אלים בין הארגונים הפלסטיניים. כוחות השלום הישראליים מבולבלים כמו כולם. חלק תומך בשרון למען ההתנתקות ואף רוצה להצטרף לממשלתו, חלק מגנה את שרון בחריפות.

בואו ננסה להכניס קצת סדר לבלגן.

1. מה אומרת התוכנית?
   
   לפי שרון, הוא מתכוון לפרק – ואולי גם להרוס – את כל ההתנחלויות ברצועת עזה, לפנות משם את המתנחלים והצבא, ולהשאיר את השטח בידי הפלסטינים. לפי התוכנית, "ציר פילדלפי" יישאר בידי צה"ל, כדי ליצור חיץ בלתי עביר בין הרצועה ומצרים.
   
   בתוכנית גם נקבע ששלוש התנחלויות קטנות ובלתי חשובות בצפון הגדה המערבית תפורקנה, כאקט סמלי.
   
   
   
2. האם זה יצא לפועל?
   
   בהחלט לא בטוח. התוכנית לא היתה תוצאה של עבודת מטה מסודרת. היא היתה "שליפה מהמותן", תוכנית מאולתרת כדי למצוא חן בעיני הנשיא בוש. שרון ידע שהיא תיתקל בהתנגדות הימין והפלסטינים, ותשמוט את הקרקע מתחת לרגלי מפלגת העבודה.
   
   הממשלה החליטה לקבל את התוכנית באופן עקרוני, אך היא לא החליטה עדיין על פירוק ההתנחלויות. דבר זה יחייב החלטה נוספת.
   
   בינתיים מתנהל העניין בעצלתיים. הצבא אמור להכין תוכנית, אך רוצה להעביר את הביצוע לידי המשטרה. משרד המשפטים אמור להכין הצעות חוק. ועדה אמורה להכין לוח מחירים לתשלום פיצויים. קצב הדברים אינו מעיד על יישום מהיר.
   
   אך הכי חשוב: אין שום ניסיון לגייס את דעת הקהל למען ההתנתקות. מתנגדי התוכנית, המתנחלים ובעלי-בריתם, פועלים בתנופה רבה. הם כבר ניצחו במשאל של מתפקדי הליכוד, ארגנו את הפגנת השרשרת הגדולה ומארגנים פעולות נוספות. הם מנצלים את התקשורת במיומנות רבה. הם יכולים לגייס בכל עת רבבות מתנחלים ואנשי ימין. לרשותם עומדים משאבים כספיים כמעט בלתי מוגבלים, תרומתם של מיליונרים יהודיים ופונדמנטליסטים נוצריים באמריקה.
   
   מול מכבש תעמולתי זה – דממה דקה. הליכוד אינו מתגייס למערכה למען התוכנית, מפלגת העבודה עסוקה במאבקים פנימיים על כניסה לממשלה והשמאל אינו יודע מה לחשוב על כל העניין.
   
   מחייבי ההתנתקות מתנחמים בעובדה שהתוכנית זוכה בתמיכת רוב הציבור במשאלי דעת הקהל. אבל זהו רוב רופף, חסר להט ושכנוע עצמי, שלא עמד בשום מבחן. הוא עשוי להתנדף בקלות.
   
   
   
3. יש לוח זמנים?
   
   אין. שרון ואנשיו מדברים באופן די סתמי על התחלת הפינוי במארס 2005, כדי שייגמר בסוף 2005. לפי קצב הדברים, אלה דיבורים בטלים. מאז שיצחק רבין אמר כי "אין תאריכים קדושים", שום מנהיג ישראלי אינו שומר על לוח זמנים. הנטייה הטבעית היא תמיד לדחות הכרעות קשות.
   
   כשפגשתי השבוע את יאסר ערפאת, הוא העיר: "זה לקח לישראל 6שעות לצאת מדרום-לבנון. למה דרושים לשרון 17 חודשים כדי לצאת מרצועת עזה הקטנה?"
   
   
   
4. אז מה הכוונה האמיתית של שרון?
   
   התוכנית תואמת את התפיסה הכללית שלו, החותרת להפיכת כל ארץ ישראל (או כמעט כולה) למדינה יהודית. בעיניו, רצועת עזה (המהווה פחות מ-1.5% משטח הארץ!) היא שטח זניח, הבולע הרבה משאבים צבאיים וכספיים ללא תועלת. מה שקובע, מבחינתו, הוא "יהודה ושומרון", הגדולה פי 16. הוא מקווה שביצוע ההתנתקות בעזה יאפשר לו, בהמשך, לספח לישראל יותר ממחצית הגדה המערבית, תוך סגירת אוכלוסייתה הפלסטינית בכמה מובלעות, מנותקות למעשה זו מזו ומופקרות לחסדי ישראל. בטווח הארוך, המטרה היא לחנוק את הציבור הפלסטיני ולגרום לו להסתלק.
   
   
   
5. אם כן, האם יש צד חיובי לתוכנית ההתנתקות?
   
   במחנה השלום יש קולות הקוראים לתמוך בה, מפני שביצועה ייצור תקדים ראשון של פינוי התנחלויות בארץ ישראל (חבל ימית, שפונה במסגרת הסכם השלום עם מצרים, אינו שייך לארץ ישראל על פי התפיסה המקובלת). מבחינה רגשית ופוליטית, בוודאי תהיה לכך השפעה עצומה.
   
   תומכי התוכנית בקרב מחנה השלום טוענים שהכוונות המרחיקות לכת של שרון אינן רלוונטיות. חשוב רק מה שקורה במציאות – ובמציאות יסולקו המתנחלים מרצות עזה – אם אכן זה יקרה.
   
   
   
6. לעומת זאת, האם עלולה התוכנית להזיק?
   
   כאשר תוכנית ההתנתקות מנותקת מכל זיקה לשלום, היא מסוכנת מאוד. אנשי שרון טוענים שלא איכפת להם מה יקרה ברצועת עזה אחרי הפינוי הישראלי. זוהי העמדת פנים. מאחורי הקלעים דנים בצמרת הצבאית והפוליטית במינוי דיקטטור מקומי שישלוט ברצועה בחסות ישראל (וממילא גם בחסות ארצות הברית ומצרים). מוחמד דחלאן הוא שאמור למלא תפקיד זה.
   
   אלא שגורל השליט המקומי עלול להיות כגורלו של בשיר ג’ומייל בלבנון, שגם הוא היה אמור לשלוט בארצו בחסות ישראל אך נרצח תוך זמן קצר. אז ישתלטו במקומו בעזה הארגונים החמושים, שימשיכו להילחם בישראל בכל הדרכים, ובכללן שיגור טילים. צה"ל יגיב בכיבוש שטחים, וכל הסיפור יחזור לתחילתו.
   
   לעומת זאת, אם הניסיון יצליח, תהפוך רצועת עזה לחבל "אוטונומי" בחסות ישראל, ובו מעין דיקטטורה של "איש חזק". זה יזכיר מאוד את בנטוסטאן בימי האפרטהייד בדרום אפריקה. מובן שהעם הפלסטיני יראה בכך סכנה קיומית ויילחם במצב זה בכל האמצעים.
   
   
   
7. האם אפשר לתמוך בתוכנית "ההתנתקות"?
   
   אך ורק בתנאים הבאים:

• ממשלת ישראל תצהיר מחדש שהגדה המערבית ורצועת עזה מהוות יחידה טריטוריאלית אחת, כפי שנקבע בפירוש בהסכם אוסלו.
  
• תוכנית ההתנתקות תהיה קשורה בחידוש המשא ומתן לשלום בין ממשלת ישראל וההנהגה הנבחרת של העם הפלסטיני.
  
• ההתנתקות תבוצע תוך הסכם עם הרשות הפלסטינית, והשטח יימסר לידיה באופן מסודר. ההסכם יכלול סידורים שיבטיחו את ביטחון שני הצדדים. רצוי שההסכם יגובה על ידי כוח שלום בינלאומי.
  
• "ציר פילדלפי" יבוטל. הקשר בין עזה ובין העולם – ביבשה, בים ובאוויר – ייפתח, אולי תחת פיקוח בינלאומי.
  
• כל המבנים והתשתיות בהתנחלויות יימסרו לידי הרשות הפלסטינית או מוסד בינלאומי, וניתן יהיה להביא בחשבון את שוויים בעת פתרון בעיית הפליטים.
  
• לביצוע כל שלבי ההתנתקות ייקבע לוח זמנים משוריין.

נ"ב:

כאשר פגשתי את ערפאת שאלתי אותו: "האם אתה מאמין שתוכנית ההתנתקות אמנם תצא לפועל?" הוא ענה: "אנחנו מקווים שכן!" "לא שאלתי אם אתה מקווה, אלא אם אתה מאמין", התעקשתי. ערפאת חייך וענה שוב: "אנחנו מקווים!".

Share on Facebook