במאמרו של אנדרה דרזנין שהתפרסם באתר הגדה השמאלית, "זכות השיבה – אשליית מחנה השלום הישראלי" (ב-5 וב-15 ביולי), הציג הכותב תזה מרכזית אחת, הקובעת שההנהגה הפלסטינית לא ויתרה על זכות השיבה במובן של חזרתם של מיליוני פליטים לתחום מדינת ישראל, והיא גם לא תוותר עליה. לכן לדעת דרזנין, אין כל אפשרות לגשר על חילוקי הדעות הקיימים בין הקונסנסוס הישראלי, השולל את זכות השיבה של כלל הפליטים הפלסטינים, לבין דרישת הציבור הפלסטיני להגשמת זכות השיבה, כתנאי לשלום בין ישראל ובין המדינה הפלסטינית שתקום. דרזנין משוכנע שיש עמדה פלסטינית נחרצת ובלתי מתפשרת בעניין זה, ומאחר שאין שום אפשרות ששלטון כלשהו בישראל יקבל בעתיד הנראה לעין את הדרישה האולטימטיבית הזאת, אין סיכוי להסכם שלום בין מדינת ישראל – זו הקיימת, ובין מדינה פלסטינית – האמורה לקום.

לביסוס טענתו וכהוכחה בלעדית לתזה, מביא דרזנין מספר ציטטות מנאומים של מנהיגים פלסטינים. רובם ככולם הושמעו בעקבות כישלון שיחות קמפ דיוויד וכתגובה על הנסיבות שנוצרו אז. לעומת "נאומי האכזבה" משנת 2000, שמהם מצטט דרזנין, התייחס יאסר ערפאת במאמר מפורט שהופיע בניו יורק טיימס בתחילת פברואר 2002, לכל הנושאים הקשורים להסכם, ובהם גם סוגיית הפליטים. אך בטרם נפנה לשאלת הפליטים רצוי מאוד לצטט קביעה חשובה בראשית המאמר שבו מוצגות בפירוט רב עמדות הרשות הפלסטינית.

ערפאת קובע: "כבר יותר מ-16 חודשים לכודים הישראלים והפלסטינים במעגל אלימות קטסטרופלי. מצב זה הביא רבים למסקנה ששלום בין העמים אינו אפשרי. ואולם, זהו מיתוס שנולד על רקע אי-ידיעת העמדה הפלסטינית" (ניו יורק טיימס, 3 בפברואר 2002).

ומה היא העמדה הפלסטינית בסוגיית הפליטים? ערפאת מסביר: "בנוסף לכך, אנו מבקשים פתרון הוגן וצודק למצוקת הפליטים הפלסטינים, שלא הורשו לחזור לבתיהם במשך 54 שנים. אנו מבינים את דאגותיה הדמוגרפיות של ישראל ומבינים שיש לממש את זכות השיבה, זכות המובטחת על פי החוק הבינלאומי ובהחלטה מספר 194 של האו"ם, באופן המתחשב בעניינים אלה…" (שם). מכיוון שתמיד יימצאו מי שאינם רוצים להבין את הנאמר, הוסיף ערפאת והרחיב את דבריו בנקודה זו גם בסוף המאמר: "סוף הסכסוך יכלול, בין היתר: פתרונות יצירתיים למצוקת הפליטים, תוך כיבוד הדאגות הדמוגרפיות הישראליות" (שם). מכאן, הגשמת זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים בעיני הנהגת הרשות והמנהלים מו"מ מטעמה, כרוכה בחבילה חשובה של הטבות. מהדיונים שנתקיימו אנו יודעים שמדבור בשיפור חומרי של מצב הפלסטינים ופתיחת אלטרנטיבות חדשות בפניהם, אך לא מדובר על חזרה מסיבית לישראל. זה הפירוש של התחשבות בדאגה הישראלית הדמוגרפית ואין פירוש אחר. אני חושש שדרזנין מתלהב ממה שנראה לו כעמדת הרשות אף שהיא אינה קיימת במציאות. נשאיר בינתיים במגירה של "צריך עיון" את העמדה הרצויה של ההנהגה הפלסטינית. הרי עוסקים אנו בעמדה המצויה.

אפשר להבין בכמה אופנים את הצהרות הנאמנות לזכות השיבה, אותן מביא דרזנין בשם מנהיגים פלסטינים, שנאמרו בשלהי הימים מיד אחרי כישלון קמפ דיוויד. ראשית, אחרי כישלון כל משא ומתן, תמיד קיימת נטייה מוכרת לחזור לעמדות הפתיחה. יתר על כן, לאחר שיחות קמפ דיוויד ניתן היה להצהיר על נאמנות לעיקרון של "זכות השיבה", מבלי להניח שהגשמתו כרוכה בהכרח בחזרת מיליוני פליטים פלסטינים לתחום ישראל. בקמפ דיוויד, כפי שעוד נראה, התנהל משא ומתן מעשי על אלטרנטיבות אפשריות למימוש זכות זו.

לפי התזה של דרזנין, עמדו המגעים הישראלים-פלסטיניים בסימן התקרבות בכל המישורים, פרט לשאלת הפליטים. אך הוא אינו מביא שום אסמכתא לקביעה זאת ואינו מצביע על שום מקרה קונקרטי התומך בגרסתו. אינני מכיר שום ראייה ל"תיאוריה" של דרזנין, לפיה בכל העניינים הגיעו להסדר פחות או יותר מוסכם, עד אשר "נתקע" הדיון באשר לזכות השיבה. הפלסטינים על כל פנים הכחישו טענה זו וחזרו על ההכחשה גם באחרונה (ראיון עם ערפאת – "הארץ", 18 ביוני 2004).

קמפ דיוויד, טאבה ושאלת הפליטים

עיון במסמך המפורסם והמפורט של קלינטון, שהוגש לשני הצדדים בסוף 2000, מלמד הרבה על הדיונים שנתקיימו בקמפ דיוויד בנושא הפליטים. כמו לגבי כל הסעיפים, קלינטון סיכם כיווני מחשבה גם לפתרון בעיית הפליטים, על סמך דיוני קמפ דיוויד. יש לזכור שמסמך זה, המנוסח בלשון מאוד מעשית, נתקבל על ידי שני הצדדים ושימש בסיס לשיחות בטאבה. הסיכום ממצה. אביא רק מספר מובאות אופייניות למסמך בנושא שאנו דנים בו:

"ההסכם יגדיר את יישום הזכות הכללית הזו בדרך המתאימה לפתרון של שתי מדינות. הפתרון יכלול חמש אפשרויות לקליטת הפליטים: במדינת פלסטין, בשטחים שישראל תעביר לפלסטין במסגרת חילופי שטחים, בשיקום במדינות המארחות, ביישוב מחדש במדינה שלישית, או בקבלתם לישראל… ישראל יכולה להבהיר בהסכם כי חלק מהפליטים ייקלטו בשטחה, בהתאם לזכות החלטתה הריבונית… הצדדים יסכימו שזהו מימוש החלטת האו"ם 194″ ("הארץ", 31 בדצמבר 2000).

כאמור, דברי קלינטון, שלהם הסכימו שני הצדדים, שימשו יסוד לדיוני טאבה. ושוב, כדי לאשש את התיאוריה שלו בדבר חוסר כל סיכוי להסכם, דרזנין טוען שלא היתה שום התקרבות לקראת הסכם בטאבה. אך נוסח מסמך קלינטון מוכיח שלא נדונה (או נדחתה בהסכמת הצדדים) הדרישה הפלסטינית לחזרה מסיבית של פליטים למדינת ישראל, ולעומת זאת כן דנו במימוש עקרונות מסמך קלינטון. אגב אורחא, מסמך קלינטון כלל הישגים חשובים לצד הפלסטיני, לעומת המצב בעת התמוטטות שיחות קמפ דיוויד – הישגים ששימשו יסוד להתקדמות לקראת הסכם. כיצד לאור מציאות זו מתיישבת הטענה של דרזנין עם ההיגיון, לפיה כל השמועות על התקדמות בשיחות טאבה היו פרי התעמולה האינטרסנטית של השמאל הציוני?

רוברט מאלי, חבר משלחת ארה"ב לשיחות קמפ דיוויד, התפלמס עם אהוד ברק במאמר שהופיע בכתב העת החשוב New York Review of Books בארה"ב: "ברק מתעלם מההערכה החיובית של השיחות, כפי שהתבטאה בהצהרה מטעם המשלחת הישראלית הרשמית. להלן ההערכה שברק מתעלם ממנה וראוי לחזור עליה כאן: ‘שני הצדדים מצהירים שמעולם לא היו כה קרובים להסכם ועל כן שני הצדדים שותפים לדעה שניתן לגשר על הפערים הקיימים, עם חידוש השיחות אחרי הבחירות בישראל" (New York Review of Books, 27.6.02).

ההתקדמות שחלה בטאבה היתה ברורה לפלסטינים. בראיון עם עקיבא אלדר הצהיר ערפאת: "עשינו שגיאות [בקמפ דיוויד], אך עליך לזכור שהמשכנו בשארם א-שייך, בפאריס ובטאבה. בטאבה התקרבנו מאוד והצהרנו על כך במסיבת העיתונאים, ולנציגי האיחוד האירופי ולנציג המצרי יש מידע על מה שהוסכם בטאבה. הכול התנהל אז בצורה חיובית… אך מה שקרה אחר כך ביטל את כל זאת" ("הארץ", 23 ביוני 2002). כיצד לאור מציאות זאת, מתיישבת הטענה של דרזנין עם ההיגיון לפיה כל השמועות על התקדמות בשיחות בטאבה היו פרי התעמולה האינטרסנטית של השמאל הציוני?

אחת מהשתיים: או שבטאבה דבקו הפלסטינים בגרסה לפיה פירוש זכות השיבה הוא אך ורק החזרת כלל הפליטים לתחום ישראל (וביטול האופי היהודי של ישראל), וזו הסיבה שלא התקיים משא ומתן רציני בנושא, או שהפלסטינים אכן הגמישו את עמדתם ודנו בתוכנית אלטרנטיבית, שהבטיחה הישגים אחרים לפליטים. לפי דרזנין, מי שקובע, בהתאם לעובדות, שחלה התקרבות גם בתחום הרגיש של הפליטים אינו אלא קורבן של סילוף והטעייה מבית היוצר של השמאל הציוני. המסלפים הללו הצליחו, כנראה, לגייס לשורותיהם את הפלסטינים, את רוברט מאלי מאנשי קלינטון, את המשלחת הישראלית הרשמית לשיחות טאבה, את האירופאים, את המצרים ואת מי לא…

קרה לו, לדרזנין, דבר לא נעים. בשעה שעמל קשות על מחקרו, שמסקנתו הפטאלית היא כי אין הפלסטינים יכולים להסכים לשלום עם מדינה יהודית, התראיין ערפאת ל"הארץ". הרקע המיידי לראיון שהתקיים לא מזמן, מאוד שייך לענייננו. ערפאת ביקש להפריך את הטענה הישראלית השקרית שאין פרטנר לשלום. לדאבון, קיים דמיון מדהים בין התזה של דרזנין ובין התזה של האסכולה השלטת במודיעין, בממסד הביטחוני ובממסד המדיני בישראל. תזה שלטונית זו קובעת אף היא, שהפלסטינים לא יסתפקו בפחות מהחזרתם של מיליוני פליטים לישראל וביטול המדינה היהודית הלכה למעשה.

בפתח הראיון מיום 18 ביוני שנה זו (שבועיים לפני פרסום חלקו הראשון של המאמר של דרזנין), מובאים הדברים הבאים: "בהחלט" אומר יאסר ערפאת, תוך שהוא מניף את ידיו לשם הדגשה, הוא בהחלט מקבל זאת ומבין שישראל חייבת להישאר מדינה יהודית. הפלסטינים קיבלו זאת במועצה הלאומית הפלסטינית ב-1988 ואנו מחויבים לעמדה זו. כך שבעיית הפליטים צריכה להיפתר בדרך שלא תשנה את האופי היהודי של המדינה. הדבר ברור ומובן מאליו".

העובדה שהתזה של דרזנין זהה לחלוטין לזו של החוגים הגרועים ביותר בממסד הביטחוני-פוליטי של ישראל, אינה פוסלת אותה כשלעצמה. אך דרזנין אינו רשאי להתעלם מראיות למכביר, על קיומה של עמדה פלסטינית שונה מזו שהציג "כתגלית" משלו, עמדה פלסטינית המקובלת גם על דעת הקהל הנאורה בכל העולם. כמו כן דרזנין אינו רשאי, לעניות דעתי, להתעלם מהראיון(ות) עם ערפאת, הסותר(ים) את עמדתו, כאשר הוא מתבסס על נאומו של ערפאת, שנישא מיד אחרי פיצוץ שיחות קמפ דיוויד.

שתי מדינות לשני עמים – סיסמה שעבר זמנה ובטל תוקפה?

מחקרו של דרזנין משתלב עם תופעות אחרות בשמאל הישראלי, לפיהן השלום במסגרת שתי מדינות עצמאיות, אינו יעד ריאלי ויש לעסוק בנושאים אחרים. עוד נחזור וננתח את הכניעה הרעיונית המבישה והפרובינציאלית הזאת, אם גם יש סיבות מקומיות הגורמות לתופעות של ייאוש ועייפות, אך אין לייאוש זה סימוכין במציאות האובייקטיבית. היפוכו של דבר. נצא ונראה.

שרון – מה הוא אומר?

ערב חג הפסח קיימו שניים מהכתבים הבכירים של "ידיעות אחרונות" ראיון חשוב עם אריאל שרון. מטרת הראיון היתה לחשוף את המניעים שהביאו את ראש הממשלה להציג את תוכנית ההתנתקות וכל הכרוך בשינוי זה בעמדותיו. שרון הסביר את חיוניות יוזמתו באופן גלוי:

"אני לא חושב שאני טעיתי… אני חושב שהמצב השתנה. איני מאמין במצב של ואקום, במצב שבו כאילו שום דבר לא קורה. כשיש ואקום עולות תוכניות חמורות מבחינת ישראל: התוכנית הסעודית, התוכנית של הליגה הערבית, המפקד הלאומי, תוכנית ז’נבה, תוכניות אירופיות. גם שר החוץ הגרמני, יושקה פישר, יצא בתוכנית, ואיש אינו יכול לטעון שפישר הוא שונא ישראל. הוא ידיד ישראל. הוא עזר לנו בהרבה דברים. התוכניות צצות כפטריות אחרי הגשם, מבול של תוכניות. גם ארה"ב. אינני יודע כמה זמן היתה עומדת מול הלחצים. יש לה אינטרסים באירופה, במדינות ערב. לא לקיים תהליך מדיני זה דבר מסוכן ביותר. יהיה חמור מאוד אם ישראל תיכנס לתהליך כלשהו תחת לחץ" ("ידיעות אחרונות", 5 באפריל 2004).

שרון לא היה מסתבך בהתנתקות, בעימות חריף עם המתנחלים ובמשבר במפלגה שלו – בלי סיבה. וראה זה פלא, הוא מעריך שתוכניות כגון תוכנית ז’נבה, לא ירדו מסדר היום. אין זאת אלא ש"תוכנית ז’נבה" היתה למלת קוד להסכם שלום ישראלי-פלסטיני. הסכם שלום, כזה המוכר בקווים הכלליים שלנו, הוא האלטרנטיבה הריאלית היחידה להמשך הכיבוש וכל הכרוך בו. התוכנית של הליגה הערבית, התוכנית הסעודית, התוכנית האירופית, תוכנית קלינטון והסכמי ז’נבה – כל אלה מאפשרים כיום לשרטט את קווי ההסדר לשלום בין שתי המדינות, מדינת ישראל ומדינה פלסטינית ריבונית. הכוחות הנערכים כנגד אלטרנטיבה זו, קרי ממשלת ישראל של שרון והמדיניות החד-צדדית של ממשל בוש, מבקשים לשמר את הסטאטוס-קוו תוך שינויים קוסמטיים. מבלי להקל ראש בקשיים, יש לראות ולהדגיש שקיימת חזית בינלאומית רחבה, התומכת בדרישת הפלסטינים להקים מדינה ריבונית משלהם. בתנאים מסוימים, ולא מדובר במהפכה, אלא בתפנית, יכולה החזית הזאת להבקיע את הדרך לבידוד שרון ובוש ולהגשמת הסכם שלום, על סמך העיקרון של שתי מדינות ריבוניות.

לאחרונה נחשפו מהלכי שרון, מופז וגלעד, והמאמצים העצומים שהם השקיעו בשכנוע העם בישראל שאין פרטנר לשלום. לשם כך הם סובבו את הממשלה ואת הכנסת בכחש, סילפו דו"חות מודיעין. ככל הנראה, הם העריכו בצדק שבאמת יש צורך במאמצים תקשורתיים ותעמולתיים אינטנסיביים, כדי לשכנע את הציבור שאין ברירה, כיוון ש"אין פרטנר".

עיתון ציוני, לאו דווקא של השמאל, התייחס לאחרונה לשערורייה זאת של הטיה ודיווחי שקר, שנועדו לבסס את התזה שערפאת אינו פרטנר לשלום מכיוון שלא ויתר על חזון השמדת ישראל כמדינה יהודית, על ידי החזרתם של מיליוני פליטים למדינת ישראל. "הארץ" הוא שהוביל את המערכה נגד תפקידו המפוקפק של אלוף עמוס גלעד בעניין זה. העיתון וכתביו הבכירים השיגו הישג עיתונאי וציבורי, כאשר הביאו את דברי עמוס מלכא, ראש אמ"ן לשעבר, מי שהיה אמור להיות המפקד של גלבוע:

"ראש אמ"ן לשעבר, האלוף (במיל’) עמוס מלכא הצהיר שאם ישראל היתה מציעה לערפאת מדינה על 97% של השטח, שבירתה ירושלים, עם החלפת שטחים והחזרתם של 20-30 אלף פליטים, היה ערפאת חותם על עסקה כזאת ומורה לבני ארצו להניח את הנשק" ("הארץ", 14 ביוני 2004).

אם כן, יש פרטנר לשלום. הפסקת השיחות והמשא ומתן היא תוצאה ישירה של המדיניות הישראלית ולא של גורם ערבי או פלסטיני כלשהו.

הספקנות המובנת לגבי הסכם ז’נבה בציבור הפלסטיני

במעקב אחרי התגובות בציבור הפלסטיני, להצעות כמו הסכם ז’נבה, אין להתעלם מהמציאות המשפיעה עליהן. הסכם ז’נבה אינו אלא ביטוי הצהרתי וחינוכי, לתמיכה בפתרון של שתי מדינות. אך טבעי שאלה המתנגדים לפשרה היסטורית עם ישראל יסתייגו ויגנו מהלכים, שנועדו לתמוך בקונספציה של שלום במסגרת שתי מדינות. אפשר להבין ואפילו להעריך את כנותם של שוללי הפתרון של שלום בין שתי מדינות, המתנגדים להסכם ז’נבה. במציאות הכיבוש ובהעדר משא ומתן רציני על פתרון הסכסוך, ירגישו פלסטינים רבים שוויתרו ויתורים עקרוניים, במסגרת צעד שהוא וירטואלי במהותו.

לדעתי, אין ללמוד מהיחס הביקורתי להסכם ז’נבה, הקיים ללא ספק בציבור הפלסטיני, דבר וחצי דבר על יחס הפלסטינים להסכם אפשרי, שיהיה ממשי, מפורט ומלא, על בסיס הפרמטרים המוכרים היטב בפוליטיקה הבינלאומית. כלומר, נסיגת ישראל לגבולות 67′ תוך החלפת שטחים, קביעת בירת פלסטין בירושלים, מימוש זכויותיהם האזרחיות והדתיות של הפלסטינים בירושלים ופתרון הוגן לשאלת הפליטים, שיבטיח שיפור ניכר בעתיד הנראה לעין, במצבם של המוני הפליטים, אם גם רק מיעוט שבמיעוט יחזור לישראל גופה. הסכם כזה, שיושג תוך תמיכה בינלאומית מאסיבית והעומד להתממש בפועל, יתקבל על ידי רוב הציבור הפלסטיני כהישג היסטורי. הוא יהיה כזה. יהיה זה הישג גדול לפלסטינים אף כי גם בהסכם זה לא יהיה תיקון לעוולות רבות וחמורות.

כפי שהראיתי, במציאות הבינלאומית והאזורית הנתונה, פתרון כזה הוא האלטרנטיבה היחידה לכיבוש. הוא אינו, כפי שטוען דרזנין, תוצר של השמאל הציוני, אלא יעד ממשי לכוחות אדירים, המתנגדים לשליטת "ציר בוש-שרון" במזרח התיכון והשואפים לעיצוב מחדש של המציאות האזורית, שלא בסימן השליטה האמריקאית המוחלטת.

האמריקאים נעצרו בפלוג’ה ונתקעים בנג’אף

קיים קשר מהותי בין האירועים סביב המלחמה התוקפנית של ארה"ב בעיראק, לבין ההתפתחויות העתידיות באזורנו. הכישלון הצורב של ארה"ב עשוי לחולל שידוד מערכות באזור ובדיפלומטיה הבינלאומית. בעקבות מפלותיהם בעיראק, גברה אפילו בחוגי ממשל בוש ההכרה שאין ארה"ב יכולה לנהל את העניינים בעיראק ובאזור על פי המדיניות הקודמת שלה, של "אני ואפסי עוד". אותה מדיניות חד צדדית השולטת באסטרטגיה של ואשינגטון והיא שהביאה לתקיפה בעיראק.

ממדי התסבוכת בעיראק אדירים. האמריקאים נאלצו לחזר על פתחיה של "אירופה הישנה", וגם זה סייע רק בקושי להחזיק מעמד בעיראק. אם לא תרצה ארה"ב לשקוע עמוק עוד יותר בבוץ העיראקי, היא תזדקק לבחון מחדש את מערכת יחסיה עם אירופה ועם גורמים בינלאומיים חזקים אחרים. נסיבות אלה הביאו לאחרונה לשיפור סיכויי ההתקדמות בעניין הפלסטיני-ישראלי.

דווקא, כאשר מדיניות הכיבוש במשבר, כאשר ארה"ב עוברת לדפנסיבה ביחסים הבינלאומיים והאזוריים, כאשר ישראל נמצאת בעיצומו של משבר שלטוני ושרון מתקשה להקים קואליציה, יש כאלה בשמאל המבקשים לנטוש את ספינת השלום. אך ספינה זו אינה תקועה. הזעזועים אצל השותף הבכיר, בוש, יורגשו אצל השותף הזוטר, שרון. יש פרטנר לשלום בצד הפלסטיני, צריך להמשיך במאבק כדי שיהיה גם פרטנר בצד הישראלי.

Share on Facebook