צה"ל אינו אוהב סרבנים, זה טבעי. צבא המעודד את המתנגדים לו ומטפחם, אפילו פציפיסטים גמורים יילחמו על מנת לשרת בשורותיו. העם היושב בישראל אינו אוהב סרבנים, טבעי, הוא אוהב את צה"ל, ואויבי אהוביו אויביו. בית המשפט אינו אוהב סרבנים, טבעי, כל המפר חוק, חוזה וסדר – מאוס עליו. אבל כאן אין מדובר באהבה-שנאה-ידידות, אלא בשלטון החוק! וכשבית המשפט העליון עושה יד אחת עם צה"ל על מנת להתל בחוק, לעקמו ולהטותו ממסלולו, מישהו חייב לזעוק, ואפילו יהיה הזועק סרבן ואבא של סרבנית.

לפי סעיף 39 (ג) לחוק שירות "יוצא-צבא, אשה, שהוכיחה באופן שנקבע בתקנות לרשות שנקבעה על פיהן, כי טעמים שבמצפון או טעמים שבהווי משפחתי דתי מונעים אותה מלשרת בשירות ביטחון, פטורה מחובת אותו שירות".

תאמרו: אין צורך ברש"י או בפרויד על מנת להבין את הכתוב, גם אם אתם הייתם מנסחים את החוק באופן בהיר יותר. טעות בידכם. כל חוק זקוק לפירוש, או ליתר דיוק, כל ביצוע של החוק מפרש אותו. ומי מופקד לפרש את החוק במקרה שלפנינו? שר הביטחון, כמובן. ואכן, השר מינה ועדה – ה"רשות שנקבעה על פיהן" המוזכרת בחוק – הלא היא "ועדת מצפון", על מנת שזו תבחן את כליות ולב המבקשות פטור מטעמי מצפון ואת אורך החצאית של המבקשות פטור בשל אורח חיים דתי.

משום מה השתרש בוועדה זו הנוהג לפטור בנות חילוניות משירות אך ורק אם הוכיחו כי המצפון המונע מהן לשרת הוא פציפיסטי טהור, כלומר כזה האוסר עליהן לשרת בכל צבא באשר הוא צבא. התייצבה לאורה מילוא (בתי) ובאה בפני ועדה והצהירה כי קול מצפונה אוסר עליה לשרת, לא בצבא בכלל אלא דווקא בצבא המסוים, הכובש והמדכא, הצבא הזה. לעומת זאת בדעתה להמשיך בשירות החברתי שבו החלה כבר לפני יותר משנה, תחילה בירוחם ואחר כמלווה של קינים חברתיים של השומר הצעיר בתשע שכונות מצוקה בארץ. הוועדה דחתה את בקשתה בתואנה שאין זה מצפון כי אם פוליטיקה, וכך גם ועדת הערר. ביום הגיוס – כשמאחוריה כבר היו כ-20 חודשי שירות קהילתי – עמדה לאורה בסרבנותה, נשפטה ונשלחה למחבוש.

כאשר נגזרו עליה שבועיים נוספים (עם הבטחה לתקופה כוללת של שנתיים בכלא), פנתה מילוא לבג"ץ על מנת שיורה לשר הביטחון ולוועדה לחדול מקריאתם זו את המושג "מצפון". זיהויו של מצפון עם פציפיזם, כך טענה, אינו מעוגן בלשון וגם לא בספר החוקים. פציפיזם הוא סוג של מצפון, סוג אחד מיני רבים, הוא אינו כלל המצפון; זהו אל"ף בי"ת בתורת הקבוצות שהחלק אינו זהה לשלם. יתרה מכך: לו רצה המחוקק להגביל את המצפון לסוג זה, מה מנע ממנו לקרוא לילד בשמו? המלה פציפיזם היתה זמינה בכל מילון בעת שנחקק החוק.

בג"ץ החליט לדחות את עתירתה, בפסק דין ארוך ומנומק, אשר נכתב על ידי כבוד השופטת אילה פרוקצ’יה. אבל במקום לאשר את מדיניות הוועדה, הורתה לה השופטת להתפזר! הכיצד? מסתבר שאין זה כלל מעניינה לדון במצפונן של חילוניות. לטענתה של השופטת, כשהמחוקק כותב "מצפון" הוא מתכוון אך ורק לזה הצומח במסגרת דתית: "הפטור מטעמי מצפון הניתן לאשה מכוח הדין נועד להגן על מעמדן של נשים בעדות מסורתיות אשר על פי תפיסת בני העדה, שירותן בצבא אינו מתיישב עם שמירה על כבודן וצניעותן" (עמ’ 18 בפסק הדין).

מסתבר שהצבא היה נאור מדי! הוא שלח סרבניות גיוס חילוניות לוועדת מצפון, המורכבת בעיקר מאזרחים, בעוד שעליו היה לשלוח אותן לוועדת "טעמים אחרים", שהוקמה מתוקף סעיף 36 בחוק, ואשר מורכבת על טהרת אנשי הצבא ואשר עד היום דנה בעניין גברים בלבד. סוד גלוי הוא שוועדה זו רואה בעין רעה כל סרבן שהוא, "מלא" או "סלקטיבי" – מה טבעי יותר למי שמכריז על עצמו כעל ה"צבא המוסרי ביותר בעולם". השופטת קבעה הלכה חדשה בישראל: רבנים ייפסקו בענייני דת וקציני צה"ל בענייני טוב ורע. כך נאה וכך יאה.

החלטה מפתיעה זו, מעין משפט שלמה מודרני, אשר בו אומרת השופטת לשני הצדדים: את טועה אך גם את אינך צודקת – מחייבת אותנו להיזכר בתפקידו של בית הדין הגבוה לצדק כמגינו של האזרח מפני הריבון. לפי חלוקת התפקידים המסורתית, הכנסת מחוקקת חוקים ואילו הממשלה מבצעת אותם – כלומר מפרשת אותם יום יום, שעה שעה. למדינה מונופול דה פקטו על פרשנות החוק, ומכוח מונופול זה היא נוטה, כמה אנושי, לפרש את החוק לטובתה (הרי טובת המדינה זהה לטובת אזרחיה…) זו טיבה של השררה, כל שררה, ששריר השרירותיות עובד אצלה שעות נוספות. בג"ץ הוא הגורם היחיד במשחק אשר יכול להגביל את שרירות ליבה של הרשות המבצעת. אזרח החש שהמדינה הלכה רחוק מדי בפרשנותה את החוק, שפרשנותה חד-צדדית מדי לטובתה ה"כלל", רשאי לעתור לבית המשפט על מנת שזה יוציא לה כרטיס צהוב: הגזמתם!

השופטת פרוקצ’יה קוראת את החוק קריאה חדשנית, מהפכנית, זו זכותה. אולם עיון בהחלטה מגלה שקריאתה של השופטת שרירותית לאין ערוך יותר מן הקריאה שהרשתה לעצמה המדינה עד היום. בעוד שזו האחרונה החילה את המושג מצפון (=פציפיזם) על כלל הנשים, השופטת מחילה אותו אך ורק על דתיות. אצל המדינה המלה "או" המופיעה בחוק עדיין שמרה על משמעותה המקורית, כמו בשאלה "תה או קפה?"; בפסק הדין היא כבר זוכה במשמעות חדשה: "כלומר". התוצאה איננה בנאלית: "אשה שהוכיחה כי טעמים שבמצפון, כלומר טעמים שבהווי משפחתי דתי, מונעים אותה מלשרת שירות ביטחון, פטורה מאותו שירות".

הרי זה פרדוקס. במקום להגביל את שרירותה של הרשות המבצעת, הרשות השופטת מורה למדינה כיצד להגביר את שרירותה; כאילו היו השתיים תומכות זו בזו ומשתפות פעולה על מנת להכביד עולן על האזרח. לשון אחר: בג"ץ, אשר נועד לתת סעד צדק לאזרח נגד המדינה, נוהג כאילו היה היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה ומספק סעד משפטי למדינה נגד האזרח – נגד הנשים החילוניות באשר הן חילוניות.

"נקווה למשפט ואין" (ישעיה נ"ט, 11). מכיוון שלבית המשפט העליון המלה האחרונה בפרשנות החוק, אין לה, לאזרחית לאורה מילוא, למי לפנות על מנת לקבל סעד נגד שרירותה של הרשות המופקדת על הגנתה. כל הרשויות נגדה, כולן מלבד האמת.

Share on Facebook