שר האוצר בנימין נתניהו מנפנף בדגל היוזמה החופשית. נשמע מאוד ליברלי: כמה שפחות התערבות ממשלתית, כמה שיותר שוק פרטי, שהרי רק השוק הפרטי יוביל את הכלכלה לפריחה ואת האזרחים לשגשוג. זה אפילו לא נכון בתיאוריה. כיום אין הבדל עקרוני, מהבחינה של התערבות והכוונה ממשלתית בין מדינה בעלת משק קפיטליסטי קלאסי שבה עיקר הבעלות הכלכלית נמצאת בידיים פרטיות לבין משקים בהם המשק הציבורי והממשלתי הוא שחקן חשוב ומרכזי בכלכלה. בשני סוגי המשקים הממשלה קובעת, מנחה, פוקדת, כופה, מכוונת, מתקנת (מהמלה תקנות) ומחוקקת (באמצעות הפרלמנט). ההתערבות של ממשלת שרון נתניהו בנעשה במשק אינה פחותה מזו שהיתה בישראל בשנים בהם שלטו מפלגות הפועלים והמשק ההסתדרותי (שנות ה-50 וה-60 של המאה קודמת).
די לראות את פרסומי התקציב החדש (המוטים בדרך כלל לטובת נתניהו) כדי להבין עד כמה הממשלה קובעת. היא קובעת מי ישלם יותר ומי פחות, מי ירוויח ומי יתרושש, היא קובעת כמה כספים יושקעו בהתנחלויות, היא קובעת אם ילדי ההתנחלויות ייסעו בליווי צבאי לשיעורי הבלט, היא קובעת אם הקשישים יקבלו פחות ביטוח לאומי, היא קובעת אלו ילדים ייהנו מכל טוב הארץ ואלו יחטטו בזבל, היא קובעת איך ייראה החינוך וכמה כסף יקבלו האוניברסיטאות, היא קובעת כמה טנקים ומטוסים תיקנה המדינה ומי ימות משום שתרופות מסוימות אינן נמצאות בסל התרופות, היא קובעת כמה מסים נשלם, מה גובה הקנסות, כמה שוטרים יסתובבו ברחובות, היא קובעת אם נצא למלחמה, כמה כסף יודפס וכך הלאה וכך הלאה. באחת, היא קובעת אם החברה תתאפיין בפערים בלתי נסבלים בין עושר ועוני או בחלוקה צודקת ושוויונית יותר של העול המוטל על הציבור. ההבדל בין ממשלה סוציאליסטית וקפיטליסטית אינו בעצם ההתערבות, אלא היכן תתערב ומי יהיו הנהנים והסובלים.
התאבדות קשישים – לנתניהו לא מזיז
השקפתו הכלכלית של נתניהו מדיפה לא מעט סימני היכר פאשיסטים. הקפיטליזם שלו מהול בלאומנות, והתמהיל הזה מביא לכך שלא משקיעים במי שאינו תורם "למאמץ המלחמתי והלאומי". הקשישים למשל הם גורם מאוד לא פרודוקטיבי במדינה הנמצאת במאבק מלחמתי על הרחבת הטריטוריה. לכן נתניהו לא אוהב את הקשישים, בעיקר הקשישים שקיומם על כספי הביטוח הלאומי, המהווים עבורו דבשת כלכלית שיש להניף עליה את הגרזן.
גם קיצוץ הקצבאות לילדים נעשה מתוך אותה מחשבה, לקצץ באותם מגזרי אוכלוסייה שהילדים שלהם אינם מניבים לוחמים ועובדים מיומנים, כמו ילדי החרדים וילדי הערבים. נתניהו מזכיר לי את המשטרים לאורך ההיסטוריה שרצו להיפטר ממגזרי אוכלוסייה "בלתי נחוצים".
התאבדות זוג הקשישים פרלה וחואן פדרובסקי, שהגיעו לפת לחם, עוררה הדים בגלל שפרלה נשארה בחיים, והיתה יעד מועדף לראיונות. היא אמרה שהם לא רצו למות אלא לחיות בכבוד בלי לבקש מהילדים לשלם שכר דירה.
על כך ברצוני להעיר. אם המשטר והממשלה מתאכזרים לקשישים, אזיי ההתאבדות אינה הפתרון. ההסתייעות בילדים שבגרו, אינה פחיתות כבוד. ההורים דאגו להם מלידתם, דיפנו אותם, ציידו אותם, לימדו אותם, כלכלו אותם, מימנו את לימודיהם, הכינו את כל התשתית להמראתם, ועל כן יהיה זה אך טבעי להסתייע בהם לעת זקנה, בעיקר כאשר הממשלה מתנכלת להם.
יום הירושימה
ביום שישי, 6 באוגוסט, צוין יום השנה ה-59 להטלת פצצת האטום על הירושימה. הוועד הישראלי למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי קיים ביום זה צעדת מחאה בתל אביב נגד הנשק הגרעיני. הצעדה החלה במשרד הביטחון בקריה, עברה דרך שגרירות יפן והסתיימה מול שגרירות ארה"ב. לאורך מסלול הצעדה חילקו הצועדים כרוז לאזרחים. ערוץ 10 היה היחיד שדיווח על האירוע. העיתונות הכתובה לא דיווחה על כך במסגרת העיקרון של זכות הציבור שלא לדעת.
אני מוצא לנכון להביא כלשונו את הכרוז:
היום, 6 באוגוסט 2004, יחד עם מיליונים ברחבי העולם, אנו זוכרים את מאות אלפי קורבנות פצצת האטום, ומצטרפים למאבק לחיסול הנשק להשמדה המונית – אטומי, ביולוגי וכימי.
ישראל היא חבית חומר נפץ של נשק להשמדה המונית: מאות פצצות אטום ומימן שמתחילות את דרכן בכור הגרעיני בדימונה, נשק ביולוגי המיוצר במכון הביולוגי בנס ציונה ונשק כימי המיוצר במספר מפעלים בישראל. נשק להשמדה המונית אינו מרבה ביטחון אלא הוא פתח לאסון ומלכודת מוות. אנו לא מאמינים ב"ידיים אחראיות" שנמצאות ליד הכפתור האטומי. הידיים האחראיות ביותר הן אלה שאין להן גישה לנשק שעלול להשמיד את בעליו ואת שכניו, יהודים וערבים, שמאל, ימין ומרכז. הסכנה חוצה גבולות לאומיים וגיאוגרפיים. איננו רוצים שישראל תהפוך לשממה רדיואקטיבית בה אין מקום לחי ולצומח, בין כתוצאה מהפעלת הנשק, תקלה בכור או אסון טבע. לכן אנו דורשים לחסל את מאגרי הנשק האטומי, הביולוגי והכימי לפני שהם יחסלו אותנו. הגלולות שמחלקים לתושבי דימונה למקרה של אסון אינן גלולות הרגעה אלא גלולות אזעקה.
ישראל החלה את מירוץ החימוש הגרעיני באזור ועליה ליזום מהלך בונה אמון לפרוז המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית.
אנו תובעים ממשלת ישראל:
- לחתום על האמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני.
- לפתוח את הכור בדימונה לביקורת בינלאומית לקראת פירוקו.
- לשחרר לציבור את כל המידע.
- לאפשר לארגונים לא ממשלתיים לפקח על הטמנת הפסולת הגרעינית.
- לפתוח את המכון הביולוגי בנס ציונה לביקורת ציבורית.
- לפעול יחד עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ליצירת מזרח תיכון חופשי מנשק להשמדה המונית.
ממשלת ישראל כמקדמת אנטישמיות בעולם
ניו זילנד היא אחת המדינות הפחות סוערות בעולם. אזרחיה שלווים ומכניסי אורחים. מדינה עם מקדם סובלנות מאוד גבוה. הקהילה היהודית בניו זילנד חיה בביטחון. מעולם לא היו תקריות אנטישמיות. לממשלת ישראל זה ממש הפריע. מדינה בלי אנטישמיות? לא יקום ולא יהיה, ועשתה מעשה.
היא שלחה את סוכני המוסד להשיג בדרכי מרמה וזיוף דרכון ניו זילנדי, וגייסה למעשה התרמית אזרח יהודי ניו זילנדי חובש כיפה שהיה מוכן לבגוד במדינתו ולשתף פעולה עם מעשה הנבלה.
לאחר שמעשי הבאושים של ממשלת ישראל התגלו והסוכנים הועמדו לדין, היתה יכולה ממשלת ישראל למזער את הנזק ולהתנצל. אבל לא. שחצני ממשלת ישראל לא יעשו מחווה כזו.
סופו של סיפור, לפי שעה, שאלמונים ציירו צלבי קרס וניפצו מצבות בבית קברות יהודי, וממשלת ישראל צהלה ושמחה – יש אנטישמיות גם בניו זילנד.
דילמה
אנשי השמאל נמצאים בדילמה. אנחנו מתנגדים לכיבוש, לדיכוי, לגזענות, לאפרטהייד בשטחים הכבושים, אבל מתברר כי בניגוד לתחזיות שלנו, שהעמקת הכיבוש רק תגביר את פעולות ההתנגדות, מתברר כי מאז שהצבא הישראלי כבש שוב את שטחי הרשות הפלסטינית בעקבות הטבח במלון פארק בנתניה בליל הסדר ב-2002, הפיגועים בתוך ישראל הלכו והצטמצמו בצורה דרסטית.
כמעט ואין מתאבדים באוטובוסים ובבתי הקפה, ובעניין זה לא שמעתי אף טרוניה. במלים אחרות, אנו נהנים מתוצאות של מדיניות שאנו מתנגדים לה נחרצות. אנו סבורים שיש לפלסטינים זכות להתנגד לכיבוש, אבל מאוד שמחים שזה לא נעשה באוטובוסים שאנו נוסעים ובבתי קפה שאנו יושבים ובאסיפות המחאה שאנו מארגנים.
הדיכוי והכיבוש בשנתיים האחרונות הצליחו לפורר, לפחות בגדה, את תנועת ההתנגדות הפלסטינית. יש כמובן מחיר כבד שמשלמת ותשלם החברה הישראלית כתוצאה מהכיבוש האכזרי, בין השאר באלימות הקשה המכה בנו מדי יום, בסחף לעבר מדינת עולם שלישי מושחתת וטוטליטרית, אולם בכל הקשור למניעת פעולות הגרילה הפלסטינית בתחומי הקו הירוק, יש לפי שעה לכיבוש הישגים.
אמנם להערכתי אלו הישגים לטווח קצר, שרון כבר הצליח לעשות זאת פעם בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת בעזה, אבל זה חזר אלינו בשלב מאוחר יותר בעוצמה הרבה יותר גדולה. זה יקרה גם הפעם. מתי? בעתיד הלא כל כך רחוק. למי בישראל הרשמית ותומכיה יש ראש מעבר לסיפוק המיידי?
מתנתק מהשלום
חיים ברעם (חבר וידיד למען השקיפות), בעל הטור השמאלי החשוב והמרתק בשבועון הירושלמי "כל העיר", יהלום שמאלי נדיר בעיתונות הכתובה, אומר בטורו האחרון שלום לשלום, כי אין לשמאל כל השפעה על המהלכים המדיניים. המפגשים נוסח ז’נבה, "דיפלומטיה חובבנית" כהגדרתו, אינם מקדמים דבר. מדובר לדעתו במפגשים עם אישים פלסטינים, שבחלקם נמנים עם ההנהגה המושחתת של אש"ף והרשות הפלסטינית, מרביתם פרו אמריקאים, לא תואר של כבוד בפי סוציאליסט, והם מטים את השמאל לערוצים צדדיים במקום לעסוק בעיקר. והעיקר לפי ברעם, מאבק נגד הגזענות, נגד הפרת זכויות האדם משני צדי הקו הירוק ולמען שוויון כלכלי חברתי. במאבקים אלה הנשים, המזרחים, הפועלים הזרים, המיעוטים המיניים, העובדים השכירים, וכמובן הפלסטינים משני צדי הקו הירוק הם בני הברית של השמאל במאבקו.
לצערי הם לא. במאבק נגד הגזענות ובעד שוויון, השפעת השמאל לא עולה על זו שבנושא המדיני. מצב המלחמה מאפשר לשלטון הימני לשסות קבוצה נגד רעותה והגזענות פורחת. מזרחיים שונאים רוסים והשניים שונאים ערבים והשלושה שונאים את מהגרי העבודה. בתחום הפערים הכלכליים, המצב הולך ומחמיר, ובגלל השנאה והגזענות לא מתגבשת סולידריות בין הקבוצות המקופחות. השלטון מצליח להסית קבוצת עובדים אחת נגד רעותה, כפי שראינו זה עתה, כשמעסיקים יחד עם פועליהם הפגינו נגד עובדי הנמלים השובתים.
במאבק לשוויון, לנאורות ולחילוניות, מרכיבי חובה בהשקפה שמאלית, קשה לדבר על הפלסטינים כקבוצה של בני ברית. כמו עובדי אלילות אבני הכותל אצל היהודים, יש בצד השני עבודת אלילים הקשורה לאבני אל-אקצה. אפילו חברי הכנסת של חד"ש השתתפו בכנסים הדתיים "למען אל-אקצה" שארגנה התנועה האיסלאמית באצטדיון באום אל פאחם. בכך אין הם שונים מאותם חברי מרצ-יחד ששותפים לעבודה הזרה סביב הכותל. אלפי הילדים והנערים הפלסטינים מישראל שהגיעו בשבת האחרונה לפסטיבל אל-אקצה שאורגן על ידי התנועה האיסלאמית, מלמדים עד כמה קשה לדבר על סולידריות שמאלית עם רבים מאזרחי ישראל הפלסטינים. גם כאשר מדובר בקבוצת הנשים, הריבוד, הפיצול והנורמות הדתיות מקשים על גיבוש סולידריות.
אז מה נעשה? נתנתק מהכול ונהגר לארצות הים או שמא נמצא נחמה בגואה לשכוח מהצרות עם כדורי הזיה על החוף? אני מסכים עם חיים ברעם שהמצב שלנו לא טוב. אין כיום לשמאל השפעה של ממש במרבית התחומים. אולם כאן אני מגייס את הראייה ההיסטורית, שהיא ארוכת טווח ודרכה ניתן לראות את השינויים. הם לא תמיד מתרחשים בקצב של אורך חיי אדם. (לפעמים קצב האירועים מהיר יותר. ראו למשל את השלום עם מצרים. אנחנו, אנשי השמאל שתמכנו בהחזרת כל סיני למצרים ופירוק כל ההתנחלויות שם תמורת הסכם שלום, היינו במשך שנים יעד לגידופי הימין בנוסח בוגדים, הוזים, וסופו של דבר שבגין הגשים בנושא זה את כל מה שדרשנו. ראינו את השינוי מתרחש לנגד עינינו).
הפעילות שלנו כיום, גם אם היא לא מניבה תוצאות מיידיות, ולעתים נותנת תחושה של דריכה במקום ואפילו נסיגה לאחור, היא חלק מהתרחשות היסטורית שסופה להביא את השינוי, כמו טיפות המים במערות הנטיפים שיוצרות מראות מרהיבים.
המסקנה שלי: מאבק בעד שלום, והמאבק נגד הגזענות, והמאבק בעד שוויון כלכלי וחברתי, והמאבק למען שחרור האשה מכבלי השעבוד הדתי, והמאבק למען חברה אזרחית חילונית – הם מערכת רב זרועית קשורה אהדדי, ולכל קטע במאבק יש לעתים בני ברית שונים. והעיקר, לא לאבד תקווה.
קייטנה של ילדים חיילים
ביומן השבוע בטלוויזיה שודרה כתבה על קייטנת נוער המאורגנת על ידי צה"ל. ילדים משחקים בחיילים, עם נשק, עם מדים, עם "רצח בעיניים" ושאגות מטורפות. זו לא היתה כתבה עוינת כמו הכתבות על קייטנות הילדים של אש"ף או החמאס שם מראים את הקייטנים בפעילות דומה.
הקריינות העברית המלווה את הכתבה על הקייטנה הפלסטינית מספרת כמובן על הסתה, ואילו בכתבה על הקייטנה של הצבא הישראלי, הטקסט הוא ידידותי. האמת היא שבשני המקרים מדובר בשטיפת מוח מגעילה.
לאורה מילוא עושה טוב על הנשמה
בג"ץ החליט לדחות את עתירתה של לאורה מילוא בת ה-20, לפטור אותה מהשירות הצבאי מטעמי מצפון לאור סירובה להתגייס לצבא הכיבוש הישראלי. כל עוד הצבא הישראלי עוסק בדיכוי עם אחר, מצהירה לאורה, היא לא מוכנה לשאת את מדיו. כך יאה וכך נאה.
השופטת איילה פרוקצ’יה השתמשה בשפת הכיבוש שהנפיקה לה האפסנאות הצבאית כמו "סרבנות פוליטית" או "סרבנות סלקטיבית", כאילו שיש מצפון לא פוליטי כשמדובר בהתנגדות להפרות זכויות אדם. דברי פרוקצ’יה על חובתה של לאורה להתגייס על אף התנגדותה לכיבוש, דומים לדברי השופטים במחזה "עד ראייה" המוצג בקאמרי, שסברו כי על "הסרבן הסלקטיבי" פרנץ יגרשטטר, להשתתף במאמץ המלחמתי הלאומי הגרמני.
לא בג"ץ היה לנו כאן, המלה צדק עברה תהליך הזניה, אלא בג"ע, בית דין גבוה לעוול. עוד יבוא היום שפרוקצ’יה תבקש סליחה מלאורה על התקרנפותה בשירות האפרטהייד של מדינת ישראל. אם יש משמעות למושג אשת חיל, מגלמת אותו לאורה מילוא.
"שוסטרמן" הוא "כינוי הגנאי" ש"הדביק" ספירו לפוטרמן באחת מהשתלחויותיו (בנוסף ל"סטליניסט", "מהפכן" ועוד), זה האיש וזה סגנונו. (אחד מסימני ההיכר של סטליניסט, שהוא משתלח בחמת זעם על מתנגדיו משמאל אך מתרפס לפני אלו מהימין).
מה חושב משרד החוץ על ספירו לא רלוונטי לעינייננו. "מגילת העצמאות" ששטח ספירו לפנינו היא בדיוק מבית היוצר ההוא, עד 1967 שבה הוא מגלה שהתחילו "סטיות".
מי שתומך "בהקמת מדינת ישראל" צריך שיתמוך גם בטרנספר ובאפרטהייד. את הקשר הגורדי הזה ספירו לא מצליח לנתק, אלא לנכס לעצמו רק את "הטוב" שבכל העולמות.
במאבק נגד הציונות, הכיבוש, האפרטהייד והטרנספר אני אכן מעדיף להיות במחנה הפלסטיני למרות שהיו שם מנהיגים שונים, לא רק המופתי יזכר לרע.
אפשר לחשוב שכל מנהיגי ישראל מקובלים (אפילו על ספירו)
איינשטיין כתב ב-48 שהוא מעדיף להגיע להסכם על מדינה משותפת מאשר להקים מדינה יהודית.
זו אחת הסיבות שהוא סירב להצעה להיות נשיא ישראל.
"המהפכן" שוסטרמן (שהוא אחיו התאום של "מהפכן" אחר בשם פוטרמן), הפך אותי בהבל פיו למסביר של משרד החוץ. הבעייה היא שמשרד החוץ לא מסכים איתו. כאשר הייתי במסע הרצאות בארה"ב כנציג ארגוני שלום בישראל, שלחו נציגויות ישראל מכתבי אזהרה לקהילות היהודיות ולבתי כנסת בערים בהן הופעתי והינחו אותם לא לארח אותי, ולהקשות על הופעותי באמצעות נציגים שיהיו נוכחים בהרצאותי. מסתבר שמשרד החוץ יודע טוב יותר מאותו "מהפכן" מי הם יריביו.
אצל שוסטרמן-פוטרמן יש רק קצוות. או שאתה איש משרד החוץ או שאתה נגד הקמת מדינת ישראל. אני מכיר עוד מספר ואריאציות.
מכל מקום, מול שוסטרמן-פוטרמן המעדיף להיות במחנה אחד עם המופתי ששיתף פעולה עם הנאצים ועם החמאס והג’יהאד שסבורים כמוהו שלישראל אין זכות קיום, אני שמח להסתופף תחת חופתם של אישים כמו אלברט איינשטיין ומרטין לותר קינג שתמכו בהקמת מדינת ישראל אבל היתה להם ביקורת על מדיניותה.
"הקפיטליזם, מה לעשות, הוא המשטר הכלכלי-חברתי שהביא ברכה לאנושות יותר מכל משטר בהיסטוריה".
זאת אמת טריוויאלית, שאפשר לומר אותה לגבי כל המשטרים בתקופתם, שאינה מקדמת את הויכוח. השאלה היא אם במשטר הקפיטליסטי הגענו ל"קץ ההיסטוריה"?
"הקפיטליזם יוצר רווחה לרוב בני האדם והוא ייצר גם את מדינת הרווחה המבטיחה רמת מחייה מינימלית לחלשים בחברה".
אם הפסקא הנ"ל היתה נכונה אזי התשובה לשאלה הקודמת היתה אולי חיובית.
אבל, הקפיטליזם הוא שיטה כלכלית החובקת עולם ומלואו ולא רק את המדינות הקפיטליסטיות המפותחות (למעט אולי מספר קטן של מדינות שבוש רשם אותם).
להגיד שבמציאות העולמית הקפיטליזם יוצר רווחה לרוב בני האדם, זאת יותר מהגזמה פראית. לא רק שהוא יוצר רעב וסבל בפריפריה (המונה את רוב אוכלוסיית העולם) אל שגם במטרופולין הוא מקצץ באותן זכויות שהשיג עבורנו "ביסמרק" (הצחקת אותי).
"הסוציאליזם והקומוניזם יצרו בתקופתנו את חברת העבדים המודרנית"
הסוציאליזם והקומוניזם הם רעיונות שנוצרו בתקופתנו מתוך ביקורת המשטר הקיים. בברה"מ יצרו (גם) סוציאליסטים וקומוניסטים "חברת עבדים מודרנית" משום שהאמינו שכל האמצעים מקודשים כדי ליצור שם תשתית תעשייתית מודרנית. "העבדים" היו המשאב היחיד שעמד לרשותם למטרה זו בנוסף לאידיאולוגיה "סוציאליסטית". אעפ"כ התברר לאחר שחרור "העבדים" שמשטר העבדות עדיף מכמה בחינות על הקפיטליזם "המשחרר". לעבדים לפחות הובטחו חמשת ה"מימים" של ז’בוטינסקי (סוציאליסט של עבדים), מה שאין כן בקפיטליזם.
"אין סיכוי לפרוייקט החברתי ה’סוציאליסטי’ במצב שבו הקפיטליזם מאפשר חיים בכבוד לרובם המכריע של האזרחים"
"חיים בכבוד" – בבטחון כלכלי לרוב האזרחים במדינות המפותחות אינו מובטח, אם כן הוא מותנה בניצול וחיים בזבל של רוב אוכלוסיית העולם. בכך "הפרוייקט הסוציאליסטי" כלל אינו מובטח, אבל ההתנגדות לקפיטליזם כנראה תלך ותגבר.
"מדינת הרווחה המסורתית הגיעה לגבול יכולתה במדינות אירופה"
היא נוצרה משלוש סיבות עיקריות" א. המודעות הפוליטית של העובדים והתארגנותם (שלמרקס דוקא היה חלק חשוב בזה).ב. המליטריזם, הצורך של המשטר ליצור קוצנסוס לאומי כדי לגייס את מעמד הפועלים לצבא. ג. החשש האמיתי או המדומה מהקומוניזם.
שלושת הסיבות האלו לא קיימות (כמעט) יותר הארגונים של העובדים התמסדו ואפילו הסתאבו (חלקם מש"פ עם ההון). מלחמה גדולה לא רלוונטית בטוות הנראה לעין ואת המלחמות הקטנות אפשר "לנצח עם צבא קטן של שכירים, טכנולוגיה ומשתפי"ם, ו"הדיסידנטים" בברה"מ ניצחו.
לכן, למרות שהאמצעים רק גדלו (גידול עצום בתוצר) בעלי ההון כבר לא מעוניינים.
מה שנשאר זה רק "ביסמרק" אבל הוא לא יספיק.
"אני מביא עמדה שמאלית אחרת"
מזכיר לי תכנית אקטואליה בגלי צהל שאת העמדה השמאלית בויכוח המתקיים שם מייצגת אחת עירית לינור ואת העמדה הימנית מתנחל. לכל אורך התכנית מתברר שהגברת אוגפת את המתנחל מצד ימין וזה מנסה לבלום אותה דוקא מצד שמאל, מאחר שאינו מוכן להזדהות (לפחות ברבים) עם העמדות האולטרה ימניות שהיא מביעה. ציבור המאזינים נחשף בדרך זו לסיטואציה אורווליאנית שימין הוא שמאל ושמאל הוא ימין.
ומהי אותה "עמדה שמאלית אחרת" שספירו מביא?
היסוריוסופיה ציונית הלקוחה ישירות ממחלקת ההדרכה של משרד החוץ למסבירים חובבים/מתנדבים.
אלא שב-1967 חל "עיוות" אותו "עיוות" שפוסט סטליניסטים מסבירים בו את הסטליניזם: הבעיה היא לא הדעיון מלכתחילה שניתן להגשים סוציאליזם בארץ מפגרת ללא כל תשתית כלכלית וחברתית מתאימה, אלא "העיוות" שבו נעשית הגשמה זו באמצעים של טירור (אלא איך?). כך גם לגבי הציונות לא הרעיון הציוני מעיקרו (שאפשר לגבות את "השטר ההיסטרי" כביכול (מספר התפילות של החילוני ספירו) על גבם של יושבי הארץ) הוא הגורם לסכסוך אלא התנגדות הערבים להחלטת האו"ם וכו’ ועד להשוואת ההתנגדות הפלסטינית לקולוניאליזם הציוני עם המשטר הנאצי.
זאת "עמדה שמאלית" למהדרין אליבא דגדעון ספירו.
(מה שחסר לי כאן זה רק "אני הייתי עושה את זה אחרת" ממקום אחר שספירו שכח להביא לכאן)
התרגיל החשבונאי שלך נכון: בהנחה שהיו בשנת 1931 840 אלף ערבים הרי בקצב הגידול הטבעי של 2.2% נגיע ב-48′ ל-1,216,000 ערבים.
אבל יש כאן כמה שאלות:
הנתונים ל-1927 הם כדלקמן:
545,225 מוסלמים
76,839 נוצרים
147,687 יהודים
8,618 אחרים.
וכידוע, לא כל הנוצרים היו ערבים.
הנתונים של 1927 מדוייקים מאוד וכוללים רישום מפורט של לידות ופטירות לכל העדות ע"פ 5 השנים שעברו מהמפקד של 1922 ולכן ניתן לעקוב במדוייק אחרי ההתפתחות הדמוגרפית (להוציא את ההגירה הערבית ה’בלתי-חוקית’).
http://domino.un.org/UNISPAL.NSF/0/
d0523c86855faa6e052565e700693905?OpenDocument
כלומר היו אז כ-600 אלף ערבים.
איך צמח מספרם תוך 4 שנים ב-40%?
איך שנסובב את הגלגל נמצא שבתקופת המנדט מס’ הערבים שהגיעו לא"י דומה למס’ היהודים (כ-370 אלף), וכניראה אפילו גבוה יותר.
ואם נבדוק את הנתונים עוד יותר בפירוט נמצא שעיקר הגידול של האוכלוסייה הערבית היה באזורים הסמוכים לישובים היהודיים – בעיקר באזור ת"א רבתי ובאזור חיפה. לא פלא, כאן היו מרבית מקומות העבודה.
ניתוח מפורט של ההגירה הפנימית של הערבים בתוך א"י אפשר למצוא בספרה של ג’ואן פיטרס
From Time Immemorial: The Origins of the Arab-Jewish Conflict over Palestine
לא פלא שהתועמלנים הערבים וחסידיהם לא אוהבים את ספרה כי הוא מנתץ את המיתוסים שהם מטפחים עשרות בשנים.
אין לי שום דבר נגד ה’עלייה’ או ה’העפלה’ הערבית ואני מבין שאנשים מחפשים פרנסה היכן שהיא מצוייה ואפילו בגיהנום הציוני – כך למשל יש היום מאות אלפי סורים העובדים בלבנון ואלפי ירדנים ומצרים העובדים בישראל, שלא לדבר על פלסטינים.
מה שאני לא מבין הוא למה ‘עליית’ ערבים לפלסטין לצרכי פרנסה היא דבר טוב וחיובי או לפחות נייטרלי ואילו עליית יהודים לצרכי הצלה מהשמדה ורדיפות היא קולוניאליזם.
ואת זה אומרים פה אנשים המאשימים את יריביהם ב’גזענות’.
ליורם בר חיים,
המלה "סיפוק" לא מופיעה כלל ברשימתי.הנה שוב קטע ממה שכתבתי תחת הכותרת "דילמה":
"כמעט ואין מתאבדים באוטובוסים ובבתי הקפה, ובעניין זה לא שמעתי אף טרוניה. במלים אחרות, אנו נהנים מתוצאות של מדיניות שאנו מתנגדים לה נחרצות. אנו סבורים שיש לפלסטינים זכות להתנגד לכיבוש, אבל מאוד שמחים שזה לא נעשה באוטובוסים שאנו נוסעים ובבתי קפה שאנו יושבים ובאסיפות המחאה שאנו מארגנים".
הטעות שלי שלא ציינתי שיש מתי מספר, נער יספרם, כמו יורם בר חיים, שאין להם דילמות. האם מישהו ראה לאחרונה את יורם בר חיים הולך חפוי ראש על שבעירו האוטובוסים ובתי הקפה לא עפים לכל עבר באמצעות המתאבדים עם חגורות הנפץ?
מתברר כי גם יורם מעדיף להישאר בחיפה ולהינות מתוצאות מסעות הדיכוי והכיבוש הישראלי, מאשר לגלות סולידריות עם המדוכאים ולעבור לגור בשכם או בג’נין שם נהרגים בני העם הפלסטיני מידי הכובש הישראלי. את זה הוא משאיר לטלי פחימה.
אז מה, גם בר חיים מבדיל בין דם לדם? היתכן שגם בר חיים הוא גזען?
תודה לספירו על עוד מאמר נוקב.
הערה לסעיף בענין הדילמה:
כדאי לחדד את ההבחנה בין פעולות גרילה לגיטימיות לפעולות טרור.ניתן לדעתי לחלק את פעולות ההתנגדות לארבעה סוגים:
1. פעולות נגד חיילים בשטח הכבוש
2. פעולות נגד חיילים בתוך הקו הירוק
3. פעולות נגד אזרחים בשטח הכבוש
4. פעולות נגד אזרחים בתוך הקו הירוק
פעולות מהסוג הראשון הן בוודאי לגיטימיות.
פעולות מהסוג האחרון הן בוודאי פעולות טרור שיש להתנגד להן בתוקף.
הפעולות מסוג 2 ו-3 הן יותר בעייתיות.
האם מישהו יכול לתת חוות דעת (משפטית) מוסמכת?
ז"א שעד שהם לא יפסיקו לבקר ב"אל-אקצה" הם לא בעלי ברית (למלחמה נגד הכיבוש ובעד שוויון בין העמים למשל). בהפגנות שאני משתתף בהם בשטחים אני מרגיש דוקא טוב עם פלסטינים שקוראים "אללה אכבר" ורע מאוד עם ישראלים "נאורים" שצועדים שם עם הדגל של הכיבוש והאפרטהייד.
אלא שיש כאלו שלא מבדילים בין ימינם לשמאלם:
בעלי הברית של השמאל הם קודם כל המנוצלים והמדוכאים (לפני ואולי בכלל "הנאורים והחילוניים") ולא משנה אמונתם הדתית.
ההבדל בין "עובדי אלילות אבני הכותל אצל היהודים", לבין "הצד השני עבודת אלילים הקשורה לאבני אל-אקצה" היא לא באמונתם הדתית אלא בכך שהראשונים הם קלגסים והאחרונים הם הנרמסים תחת מגפיהם ונאבקים להשתחרר.
מה לעשות, יש כאלו שאת "ההבדל הקטן" הזה אינם מסוגלים לתפוס (ובכל זאת מתעקשים על נאורותם).
הטרור המאורגן הישראלי הצליח להפחית במידה רבה את פעולות ההתנגדות הפלסטיניות וספציפית את אלו המכוונות נגד אזרחים ישראלים, אבל הוא עצמו הגברה רבתי של הטרור נגד אזרחים פלסטינים.
"להביט בסיפוק" על צמצום ההרוגים הישראלים שהולך יחד עם הרג כמעט-המוני של פלסטינים זה פשוט להביל בין דם לדם, זו גזענות ותו לא.
יורם בר-חיים
קפיטליזם – סוציאליזם: למה תמיד לחפש את רבע הכוס הריקה כשיש שלושה רבעים מלאים?
בתקציב יש לא רק (מעט יחסית) ילדים מחטטים בזבל, אלא הרבה מאוד ילדים שצרכיהם באים על סיפוקם והם גדלים באושר.
ההבדל בין מדיניות ‘פיטליסטית’ ו’סוציאליסטית’ הוא בכך שהראשונה מתערבת כדי ליצור את התנאים להתפתחותה של הכלכלה החופשית אבל נמנעת בעצמה מלנהל את הכלכלה, בשעה שהאחרונה רוצה להיות בעצמה שחקן בשוק עם תוצאות עגומות בד"כ.
לכן גם במדינות ה’סוציאליסטיות’ (נתעלם לרגע מהאבסורד שבהגדרה הזאת) דוגמת דקנדינוויה, גרמניה או צרפת מפריטים כמו משוגעים ומיישמים בצורה זו או אחרת את המודל הכלכלי שפותח ע"י רייגן ותאצ’ר.
הנשק הגרעיני והאחר: האם גדעון יכחיש את העובדה שהנשק הגרעיני תרם תרומה מכרעת לשלום העולם בתקופה שלאחר מלה"ע ה-2? ושלאלמלא הנשק הזה היתה פורצת קרוב לוודאי מלחמת עולם שלישית?
ולמה הוא חושב שהנשק בידי ישראל מסכן את השלום? אולי הוא עוזר לשלום?
ה’דילמה’ של גדעון: איך מתמודדים עם ההצלחה של ממשלת שרון-מופז-לפיד להוריד באופן דראסטי את רמת הטרור הערבי ולחזק את ביטחונם האישי של אזרחי המדינה?
גדעון לפחות איננו מכחיש מציאות סדרתי כמו אחרים בשמאל.
אולי יש פיתרון צבאי לטרור? הירדנים הוכיחו זאת לפנינו: בירדן יש שקט כבר שלושים וכמה שנים אחרי ספטמבר השחור שריסק את אירגוני הטרור בירדן וגירש אותם אל מחוץ לגבולות המדינה.
לספירו
האם אתה מגויס טוטאלית לעניין הפלסטיני?
האם קראתי אצלך טרוניה על כך שההתנגדות הפלסטינית לא מבצעת מספיק פעולות?
מה האסמכתאות שלך שממשלת ישראל מעוניינת להגביר את האנטישמיות בניו זילנד? על סמך מה אתה כותב זאת?
בחייאת ספירו, תכתוב פעם משהו חיובי על ישראל. גלילי
לגלילי,
תנוח דעתך, אינני מגוייס לעניין הפלסטיני, לא טוטאלית ואפילו לא חלקית. אם אתה עוקב אחר המתפרס באתר זה, אז בוודאי ניתקלת לא אחת בביקורת חריפה נגדי מצד קיצוני הקיצונים של השמאל, שעמדותיי בנושא הפלסטיני כמו גם בענייני משטר פוליטי וסוגיות כלכליות אינם לרוחם, והם רואים בי בכלל את סוכן האימפריאליזם, הבורגנות והציונות. הם טועים בדיוק כפי שאתה טועה מהכיוון השני.
לעומת זאת אני כן מגוייס למאבק נגד משטר הכיבוש והאפרטהייד שישראל הקולוניאלית משליטה על מיליוני הפלסטינים, ושוללת מהם זכויות אדם בסיסיות.
אני תומך בזכותם של הפלסטינים בשטחים הכבושים להיות אדונים לגורלם,לקבוע את דפוסי המשטר בו הם רוצים ולנהל את מאבקיהם הפנימיים בלי הטנקים, החיילים והמטוסים הישראלים.
לא הבעתי שום אכזבה ממיעוט הפעולות של ההתנגדות הפלסטינית. לעומת זאת הבעתי סיפוק מכך שכמעט וחוסלה, לעת עתה, מכת המתאבדים באוטובוסים ובבתי קפה בתחומי הקו הירוק. סיפוק זה משולב בהתנגדות לשיטות הדיכוי הקשות שהביאו לתוצאה זמנית זו. לי יש דרך אללטרנטיבית להביא לסוף ההתאבדויות בערינו, והיא סיום הכיבוש. זו הדרך הנכונה, גם צודקת ויעילה לאין ערוך מהשימוש בטנקים וחיילי כיבוש.
איני זקוק לאסמכתות סודיות בכדי להגיע למסקנה שממשלת ישראל מעוניינת לקדם את האנטישמיות בעולם. די לקרוא עיתונים. זו שיטה בדוקה להסיט את תשומת הלב מפשעי ישראל, וגם תואם את גישתה הציונית לעודד הגירת יהודים לישראל. כך קורה שיהודים צרפתים הנופשים עתה באילת, מהווים יעד להסתערות עובדי משרד הקליטה שמשדלים אותם לעזוב את "צרפת האנטישמית" ולהגר לישראל. (חדשות ערוץ 10, או שמא 2, 10.8.2004). חוץ מזה אתה צריך להבחין בנימות אירוניות או סרקסטיות המשולבות מעת לעת בטוריי.
אתה רוצה שאכתוב משהו חיובי שנעשה בישראל. האמת שכמעט בכל רשימה שלי יש משהו חיובי, אלא שאתה לא מבחין בכך. למשל, בטורי הנוכחי אני כותב על סרבנית הכיבוש לאורה מילוא. מעלה אותה על נס וכותר לה כתרים. קיומה וקיומם של סרבנים אחרים הוא משהו מאד חיובי המתרחש בישראל. אני כותב לא אחת בחום ובתמיכה על ארגוני זכויות האדם הפועלים בישראל כמו האגודה לזכויות האזרח או עדאלה. תופעות מאד חיוביות.
הפעם גם רציתי לכתוב משהו על יופים של הואדיות בגליל, אז באה עיריית צפת ומזרימה מי ביוב ומקלקלת לי את התכנית.
ציטוט מדבריו של גדעון :
———
לא הבעתי שום אכזבה ממיעוט הפעולות של ההתנגדות הפלסטינית. לעומת זאת הבעתי סיפוק מכך שכמעט וחוסלה
———
אז היבעת סיפוק או לא ?
עכשיו כשהסכמנו על העובדות, נעבור לעיקרון. אני לא רואה שזה יעזור לאיזשהו פלסטיני אם אני איהרג בגדה על-יד הצבא הישראלי, אני מוכן להסתכן בזה במסגרת פעילות אבל זה עניין אחר.
כמו גדעון ספירו, אני יודע היטב שכל רגע נעים ובטוח בבית קפה (שאני חוה לעתים רחוקות מאד עקב מצבי הדחוק) ניתן לי באמצעות דריסת מליוני פלסטינים, זאת בדיוק הסיבה שאני לא מביע סיפוק אל צמצום פעולות ההתנגדות אלא עושה כמיטב יכלתי לפתור את לב הבעיה – הכיבוש והאפרטהייד.
וגדעון, לאור העובדה שאתה רואה אותי ואני רואה אותך באותם מקומות (פעילות נגד הכיבוש) אז לא יזיק לך לענות עניינית לביקורת במקום לשאול מי ראה אותי ואיפה. ואת טלי פחימה תשאיר בצד, עכשיו תפקידנו להיות סולידרים איתה ולא לנצל את שמה לניגוח טפשי.
הויכוח בין יורם מר חיים לגדעון ספירו על "הצלחת" ממשלת שרון בצמצום הטרור, מעוררת גיחוך, אני חייב לומר.
מתקיימים אין ספור נסיונות פיגוע כל הזמן, המוטיבציה לפיגועים לא יורדת כלל (וכך מדווחים מהצבא), מדי פעם מצליחים המפגעים לממש את זממם (להזכירכם- אשדוד, התנחלויות), אז על איזו "הצלחה" בדיוק מדובר פה? יש פה בעיקר מודיעין טוב שמצליח לסכל פיגועים שיצאו לדרך, ועל כך הברכה. מעבר לכך, מדיניות ממשלת שרון, לא רק שהיא שופכת את דמם של הפלשתינים בסיטונאות, היא גם מעוררת שנאה אדירה כלפי ישראל. והשנאה הזו מנסה ותמשיך לנסות להרוג בנו.
לבר חיים,
כאמור בתגובתי הקודמת לבר חיים, המלה
"סיפוק" אינה כלולה בטורי. לעומת זאת היא כן מופיעה בתגובתי לגלילי. מה עושה בר חיים? כמנהג הסטליניסטים, הוא מצטט אותי באופן מקוטע במטרה לסלף את משמעות המשפט, וכך הוא יוכל להאשים אותי בגזענות.
בר חיים מצטט אותי כך:"לא הבעתי שום אכזבה ממיעוט הפעולות של ההתנגדות הפלסטינית. לעומת זאת הבעתי סיפוק מכך שכמעט וחוסלה"…(וכאן קוטע בר חיים את המשפט בשרירות). הנה ההמשך: …"לעת עתה, מכת המתאבדים באוטובוסים ובבתי קפה בתחומי הקו הירוק. סיפוק זה משולב בהתנגדות לשיטות הדיכוי הקשות שהביאו לתוצאה זמנית זו. לי יש דרך אלטרנטיבית להביא לסוף ההתאבדויות בערינו, והיא סיום הכיבוש. זו הדרך הנכונה, גם צודקת ויעילה לאין ערוך מהשימוש בטנקים וחיילי כיבוש". המשמעות עתה שונה לחלוטין מזו שניסה ליחס לי בר חיים.
דומה כי בר חיים לוקה באותה תסמונת שאיפיינה בשעתו את יחסם של הקומוניסטים לברית המועצות. כל מלת ביקורת מצד מאן דהוא, והוא הושלך מיד ל"מקהלת היללות האנטי סובייטית".
מלת ביקורת כלפי פלסטינים, וכבר מאשים בר חיים את המבקר "בגזענות". לדידו אין אפשרות שישראלי יכול להיות גם נגד הכיבוש והגזענות של ישראל וגם נגד השחיתות ברשות הפלסטינית והגזענות בחברה הפלסטינית.
כי זאת לדעת, בחברה הפלסטינית יש גילויי גזענות לא פחות בוטים מאשר בישראלית. אני מציע לבר חיים ללכת לשכונת הצוענים בעיר העתיקה, ושערותיו תסמורנה מהמידע שיקבל על היחס הגזעני של החברה הפלסטינית כלפיהם.
אבל לא רק כלפי הצוענים. מכר שלי, פלסטיני שחור, שישב 17 שנה בבית סוהר ישראלי כאיש ההתנגדות הפלסטינית, למד עם שיחרורו, כי הוא לא טוב מספיק לנישואין עם פלסטיניות שאינן מרקע אפריקני. הוא סיפר לי עד כמה הדבר פגע בו. לבסוף, איזו אירוניה, הוא התחתן עם פלסטינית שחורה ישראלית.
מותר לכל אחד לבקר גזענות בכל מקום בעולם, ובלבד שיבוא בידיים נקיות, כלומר, הוא נאבק גם נגד הגזענות במדינה בה הוא אזרח.
מה עניין הגזענות בקרב פלסטינים לויכוח ?
הויכוח היה על נושא אחד פשוט – מה משמעותו של סיפוק על כך שנהרגים פחות ישראלים והרבה יותר פלסטינים.
אידאליסט מוחלט יגיד "אני שמח שנהרגים פחות ישראלים בלי קשר למדיניות שגרמה לזה", אבל זה מגוחך, אנחנו דנים במצב מסוים, שבו יש הרבה יותר הרג של פלסטינים מיפגועי טרור ישראלים ולזמן קצר (כך זה נראה) פחות הרוגים ישראלים. אלו לא שני מצבים המתקיימים במקביל, זה אותו מצב, יש הרוגים לא פחות מאשר קודם (אולי יותר) והם כמעט כולם פלסטינים, למה מישהו אמור לחוש סיפוק מול המצב הזה ?
בקשר לציטוט הקטוע, הוא נקטע במקרה, דווקא התכוונתי להביא את כל המשפט.
ואם כבר סוטים מהויכוח המקורי אל "סטליניסטים" (מה שלא הייתי אף פעם) ו"גזענות פלסטינית" אז כן, מי שארוצה לבקר גזענות צריך לבוא בידיים נקיות, להפסיק להתנגד לזכות השיבה זו התחלה טובה של ידיים נקיות.
אני לא מצטלב, אני בסך הכל מנסה שהויכוח יהיה ענייני.
לגדעון, תוגבתך האחורנה היתה אכן עניינית, בכך לא נוצרה שום הסכמה אבל עדיף להתווכח ברצינות מאשר לספק הופעת גלדיאטורים להמון הגזעני הגאה.
לענין "הסיפוק", הבה נסכם זאת כך, שאני שותף ליורם בר חיים באשר "לחוסר סיפוק" (בלשון המעטה) שהוא חש כלפי ההרג המתמשך של פלסטינים על ידי צבא הכיבוש הישראלי, והוא לא שותף לי באשר ל"סיפוק" שאני חש מכך שאנחנו, ילדינו, משפחתנו וילדינו לא מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה.
בכל הקשור ל"זכות השיבה", אין כל קשר בין גזענות לבין תמיכה או התנגדות לזכות זו.
אני מתנגד לזכות השיבה על פי פרשנות בר חיים, החמאס, הג’יהאד (ואם נסמוך על אנדרה דרזנין, מדובר גם בראשי אש"פ והרשות הפלסטינית) לפיה, יש זכות למיליוני פלסטינים (עד איזה דור?) לחזור למדינת ישראל בתחומי הקו הירוק (והמהדרין יוסיפו, לבתים, לאדמות, לבוסתנים ולאדמות שהחזיקו בעבר).
המחלוקת שלי עם בר חיים ואחרים מתועדת באתר זה ובאחרים ולא אחזור על כל הנימוקים, ואסתפק בשורה האחרונה: לדעתי, מימוש זכות השיבה של מיליוני פליטים פלסטינים לעת הזאת ובעתיד הנראה לעין לתחומי מדינת ישראל, לא זו בלבד שלא תפתור את הבעייה אלא תצית תבערה גדולה.
אני גם מתנגד להגדרת מדינת ישראל כ"יהודית" כאמור בחוק היסוד, ותומך בהגדרתה כמדינת כל אזרחיה. כמו כן נתונה תמיכתי לביטול חוק השבות והמרתו בחוק הגירה אוניברסלי.
כמובן שאני שותף לתקווה שמדינות המזרח התיכון הגובלות עם ישראל, כמו גם ישראל עצמה, יעברו תהליך של טרנספורמציה ויקימו משטרים דמוקרטיים שיתאפיינו בעקירת השחיתות, ברב מפלגתיות, בבחירות חופשיות, בשוויון בין כל האזרחים, בהפרדת הדת מהמדינה, בעיתונות חופשית, בשיחרור האשה מכבלי הדת ושלטון הגבר, בצדק חברתי ועוד עקרונות נאים כאלה, שיאפשרו, עם הבשלת התנאים, הקמת קהילה מזרח תיכונית רב לאומית דמוקרטית וסובלנית.
זאת ועוד,
בדרך חשיבתו של גדעון ספירו אין אבחנות קונקרטיות ואין מבט פרספקטיבי. ולכן גם הישראלים גזענים וגם הפלסטינים, גם המוסלמים עובדי אבנים וגם המתנחלים, גם סדאם פושע וגם בוש, הכל לכאורה נכון אך זו השקפה חד ממדית שלא ניתן להסיק ממנה שום מסקנות מוסריות או פוליטיות אלא מסקנה אחת שספירו הוא "צדיק".
אני מכיר טוב מבית סבא את התפילות של בית הכנסת בנוסח שנאמרו בעיירות פולין. יש בהן מידה לא מעטה של גזענות אך מהמנגינה שבה הן נאמרות (ואין הכוונה רק למוזיקה) אין שמץ של אידיאולוגיה גזענית אלא קינה ובקשת רחמים. לא כך באותן תפילות הנאמרות בישראל הציונית של הכיבוש וההתנחלות, בסגנון הציונות הדתית המתנחלת. כאן הן הפכו לאידיאולוגיה גזענית המכשירה את "הלבבות" לג’נוסייד ממש.
אבחנות כאלו "דקות" מדי עבור ספירו. לכן אצלו הגזענות שבגללה לפלסטיני שחור קשה למצוא כלה "לבנה" (או שלמזרחי קשה להתחתן בחברה החרדית האשכנזית) שווה לגזענות המובילה לאפרטהייד ולטרנספר.
ולבר חיים: חבל להצטלב לפני ספירו ולהשבע שאין לך אחות נראה שבכך אתה גורם לו תענוג שלא מגיע לו. הגידוף "םטליניסט" לכל מתנגדיו רק מעידה עליו עצמו.
קראתי בחיוך את הוכוח בין ספירו השמאלן ויורם בר חיים היהודי הערבי ולא כל כך הבנתי את הפלפולים שבסיפוקים.
אין ספק שהצלחות צה"ל בחודשים האחרונים הורידו את מספר ההרוגים בשני הצדדים !
בתקופות לא רחוקות כנפגעו עשרות יהודים נהרגו גם עשרות רבות של פלסטינאים.
צה"ל הוא צבא מציל חיים.
"לציוני – האמת שצה"ל מעולם לא הציל חיים. להפך. צה"ל מעולם לא סיפק הגנה, מעולם לא הביא ביטחון. מיום הקמתו הוא רק מביא פחד, איימה, אלימות ומוות לכל תושבי האזור. יום אחד של ביטחון לא הביא צבא זה."
למיטב ידיעתי צה"ל לא היה קיים בשנת 1921 , 1929, 1936-9. צה"ל גם לא פלש למצרים, סוריה , לבנון ועבר הירדן.
"הוא האחראי לכל ההסלמה בקונפליקט בין תנועת ההתנחלות הציונית לעם שגר פה כ-1,000 שנה קודם לכן."
ארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי. תמיד חיו פה יהודים גם אחרי הקולוניאליזם האיסלמי שהחל במאה השביעית לספירה
"ללא השימוש במכשיר האלימות, היה קל יותר להשיג פשרה בסכסוך הזה. ללא הצבא שכל שפתו היא כוח ואלימות, היתה נמנעת ההקצנה משני הצדדים".
הקם להרגך השכם להרגו !
לציוני – האמת שצה"ל מעולם לא הציל חיים. להפך. צה"ל מעולם לא סיפק הגנה, מעולם לא הביא ביטחון. מיום הקמתו הוא רק מביא פחד, איימה, אלימות ומוות לכל תושבי האזור. יום אחד של ביטחון לא הביא צבא זה. הוא האחראי לכל ההסלמה בקונפליקט בין תנועת ההתנחלות הציונית לעם שגר פה כ-1,000 שנה קודם לכן. ללא השימוש במכשיר האלימות, היה קל יותר להשיג פשרה בסכסוך הזה. ללא הצבא שכל שפתו היא כוח ואלימות, היתה נמנעת ההקצנה משני הצדדים. ואל תבלבל את המוח שהם התחילו. לפלסטינים מעולם לא היה צבא. צה"ל הוא היום ארגון הטרור הגדול והחזק בעולם, ההורג כל יום, אני מדגיש, כל יום, אזרחים חפים מפשע – ילדים, נשים, זקנים וטף. צה"ל הוא ארגון הטרור שמשתמש במטוסים הטסים כפליים ממהירות הקול ומחירם 30 מיליון דולר בכדי "להטמין" את פצצותיו – טילים מתוחכמים שעלותם 50 אלף דולר. זהו ארגון טרור שנע בטנקים משוריינים, וזורע מוות, הרס ובהלה בקרב מיליוני אזרחים שכל התנגדותם נעשית בקלצ’ניקובים, אבנים ובקבוקים. בנוסף, צה"ל הוא האחראי הבלעדי למותם של עשרות אלפי צעירים ישראלים ולפציעתם ונכותם של יותר מ-100 אלף איש.
"לדוד מזמור" קראתי ולא האמנתי:
"למה תמיד לחפש את רבע הכוס הריקה כשיש שלושה רבעים מלאים?
בתקציב יש לא רק (מעט יחסית) ילדים מחטטים בזבל, אלא הרבה מאוד ילדים שצרכיהם באים על סיפוקם והם גדלים באושר".
אני לא יודע אם דוד הוא אדם מאושר, לבטח הוא אטום וכך צריכים להיות גם הילדים שבכוס המלאה, על מנת שיהיו "מאושרים" כשעל ידם ילדים המחטטים בזבל.
אבל בכך לא די:
"ההבדל בין מדיניות ‘פיטליסטית’ ו’סוציאליסטית’ הוא בכך שהראשונה מתערבת כדי ליצור את התנאים להתפתחותה של הכלכלה החופשית"
ומהי אותה מדיניות האמורה ליצור את "התנאים
להתפתחותה של הכלכלה החופשית"?
קודם כל לזרוק לזבל את אותם ילדים שהוריהם אינם מייצרים רווחים עבור בעלי ההון. אבל בכך לא די: אלו שבכוס הריקה אמורים תמיד להוות איום על אלו שעדיין "מאושרים". זה המתכון לאחד "התנאים" הנ"ל. בטחון כלכלי וחברתי של העובדים הוא מתכון רע ל"יעילות", כלומר לאפשרות האופטימליזציה של הניצול. עובד כשהוא מאורגן, שיש לו קביעות בעבודה ומסוגל להגן על שכרו, רע מאוד "להתפתחותה של הכלכלה החופשית". לכן צריך להפריט הכל "כמו משוגעים" כדי ש"הכוס ההיא" (הריקה) תאיים תמיד על העובדים.
באשר ל"מדינות הסוציאליסטיות" של מערב אירופה, ה"מיישמים בצורה זו או אחרת את המודל הכלכלי שפותח ע"י רייגן ותאצ’ר",
אלו נשלטים ע"י בעלי ההון, ממש כמו בארה"ב ובישראל, אלא שנוצרו להם התנאים לממש את מלוא כוחם.
(מה הקשר בין קריסת ברה"מ לכך? חידה לדוד)
"בכל הקשור ל"זכות השיבה", אין כל קשר בין גזענות לבין תמיכה או התנגדות לזכות זו".
"לדעתי, מימוש זכות השיבה של מיליוני פליטים פלסטינים לעת הזאת ובעתיד הנראה לעין לתחומי מדינת ישראל, לא זו בלבד שלא תפתור את הבעייה אלא תצית תבערה גדולה".
כלומד, "הם" צריכים לשלם את המחיר כדי שלא תוצת "תבערה גדולה", לא חו"ח אנחנו נלך לשבת במקומם במחנות הפליטים כדי שלא תוצת "תבערה גדולה". לפי אותו הגיון (לא חו"ח גזעני) "הם" שצריכים לשלם את המחיר כדי שלא יתפוצצו אוטובוסים… גדר והרג יומיומי ולא "אנחנו" האחראים לטרנספר ולכיבוש. (עמדה שלא קשורה לגזענות כלל, שלא כמו הדחייה של פלסטיני שחור להנשא ללבנה)
‘זינגר’ זה מזמר, לא?
אבל נעזוב את הבדיחות כי מדובר בדברים רציניים.
הקפיטליזם, מה לעשות, הוא המשטר הכלכלי-חברתי שהביא ברכה לאנושות יותר מכל משטר בהיסטוריה.
הקפיטליזם יוצר רווחה לרוב בני האדם והוא ייצר גם את מדינת הרווחה המבטיחה רמת מחייה מינימלית לחלשים בחברה.
מדינת הרווחה המודרנית, למי שלא יודע, איננה המצאה סוציאליסטית, אלא דווקא שמרנית-נוצרית שהתקבלה ע"י הסוציאל-דמוקרטים אחרי שהם נטשו את הזיות המהפיכה של מארקס.
חוקי הביטוח החברתי הראשונים נחקקו בגרמניה של ביסמארק ומשם התפשטו למקומות אחרים.
הסוציאליזם והקומוניזם יצרו בתקופתנו את חברת העבדים המודרנית, כפי שקרל קאוטסקי (שהוכפש ע"י לנין כ’בוגד’) כתב כבר בשלב מוקדם למדי לאחר כינון השלטון הסובייטי ומשטר הטרור שלו.
חברת העבדים ששקעה עם שקיעת העולם העתיק, לא יכלה להתקיים בעולם המודרני עם הטכנולוגיה שלו וקרסה – כפי שצפו הדיסידנטים בבריה"מ ובגרורותיה עוד בשנות ה-,70 כשקשקשנים שמאלניים במערב עוד ליהגו על ‘מהפיכה’ ועל ‘התחדשות הסוציאליזם’.
אין סיכוי לפרוייקט החברתי ה’סוציאליסטי’ במצב שבו הקפיטליזם מאפשר חיים בכבוד לרובם המכריע של האזרחים ומה שנותר לפתור הוא בעיית המיעוט החלש הנותר מחוץ למעגל התעסוקה והעסקים.
מדינת הרווחה המסורתית הגיעה לגבול יכולתה במדינות אירופה והיא זקוקה לרפורמה כדי להבטיח צמיחה יציבה ובלתי גרעונית שתיצור מקומות עבודה ואת העושר החברתי הנחוץ לפיתרון הבעיות החברתיות.
לפי גדעון ספירו :
מאות אלפי יהודים אירופים הופכים לציונים, מהגרים לפה, יוצרים עימות עם התושבים המקומיים ומגרשים את רובם – זה בסדר.
שיבת התושבים לארצם עלולה ליצור תבערה וזה לא בסדר.
מכאן נובע ש :
לציונים היתה זכות להגר לפלסטין, להשתלט עליה ולהצית בה תבערה של עימות הנמשך כבר מאה שנה. לעומתם, לפליטים הפלסטינים אין זכות לחיות בארצם כי זה עלול להצית תבערה.
זו גזענות.
יורם בר-חיים
לא ברור לי כיצד אדם כמו גדעון ספירו יכול מצד אחד להביע עמדות מאד אמיצות כלפי הכיבוש והאינתיפאדה אך מצד שני להביע עמדות שמרניות ומיתולוגיות בכל הנוגע למהות הסכסוך, זכות השיבה הפלסטינית והקולוניאליזם הציוני בכלל.
ספירו רואה את הציונות כתנועת שחרור לאומית. ואני חשבתי עד לרגע זה שתנועות שחרור לאומיות הם תנועות של תושבים ילידים שנאבקים נגד כיבוש זר של ארצם. לא ברור לי כיצד תנועה של מהגרים אירופאים שביקשו לכבוש לעצמם ארץ בכוח תוך נישול התושבים הילידים ודחיקתם מארצם יכולה להחשב כתנועת שחרור.
אני לא מקבל את המיתוס שהציונות המציאה שכאילו יש קשר הסטורי או אתני בין הפזורה היהודית בעולם לפלסטין. זה נכון שישוב יהודי תמיד התקיים בפלסטין, אבל את שרידיו של הישוב הזה ניתן למצוא דווקא במשפחות פלסטיניות בגליל ובדרום הר חברון. אין כאן "שיבה" של אנשים למולדתם כי אם פלישה של אנשים לארץ זרה. זהו קולוניאליזם אירופאי קלאסי בדיוק כמו התיישבות של אירופאים לא-יהודים בארצות אסיה ואפריקה אבל בהבדל חשוב אחד:
בעוד שתנועות התיישבות אחרות של אירופאים בעולם השלישי לא ביקשו לגרש את התושבים הילידים כי אם רק לנצל אותם מבחינה כלכלית (כעבדים או כעובדים זולים), הרי שהציונות ביקשה כבר מראשית דרכה "לפנות מקום" להתיישבות יהודית באמצעות גירוש האוכלוסיה הילידית. ועל כך יעידו דבריהם של הרצל ואבות הציונות בזכות ה"טרנספר". מי שקורא את ספריו של בני מוריס לא יכול לפספס את זה.
וגם אם נניח שהיהודים באמת "שבים" למולדתם, אם מותר למישהו "לשוב" למולדתו אחרי 2000 שנה אז למה למישהו אחר (שצבע עורו קצת שונה) אסור לשוב למולדתו אחרי 50 שנה ?
רוב היהודים שהיגרו לכאן במה שמכונים העליה הראשונה והשניה (כלומר תחת שלטון האימפריה העת’מאנית), עשו זאת בצורה בלתי חוקית. כלומר, הגיעו כתיירים או עולי רגל עם אשרות זמניות, ונשארו כאן בניגוד לחוק לאחר שתמה תוקף האשרה שלהם. הם היו מוגנים מגירוש בגלל הסכמי החסות (הקפיטולציות) שהעניקו להם מעצמות אירופה, בהיותם אזרחים אירופאים. חלק מהם הצליחו לשחד את הפקידים התורכים ובכך "הלבינו" את עצמם. זו לא הגירה זו הסתננות בלתי-חוקית בעליל.
תחת שלטון הכיבוש הבריטי (ולאחר הצהרת בלפור השערוריתית) היהודים כבר היגרו לפלסטין בצורה "חוקית" על פי דין הכובשים, אך גם היהודים שהיגרו לגדה המערבית אחרי 1967 תחת הכיבוש הישראלי עשו זאת בצורה "חוקית" דומה. יסביר לי ספירו היכן ההבדל העקרוני בין השניים. האם ההבדל הוא רק בעמדתה של הקהיליה הבינלאומית, או שיש כאן הבדל מהותי ומוסרי? יסביר לי ספירו מדוע לפלסטינים בגדה המערבית יש זכות להאבק נגד הכיבוש הישראלי ומתנחליו, ולפלסטינים בפלסטין של תחילת שנות העשרים לא היתה זכות דומה להאבק בכיבוש הבריטי ובמתנחליו.
החלטת האו"ם ב-1947 היתה שערוריתית מכל בחינה שהיא ולכן התנגדות הפלסטינים היתה נכונה וצודקת. לא היתה להם שום סיבה להסכים לחלוק את ארצם עם קבוצה של מתנחלים שהגיעו ב-20-30 השנים האחרונות. ולמה הדבר דומה? נניח שמחר ישראל מסתלקת מהגדה המערבית והאו"ם מחליט לחלק את הגדה לשתי מדינות: מדינה פלסטינית ומדינה יהודית עבור המתנחלים. האם הפלסטינים צריכים להסכים לזה ? ואם הם לא יסכימו ויפתחו באינתיפאדה (כמו שעשו ב-48) האם גם אז יאשים אותם ספירו במר גורלם ?
צריך לזכור שב-1948 היהודים בפלסטין היו מיעוט. הקמת מדינה יהודית על 78% משטח פלסטין בוצעה נגד רצון רוב האוכלוסיה. האם זו דמוקרטיה ? לא, זה קולוניאליזם.
מלחמת 1948 היא אולי מלחמת עצמאות עבור המתיישבים הלבנים. עבור הילידים זו מלחמת כיבוש וגירוש. אני כאיש שמאל, בניגוד לספירו , מזדהה עם הילידים.
את הכיבוש של 1967 צריך לראות כשלב ב’ של הקולוניאליזם הגזעני הציוני ולא כאיזה "עיוות" של הציונות הטהורה והנקיה. למרות שצריך קודם כל להאבק נגד הכיבוש בשטחי 67, שהוא כיבוש אלים ואכזרי במיוחד, מהות הסכסוך היתה ונשארה זכות השיבה, ולא יהא פתרון לסכסוך ללא יישום מלא של זכות זו כלומר שיבה מלאה של *כל* הפליטים לתחומי הקו הירוק. ומי שמתכחש לזכות השיבה הוא בעצם גזען. אין לזה הסבר אחר.
שוסטרמן שופע סיסמאות כמו שמאליות אולם נימוקיו אינם מתמודדים עם היריב, כי הוא נעול במרחב האטום של קלישאות "מהפכניות". למען אותם קוראים, שסבורים בטעות כי כל איש שמאל תומך אוטומטית בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לפי גרסת שוסטרמן וחבריו, אני מביא עמדה שמאלית אחרת, שאלו יסודותיה בתמצית:
1) יש קשר היסטורי מוכח בין העם היהודי לארץ ישראל.ישוב יהודי תמיד התקיים בה לאורך ההיסטוריה.
2) חלק נכבד מהישוב הערבי בפלשתינה-פלסטין מורכב מגלי הגירה של ערבים מהארצות השכנות, מה שכמובן לא גורע מהזכויות שקנו להם בחלוף השנים. במקביל להגירה הערבית התקיימה הגירה היהודית לפלשתינה, הן בתקופת האימפריה העותומאנית ולאחר מכן לפלשתינה א"י בתקופת הכיבוש הבריטי, ואין לראותה כפלישה שנועדה לגרש את מי שחיו כאן.
3) התנועה הציונית במצבה ההיולי אינה תנועה קולוניאלית בנוסח ארצות קולוניאליות שבאו לכבוש ולנצל כלכלית ארצות מעבר לים, אלא תנועה שעונה על מרכיבים רבים המגדירים תנועת שחרור לאומית. במסגרת זו ההגירה היהודית לארץ ישראל היתה חלק מרנסנס לאומי, תרבותי ורוחני.
4) העימות שהתרחש כאן בין הישוב היהודי לפלסטיני בתקופת המנדט הבריטי היה בעל אופי של מאבק לאומי בין שתי תנועות לאומיות.
5) החלטת החלוקה של האו"ם בשנת 1947 היתה בעיקרה נכונה וצודקת וביטאה הכרה של הקהילה הבינלאומית בתנועה הלאומית היהודית ובקשר שלה לארץ ישראל.
6) אין ספק שמאות אלפי פליטים יהודים ניצולי השואה שחיו במחנות פליטים באירופה מבלי שאיש היה מוכן לקלטם, והעובדה שההנהגה הלאומית הפלסטינית במלחמת העולם השנייה שיתפה פעולה עם הנאצים, שיחקו אף הם תפקיד בהכרעה באו"ם.
7) ההתנגדות הפלסטינית המזוינת ופלישת ארצות ערב לישראל במלחמת העצמאות נועדו למנוע את הקמת המדינה ולסכל את החלטת האו"ם. אילו הצליחו, גורלו של הישוב היהודי היה רע ומר. הערבים הפסידו במלחמה ולכן הם נושאים לפחות חלק מהאשמה ביצירת בעיית הפליטים.
8) מלחמת העצמאות ב-1948 היתה מלחמה נגד משטרים ימניים, טוטאליטריים, דכאניים ומושחתים שנתמכו על ידי האימפריאליזם האנגלי והצרפתי. זו היתה מלחמה בעלת אופי אנטי אימפריאליסטי מובהק.
9) אין מלחמות סטריליות. ב-1948 ביצעה ישראל, כצד המנצח, גרוש מסיבי של האוכלוסייה הפלסטינית. ישראל ביצעה פשעי מלחמה ב-1948 אבל יש לראותם באור דומה לפשעי המלחמה של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. המטרה,מימוש החלטת האו"ם, היתה צודקת על אף הפשעים. לכן מכירה היום הקהילה הבינלאומית, כולל ארצות ערב והרשות הפלסטינית בגבולות שעוצבו במלחמת העצמאות, הם גבולות הקו הירוק.
10) בעיית הפליטים הפלסטינים דומה במהותה לבעיית הפליטים הגרמניים מחבל הסודטים. ההבדל הוא שגרמניה הסכימה לקלוט את הפליטים ולשקמם, וארצות ערב השאירו אותם במחנות כבני אדם חסרי זכויות אזרח ואדם.
11) עם הקמת מדינת ישראל סיימה למעשה התנועה הציונית את תפקידה כתנועת שחרור לאומית והיא נהפכה לזרוע של ממשלת ישראל.
12) לאחר מלחמת יוני 1967, קיבלה מדינת ישראל ועימה התנועה הציונית אופי קולוניאליסטי גזעני בעל סימני היכר לאומניים ודתיים משיחיים. הצינות או ישראל (כאמור הינו הך) סורסה ועוותה עד לכדי בת ברית של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.
13) ישראל הפכה למדינה הנשלטת במידה רבה על ידי הצבא והשירותים החשאיים. הסירוס והעיוות שהתרחשו מאז בישראל מאז יוני 1967 מזכירים את העיוותים שהתרחשו בברית המועצות שהביאו לבסוף לקריסתה, וסכנה דומה נשקפת לישראל אם תמשיך להיות מדינת קסרקטין צבאי.
14) כל איש שמאל דמוקרט שזכויות אדם ושוויון ערך אדם מהווים חלק מהשקפת עולמו ילחם בישראל הכובשת ובערכיה הגזעניים מאבק חורמה עש שתסיג כוחותיה מהשטחים הכבושים ותפרק את מצודות האפרטהייד, ההתנחלויות.
15) פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים יתרחש במסגרת הסכם שלום שבמסגרתו תתרום גם ישראל את תרומתה (פיצויים לרכוש, סיוע ליישובם במדינה הפלסטינית ובארצות אחרות).
16) כמי שעוקב אחר פרסומי המתנחלים אני סבור ששוסטרמן מגזים כאשר הוא קובע כי המתנחלים "מכשירים את הלבבות" לג’נוסייד. הם מסתפקים בטרנספר. זה די והותר גרוע, לא צריך להוסיף. סכנת ג’נוסייד דווקא נשקפת לשחורים בסודן מידי ממשלת סודן, אבל לצערי מדינות הליגה הערבית, כולל הרשות הפלסטינית, עושים מאמצים למנוע סנקציות על סודן במקום להתייצב נגדה למען מיליון הפליטים שנעקרו ממקומם ועומדים בפני סכנת השמדה. זה כמובן לא מזיז לשוסטרמן. מה אכפת לו שערבים רוצחים שחורים? הוא לא גזען.
מקריאת תגובותיך אתה מצטייר כמי שבאמת נלחם בלב ונפש למען העניין הפלסטיני, עד חורמה ממש, בלי לעשות לציונים שום הנחות.
ככה אני מבין גם את הסיפא שלך:
>>במאבק נגד הציונות, הכיבוש, האפרטהייד והטרנספר אני אכן מעדיף להיות במחנה הפלסטיני למרות שהיו שם מנהיגים שונים, לא רק המופתי יזכר לרע.<< רק לא ברור לי איך אתה נמצא ‘במחנה הפלסטיני’ כשאתה חי כיהודי במדינת ישראל ונהנה מכל הפריווילגיות שהציונות ומשטר האפרטהייד מעניקים לך כמי ששייך לעם הכובש, המנצל והמדכא. האם אתה נמצא ‘במחנה הפלסיני’ רק באופן וירטואלי? או אולי אתה פועל כשלוחה וכסוכנות של הפלסטינים במחנה האוייב? אני חושב שמן הראוי היה שתצטרף למחנה הפלסטיני באופן פיזי ממש – כמו רות המואביה שנטשה את עמה ואת בית אביה ואמרה לנעמי: עמך עמי ואלוהיך אלוהי. זה יבהיר את תמונת המצב לכל הצדדים.
באשר לאיינשטיין: ראוי לא להטעות. אלברט איינשטיין היה הומניסט אבל לא דוגמטיקן.
הוא היה פצפיסט, אבל לאחר עליית היטלר לשלטון הבין כי אי אפשר יהיה להביסו אלא באמצעות מלחמה ועל כן תמך במאמץ המלחמתי. הוא היה מיוזמי פצצת האטום אולם לאחר הירושימה ונגסקי נימנה עם מתנגדי הנשק הגרעיני. הוא היה יהודי ואוניברסליסט. כאשר ראה כי הקמת מדינה יהודית ערבית משותפת אינה אפשרית, תמת ב-1948 בהקמת מדינת ישראל ("ציוני דרך" של איינשטיין באתר מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד בירושלים).
בצוואתו משנת 1950, הורה להעביר את ארכיונו ואת כל זכויותיו הספרותיות והקנייניות לאוניברסיטה העברית בירושלים, ביודעו כי מדובר באוניברסיטה ציונית הפועלת במדינה ציונית.
כאשר בן גוריון הציע לאיינשטיין את משרת נשיא מדינת ישראל הוא הגיב: "אני נרגש מההצעה אך איני מתאים לתפקיד". אף מלה של הסתייגות ממדינת ישראל היהודית.
מותר לחלוק על איינשטיין היהודי, הציוני, ההומניסט, הפצפיסט, הדמוקרט והסוציאליסט, אבל לא לסלפו.
לפוטרמן: (אם שוסטרמן הוא כינוי גנאי, אני חוזר בי. אם "מהפכן" הוא תואר מכפיש, אני חוזר בי): אם אני כותב כי לאחר מלחמת יוני 1967 חל עיוות וסירוס במדינת ישראל, אין פירוש הדבר כי לפני כן היא היתה נופת צופים. היה גם היה מה לבקר. אולם לדעתי עם תחילת הכיבוש ב-12 ליוני 1967 עברה מדינת ישראל תהליל של סירוס ועיוות, כה משמעותי, כה מהותי, שמהווה עליית מדרגה המסכנת את קיומה. מדינת ישראל קולוניאליסטית, המדכאת זכויות אדם ומשעבדת את עצמה לצבא, לחימוש ולמנגנוני הדיכוי השונים, היא בתהליך שסופו עלול להיות התפרקות, בדומה למה שהתרחש בבריה"מ.
אני חולק על פוטרמן כי ברית המועצות התפרקה בגלל הנסיון "לבנות סוציאליזם בארץ אחת בלי תשתית כלכלית מתאימה". ברית המועצות התפוקקה, על אף הישגיה הכלכלים המרשימים, בגלל שהוקם בה משטר עריץ, אכזרי, רצחני ופושע שדיכא את החרות והדמוקרטיה, מדינת קסרקטין ששועבדה לצרכי החימוש הצבאי. משטר כזה זמנו קצוב וסופו להעלם.
צ’כוסלוסבקיה היתה מדינה עם תשתית כלכלית מאד מפותחת כאשר הקומוניסטים השתלטו עליה, אבל סופו של המשטר היה דומה לזה שבברית המועצות, משום שגם שם הוקמה עריצות שדיכאה את החופש ושמה דגש על צרכי הצבא וחימושו ועל מנגנוני הדיכוי.
אותו גורל היה גם לדיקטטורות של הימין. להיטלר, למוסוליני, לפרנקו, לפינושה, היו הישגים כלכליים, אבל המשטרים התמוטטו בסופו של דבר משום שבנו מנגנוני צבא ודיכוי ענקיים ורמסו את רוח חופש האדם.
אינני מסכים עם דברי פוטרמן כי מי שתומך בהקמת מדינת ישראל "צריך שיתמוך בטרנספר ובאפרטהייד". מדוע "צריך"? משום שזה מתאים לתאוריות האנטי ציוניות שפוטרמן בנה בעמל כה רב? המדינות שתמכו באו"ם ב-1947 בעד הקמת מדינת ישראל לא תמכו בטרנספר ובאפרטהייד. 150 המדינות שתומכות כיום בקיומה של מדינת ישראל לא תומכות בטרנספר ובאפרטהייד. גם אנוכי עבדכם, עם מאות אלפי ישראלים, שתומכים בקיומה של מדינת ישראל מתנגדים נחרצות לטרנספר ואפרטהייד.
האמת מצוייה בקוטב הנגדי של פוטרמן. מי שתומך בהמשך קיומה של מדינת ישראל "צריך" (עם דגש משולש מתחת למלה) להתנגד בכל ישותו לטרנספר ולאפרטהייד, כי אלה יביאו לכליונה.
דוד יקירי,
מדוע בכל פעם ש"מגרדים" קצת ליברל ציוני מתגלה טרנספריסט (חבל, קצת איפוק יכול לעזור לתדמית).
איפה מצאת שאני "נלחם בלב ונפש למען העניין הפלסטיני", לא בתגובה שלי (ולא מצטייר).
כתבתי שבמאבק נגד הציונות וכו’ "אני אכן מעדיף להיות במחנה הפלסטיני" (יש לך רעיון לשותפים יותר טובים לענין הזה?).
אני יהודי, זאת עובדה ואין לי שום בעיה עם זה (אלא עם המוטציה הציונית). זה לא עושה אותי "לאומי" ואין סיבה שאבחר לי לאומיות פלסטינית או אחרת (מה לעשות יש כמה ממזרים קוסמופוליטים).
זה לא אומר שאני לא תומך במאבק הלאומי הפלסטיני. בתנאים של דיכוי לאומי הוא מאבק לשחרור שראוי לתמיכה (מבחינתי).
בעוונותי הרבים אני גם לא מאמין באלוהי ישראל ולא התחלתי להאמין באלהים אחרים, אז "רות המואביה" לא רלוונטי בשבילי.
אני גם לא טרומפלדור לכן לא מקבל את עצתך בענין הנוכחות הפיזית (אני עפר לרגליו).
מה שאני עושה זה מה שנראה לי הגיוני ומועיל ולפי כוחי (הדל), בין השאר גם להביע את דעתי מה שמותר עדיין (כך אני מקווה) ב"יהודית ודמוקרטית" לפחות ליהודים.
באשר לפריבילגיה, אז ככה: קודם כל אני חושב שהמשך הפריבילגיה זה הימור פרוע על כל הקופה מה שמסכן את "הקופה הקטנה" שעשיתי "מהפריבילגיה". אז את המשחק הזה אני מנסה לעצור (הגיוני לא?)
שנית, אם אתה חושב שאני "יורק" לבאר שממנה אני שותה, אז אני מבטיח לך שאני אתגבר על זה.
אוסטרליה היא מדינה של מהגרים לבנים שדחקו את רגלי האבורג’ינים,ניו-זילנד היא מדינה של לבנים שדחקו את רגלי המאורים,ארה"ב היא מדינה של לבנים שדחקו את רגלי האינדיאנים,מרוקו היא מדינה של ערבים שדחקו את רגלי הברברים,אנגליה היא מדינה של שבטים נורמנדיים שדחקו את תושבי האי המקוריים(הסקוטים והולשים),הונגריה היא מדינה שהוקמה על ידי פולשים מונגוליים,מיצריים היא מדינה שהוקמה על ידי שבטים ערבים שדחקו את רגליי המיצרים הקדמוניים(ה"קופטים" של היום), למעשה כל מדינות ערב הם תוצאה של פלישת שבטים ערביים שיצאו מערב הסעודית, אפילו ההודים של היום הם פולשים שדחקו לפני אלפיים שנה את התושבים המקוריים.
כוווווווווווווווווווווווולם מהגרים.
רק לעם היהודי,אליבא השמאל ה"נאור" אסור היה להגר למולדתו ההסטורית ,עליו היה להמשיך ולשבת בארצות העולם להיות נרדף,מדוכא,מושפל ומושמד.
לאנדי יחזקאל,
הויכוח בינינו הוא עתיק יומין. בשנות ה-50 של המאה הקודמת, זמן לא רב לאחר שיחרורי מהצבא, היו לי ויכוחים דומים עם ראובן קמינר שהיה אז פעיל אנטי ציוני מסור במק"י. ח"כ משה סנה הקדיש לי, כעורך קול העם, מאמר ארוך בו הסביר לי פחות או יותר את מה שאתה אומר עתה בכל הקשור לציונות. הוא הקדיש חלק נכבד ממאמרו להסביר לי גם מדוע ברית המועצות היא מדינה סוציאליסטית ומדוע בעיית היהודים שם באה על פתרונה. היום אנו יודעים שהוא כתב שטויות. סנה עזב את הציונות עם "ראשי הפרקים" המפורסמים שלו שהיו כרטיס הכניסה למפלגה הקומוניסטית ולימים עשה סיבוב וחזר לציונות. גם קמינר התקרב מאד לציונות והיום הוא כבר לא רואה בה את אויב המין האנושי כמו פעם. הוא מבחין בין הציונות של המתנחלים לבין הציונות של שולמית אלוני. ואילו אני התרחקתי מהציונות והפכתי עם הזמן ללא ציוני או פוסט ציוני. הויכוח בינינו נובע מכך שהיסטורית לא הייתי ואינני כיום אנטי ציוני.
המחלוקת שלנו מתחילה בטרמינולוגיה ובפרשנות של העובדות.
אתה רואה במהגרים יהודים לארץ ישראל פולשים בלתי חוקיים, ואני לא. לדעתי אנשי ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) שהקימו את גדרה לא היו פולשים אלא מהגרים לגיטימיים בדיוק כמו ערבים שהיגרו לפלשתינה מארצות ערב השכנות. אתה רואה רק דגם אחד של תנועת שיחרור לאומית, אני רואה כמה. הציונות בהקמתה ראתה ביהודים עם שראוי לשחרר אותו מרדיפות ואפלייה באמצעות הקמת בית לאומי. (הויכוח עם הקומוניסטים בעבר, אם היהודים הם עם או קבוצה דתית בלבד, נשמע כיום עבש). העובדה שאתה ואני מתווכחים בעברית, הוא ניצחון גדול לציונות שראתה בהחייאת השפה העברית חלק מתהליך הקוממיות הלאומית (הישג הזה הוא יחיד ומיוחד אם אתה משווה את זה עם נסיונם של האירים לחדש את השפה הגאלית, נסיונות שכשלו.).
אתה רואה בהחלטת החלוקה של האו"ם שערוריה,ואני מצדיק אותה. מכאן נפרדות דרכנו בכל הקשור למלחמת העצמאות,או מלחמת 1948.אתה רואה בגירוש הפלסטינים במלחמת העצמאות תכנית שטנית ציונית שתוכננה אולי כבר בקונגרס הציוי הראשון, ואני רואה בכך תוצאה של מלחמה לא צודקת שהערבים החלו בה במטרה למנוע החלטה צודקת של האו"ם. לכן אני סבור, בניגוד אליך, שגם הפלסטינים ומדינות ערב נושאים באחריות לנכבה.
אתה שוגה כאשר אתה רואה במאבק הפלסטינים בכיבוש מאז יוני 1967 המשך למאבקם בשנות ה-20וה-30 של המאה הקודמת. אז היהודים לא נישלו אותם, לא שלטו בהם ושתי הקבוצות הלאומיות היו תחת שלטון הכיבוש הבריטי. היום ישראל שולטת בהם ומנשלת אותם מזכויותיהם ונכסיהם, וזו מציאות אחרת לחלוטין.
בנקודה אחת אתה פשוט מתנתק מהמציאות כאשר אתה אומר כי אינך "מקבל את המיתוס שהציונות המציאה על הקשר ההיסטורי בין היהודים לפלסטין". זה קצת מזכיר את תגובת הכנסיה הקתולית "שלא קיבלה" את קביעת גלילאו שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. היהודים באו לארץ ישראל מכל קצוות תבל, הקימו מדינה ואתה "לא מקבל" את המיתוס שמומש. קצת מוזר.
אבל הבה נניח שהניתוח ההיסטורי שלך נכון. מה הלאה. ישראל קיימת. יש כאן קרוב לשישה מיליון יהודים שסבורים שהם עם. מה אתה עושה איתם? אתה לא מציע לסלק אותם. כלומר, גם אתה מקבל את תוצאות הציונות בבחינת אין ברירה.
אם אתה צודק שבלי זכות שיבה של כל הפליטים למקומותיהם בתחומי הו הירוק, אין פתרון לסכסוך, אז אין מנוס אלא לשחק על זמן. בדיוק כפי שקרה בצפון אירלנד, שם קבעה ההתישבות הפרוטסטנטית הפולשת עובדות שכעבור מאות שנים גם הקתולים מקבלים.
יש להניח אם כן, שלשיטתך בעוד 100 או מאתיחים שנים, גם אתה, או יוצאי חלציך האידיאולוגיים יקבלו את קיומם של המתנחלים בשטחים הכבושים (היום) כמתיישבים לגיטימיים שקנו את זכותם בגלל הזמן. ואז באמת תיתכן אפשרות, שהאו"ם יחליט, כהצעתך, לחלק את הגדה המערבית לשניים, בין היהודים לפלסטינים.
נניח שאתה צודק בדבריך על ה’הסתננות’ של המתנחלים הציוניים הקולוניאליסטיים לפלסטין בימי הטורקים והבריטים.
אבל מה אפשר לומר על מאות אלפי ה’מסתננים’ הערביים שהגיעו מכל הארצות השכנות לא"י בתקופה זו והגדילו את האוכלוסיה הערבית בארץ פי כמה וכמה?
והקולוניאליסטים הערביים’ שחורי עור מסודן, שהגיעו לארץ בעקבות מוחמד עלי פאשה החל משנות ה-30 של המאה ה-19?
האם הסתננות הופכת להתנחלות קולוניאלית רק כאשר היא מבוצעת ע"י יהודים והיא מתקדמת ואנטי-אימפריאליסטית כשהיא מבוצעת בידי ערבים?
הזהות האתנית ו’צבע העור’ הם הקובעים בשבילך כ’איש שמאל’?
לגדעון ספירו
מאחר שהורדת את הטון וענית תשובה עיניינית אני "מרים את הכפפה"
לענין ברה"מ, לא אמרתי כי ברה"מ התפרקה בגלל הנסיון "לבנות סוציאליזם בארץ אחת בלי תשתית כלכלית מתאימה", כי לא זה היה הנושא.
אמרתי שהסוציאליזם בברה"מ הגיע לכדי משטר של דיכוי וכו’ לא בגלל "העיוות" הסטליניסטי, כשם שב-1967 לא התרחש ה"עיוות" של הציונות וכו’ כי זה היה הנושא.
להחלטה להתחיל בבנית סוציאליזם בברה"מ התנגד גם לנין עד להסכם ברסט ליטובסק (ב-1919 אם איני טועה) אח"כ פסח על שני הסעיפים עד ש"נעלם" מההשפעה עוד לפני מותו. את הפרויקט הזה התחיל סטלין כאשר המשמעות של בניית הסוציאליזם מבחינתו היתה בניית תשתית טכנולוגית ותעשייתית מודרנית (כולל עוצמה צבאית). את המשאבים לצורך זה היה צריך לגייס בתוך הארץ מאחר שלא עמדו לרשותו אמצעים מבחוץ. גיוס המשאבים בדרך זו פרושה היה עבודת כפייה והחרמת תוצרת חקלאית. זו יצרה התנגדות שיצרה את מנגנוני הכפיה מצד אחד ואת הנומנקלוטורה המעמד שתמך ביצע ונהנה מפריבילגיות כמו בכל חברה מעמדית אחרת. נוצר משטר כלאיים כזה וככזה לא מתפרק ולא מוותר מרצונו על זכויות היתר שלו גם לאחר שסיים את תפקידו ההיסטורי (המשטר הזה שועתק בהתאמה, לכל מדינות מזרח אירופה לאחר המלחמה).
האידיאולגיה של המשטר "המרכסיסטית לניניסטית" נתנה את "ההכשר" למשטר גם כלפי עצמו וגם תמיכה בינלאומית מתומכי המהפכה "שהאמינו וקיוו" לזה התכוונתי (ולא חשבתי שאתה זקוק להסבר מפורט).
ולענין"צריך שיתמוך בטרנספר ובאפרטהייד".
צריך אין הכוונה אלא עפ"י ההגיון והיושר האינטלקטואלי "צריך שיתמוך" משום שמדינת ישראל לא יכלה אובייקטיבית להתקיים כמדינה יהודית ללא הטרנספר של 1948 והאפרטהייד שזו המשמעות האובייקטיבית של החלטת החלוקה מ-1947(שחברנו יוסף וסריונוביץ היה שושבין ראשי לה)
תשובה ממצה יותר אני פטור ואיני יכול לתת (בענין "מי אשם" וכיצד התגלגלו העיניינים) מאשר תמצא בתגובתו של אנדי יחזקאל לעיל.
ערבים שהתיישבו בפלסטין במאה ה-19 עשו זאת במסגרת הגירה פנימית. הרי פלסטין לא היתה אז יחידה מדינית נפרדת אלא חלק מהאימפריה . לכן אין שום בעיה שסורי מדמשק יעבור לגור בירושלים או להיפך.
המתיישבים המצרים בשנות השלושים של המאה ה-19 מנו בסך הכל כמה אלפים בודדים. רובם היו חיילים בצבאו של מוחמד עלי שסרבו לשוב למצרים והעדיפו להישאר בפלסטין.
בתקופת המנדט הגרו לפלסטין כמה עשרות אלפים בודדים של ערבים מסוריה, לבנון וכו. זאת לעומת כחצי מליון יהודים !
האוכלוסיה היהודית מ-1917 עד 1947 הכפילה את עצמה פי עשר .
על מה אנחנו מדברים בכלל.
אנדי יחזקאל
הריני ממליץ לך לעיין בנתוני האוכלוסיה של התקופה כדי שתוכל לתקן את טעויותיך המביכות.
לידיעתך: צבאו של מוחמד עלי בא"י מנה כ-40 אלף איש ומתוכם נשארו אלפים רבים (לא רק תושבי ג’יסר א-זרקה, אלא רוב כהי העור בין הערבים היום מוצאם מאלה). בהתחשב בדלילות האוכלוסייה אז היתה זאת תוספת ניכרת למרכיב הערבי.
ע"פ נתוני המנדט הבריטי היו בסביבות 1920 כ-400 אלף ערבים בא"י ומספרם צמח בסוף המנדט (פחות מ-30 שנה) ללמעלה מ-1.3 מיליון.
יש נתונים מדוייקים מתקופה זו על הריבוי הטבעי של הערבים שהיה נמוך בהרבה מהריבוי של ערביי ישראל והשטחים כיום.
ניתוח פשוט של נתונים אלה מראה שלפחות כמחצית מגידול האוכלוסייה הערבית לא היה כתוצאה מהריבוי הטבעי, כלומר ה’מסתננים’ הערבים (וצאצאיהם) מנו כחצי מיליון נפש.
ואכן ההערכה היא שבתקופת המנדט כ-15-20 אלף מהגרים ערבים הגיעו לא"י מדי שנה בממוצע.
מס’ היהודים בראשית המנדט הבריטי היה כ-150 אלף ובסופו כ-600 אלף. גם האוכלוסיה היהודית גדלה אם כן בשיעור דומה לזה של האוכלוסיה הערבית.
בדיקת נתוני הריבוי הטבעי בא"י בין 1948-67 מראה שבעוד האוכלוסיה הערבית בגדה ובעזה גדלה
בשיעור מתון למדי הרי הגידול בתוך ישראל היה מהיר מאוד. הסיבה: ירידה תלולה בתמותת הילדים ועלייה גדולה בתוחלת החיים. מגמה זאת נמשכה גם לאחר 67′.
כתוצאה מכך גדלה האוכלוסייה הערבית בישראל (להוציא י-ם המזרחית) בלמעלה מפי 10 מאז קום המדינה – שיא עולמי. היא גדלה בקצב יותר גדול מאשר האוכלוסייה היהודית למרות גלי העליות.
בתקופה שלאחר 1967 יש גידול מהיר גם באוכלוסיית השטחים מסיבות דומות שכן ב-20 השנים הראשונות של השלטון הישראלי (עד לאינתיפאדה ה-1) השתפרו רמת החיים ותנאי החיים של הפלסטינים ללא הכר.
חבל שאתה מטעה: בראששית המנדט היו בפלשתינה רק 60,000 יהודים, ומספרם צמח ל-650,000 ב-1948 – גידול של 1000%. מספר הערבים היה בתחילת המנדט 600,000 והוא צמח לכמיליון ב-1948. גידול של 200% במקרה הטוב (בקושי כפליים). על מה אתה בכלל מדבר?
לגדעון,
מצטער שכבר לפני 50 שנה התווכחת עם מישהו אחר על אותם דברים. לא ידעתי. מה לעשות לא נולדתי עדיין. כל הסיפור על ברית המועצות והקומוניסטים לא מעניין אותי. אני לא קומוניסט ואף פעם לא הייתי. להיפך, אני בא מהסביבה של מרצ, כמוך. התחנכתי על זכויות אדם ולא על מרכסיזם.
גם אני מבחין בין הציונות של ליברמן לזו של שולמית אלוני, אבל זו עדיין ציונות ואין ציונות הומאנית. שני הזרמים הללו תומכים בהמשך ההגירה הבלתי מוגבלת של יהודים לפלסטין, ובאותה נשימה מתנגדים לזכות השיבה של עם הארץ.
אתה טועה בחלק מהדברים שאתה כותב. היהודים נישלו פלסטינים גם בשנות העשרים של המאה הקודמת. עין חרוד (1921) הוקמה במקום עין ג’לוד (כפר שבו ישבו 23 משפחות שגורשו); עפולה (1925) הוקמה במקום הכפר הערבי עפולה (54 משפחות); כפר חסידים (1924) במקום חרבג’; רמת ישי (1925) במקום ג’דה; כפר יהושע (1927) במקום תל שמאם, ועוד. יש בערך 40 כפרים שתושביהם גורשו לפני 1948.
גם אם נניח, לשיטתך, שעקרון החלוקה היה צודק וליהודים היה מגיע מדינה משלהם בתוך ארץ ערבית, איך אתה מסתדר עם זה שתכנית החלוקה הקצתה ליהודים מדינה שבה כ-40% מן האוכלוסיה הם פלסטינים ? היכן הזכויות של הפלסטינים האלה ? מה הם בדיוק היו אמורים לעשות ?
מדינות ערב נושאות באחריות מסויימת לנכבה רק בגלל שלא עשו מספיק ובגלל בוגדנותם של חלק מהם. ידוע למשל שהמלך עבדאללה הגיע להסכם חשאי עם המדינה הציונית על חלוקת "המדינה הערבית" של האו"ם בינו לבינם. הצבא הירדני לא עבר בכלל את גבולות תכנית החלוקה ולא סייע לצבא המצרי, שצה"ל דפק אותו במבצע יואב. הצבא הלבנוני בכלל לא חצה את הגבול בגלל שהמרונים בלבנון התנגדו למלחמה. הצבא העיראקי ישב במשולש עם כוח של 5 חטיבות ולא עשה כמעט כלום.
אבל האשמה העיקרית בנכבה היתה ותישאר כמובן מדינת ישראל, שעצם הקמתה כמדינה "יהודית" היה כרוך בעקירה של התושבים הילידים הפלסטינים, אחרת היה רוב ערבי בישראל. זה לא היה תוצר-לוואי של הלחימה אלא משהו מתוכנן מראש. הציונים לא היו תמימים וזה מה שהם חשבו ורצו ותיכננו לבצע גם אם לא הצהירו על כך בגלוי. החלק העיקרי של הטיהור האתני בפלסטין בוצע *לפני* התערבות צבאות ערב במלחמה, ואף היה אחד הגורמים המאיצים להתערבות הצבאית.
כיוון שכתבתי מהזיכרון נפלו טעויות בנתונים שמסרתי בתגובתי לעיל.
אני מתבסס בין הייתר על דו"ח רשמי של ממשלת בריטניה לחבר הלאומים המתייחס לשנת 1927.
http://domino.un.org/UNISPAL.NSF/0/
d0523c86855faa6e052565e700693905?OpenDocument
לפי הדו"ח הזה מנתה אוכלוסיית א"י 778,369 איש לא כולל מס’ מיתולוגי מוערך של 103 אלף בדואים במפקד של 1922.
הרכב האוכלוסייה היה
545,225 מוסלמים
76,839 נוצרים
147,687 יהודים
8,618 אחרים.
לא כל הנוצרים היו ערבים.
ניתוח של נתוני הילודה והתמותה בשנת 27′ יגלה שהריבוי הטבעי אצל הנוצרים היה 1.88%, אצל המוסלמים 2.3%, אצל היהודים 2.2% והאחרים 2.2% (המספרים מעוגלים). בדיקה של נתונים לשנים אחרות מעלה שלא היו תנודות גדולות במספרים אלה בתקופת המנדט.
אם היו כ-600 אלף ערבים ב-1927 הרי חישוב הריבוי הטבעי במשך 20 שנה ייתן לנו כ-927 אלף.
אם ב-1948 היו כ-1.3-1.35 מיליון ערבים הרי פירוש הדבר שנוספו במהלך 20 השנה כ-400 אלף ערבים ממקורות אחרים מאשר הריבוי הטבעי, כלומר אלה הם המהגרים הערביים וצאצאיהם.
הזכרתי את ה-’103 אלף’ הבדואים המוזכרים בדו"ח. זהו לדעתי מס’ מצוץ מהאצבע וכולל כניראה את מספרם בפלסטינה של עד 1922 שכללה כידוע גם את עבר הירדן המזרחי.
אם היו באמת א"י המערבית בדואים במס’ הזה ב-1922 היה צריך להיות מספרם היום כ-2 מיליון.
להלן הנתונים של המפקד של 1922:
Moslems … … … … … … … … 590,890
Jews … … … … … … … … 83,794
Christians … … … … … … … … 73,024
Druzes … … … … … … … … 7,028
Samaritans … … … … … … … … 163
Bahais … … … … … … … … 265
Metawallis … … … … … … … … 156
Hindoos … … … … … … … … 1,454
Sikhs … … … … … … … … 408
_______
Total … … … … … … … 757,182
הבדואים כלולים כאן בתוך המוסלמים ולפי זה היו בא"י המערבית ב-1922 ללא הבדואים כ-487 אלף מוסלמים ועוד כ-73 אלף נוצרים שחלקם לא היו ערבים.
http://domino.un.org/UNISPAL.NSF/0/
a682cabf739febaa052565e8006d907c?OpenDocument
אם נבדוק את גידול האוכלוסיה היהודית ניראה שהיא גדלה ב-5 השנים 1922-27 ב-64 אלף איש. בניכוי הריבוי הטבעי (כ-10000) והירידה מהארץ יש לנו עלייה נטו של כ-54 אלף עולים (וצאצאיהם).
אצל המוסלמים אנחנו רואים בתקופה זו גידול כתוצאה של הריבוי הטבעי של קרוב ל-60 אלף איש ועוד למעלה כ-40 אלף ממקורות אחרים.
ברור שעיקר ההגירה הערבית היתה בשנים הבאות – בשנות ה-30 ובעיקר ה-40 כשא"י נהנתה משגשוג כלכלי כל תקופת מלה"ע ושיוועה לידיים עובדות.
בטח תוכל גם לתרץ מדוע הוועד הערבי העליון בראשות המופתי הפלסטיני, בעל בריתם של הנאצים, דחה גם את תוכנית החלוקה של וועדת פיל ב-1937 שנתנה לערבים 84% של השטח וליהודים 14% (הייתר אמור היה להמשיך להיות בשלטון הבריטים).
תקן אותי אם אני משמיץ את המופתי שהודיע לוועדה שהוא לא יסכים אפילו לוויתור של שעל אחד לטובת היהודים.
לגבי הכפרים שהזכרת – האם ידוע לך מי היו בעלי הקרקעות?
ולגבי 1947-8 כניראה לא שמעת עד היום שב-1 בדצמבר 1947 פתחו ערביי הארץ בהתקפה כללית על הישוב היהודי בכל הגזרות תוך הסתייעות באלפי ‘מתנדבים’ מהארצות השכנות. אם להאמין לך הערבים היו ציבור שקט ושוחר שלום שנפל קורבן למזימות הציוניות.
הפלסטינים פתחו במלחמה והובסו ואז נאלצו לשלם את המחיר כמו ל תוקפן שמובס (ע"ע גרמניה).
מזל שאנחנו לא הובסנו – לא היה מי שיישאר לכתוב עלינו.
הרעיון של לחלק ארץ בין מיעוט של קולוניזטורים לבין ילידיה הוא רעיון שלא היה זוכה (ובאמת לא זכה) לתמיכה של שום זרם שמאלי בעולם. בעניין הז צדקה ההנהגה הפלסטינית והנכבה רק מוכיחה זאת. מפת הגירוש של 47-49 מתאימה בדיוק גבוה למדי לתכנית ד’ ולגבולות החלוקה (רוב הגירוש בוצע בתוך שטח החלוקה וזו הסיבה שהגליל והמשולש נותרו ריכוזים פלסטינים משמעותיים). לעומת זאת, אין שום קולרציה בין גורלם של כפרים ב-48 לבין השתתפותם או אי-השתתפותם בלחימה. מכאן ברור שהגירוש אינו משהו שקרה בסערת קרב אלא פועל יוצא ישיר של התכנית הציונית להקמת מדינה "יהודית" ושל תכנית החלוקה שנועדה לאפשר לציונות לבצע זאת.
הציונים נוהגים להצדיק את גזל האדמות לפני 48 בדיבורים על "פאודליזם" ו"אריסים" אלא שזה עורבא פרח.
מעולם לא התקיים סדר-כלכלי פאודלי של אצילים ואריסים בפלסטין. בעלי הקרעקות הגדולים היו עירונים עשירים אשר ניצלו את חוסר הנגישות של איכרים עניים ובורים לרישום הטאבו שהנהיגה האימפריה העות’מאנית ורשמו על שמם שלהם קרקעות שהיו בחזקת האיכרים. בסך הכל לא מדובר בהרבה אדמה שנקנתה מאותם בעלי-קרקע, שכן רק 4 אחוזים מהקרעק בפלסטין הייתה בבעלות של פרטים ומוסדות ציונים ערב מלחמת 49-49. מכל מקום, גם אם בוצעה קניית קרקע מ"בעל אדמה" שכזה, הרי זו מרמה בלבד ואין בה שמץ של הצדקה לגירוש האיכר המעבד את האדמה.
דבר ראשון, קצת לא נוח לי שאני מזדהה בשמי המלא ואילו אתה מסתתר תחת הכינוי "דוד".
דבר שני, יש לך טעות לגבי ועדת פיל: הם לא הציעו לפלסטינים מדינה בכלל,אלא להיות חלק מהממלכה ההאשמית.וגם לא 84% מהשטח.
לגבי ההתנגדות של הוע"ע לחלוקה: טוב שעשו כך. לא היו צריכים להסכים לאף חלוקה. היתה צריכה לקום בפלסטין מדינה פלסטינית עם אוטונומיה ליהודים וזהו.
בעלי הקרקעות היו לטעמי אלה שעיבדו אותן ("האריסים"). עניינים של ספסרות קרקע לא מעניינים אותי.
לגבי אירועי 48 אני יכול ללמד אותך.
לא היתה שום התקפה כללית ב-1 בדצמבר 47. מי שפתח בהתקפה כללית זו ההגנה באפריל 48.
אנדי יחזקאל
לדוד – מרגע הפסקת האש בתחילת 49′, המדינה הציונית נקטה בכל צעד לא דמוקרטי לשמור על הרוב שהשיגה מריקון הארץ. למעשה, מרגע שקמה ישראל, זהו הסיפור הציוני – להבטיח באמצעים לא דמוקרטיים – קרי, אמצעים אלימים – את העובדה שילידי הארץ ישארו תמיד במיעוט. זו הסיבה שהעלו בהפחדות ובפצצות את יהודי עיראק; שחוקקו את חוק השבות וחוקי הנפקדים. זו הסיבה ששלחו שליחים לכל מקום בעולם להביא יהודים ("מאין אקח לי יהודים", נהג בן גוריון להכריז). אתה מתפלא שבמצרים, אלג’יר ואח"כ ברוסיה התנכלו ליהודים? ראה מה ישראל עשתה בכל מדינה ומדינה ותבין את השנאה שזה עורר כלפי היהודים. באלג’יר סייעה ישראל לצרפתים נגד ה-FLN שלחמו לעצמאותם. הסיוע נועד גם לתקוף את מצרים (זאת מבלי להזכיר את עסק הביש שם). ברוסיה פעלה מחתרת נגד המשטר בשם "נתיב" שתחת פעילות הומניטרית להצלת היהודים, עוררה את כעס השלטונות והציבור כלפי ישראל והיהודים שם. כשהמטרה להביא לכאן יהודים בכל מחיר, רק בכדי למנוע את הזכויות הדמוקרטיות של הערבים, מה הפלא שמתים 4,000 אתיופים ב"מבצע להעלאתם" של 20,000 לישראל. בן גוריון כבר הכריז לפני קום המדינה שעדיפה השמדה על פני אי עלייתם של יהודים לארץ.
מי היו ‘הזרמים השמאליים’ בעולם שהתנגדו לחלוקה?
ההנהגה המהפכנית של הפרולטריון העולמי שכולה נכנסה לשני בתי קפה בגדה השמאלית בפריז, ועוד נשאר מקום פנוי?
לעומת זה התנגדו לחלוקה ההנהגה הפרו-נאצית של העם הפלסטיני וכל מדינות ערב ה’מתקדמות’ דוגמת משטר נורי סעיד בעיראק.
ואגב, יורם, בזיקה לדיון הקודם בנוגע ליהדות ארצות ערב ובפרט עיראק:
על דברים כמו אלה שכתבת (הציונים זרקו פצצות לבתי כנסת) התקיים בזמנו (1981) משפט דיבה שהגיש מרדכי בן-פורת נגד העיתונאי ברוך נאדל שהשמיע עלילות דומות.
לאחר שנאדל לא הצליח להביא כל הוכחה לטענותיו והתברר שמקור העלילה בשלטונות העיראקיים התנצל נאדל ולהתנצלותו ניתן תוקף של פסק דין.
http://www.forgotten-million.org/Irak.asp
מי שחוזר על העלילות האלה צריך לקחת בחשבון שמישהו מהפגועים או צאצאיהם עלול לתבוע אותו לדין על הוצאת דיבה. תשאל את תדי כ"ץ איך זה.
לגבי ייתר דבריך: היהודים אינם קולוניזטורים בארצם. אם אתה מרגיש בתור קולוניזטור כדאי שתסיק את המסקנות.
לגבי האדמות: הציונים פעלו ע"פ החוק הקיים. בכל העולם נאלצו כפריים לפנות קרקעות שנמכרו ויעודן שונה: באנגליה, בגרמניה, ברוסיה, במדינות ערב – בכל מקום. רוב הכפריים האלה מצאו במשך הזמן עבודה בערים. אולי זה לא מוצא חן בעיניך, אולי ברמה האישית היו סיפורים קשים, אבל ככה זה. אם העולם היה מתנהג באופן שונה גם אירופה היתה היום נשארת תקועה בימי הביניים ולא עוברת מהפיכה תעשייתית.
תתנחם בכך שבמולדת העמלים היה יותר גרוע, שם רצח השלטון הקומוניסטי מיליוני איכרים והרעיב למוות מיליונים נוספים.
גדעון ידידי. קראתי את הסברך כאילו הציונות עברה שינוי ב-1967, ורציתי לדעת: האם אתה מתכחש לתוכנית ד’ של ההגנה לרוקן את הארץ מיושביה? האם אתה מתכחש להסכם של בן גוריון (באמצעות גולדה) עם עבדאללה מלך ירדן, שהסכימו ביניהם לחלק את הארץ על חשבון הפלסטינים (75% לישראל, 25% לירדן ו-0% לפלסטינים)? האם אתה מתכחש לעובדה שישראל מנעה את חזרתם של מאות אלפי תושבים שלא היה להם דבר וחצי דבר עם לחימה (היו אף כפרים שנמחקו למרות שסייעו במשך שנים להגנה, בחלקם התגוררו בכלל נוצרים, ובחלקם לאיש לא היה נשק)? ואם ב-1967 חל השינוי הגדול, מדוע חוקקה ישראל כבר ב-1950 את חוק נכסי נפקדים שאיפשר לה להלאים כל רכוש ערבי? ומדוע כבר ב-1950 חוקקה את חוק השבות שמפלה בצורה גזענית בזכויות ההגירה? ומדוע הונהג משטר צבאי עד 1966 רק כלפי האוכלוסייה הערבית? ומה עם הגטו שבנו לבדואים (אזור הסייג) בין דימונה לערד? מצפה לתשובתך. אמיר
אינך צריך ‘ללמד אותי’ את ההיסטוריה של מלחמת העצמאות – היא ידועה למדי במחקר.
אינך יודע על ההתקפה הכללית הערבית ב-1 בדצמבר 1947? תפתח את הכרוניקה היומית של הארועים. תלמד על התקפות באזור חיפה, יפו, ירושלים, גוש עציון, בנגב – בכל מקום, עם מאות רבות של קורבנות יהודיים עד האביב. ובייחוד התקפות על התחבורה היהודית במטרה לנתק את הישובים היהודים כדי שאפשר יהיה לחסלם (כמו גוש עציון שכ-130 מתושביו נטבחו אחרי הכיבוש ב-13.5.48 והייתר הלכו בשבי הירדני).
גם צבא ההצלה של קאוקג’י הופיע עד מהירה ותקף כבר בינואר את כפר סולד, בפברואר את טירת צבי ובאפריל את רמת יוחנן ושער העמק, אם למנות כמה מהישובים.
ונזכיר את הטבח המחריד בבתי הזיקוק בסוף דצמבר (40 קורבנות) ואת מכוניות התופת ברח’ בן-יהודה בי-ם בפברואר (כ-50 הרוגים).
באפריל, עם תוכנית ד’, יצא הישוב להתקפת נגד כדי להשתלט על כל האזור בגבולות החלוקה.
איך קבוצתך, זוכרות, כותבת ‘היסטוריה’ אפשר לראות מהקטע הבא מתוך דו"ח על התהלוכה שקיימתם ב’יום הנכבה’ השנה בתל-אביב שבמהלכה הגעתם לדרך נמיר:
>>>>>>>>
מרדכי נמיר 1897-1975
ממפקדי ההגנה בתל אביב. בשנות ה-30 נעצר ונכלא במחנה מזרע עקב הפגנה נגד הספר הלבן. במלחמת העולם השנייה ראש לשכת הגיוס לצבא הבריטי . מה שמדגיש את שיתוף הפעולה הציוני-בריטי שחולל את הנכבה.
<<<<<<<< אין מה להוסיף לזה.
התכוונתי לומר שלגבי שום ארץ אחרת (נניח זימבאבוי או דרא"פ) רעיון החלוקה לא היה זוכה ולא זכה לתמיכה של איזשהו שמאל, בפלסטין הוא אכן זכה לתמיכת הסטאליניסטים ואחריהם רוב השמאל בעולם, לדעתי הסיבה העיקרית לכך שהיא שברית-המועצות חשה קרבה והזדהות כלפי דוברי רוסית המניפים דגלים אדומים והיה לה נוח להתעלם מהמ שהם באמת ולהתייחס אליהם כאל איזור השפעה עתידי.
רוב היהודים אכן אינם קולוניזטורים באצרם, כלומר, היהודי הצרפתי אינו קולוניזטור בצרפת, היהודי האמריקאי אינו קולוניזטור בארה"ב (היום, לפני מאתיים שנה הוא היה אבל לצערי ארה"ב הצליחה לחסל את הילידים ואיתם את שאלת הקיום כקולוניזטורים) והיהודי הרוסי אינו קולוניזטור ברוסיה. באשר שלציונים, הם קולוניזטורים, הטענה שפלסטין היא "ארצם" היא מיתולוגיה. אפילו לו היו היהודים כולם יורשי העברים הקדומים (עניין מופרך כשלעצמו) הרי שהיו להם מאות שנים שבהן ניתן היה לבוא לפה, איש לא מנע זאת והם העדיפו לחיות בארצם.
אז כן, מדובר באכולוסיה קולוניזטורית ואני מסיק את המסקנות לגבי עצמי, המסקנות הן להיאבק יחד עם הילידים למען שחרורם שיאפשר גם לי להיות חלק מהארץ, בדיוק כמו הלבנים בזימבאבוי (לא בעלי חוות הענק, אלו שבערים).
אגב, הטענה לגבי "השמאל בעולם שמתרכז בשני בתי קפה" רק מוכיחה כמה את אירוצנטרי, רוב השמאל בעולם נמצא בעולם השלישי, שם יש לו תנועות בסדרי גודל המוניים ויכלו להיות לו תנועות גדולותה רבה יותר אילולא בריה"מ התנכרה למאבקי שחרור לאומי דוגמת זה שבפלסטין.
אמיר יקירי,
אתה שואל אותי סדרת שאלות כאילו אני נציג הממשלה או מחלקת ההסברה של משרד החוץ והסוכנות היהודית. אני לא.
באחת התגובות לעיל כתבתי כי ישראל ביצעה פשעי מלחמה ב-1948,ואתה מונה כמה מהם. האם אני מצדיק זאת? בוודאי שלא. כתבתי באחת התגובות, שאין מלחמות סטריליות ואין מלחמות שמחות. מי שמפסיד משלם מחיר מעט יקר יותר מהצד המנצח. מי שמבצע פשעי מלחמה במלחמה צודקת, ראה הפצצת דרזדן על ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה, ההיסטוריה נוטה לסלוח לו.
האם יש מלחמות צודקות? התשובה היא חיובית. גם אתה סבור כך. אני סבור שמלחמת העצמאות היתה צודקת באותו מובן שהיא מימשה את הקמת המדינה היהודית עליה החליט האו"ם ומלחמתם של הפלסטינים ומדינות ערב היתה לא צודקת משום שרצו למנוע את הקמתה. אנדי וחבריו סבורים ההיפך.זו היא המחלוקת, ולא מבצע פלוני וגרוש אלמוני.ברור שהצד המנצח לא נעצר באופן מלאכותי בקווי החלוקה. הוא ממשיך בתנופת הניצחון ומנכס לו חלקים נוספים ומגרש ככל שניתן את בני העם האויב.
אין מחלוקת בינינו שגם לפני 1967 היה מה לבקר במדינת ישראל, והממשל הצבאי שאתה מזכיר הוא דוגמה. אבל זכור כי הממשל הצבאי גם בוטל כתוצאה מהמאבק הציבורי נגדו.
לעניין חוק השבות. ב-1950 היה לו לדעתי מקום משום שהוא ענה על בעייה מאד כאובה של אלפי פליטים יהודים, ניצולי מחנות ההשמדה שאף מדינה לא רצתה לקלטם.
היום אני סבור שיש לבטל את החוק ולהמירו בחוק הגירה אוניברסאלי.