הפרעות אכילה הן תוצר של תפיסת הגוף בתרבות בת זמננו. היחס אל הגוף הוא תלוי תרבות – הוא פועל יוצא של התייחסויות החברה המכפיפה את צורת הגוף לנורמות מקובלות. למעשה, מסביר הפילוסוף מישל פוקו, אין דבר כזה "גוף טבעי": פרקטיקות תרבותיות תמיד מותירות חותמן על גופינו, חוזקו, חיוניותו, מה שגורם לו עונג. הגוף שלנו הוא תוצר חברתי. חברת השפע הצרכנית למשל, משנה את הסטנדרטים ואת היחס אל צורת הגוף: רזון הפך להיות סמל למי שמקדיש את מירב תשומת לבו לצורת גופו. כך הוא גם לגבי ניתוחים פלסטיים, הליכה למכוני כושר ושימוש בתכשירים קוסמטיים למיניהם (כמו מסירי קמטים).
עד לאחרונה נדרשו נשים (בעיקר) לשמר את מראן, אם כי לאחרונה יותר ויותר גברים – בפרט צעירים – נעשים מודעים באשר לצורת גופם. חלקם אף פועל ל"תיקון המעוות", על ידי הליכה למכוני הרזיה או ביצוע ניתוחים פלסטיים. עם זאת, ההתייחסות אל צורת הגוף מכוונת בעיקר כלפי נשים, המקפידות בד"כ יותר מגברים על מראן.
הנשים הנראות בטלוויזיה ובמדיה חזותית אחרת רובן ככולן צעירות לבנות ובעיקר רזות מאוד. כתוצאה מכך ילדות גדלות ומסתכלות על גופן בצורה שלילית. אבל בעצם, הרבה מהדמויות שנראות בטלוויזיה אינן נראות כך במציאות. טכנולוגיות צילום ועבודת מחשב יכולים לשנות או להעלים פרטים בתצלום של דוגמנית (להגדיל חזה, להצר ירכיים, למתוח את הגוף, להעלים שומות בפנים וכו’). כך שמה שאנחנו רואים כתמונה, הוא למעשה פיקציה. זו תעמולה שמטרתה לעודד נשים (ושוב כיום גם יותר ויותר גברים) לרזות – וזאת מכיוון שזה משרת חברות ועסקים רבים שהוקמו כחלק מתעשייה מיוחדת לצורך כך: החל במכוני כושר, דרך תכשירי הרזיה, קוסמטיקה וציוד כושר ועד לניתוחים פלסטיים. אנו שבויים תרבותית בדימויים שלנו וקשה לנו מאוד להשתחרר מהם. הסיבה לכך נעוצה כאמור ברעיון מקסימיזציית הרווח שהוא הרעיון הבסיסי המאפשר את המשך קיומו של הקפיטליזם – ללא המשך הצריכה, הקפיטליזם לא ישרוד.
בעצם, החברה משדרת לנו (באמצעות המדיה וסוכני סוציאליזציה אחרים) שלבחורה אסור לאכול (תמיד יש לה רגשי אשם על כך). בגדי נשים מוצגים כיום באמצעות דוגמניות שהן למעשה נערות. גם עובדה זו משפיעה על הדימוי של הנשים בעיני עצמן. הן כל הזמן שואפות להיראות צעירות יותר ולהגיע למידות גוף בלתי אפשריות כמעט. כלומר, האידיאלים של יופי בזמננו, משדרים דימוי של אשה שאינה עדיין אשה, זו שאין לה עדיין מודעות לגופה. זהו מצב הגורם לנשים רבות בלבול (כך למשל, נשים אחרי לידה מקבלות "עצות" במגזינים של נשים ומחברותיהן מה עליהן לעשות על מנת לחזור לגזרתן לפני ההריון במהירות האפשרית: הגוף הפוסט הריוני נתפס כלא אסתטי). מנגד, הדימויים הללו יכולים לשדר גם סוג של אנדרוגניות, כפי שיוסבר בהמשך.
בעוד הנשים לוחמות לשוויון, דוחפות ומעודדות את יתר הנשים לקראת אמנסיפציה – ממשיכים האופנה והמנהגים לכבול אותן אף יותר מבעבר. הלהיטות לשמירת הגוף במצב של רזון נובעת מהרצון לשליטה. מכיוון שאין לנו שום שליטה בעתידנו, הדבר היחיד שנותר לנו הוא לשלוט בגופינו. בחברת השפע תופעות כמו אנורקסיה (הרעבה עצמית) ובולימיה (זלילה ואח"כ הקאה) הן תוצר של שאיפה להיראות רזה. זה פועל יוצא של האבחנה כי מי שאני זה איך שאני נראה/ית. כלומר, זהו תוצר של חברת הראווה, חברת המדיה המאדירה את הצורה החיצונית.
ניתן להציג עמדה מעט שונה ולומר כי העיסוק הדומיננטי בגוף הפך לסוג של מישמוע עצמי. מכיוון שהיחס אל האספקט הגופני הוא מנוכר – כאילו דבר מה זר שאינו חלק מהעצמי. על פי ראיית עולם זו, הגוף נחווה כ"בית כלא" שממנו מבקשת הנשמה לברוח. הגוף הוא האויב. גישה זו נוגדת לכאורה את הרעיון לפיו אנשים רוצים להיראות יותר יפים (ובכל זאת: מי מחליט מה יפה?). אבל בעצם, אם מתייחסים לפעולות שמבצעים בגוף על מנת להיראות כמו אידיאל היופי שמציגה המדיה – הרי שמדובר בסוג של גרימת כאב. הגוף הופך לגורם זר שיש להילחם בו: להכפיף אותו לרצונותינו. הדרך היחידה לזכות במשחק זה הוא "לחסל" את תחושות הגוף ורצונותיו. זה מה שרבות מהאנורקטיות והבולימיות רואות כמטרתן העיקרית.
מעבר לאיבוד התיאבון, האנורקטית שבויה בתשוקתה למזון. רבות מהסובלות מהפרעת אכילה מתארות את הרעב כ"הרמת ידיים" לדחפים ביולוגיים וככניעה להם. הנשים הללו מתייחסות לרעב כאל אויב חודרני. הן אינן חוות את הגוף כחלק מעצמן אלא כחלק חיצוני להן, המפריע להן. יחס כזה אל הגוף הוא טיפוסי לכל מי שיש לו/לה הפרעת אכילה. אנשים עם בעיות אלו מתקשים להבחין בחום, קור וכד’, מכיוון שהם חשים מנותקים מגופם. היחס אל הגוף הוא כאל גורם עוין וחיצוני. הנשמה מתוארת כלכודה בכלא הזר הזה ששמו הגוף.
האנורקטית והבולמית מתארות את המאבק המתחולל בהן בין "טוב" ל"רע", בין המוח (Mind) והתיאבון (הגוף וצרכיו). במאבק זה הרזון מייצג את ניצחון הרצון על הגוף, והגוף הרזה, The Nonbody, מקושר אצלן אסוציאטיבית עם טוהר.
לעתים קרובות הפרעת אכילה מתנגשת עם הסקסואליות. האשה האנורקטית/ הבולמית מעוניינת להימנע מיחסי מין והפרעת האכילה היא עבורה תירוץ. היא הופכת לאנדרוגינוס ללא רצון למשוך מינית את הגבר. כלומר, הפרעת אכילה היא מקרה קיצוני של הערצת הרזון (אותו רזון שהוא אידיאל היופי, שאמור דווקא למשוך מינית את הגברים).
לטענתה של האנורקטית, הדיאטה היא האספקט היחידי בחייה שיש לה שליטה עליו. הגוף הופך לממלכה בה היא שולטת ביד רמה ובדיקטטורה. הפרעת האכילה הופכת למכשיר באמצעותו היא בודקת את גבולות יכולתה הפיסית, לפני שהיא מתמוטטת.
ה-Body Building נראה לכאורה היפוכה של האנורקסיה – יש לו גם דימוי "בריא", אך למעשה זו אותה גברת בשינוי אדרת. מטרתו זהה לזו של הפרעת אכילה – לשלוט בגוף ולעצבו: זה מלמד את האדם להיות בעל כושר סבל רב יותר וכוח רצון. למעשה, אנשים אלו אינם דואגים לבריאותם. הרבה מאנשי ה-Body Building, כמו אנורקטיות ובולמיות, מתייחסים אל גופם כאל אלמנט חיצוני, זר. הבאדי בילדרס מייחסים לשליטה את אותה חשיבות כמו האנורקטיות והבולמיות: כמותן הם חסרי כל שליטה בחייהם וחווים תחושת מסתורין כלפי הגוף. תחושה זו נובעת משני מקורות: 1. ביטחון שניתן להתגבר על מגבלות פיסיות של הגוף. 2. הנאה מן היכולת לעצב את הגוף על פי הרצון ושליטה מוחלטת בכך: "לצור יצירת אמנות".
כיום אנשים חשים כי אין להם שליטה על אירועים שהם מחוץ לעצמם, אך הם יכולים לשלוט בגופם ולבחון את גבולות יכולתם (זו אולי אחת הסיבות לפריחתם של מכוני כושר בישראל בתקופה הנוכחית של מיתון, פיגועים, אלימות במשפחה ושאר צרות).
כאשר נשאלות נשים הסובלות מהפרעת אכילה מהי המשמעות ותפיסת הג’נדר אצלן, הן מציגות מחד גיסא פחד וסלידה מהתפקידים הנשיים המסורתיים ומההגבלות החברתיות, ומאידך גיסא – פחד מהנשיות עצמה.
מתבגרות אנורקטיות ובולמיות מפחדות לגדול ולהיהפך לנשים עם גוף נשי. הן רוצות להישאר כמו פיטר פן – "צעירות לנצח". או יותר נכון – מאמצות מראה "פיטר פני" – של נער. הן אינן רוצות להפוך לנשים/אמהות כי הן רואות בסוג זה של חיים הקרבה.
הרצון של האנורקטית/בולמית "לצאת מגופה" הוא סוג של מחאה. היא חשה כי החברה לא מאפשרת לה להתפתח בדרכים בהן היא יכלה להתפתח לו ניתן לה. כלומר, הפרעת אכילה היא מצב גופני שהוא גם צורה של מחאה פוליטית.
האשה האנורקטית/בולמית מרגישה כי התרבות "סוגרת" עליה ולא מאפשרת לה להתפתח. לצערנו, סוג זה של מחאה נשית, באופן פרדוכסלי, משרת את התרבות הפטריארכלית, המבקשת לשמר את האשה כייצור חלש וכנוע. השליטה היחידה שנותרת לאשה היא השליטה בגופה, אך זו פוגעת בה. כלומר, בתור מחאה פמיניסטית, האובססיה להיות רזה פועלת נגד הנשים האנורקטיות והבולמיות – ולא בעדן.
האנורקטית והבולמית רואות את הגוף הנשי כמופקר וכשהוא מונהג על פי רצונן הוא הופך ל"גברי". וכך, למרות תחושת ההתעלות מהשליטה בגוף והירידה במשקל – הדבר מוביל להרס עצמי.
העצמה נשית היא שימוש בהנחות יסוד פטריארכליות, אומנם תוך הפיכתן, אך גם תוך שימורן.
כן. מן הסתם הכל דיאלקטי
כותבת המאמר כתבה:
"טכנולוגיות צילום ועבודת מחשב יכולים לשנות או להעלים פרטים בתצלום של דוגמנית (להגדיל חזה, להצר ירכיים, למתוח את הגוף, להעלים שומות בפנים וכו’). כך שמה שאנחנו רואים כתמונה, הוא למעשה פיקציה."
ובכן, את טועה טעות מרה.
רוב הדוגמניות אכן נראות בטלוייזיה בדיוק כמו שהן נראות במציאות(שלדים מהלכים) ,ורובן אם לא כולן הן אנורקטיות,סובלות מבעיות רפואיות ונפשיות ומתוסבכות לחלוטין.
ואת זה אני אומר כאיש מקצוע בתחום התזונה.
וזה דבר שכדאי ללמוד בלי קשר לתחום שבו מתעסקים (מהפכנות מארקסיסטית או ביקורת תרבות או לימודי כימיה).
אבל זה לא אומר שכל מה שנכתב במאמר לא נכון, אלא שלכל דבר יש השלכות חיוביות ושליליות – השאלה מה גובר על מה.
עם כל הכבוד לידע המקצועי והדברים הנכונים הכתובים במאמר זה יש פה התעלמות מתופעה חמורה ונפוצה יותר של השמנה אצל נשים וגברים כאחד . התופעה הובאה אלינו מארצות הברית וכבר היום אנו רואים ילדים וילדות "גדולים", מה שקרוי בטטות.
אני מעיד על עצמי כי אחרי דייטה שעשיתי השתפרו כל הבדיקות הרפואיות שעשיתי. נראה לי בעיית ההשמנה היא הבעיה הרפואית החמורה ביותר בישראל ויש לתת את הדעת עליה בתקשורת במערכת הרפואה והחינוך.
הכותבת מצינת:
"הסיבה לכך נעוצה כאמור ברעיון מקסימיזציית הרווח שהוא הרעיון הבסיסי המאפשר את המשך קיומו של הקפיטליזם – ללא המשך הצריכה, הקפיטליזם לא ישרוד."
טענה זו אינה מדויקת. כל יצרן בענף מסוים מעונין כמובן במיקסום רווחיו, אך אם יימנעו הקונים מצריכת מוצר זה או אחר, הם ישתמשו בכספם לקנות מוצר אחר, ואותו יצרן או משקיע יכול להרויח לא פחות אם יעסוק בייצור המוצר האחר. כלומר שורש הרווח הוא ליצר את מה שהקהל רוצה לקנות.
ודאי את שואלת: ומה אם אנשים יתפסו באופנה של חסכון, ויעדיפו לשמור את כספם בבנק למען שימוש עתידי במקום מחוי מאוויים מיידי? האם זה יהרוס את המשק הקפיטליסטי השואף למיקסום רווח?
התשובה היא לא ולא. אם אנשים יחסכו יותר ע"י השארת כספם בבנק, שער בריבית ירד, ויזמים יוכלו לקבל הלוואות נוחות יותר ולהשקיע. פרוש הדבר הוא שהמשק ייצר יותר מוצרים לצריכה ארוכת טווח ועתידית ופחות מוצרים לצריכה מיידית. לדוגמא, יותר חינוך, יותר גשרים, יותר בתי חולים, ופחות פיצה.
אז הסירי דאגה מליבך – השוק החופשי מתאים את עצמו לדרישות קהל הלקוחות, גם אם דרישת הקהל היא לא לצרוך היום ולדאוג לעתיד.
לענין הדוגמניות: אינני יודע מה המצב בטלויזיה, אך קראתי לא פעם, שצילומי דוגמנות מעובדים ב"פוטו-שופ" ליצור גוף רזה יותר ממה שהדוגמנית באמת. הנשיא קלינטון צעק פעם על המעצב קלווין קליין בגלל הדוגמניות הרזות להחריד שלו.
יצרני בובות הסכימו בשנים האחרונות ליצר בובות יוצר "ראליסטיות" במקום הבארבי הדקיקה, אחרי לחץ כבד שהופעל עליהם.
רק שהמגיב יצחק גולד לא לוקח בחשבון שתגובת השוק החופשי היא בדיעבד, כלומר לאחר שמוצר (או השרות) מונח בשוק כאבן שאין לה הופכין. אז מה יעשה אותו יצרן שהשקיע נניח מיליארד דולר באותו מוצר שהשוק החופשי דחה? יעבור כמובן למוצר אחר, עפ"י י. גולד אלא שהמיליארד כבר ירדו לטימיון. אז "התיאוריה" קצת לא מסתדרת. לכן היצרנים מנסים "לדחוף" את מוצריהם בכל האמצעים ומשקיעים לצורך זה אולי חצי מהמיליארד ההוא. זה "סוד" השוק החופשי והמשברים שהוא יוצר.
שכחת שיש גם אינטרס כלכלי להשמנה= חברות המזון. אנטרסים כלכליים הם לא חד צדדיים
הדימוי של האדם השמן/ה הוא אכן בעיה אדירה. זה בעצם הדימוי האולטימטיבי של חברת השפע – הדוגמנית האנורקטית מייצגת את האידיאל שאינו בר השגה כמעט בחברה הזו. כידוע – האידיאל הוא תמיד קשה להשגה ובכל חברה הדבר לובש פנים אחרות. עצם העובדה שיותר ויותר הררי אדם נראים במקומותינו רק מוסיפה לתסכול של יותר ויותר אנשים שאינם מצליחים להגיע לממדים ‘הרצויים’. על התסכול הזה עובד המנגנון הקפיטליסטי – אנחנו אף פעם לא מרוצים מאיך שאנחנו נראים.
כך כשם שמקדונלדס ודומותיה מעודדים אכילה לא מבוקרת (לפחות עד לאחרונה) ממשיכים, מן העבר השני, להלעיט (אופס!) אנשים עם דיאטות. זה רק מוכיח שהקפיטליזם עובד בכל המישורים: האחד מדרבן לקנות אוכל זול ומשביע בעוד השני מוכר דיאטות הרזיה. הגוף – במקרה הזה, הוא הקורבן.
היי
לדעתי היית לתת קרדיט לכתובת שנלקח ממנה כל החומר שהסתמכת עליו סוזן בורדו שבעצם כתבה ספר שלם רק על הגוף, רזון ….וכדומה