הדואר האלקטרוני העביר אלי קריאות של מספר ארגוני שמאל ישראלים, ביהם תעאיוש, חד"ש וגוש שלום, שהם מאוד מכובדים בעיני, לבוא ולהשתתף בהפגנות סולידריות מול כלא השרון וכלא מגידו עם האסירים הפלסטינים השובתים עתה רעב, בדרישה לשפר את תנאי מאסרם. אני מתנגד למדיניות השפלת האסירים הפלסטינים שנוקט שירות בתי הסוהר בהשראת שר המשטרה צחי הנגבי. דרישות האסירים נשמעות באוזני הגיוניות ביותר ובחברה תרבותית ודמוקרטית מן הראוי שתתקבלנה. אבל כידוע, ככל שמדובר בפלסטינים, מדינת ישראל נוהגת כדיקטטורה מהזן השפל ביותר. הצהרתו של הנגבי במסיבת עיתונאים כי מצדו יכולים האסירים לשבות עד מוות, היא בריונות של מאפיונר. עד כאן דומני אין חילוקי דעות ביני לבין התנועות שקראו להפגנת הסולידריות.
מה שמפריע לי הוא המלה סולידריות. אין לי סולידריות, ולו כזית, עם חלק ניכר, אולי הרוב, של האסירים הפלסטינים, בעיקר אנשי תנועות החמאס והג’יהאד, שרוצים לחסל את מדינת ישראל ולהמירה במדינת הלכה איסלאמית עריצה ורצחנית. אין לי סולידריות עם אותם אסירים, ולא חשוב לאיזה ארגון הם שייכים, שהיו קשורים בגיוס ושליחת מתאבדים עם חגורות נפץ כדי להתפוצץ באוטובוסים בתחומי מדינת ישראל במטרה להרוג אוכלוסייה אזרחית לא לוחמת, בהם ילדים, נשים וזקנים.
אילו היו ההפגנות מתקיימות מול ביתו של השר הנגבי, מול שירות בתי הסוהר בירושלים, מול המטה הארצי של משטרת ישראל, מול ביתו של ראש הממשלה, מול ביתו של המפכ"ל, בדרישה להתייחס אל אסירי האויב על פי האמנות הבינלאומיות, הייתי כמובן משתתף ללא רתיעה.
עמדתי המכירה בזכותם של הפלסטינים להיאבק בכיבוש ידועה, ובגין כך אני יעד לשנאה והכפשות מצד הימין הישראלי והפונדמנטליסטים הנוצרים. אין לי בעיה לעמוד מול גל השנאה הזה.
לעניות דעתי, למען ההגיינה הציבורית של השמאל שוחר זכויות האדם, חשוב לעשות אבחנה בין התנגדות לכיבוש לבין סולידריות עם חבורה של רוצחים קנאים.
אני מתנגד התנגדות נחרצת למעצרים מינהליים. זה כולל גם התנגדות למעצרים מינהליים לקיצוני הימין הפאשיסטי ישראלי. הבעתי את מחאתי על כך במאמרים ובמכתבים לשרים ולשופטים. אולם לא היה עולה בדעתי להשתתף בהפגנת סולידריות עם מי מהעצורים המינהליים של הימין הקיצוני. תמיכתו של העציר המינהלי הימני בגזענות, בטרנספר, בכיבוש, בהרג חפים מפשע, פוסלת אותו בעיניי כיעד לסולידריות כלשהי, גם אם הוא מעלה דרישות שלגופן יכולות להיות צודקות. אותו כלל חל גם על אסירי החמאס, הג’יהאד וכל מי שהיה לו יד בשליחת מתאבדים לזרוע מוות בקרב אזרחי ישראל בתחומי הקו הירוק.
איראן מחרימה את ישראל
מעוללות האולימפיאדה המתקיימת עתה באתונה. אחד מספורטאי הג’ודו של איראן, שהוגרל לקרב עם ספורטאי ישראלי, החרים את הישראלי ולא הופיע לקרב. הספורטאי האיראני הודיע כי סירובו נובע מסולידריות עם סבלו של העם הפלסטיני תחת הכיבוש הישראלי. משטר האייטולות באיראן הודיע כי הספורטאי המחרים, שאמור היה לקבל 125 אלף דולר אילו זכה במדליה, יקבל את הפרס כאות הערכה להחרמה, בבחינת החרמת ספורטאי ישראלי שקולה כנגד זכייה במדליית זהב.
זה לא שישראל לא ראויה להחרמה. ראויה גם ראויה. היא הרוויחה זאת "בכבוד", לאור משטר הכיבוש והאפרטהייד שהקימה בשטחים הכבושים. אילו היתה הקהילה הבינלאומית נוהגת בישראל כפי שראוי, היתה מטילה עליה אותן סנקציות שהוטלו על ידי האו"ם על משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. ישראל הצליחה עד כה לחמוק מכך. אולם איראן היא האחרונה שרשאית לבוא בטרוניות למדינה אחרת הרומסת זכויות אדם. משטר האייטולות באיראן הוא משטר עריץ הרומס ברגל גסה במשך עשרות שנים זכויות אדם בסיסיות ביותר. לא רק ישראל ראויה לסנקציות, גם איראן, סודן ועוד מספר משטרים רודניים המבצעים פשעים נגד האנושות ראויים לסנקציות בגין עריצותם ואכזריותם.
הרבה יותר מתאים היה, אילו שני הספורטאים היו נפגשים במסגרת ברית הבריונים של משטרי הדיכוי.
שאלה
ארגוני זכויות אדם ומוסדות האו"ם קבעו כי מה שמרחש כיום בדארפור, הוא האסון ההומניטרי החמור ביותר על פני כדור הארץ.
יש בארץ לא מעט ארגונים, ועדים ועמותות של פלסטינים אזרחי ישראל שיצאו בהפגנות ובגילויי דעת נגד הפלישה האמריקאית לעיראק. הכיצד אף אחד מהם לא מצא לנכון להוציא לפחות גילוי דעת נגד פשעי הטרנספר והטבח ההמוני, שמתגלה יותר ויותר כרצח עם, המבוצעים בידי ממשלת סודן נגד האזרחים האפריקאים בדארפור? ומדוע הם אינם מגנים את שתיקת הליגה הערבית שאפילו יצאה להיאבק נגד הסנקציות שמועצת הביטחון החליטה להטיל על סודן אם לא תדאג להפסקת מעשי הטבח, האונס והטרנספר?
הפרטה
חסידי הקפיטליזם הקשוח תומכים בהפרטת הכול. חסידי הסוציאליזם הקשוח מתנגדים לכל הפרטה. ואילו חסידי הכלכלה התבונית, אנושית, שרואים את האדם במרכז, אבל לא מתעלמים מייצר היוזמה והתחרות שהם מנוע חשוב בהתפתחות כלכלית, תומכים במשק מעורב, בדו קיום בין המשק הציבורי לפרטי, כאשר הממשלה והפרלמנט שומרים על כך שהתחרות תהיה הוגנת, הרווחים לא יהיו מופקעים, והשכר יהיה הוגן, לא פראי בקומות העליונות ולא משפיל בקומות התחתונות.
דוגמא להפרטה מבורכת היא שוק הטלפונים. כאשר בזק היה מונופול ממשלתי, שילמנו על שיחה לארה"ב או לאירופה בין 4 ל-5 שקלים לדקה והיינו חייבים לחכות להתקנת טלפון תקופות ממושכות שלעתים התארכו לכדי שנים.
מאז שהופרט שוק הטלפונים והוא נפתח לתחרות קרו לנו כמה דברים טובים. מחיר השיחות לחו"ל ירד פלאים. אנו משלמים היום 10% ממחיר השיחה שהיתה בימי המונופול. התקנת טלפונים חדשים מתבצעים עתה מהיום למחר. במקום שאנו נרוץ אחרי בזק, החברה נאבקת על תשומת ליבנו ומנסה לשכנע אותנו שטלפון אחד לא מספיק, אולי תרצו עוד אחד במחיר מבצע? ההפרטה במקרה זה גם הגדילה את שוק העבודה. אילו מילאה הממשלה את חלקה כנאמן הציבור, היתה דואגת לכך כי שכר המנהלים לא יגיע למאות אלפי שקלים לחודש.
הפרטה גרועה היתה הפרטת בנק הפועלים. במקום לשמור על כך שבשוק הבנקאות יהיה גם בנק ציבורי שלא משתולל בתחום העמלות והשכר למנהלים, שנותן לציבור אופציה בנקאית זולה יותר, מכרו את הבנק הציבורי למשפחה פרטית שממשיכה לסחוט אותנו עד כלות.
הפרטה גרועה היא הפרטת מבחן הרישוי השנתי לרכב. יש סוג של שירותים שראוי כי לא יהיו כרוכים ברווח לבעלים פרטיים. יש אינטרס ציבורי בכך שרק רכב בטיחותי ינוע בכבישים. הממשלה בשעתו הפריטה את רישוי הרכב לשני יזמים פרטיים ואלה עושים שתי עוולות: מחד גיסא מתירים לרכבים לקויים לנוע (בין שהדבר נובע מתשלום שוחד או רשלנות – התוצאה היא סיכון חיים), ומאידך גיסא ממציאים הבוחנים לא אחת ליקויים שתיקונם נעשה במוסכים צמודים שגם הם בבעלות בעלי מכוני הרישוי. כך מגדילים את הרווח.
דוגמא לשוק תחרותי יצירתי וחשוב הוא הסטארטאפים בתחום ההיי-טק. אנשים צעירים בעלי יוזמה ויצירתיות הצליחו לעשות דברים מרשימים, שגם שכרם היה בצדם.
הפרטה שראוי לשקול, היא הפרטת הצבא בשיטה שתקשה מאוד על פתיחת מלחמות. כוונתי לא להפריט את כל הצבא כיחידה אחת, אלא להפריט אותו חלקים חלקים. הצנחנים יופרטו ליזם אחד, גולני ליזם אחר, גבעתי ליזם שלישי, חיל הקשר ליזם רביעי, תותחנים ליזם חמישי, טייסות חיל האוויר יופרטו אף הן למספר יזמים. מסוקים ליזם אחד, אף-15 ליזם שני, אף-16 ליזם שלישי. המשטרה הצבאית תופרט אף היא. הטנקים יופרטו למספר יזמים.
הממשלה תשמור על מערכת בקרה ופיקוח בכל הקשור לתנאי השירות של החיילים. היא תהיה גם זו שרשאית באופן בלעדי להכריז על פתיחת מלחמה לאחר קבלת אישור משני מוסדות: הכנסת ומשאל עם.
אבל כאן זה רק מתחיל. בכדי לצאת למלחמה תצטרך הממשלה לצאת במכרז ליזמים השונים שיתנו הצעות מחיר על פי המפרט. למשל הבעלים של הצנחנים יגישו הצעת מחיר למלחמה, כך גם הבעלים של גולני וגבעתי. הבעלים של חילות האוויר יגישו אף הם הצעות מחיר וכך בעלי הטנקים והתותחנים. ועדת המכרזים תצטרך לדון בהצעות, לבדוק, איזו היא הזולה והיעילה ביותר, איזו מהן מבטיחה ניצחון במחיר סביר או חס ושלום מפלה ניצחת. לאחר שוועדת המכרזים בדקה את כל ההצעות, וקיבלה את תמונת מחיר המלחמה, היא תצטרך להחליט איזו הצעה תתקבל. לאחר מכן, צריכה החלטה זו לעבור שוב את אישור ועדת הכספים של הכנסת ובאם זו מאשרת, השלב הבא הוא אישור הפרלמנט, ואם זה מאשר יש לחזור למשאל העם ולשאול האם מוכן הציבור לשאת במחיר המלחמה.
בשיטה זו, כך אני צופה, יקיץ הקץ על המלחמות.
אהבתי את האמור בטור, ואני מסכים עם כל הנאמר, אבל אעיר משהו: היית יכול לפי דעתי להציע תשובה, כמי שמצוי בחוגי השמאל, לשאלה שהצגת בקטע "שאלה". תשובה שהיתה עונה גם לשאלות אחרות שמעורר הטור.
אהבתי את המאמר הזה
ארגוני שמאל מכנים את פושעי המלחמה הפלסטינאים שנכלאו בארץ, לאחר שפגעו רובם ככולם בילדים,נשים וקשישים, "שבויי מלחמה"
מעניין אותי לדעת באיזו ארץ זכאים שבויי מלחמה לבקור משפחות, ללמוד באוניברסיטה, ובעיקר להמשך הלחימה ותכנונה ממחנה השבויים.
כבר 18 שנה לא שמענו כלום מרון ארד אבל כאן מדברים על זכותם של האסירים ללמוד באוניברסיטה ערבית.
וחבל
המון דיאלקטיקה יש במאמר השנון הזה . לפעמים היה נדמה לי שמתחת פרוות הזאב השמאלני מסתתרת כבשה ליכודניקית.
מאמר מאכזב ביותר ואני נוקט בלשון עדינה.
לציוני הגאה,
זה מאד נחמד לקבל מחמאות, אבל אני חושש שקראת את רשימתי קריאה סלקטיבית. עם כל התעוב כלפיי אנשי החמאס והג’יהאד וכל מי שתומך בשיטות מאבק נוסח מתאבדים באוטובוסים ובבתי קפה, הרי משעה שהם אסירים בבתי כלא הם זכאים לתנאי כליאה -שבייה הוגנים. אני מתנגד למדיניות של נקם והשפלה. ביקורי משפחות והאפשרות ללמוד הם חלק מאותם תנאים הוגנים בעיניי.
אינני מבין מדוע אתה מתנגד ללימודים. אם אסיר מעוניין להרחיב אופקיו באמצעות לימודים באוניברסיטה הפתוחה, או מוסד אקדמי כמו אוניברסיטת ביר זית, צריך לעודד זאת ולא להציב קשיים.
אינני רואה הבדל מהותי בין אנשי החמאס, הג’יהאד או ארגון חללי אל אקצה שתמכו בשליחת מתאבדים לזרוע מוות בקרב אזרחים בישראל, לבין טייסי חיל האוויר שיוצאים לזרוע מוות בקרב אוכלוסייה אזרחית פלסטינית. כאשר טייס אף 16 השליך פצצה במשקל טון לתוך אזור מגורים מהצפופים בעולם, הוא ידע בפרוש כי יגרום לטבח באוכלוסייה אזרחית וכך ידעו גם שולחיו. הם בעיניי לא פחות רוצחים (אולי יותר מהיותם כובשים) מהפלסטינים התומכים בשיטת המתאבדים בקרב אוכלוסייה אזרחית. גם עם הטייסים או החיילים היורים בילדים בשטחים הכבושים אין לי טיפה של סולידריות.וכמובן גם לא עם המתנחלים במושבות האפרטהייד בשטחים הכבושים.
אולם משעה שטייס כזה או חייל כיבוש או מתנחל נתפשים בידי אויביהם, אני מצפה ודורש שיקבלו תנאי כליאה הוגנים בדיוק כפי שאני דורש זאת מממשלת ישראל.
וכמובן אל תשכח: שורש האכזריות טמון בכיבוש. טול מהפלסטינים את הכיבוש, את ההרג באוכלוסיה האזרחית, את הרס הבתים, את שוד הקרקעות, את עקירת המטעים, את ההשפלה במחסומים, וראה איך כבמטה קסם מתייבשת הבצה שמאפשרת להצמיח את תופעת המתאבדים. במלים אחרות, מבלי לשחרר את החמאס ואחרים מפשע המלחמה של זריעה פראית של מוות בקרב אוכלוסיה אזרחית, מניית הבכורה לכל הזוועה נימצאת עדיין בידי ישראל.
אשר לרון ארד אותו אתה מזכיר, דווקא פרשה זו מהווה דוגמא לחוסר האחריות ולמדיניות הצינית של ממשלת ישראל. רון ארד נשלח לזרוע מוות בלבנון במלחמה יזומה ופושעת של ישראל. הוא נתפש והיה בשבי תנועת "אמל" הלבנונית. ממשלת ישראל וצבאה יכלו לקבל אותו בעיסקת חילופין, אלא שהם התנהגו כתגרנים בשוק, עם החוכמולוגיה הישראלית של "ניתן להם קצת להזיע" במטרה להוריד את מחיר העיסקה. אלא שישראל ירתה ברגלה שלה, מיזמזה את המו"מ, עד שרון ארד נעלם. בינתיים שילמו בחייהם עוד חיילים בגלל ההרפתקנות הישראלית שנקטה בשיטת חטיפות של אזרחים מלבנון, כולל קטינים, פשע מלחמה לכשעצמו.
היום מוכנה ישראל לשלם מחיר גבוה בהרבה, רק תמורת עצם מגופתו של ארד, בהשוואה למחיר אותו סירבה לשלם כשרון ארד היה בחיים והיה זמין לחילופין.
הקריאה היתה "לסולידריות עם האסירים הפלסטינים השובתים רעב במחאה על ההתעללות הנמשכת של השלטונות הישראלים"
אבל לגדעון ספירו זו הזדמנות להפגין כאן את "נאורותו"- לא שוכנענו.
מענין אם קריאה דומה לסולידריות עם אסירים פליליים סתם (לא פוליטיים), היתה זוכה לאותה תגובה מצד ספירו (שאז ה"נאור" היה מיד מתברר כחשוך)
"הנאורות" של ספירו זוכה כאן ל"מחיאות כפיים" מצד הימין הקיצוני דוקא, מה שלא מפריע לו לטעון שיש לו חברים (פוליטיים) מהשמאל
לגדעון:
אתה כותב
>>אין לי סולידריות, ולו כזית, עם חלק ניכר, אולי הרוב, של האסירים הפלסטינים, בעיקר אנשי תנועות החמאס והג’יהאד, שרוצים לחסל את מדינת ישראל ולהמירה במדינת הלכה איסלאמית עריצה ורצחנית. אין לי סולידריות עם אותם אסירים, ולא חשוב לאיזה ארגון הם שייכים, שהיו קשורים בגיוס ושליחת מתאבדים עם חגורות נפץ כדי להתפוצץ באוטובוסים בתחומי מדינת ישראל במטרה להרוג אוכלוסייה אזרחית לא לוחמת, בהם ילדים, נשים וזקנים.<< כיוון שכך אינני מבין מדוע אתה תובע עבור אותם אסירים תנאי כלא כמו עבור אסירים ‘נורמליים’ שיש אולי סיכוי לשקמם. האם אתה חושב שע"י הענקת תנאים טובים לחמאסניקים נצליח להרחיק אותם ולו כזית מהרצחנות האנטישמית שלהם? איזה אינטרס יש לנו ללכת לקראתם? מדוע שלא נטפל בהם כפי שלמשל גרמניה הנאורה טיפלה בטרוריסטים של באדר מיינהוף שהיו חיות מחמד בהשוואה לטרוריסטים הפלסטיניים הטובחים בכוונה תחילה באוכלוסייה האזרחית שלנו – בלי TV, ביקורי משפחות בצמצום ורק מאחורי מחיצת זכוכית אטומה, בלי לימודים באוניברסיטה וכד’? כמו שכולנו ראינו בסרט הגרמני ‘זמן העופרת’? או כמו שיפן טיפלה באנשי ‘הצבא האדום’ או בריטניה ההומניסטית בטרוריסטים של IRA? והרי כל אלה היו חיות מחמד בהשוואה לטרוריסטים הפלסטיניים הטובחים בכוונה תחילה באוכלוסייה האזרחית שלנו. אני מביא את הדוגמאות האלה של מדינות ‘מתקדמות’ בקנה מידה בי"ל – לא מדינות כמו פקיסטאן או סין – אשר עם זאת לא עשו שום הנחות לטרור ולחמו בו עד חורמה.
אף שאיני מזדהה את השוואת הכיבוש ופעולות צה"ל לפעולות הטרור – בעיני ישנו הבדל תהומי ביניהם, גם ברמה המוסרית (ולא לטובת הפלסטינים) – אני מבקש להקשות בהנחה אחרת.
בתשובתך ל"ציוני גאה" (אני גם כזה?),
ענית, ואני מצטט:
"שורש האכזריות טמון בכיבוש. טול מהפלסטינים את הכיבוש, את ההרג באוכלוסיה האזרחית, את הרס הבתים, את שוד הקרקעות, את עקירת המטעים, את ההשפלה במחסומים, וראה איך כבמטה קסם מתייבשת הבצה שמאפשרת להצמיח את תופעת המתאבדים."
אני חושש, שאף אם רצון השמאל ההומאני יתממש,
תוקם מדינה פלסטינית בגבולות 67 (+/-),
בירתה ירושלים + הר הבית,
ותותר חזרתן של, נומר, 1 מליון פליטים
(בלתי הגיוני בעליל, אבל נניח),
ויונחל שוויון מלא בין יהודים לערבים
(פרט אולי לחוק השבות),
האם ייפסקו פעולות הטרור?
ייפסקו פיצוצי האוטובוסים?
לא יירצחו ילדים/תינוקות בדם קר?
לצערי – מסופקני.
הסולידריות עם האסירים הפלסטינים אינה קשורה לדיון שמנהלים חיילים לשעבר בצבא הישראלי על מעשיהם של האסירים.
ראשית, מניין הנתון שלפיו רוב האסירים היו מעורבים בלחימה ?
שנית, האסירים "נשפטו", אם בכלל, בבתי המשפט של הכיבוש, בהליך נטול שמץ של הגינות ועל ידי אותם "שופטים" המגבים את פשעי המלחמה של ישראל. מכאן ברור שלא על "פגיעה באזרחים" נשפטים האסירים כי לבית הנמשפט הישראלי אין בעיה עם פגיעה באזרחים, האסירים נשפטים על התנגודתם לכיבוש והמנגנון שכולא את מתנגדי הכיבוש לא מבדיל בין סוגי לוחמים וגם לא ממש בין לוחם לבין מנהיג פוליטי (מרואן ברגותי, עבד אלרחים מלוח, ראאד צלאח ומחמד אסעד כנענה הם כמה דוגמאות למנהיגים פוליטיים שנכלאו על פעילותם הפוליטית). מהרגע שרוצחים ישראלים מנהגים מדינה ופלסטינים נכלאים באשמת רצח אז שאלת שיפוט המעשים יורדת מהפרק, מדובר בכליאת פלסטינים עקב התנגדותם לכיבוש וזהו.
גדעון ספירו טוען כי הוא תומך בתנאי כליאה הוגנים, אבל יחסו לאסירים הפלסטינים הוא יותר עוין מהיחס שגילה כלפי היהודו-נאצי נועם פדרמן.
מי שמסיקים מטורי כי "זזתי ימינה" לוקים מצד שמאל באותה קריאה סלקטיבית, כמו ה"הציוני הגאה" מצד ימין.
אם כן, שום תזוזה ימינה. אני חש סולידריות עם מיליוני בני העם הפלסטיני הנאנקים תחת עול הכיבוש הישראלי. אני חש סולידריות עם המשפחות שילדיהם נהרגו ובתיהם נהרסו מידי חיל הכיבוש הישראלי, עם האכרים שמטעיהם נעקרו, עם החולים שטיפול רפואי נימנע מהם, עם המושפלים במחסומים, עם ארגוני זכויות האדם, עם האסירים הפוליטיים שמתעקשים על מאבק לא אלים (כמו למשל עם ד"ר מובארק עוואד שהנהיג בשעתו מאבק לא אלים, איתו שיתפתי פעולה, נעצר וגורש על ידי ממשלת ישראל ואותו ביקרתי שעה ששהה בכלא).
העקרונות שמנחים אותי הם אלה של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל בו אני חבר. אני מציע לכל המגלים סולידריות עם אסירי החמאס והג’יהאד לקרוא לא רק את דוחות הביקורת החריפה (והצודקת) של אמנסטי על הכיבוש הישראלי, אלא גם על פעולות המתאבדים הפלסטינים הזורעות מוות, נכות ושכול בקרב אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע, שהוגדרו על ידי הארגון כפשע מלחמה. כפי שאינני מגלה סולידריות עם פושעי ופשעי המלחמה של ישראל כך הדבר גם באשר לפושעי ופשעי המלחמה של הפלסטינים. בל נשכח שהמטרה בשמה מבוצעים הפשעים אינה רק מיגור הכיבוש אלא מיגורה של ישראל והקמת מדינת הלכה איסלאמית עריצה על חורבותיה.
מה עוד ויש אלטרנטיבה של פעילות לא אלימה נגד הכיבוש, שמזה שנים אני תומך בה ומטיף לה (עם כל הצניעות של מי ששייך לבן העם הכובש).
המהאטמה גנדהי אמר כי מדיניות "עין תחת עין תעוור את כולנו". בימים אלה מגיע לישראל נכדו של המהאטמה ד"ר ארון גנדהי והוא יעודד בקרב הפלסטינים את המאבק הלא אלים נגד הכיבוש. יישר כוח. אם שמאלנינו החביבים והאנטי ציונים מכנים זאת "מהלך ימינה", אזיי הם מזכים את הימין במחמאות שלא מגיע לו. זהו כנראה סוג של טרוף מערכות האופייני למי שמלהגים טקסטים כאילו שמאליים רדיקליים.
אחד המגיבים האנונימיים שאל האם הייתי מגיב באותה צורה אילו היה מדובר בקריאה לסולידריות עם אסירים פליליים. ברור שכן. אילו למשל היתה קבוצה של אסירים אנסים מתלוננת על יחס משפיל מצד שרות בתי הסוהר, וארגון כלשהו היה קורא להפגנת סולידריות עם דרישותיהם, לא היה עולה בדעתי להצטרף לכך, אלא מסתפק בדרישה מהשלטונות להפסקת ההשפלות
מבלי להתמלכד לתוך סולידריות כלשהי עם האנסים (או רוצחים, או רמאים, או גנבים).
גדעון – קרא את התגובות ותסיק את המסקנות לגבי מאמר זה. מותר לאדם להודות בטעותו. קורה…
לפחות די לשקר.
בעיתונות הערבית מתפרסמים לא מעט מאמרים וכתבות על המתרחש בדארפור, רובם ככולם בהתנגדות.
כמובן שאין לזה משמעות, כי בעולם של אנשים מסוימים אם זה לא בעברית זה לא קיים, אבל האנשים האלו צריכים גם לזכור שאם הם קיבלו מינוי אלוהי לשופטי המוסריות של ערבים, כך שהשיח הפוליטי והאקטואלי הערבי צריך להיות מוגש לאישורם, מן הראוי שיודיעו על כך במכתב רשמי לאלג’זירה, אלאהראם, ולכל כלי התקשורת הערבים החשובים, אחרת הם לא יידעו שהם צריכים להראות את המאמרים שלהם על דארפור לגדעון ספירו כדי שזה ייאשר את מוסריותה של האומה הערבית…
אני אישית מרגיש שבתור אדם שמפגין בעד אסירי החופש הפלסטינים ונגד הטבח האמריקאי בעראק (עכשיו יש טבח, איפה גדעון ספירו ?) ובינתים לא מפגין על פשעי המטשר הסודאני, מצבי טוב יותר מאלו שגם הם לא עושים כלום בנוגע לפשעי המשטר הסודאני, אבל גם לא מפגינים נגד הטבח האמריקאי ומפקירים את מאבק האסירים הפלסטינים בטיעונים איסטניסטיים של פריבילגיונרים ציונים.
תשובה אפשרית לשאלתו של גדעון:
כנראה שהלאומנות הערבית, גרורותיה, שלוחותיה ומשתפי הפעולה עמה עדיין חזקים במקומותינו יותר מערך השויון שבו אנו דוגלים. אחד מסממניה של השקפת עולם לאומנית הוא אי היכולת (או אי הרצון) לשיפוט עצמי באופן זהה לאופן שבו אתה נשפטים אחרים. לפיכך, אצל הלוקה בלאומנות מעורת שכזו, חטאי אחרים לנגד עיניו בעוד שלו מאחורי גבו.
הערבאים לפלגיהם וסיעותיהם אינם שונים בכך באופן עקרוני מהציוניסטים או מכל לאומן אחר: אנחנו" הקורבן, אנחנו" נעשקים, בעוד שמה שאנו עושים לאחרים לא נספר ממטר.
המונח "פלסטינים אזרחי ישראל" רומז כיום במידה רבה על תשוקתם של אנשים כאלה ואחרים לשייך את עצמם או את זולתם למחנה ה"פלסטיני", יציר כפיה הפוליטי של הליגה הערבית. וזו, בהגדרתה, לוקה בלאומנות המעורת שנזכרה לעיל.
לדוד,
אני תומך ביחס הוגן ואנושי לאסירים הפלסטינים ושמירה על כבודם כבני אדם לא בגלל שזה כדאי או שזה ישנה את דעותיהם והשקפותיהם, אלא מפני שכך לדעתי צריך לנהוג. אינני חייב לחקות תופעות שליליות שהיו במדינות דמוקרטיות אחרות. שתי הדוגמאות שאתה מזכיר, יחס שלטונות גרמניה לחברי כנופיית באדר מיינהוף ויחס הבריטים לאסירי המחתרת האירית, אינן ראויות להעתקה. לדעתי גרמניה ובריטניה שגו ביחסן הברוטלי לאסירים, ודומני שכיום מכירים בכך גם האנשים הקובעים בשתי המדינות. בוודאי שאינני רוצה ללמוד ממה שקורה בתחום זה ממדינות שמקיימות משטרי עריצות כמו סין.
אני גם חולק עליך באשר להגדרתך את מעשיה של ישראל כ"לוחמת בטרור". בכל הקשור בכיבוש ישראל היא מדינת טרור שמייצרת טרור נגדי. אמנם אני סבור שהטרור הנגדי של החמאס והג’יהאד ואחרים באמצעות שליחת מתאבדים לאוטובוסים ובתי קפה הוא נורא, זוועה, פשע מלחמה, אבל בכך אינני משחרר את ישראל מאחריותה לצמיחת התופעה. כפי שכבר ציינתי באחת מטוריי (או תגובותיי) יש שתי דרכים להיאבק בטרור הנגדי הפלסטיני: הראשונה, בשיטה הנוכחית, רוצה לאמר, העמקת הכיבוש ופגיעה בזכויות האדם של מיליוני פלסטינים, והשנייה היא בסיום הכיבוש. אני בעד הדרך השנייה, משום שהיא גם צודקת יותר וגם יעילה לטווח ארוך.
ליגאל,
התחזית שלך לא נותנת תקווה. לפי דבריך לא חשוב מה תעשה ישראל, המתאבדים ימשיכו לפגוע בנו. כלומר, אנו הולכים למלחמה שאין לה סוף. אם זו הפרספקטיבה, אז מוטב לארוז מזוודות ולחפש מקלט במקום אחר, וכדאי עתה, כל עוד אתה יכול להציל רכוש וכסף.
אני מעט יותר אופטימי. לדעתי אם ישראל תסיים את הכיבוש ותתפנה מהשטחים, תשחרר את כל האסירים, ותשאיר לפלסטינים את השליטה על גורלם במדינתם שתוקם, המוטיבציה לפגיעה בישראל תדעך. הם פשוט יהיו עסוקים בבניית מדינה על כל המשתמע מכך. מכל מקום, עד שהדבר לא ינוסה, לא נדע.
לבר חיים,
אכן, אתה צודק שישראל לא מבחינה בין אנשי חמאס לבין אנשי ארגונים אחרים והיא מושיבה את כולם בבית הסוהר לשנים ארוכות. אבל יחסה של המדינה לא מחייב אותי. אני רשאי לעשות אבחנות שהמדינה לא עושה, ועל כן אני מבחין בין מי שתומך בשליחת מתאבדים לישראל להרבות הרג והרס בקרב האזרחים (פשע), לבין מי שממקד את פעילותו הצבאית נגד צבא הכיבוש ושלוחותיו בשטחים הכבושים (לגיטימי ומוכר במשפט הבינלאומי), לבין מי שתומכים בשיטות מאבק לא אלימות. (עדיף).
אני מסכים איתך שבתי הדין הצבאיים הם לא ערכאות משפטיות שעושות משפט צדק. הם זרוע של צבא הכיבוש ומשפטם הוא משפח. יחסי אל אנשי החמאס והג’יהאד, הוא לא פונקציה של הרשעות בתי הדין הצבאיים (או האזרחיים. בבואם לשפוט פלסטינים אין ביניהם הבדל רב – ראה משפט ברגותי, משפט מכור ומבויים). יחסי אליהם הוא תוצאה של מה שהם אומרים על עצמם, של השקפת עולמם. הם לא מתביישים לומר בגילוי לב את אשר עם ליבם.הם אומרים לתוך כל מקרופון שהם תומכים במתאבדים, שהם רוצים לראות בחורבנה של ישראל ועל חורבותיה להקים מדינת הלכה איסלאמית,ואני מוסיף, מדינה אלימה, עריצה ורצחנית. לכן אינני מוכן להשתתף בהפגנות סולידריות איתם. את תמיכתי בדרישותיהם הצודקות אני מביא לידי ביטוי בדרכים אחרות.
ט?בעו של מאמר מורכב שהוא מעורר ומאפשר תגובות חד-צדדיות מימין ומשמאל ואפילו מהמרכז; תגובות שהן בחלקן עדיין מונופוליסטיות ובחלקן כבר מופרטות – לטוב ולרע.
לי הוא הזכיר כמעט בכול פיסקה שהרבה יותר קל לישראל (ולא-רק לישראל – אבל אני עדיין שרוי רובי ככולי בחיפוש גבולותינו האבודים, ולא-רק בינינו לבין שכנותינו) לצאת למלחמה מאשר לחזור לשלום.
בל-נשכח, בין יתר הדברים החשובים מאין כמותם, שהיה לנו ראש ממשלה אשר לא היה שמאלי ובטח ובטח לא שמאלני – ושילם בחייו לא כשיצא למלחמות אלא דווקא כשחזר לשלום.
ואגב, לדעתי ולהרגשתי מגיעים לכול אלה שרצחו בכוונה-תחילה תנאי-מאסר לא פחות טובים מאלה שזוכה להם יגאל אמיר, בין שהם בני דת משה או מוחמד או ישו או עובדי אלילים אחרים.
אם כן זה החשבון שעורך עבורנו ספירו: (נשאיר את עניין הצבא בצד רגע) כל ההפרטות גרועות פרט לזו של שוק התקשורת (והרי זו בעצם עדיין לא הפרטה כי אם רק פתיחת השוק לתחרות). ובעצם לדבריו גם פתיחת שוק התקשורת היא לא לגמרי מוצלחת כי הממשלה מתרשלת בפיקוח על משכורות הבכירים (למה נשכחו מאות עובדי חברות כוח האדם שמועסקים בחברות האלה? ולמה התנהלות הממשלות מתוארת כהתרשלות ולא כמדיניות כלכלית מכוונת הרואה את אי-ההתערבות כטובת הציבור?).
השורה התחתונה היא שכל עוד אין חקיקה שתגביל את פערי השכר בארץ (1 ל-10 יכול להיות מספר סביר) כל הפרטה משמעה חלוקה מחדש של ההון בארץ באופן שמיטיב עם מי שיש לו ופוגע בתנאי ההעסקה של מרבית העובדים בחברה המופרטת (מה שנקרא התייעלות – עובדים יותר מרוויחים פחות).
אין לי בעיה שספירו יכנה את זה סוציאליזם חמור אם האלטרנטיבה ה"תבונית" היא להסתכל על הוזלת המחירים של שיחות לחו"ל מבלי לראות את הכסף בורח מהציבור "בכללותו" לידיים פרטיות מועטות ולרוב זרות.
מעבר לכך, יבדוק מר ספירו מה עוד נותר למדינה להפריט ויגלה שאצלנו (כמו במרבית העולם) נותרו מעט מאוד מפעלים כלכליים "קלאסיים" המועמדים להפרטה (תעשיה, תחבורה, תקשורת, בנקאות), ושיעדי ההפרטה הבאים הם כמעט כולם מתחום השירותים החברתיים: בתי הכלא, שירות התעסוקה, מערכת החינוך…
בימים כאלה התנגדות גורפת ליוזמות הפרטה שקולה במרבית המקרים בלאו הכי להומניזם, ומה לעשות גם לסוציאליזם הישן והטוב הרואה את האדם במרכז, כלשונו של ספירו.
כמי שעוקב אחרי מאמריו של גדעון ספירו מזה זמן, אני רוצה לציין בסיפוק כי, הגם שאינני מסכים עם מרבית דבריו ומסקנותיו, ניכרת בהם מגמה מרעננת ושונה. כוונתי כמובן להגינותו. הגינות זו באה לידי ביטוי בהפעלת אותם מבחנים, אותן אידאות, ואותם כלי ביקורת הן על היהודים לפלגיהם והן כלפי הערבים לפלגיהם. בכך קיימת חריגה "מסוכנת" מהנורמה הרווחת בקרב אנשי ימין ושמאל "קיצוני"- להלל את "הצד שלהם" ולייסר את "הצד השני" באופן עיוור ואוטומטי. סוף סוף ניתן להקשיב/ לקרוא דיעות, אשר הגם שאין אתה מסכים להן כלל ועיקר, אינן נוטעות בך את התחושות הקשות ש"הכל מוזמן מראש" ו"לך תתווכח עם פנאט". ללא ספק- כשדעת הקורא היא שהכותב הוגן ובא בחשבון גם עם "המחנה שלו", הדבר מסיר חלק ניכר מהתנגדויותיו הראשוניות של הקורא ומאפשר מקום לדיאלוג ושכנוע, הדן בגופם של דברים. שוב כאמור, אני מזהה בכתיבתו של גדעון ספירו שינוי מבורך. בזכות טורים כגון אלה, ה"במה המרכזית" עוד עלולה "חס וחלילה" להתפס כמקום פולמוסי/ עוקצני/ חריף אבל גם הוגן ועיקבי בביקורתו כלפי כולם. הן כלפי היהודים והן כלפי הערבים. המשך כך גדעון ואל תיתן למלעיזים תקווה (לא שהיית עושה זאת ממילא)
ההסכמה מקיר לקיר של כל המפלגות הציוניות והציבור הנוהה אחריהם למלחמה עכשיו שמנהל צבא הכיבוש נגד הפלסטינים, בנויה על שני יסודות:
האחד הוא ה"אין עם מי לדבר" שהביא ברק מקמפ דיויד והכין בכך את הרקע, והשני הוא "המלחמה בטירור". בעוד שלראשון אין הסכמה מלאה וחלק מהשמאל הציוני מאשים את ברק עצמו בסירוב הפלםטיני, הרי שלעילה השניה "המלחמה בטירור" יש קונצנזוס מלא. גם שרון מבין ש"האחדות הלאומית" הזאת אין מקורה בהזדהות עם הכיבוש וההתנחלויות, לכן הוא יוצא, אפילו במרכז הליכוד, "נגד" הכיבוש. העיקר שיש לו יד חופשית "להלחם בטירור". ומהי אותה מלחמה שהוא מנהל, הגנה על אזרחים נגד פיגועי "המחבלים המתאבדים"?. לא ולא שהרי המלחמה הזאת יוצרת יותר ויותר שנאה ואת המחזור הבא, כל פעם מחדש, של הרג ורצח. (ובכלל, אזרחים רבים יותר נהרגים בכבישים ואף אחד לא חושב שצריך בכלל למצוא לכך פתרון). אלא שההגנה על אזרחים היא עילה מאחדת והצדקה למלחמה טוטלית להכנעת הפלסטינים לתכתיב של שרון (משהו כמו 40 אחוז מהשטח ומשטר "שילחם בטירור"). כמו כל אחדות, גם זו זקוקה לאידיאולוגיה. זו של הימין לא משכנעת אלא את הימין בלבד. לצורך זה קיימים ספירו ודומיו המנמקים ב"זכויות האדם" את "שלילת הטירור" ומספקים בכך את התחמושת הדרושה לכל הזוועות שצבא הכיבוש מעולל בשטחים. לאחר שסיפק את כל ההצדקות הנדרשות "לאחד את העם" לא משנה מה דעתו על הכיבוש (כי לא זאת המלחמה עפ"י הקונצנזוס החדש) ולא משנה כמה יגנה את הרג הפלסטינים ע"י הצבא (כי הרי "במלחמה הורגים אנשים") כל הפך "איש השמאל" למסביר השמאלי של הקונצנזוס הימני. ספירו אינו מתכוון לכך כלל וכלל (ולאבחנות כאלו גם אינו מסוגל), ההיפך, רצונו רק להופיע כ"צדיק הדור" ו"מטיף בשער" ואולי גם להבטיח את מקומו בהיסטוריה (ליד איינשטין).
אבל תשובת השמאל לפיגועי התאבדות כמו למלחמה בכלל היא שלילת הכיבוש ואין בלתה. אתם אומרים לנו רצח אזרחים ואנחנו עונים, כל זמן שחייל אחד והתנחלות אחת נמצאים בשטחים אין לכם על מה להלין אלא על עצמכם בלבד. זו לא הצדקה להרג של חפים מפשע, ההיפך, זו התביעה שרק בה יש כדי להבטיח את הפסקת ההרג בכלל.
ומי שרוצה לעודד את הפלסטינים למאבק לא אלים שלא "יטיף מוסר" אלא ילך בעצמו וישתתף בהפגנות הלא אלימות יחד עם הפלסטינים ובכך אולי גם ימנע רצח של מפגינים והתדרדרות כפי שקרה בהתחלת האינתיפדה.
בתשובה לישראל פוטרמן:
מה אומר ספירו? הוא אומר שהכיבוש הוא אבי אבות הטומאה, שישראל הכובשת היא מדינת טרור המייצרת טרור נגדי. הוא אומר, טול מהפלסטינים את הכיבוש, את ההרג שמבצע הכובש, את הריסת הבתים, את עקירת המטעים את ההשפלה במחסומים, והמוטיבציה לפגוע בישראל תדעך.
את הדברים האלה כתב ספירו ממש כאן. אבל את ישראל פוטרמן זה בכלל לא מענין. יש לו סדר יום משלו, ועל כן הוא מייצר לו איזה ספירו וירטואלי, הרבה ימינה מספירו בשר ודם, ומתווכח איתו.
מה ההבדל בין גדעון ספירו האמיתי לבין פוטרמן? ההבדל הוא שספירו חושב שכפי שישראל אחראית לדרך בה היא בוחרת לדכא ולכבוש, כך גם הפלסטינים אחראים לדרכי התגובה שלהם לכיבוש. עובדה היא, שלא כל הפלסטינים המתנגדים לכיבוש נוקטים בשיטת המתאבדים. יש פלסטינים, גם מאלה הנוקטים במאבק מזויין, המקפידים לפגוע רק בחיל הכיבוש ובשלוחותיו בשטחים הכבושים. יש פלסטינים המעדיפים את שיטת המאבק הבלתי אלים, ובימים אלה הם מארחים את נכדו של המהאטמה גנדהי, ד"ר ארון גנדהי, במטרה לעשות נפשות לשיטת מאבק זו. ספירו חושב שהפלסטינים שבחרו בנשק המתאבדים במטרה לזרוע מוות באוכלוסיה אזרחית בתחומי מדינת ישראל הריבונית, אחראים למעשיהם ומותר וחשוב ורצוי לבקרם ולהוקיעם, מבלי להוריד כמלוא הנימה מאחריות הכובש.
לעומת ספירו, שמתייחס כאמור אל הפלסטינים כאל אנשים בוגרים שמותר לקרוא להם לאחריות על מעשיהם, פוטרמן מתייחס אליהם כאל קטינים שאין להם שיקול דעת. אצלו הפלסטינים לעולם לא אחראים למעשיהם, אלא הכובש בלבד. מרוב להט לפרוש על הפלסטינים את חסותו פוטר אותם פוטרמן מכל אחריות, משל היו ילדים חסרי יכולת שיפוט. גם זו צורה של גזענות.
ספירו אכן מיישם, למיטב ידיעתי, את תמיכתו במאבק הבלתי אלים ומשתתף בפעילות מחאתית לא אלימה. הוא העיד על עצמו באשר לשיתוף הפעולה שקיים עם ד"ר מובארק עוואד, ולא מזמן ראיתי אותו מפגין עם בתו נגד חומת האפרטהייד בא-ראם כששניהם ניפגעו משאיפת גז של רימוני גז מדמיע שירו כוחות הכיבוש.
הפלסטינים אחראים למעשיהם, בזה אין ספק. אבל ישראל אחראית למצב שבתוכו פוטעלים הפלסטינים, מצב הכופה עליהם ברירות שאינני מאחל לאף אדם עלי-אדמות.
עניינה של שביתת האסירים אינו דיון מוסרני על המעשים המיוחסים לאסיר זה או אחר מהסיבה הפשוטה שהאסירים לא נכלאים על "מעשים בלתי-מוסריים" אלא על היותם בניו ובנותיו של העם הפלסטיני המתנגדים לכיבוש ולאפרטהייד. בכלא הישראלי יושבות ההנהגות הפוליטיות של הפלסטינים עד לדרגים הגבוהים ביותר פרט לערפאת וסביבתו הקרובה, יחד איתם יושבים כל פעילי המאבק לצורותיו השונות וללא אבחנה. שביתיי האסירים, לכן, מלבד היותה מאבק על תנאי מאסר אנושיים, הינה מאבק על הלגיטימיות של המאבק, חלק בלתי נפרד מהמאבק הפלסטיני הכולל על חירותו וחייו של העם הפלסטיני. כפי שאנו סולידרים עם תושבי בידו הנאבקים נגד הגדר בלי קשר להשתייכותם הארגונית ולדעותיהם הפוליטיות, כך הוא לגבי האסירים והאסירות.
להימנע מסולידריות ולנמק זאת בדעותיהם או "מעשיהם" של האסירים פירושו לתת לגיטימציה לשיפוט הנכבשים על ידי הכיבוש.
אגב, אפילו גנדי, האיקונין הדתי של ליבראלים חילונים, כתב בתשובה למרטין בובר שהוא מסרב לגנות את המאבק המזוין הערבי כנגד הקולוניאליזם הציוני (לפני 48) ושלמרות העדפותיו שלו בעניין דרכי מאבק הוא תומך במאבק כמות שהוא.
ספירו חושב כמו רלף יעקב לעיל שיש סימטריה בין כובש לנכבש בין מרכא למדוכא.
ומי שמתייחס בפטרונות לפלסטינים הוא זה "שמתייחס כאמור אל הפלסטינים כאל אנשים בוגרים שמותר לקרוא להם לאחריות על מעשיהם" משל היה מורה בחטיבת ביניים, ומטיף להם מוסר ו"מייעץ" להם איך להלחם את מלחמת השחרור שלהם, משל היו קטינים שנחוץ להנחותם אל "דרך הישר".
ואחריות… שיבקשו שניהם מעצמם.
מסכימה ב- 100% עם גדעון ספירו, המילה סולידריות אינה במקומה וגם מיקום ההפגנה היה יכול להיות מוצלח יותר.
זכויות כן הזדהות לא!
סיגלית
לשיטתם של כל האיסטניסטים פה, אנחנו לא צריכים להיות סולידרים עם פועלי הנמלים כי חלק גדול מהם תומכים בכיבוש, אנחנו לא צריכים להיות סולידרים על נשים מוכות כי חלק מהן מכות את ילדיהן, חלק מהן גזעניות, וכיו"ב. למעשה, אנחנו גם לא אמורים להזדהות עם מאבקם של עובדי הרשויות המקומיות כי עובדי עיריית בני-ברק הם דתיים, כלומר חיים לפי מערכת ערכים שאינה לטעמנו. בקיצור, נהיה סולידרים רק עם עצמנו ונטפח לעצמנו על השכם כמה אנחנו נאורים.
יורם בר-חיים
ליורם זה לא בדיוק מה שאתה עושה כל הזמן?
גדעון ספירו תאר הבדל בין 2 ניואנסים: תמיכה במאבק של קבוצה מסויימת לשם השגת תביעות מוצדקות שלה, עדיין אינו הזדהות עם הפרטים בקבוצה.
אני מקווה בכל לבי, שבשעה שאתה תומך במאבקם של עובדי רשויות מקומיות מעבר לקו הירוק שמקבלים את שכרם באיחור, עדיין אינך מזדהה עם המתנחלים.
מעבר לכך, הדוגמאות שהבאת לקבוצות-של-מדוכאים אינן רלוונטיות, כי ה"עברות" שהם עושים אינן חלק ממהותם כבני הקבוצה הדפוקה/מוחלשת, ולכן הזדהות עם מאבקם ודאי שאינה קשורה להזדהות עם השקפותיהם. לא כך במקרה האסירים הפלסטינים שהרגו אזרחים: עצם מהותם כקבוצה נובע מה"עברות" שביצעו, ולכן הזדהות עימם היא הזדהות עם מעשיהם.
עצוב שמתגובות חלק מהמשתתפים בדיון הזה, ניתן לראות שה"מחנאות" (או ה"שבטיות") השתלטה לחלוטין על החשיבה: על כל פעילות פלסטינית נגד מטרות ישראליות (בין אם היא נגד צבא, נגד אזרחים, נגד החומה) נדרש השמאלני הרדיקלי לקפוץ מיד לדום מתוח, ולהניח בצד את כל מנגנוני החשיבה הביקורתית.
אני מעריך מאד את ספירו על היושר האינטלקטואלי שבו הוא מקפיד לבחון כל מקרה לגופו.
ולא, אינני סבור שיש מקום לסימטריה בין כובש לנכבש: התנאים האיומים בהם נאלצים פלסטינים לנהל את מאבקם, אינם מאפשרים לו "לרחוץ במי ורדים". אולם יש מרחק ניכר בין תמיכה במאבק למען זכויות לאסירים הפלסטינים, לבין הזדהות עם אלה מביניהם, הרואים בהרג אזרחים חלק לגיטימי מהמאבק.
והערה נוספת- אני מסופק אם עורכי דינם של מחמד כנענה וראאד צאלח היו מאושרים לשמוע את ההשוואה שערך יורם בר-חיים בינם לבין מרואן ברע’ותי… שאלת חוקיות מאסרו של ברע’ותי נידונה כבר בהרחבה: רבים טוענים, ובצדק, כי לישראל, שמנהיגיה אחראים להרג אזרחים בהקף נרחב בהרבה מזה של ברע’ותי, אין זכות לשופטו. ויחד עם זאת, אין איש (גם לא ברע’ותי) כופר בעובדה שברע’ותי הורה גם על ביצוע פיגוע (לפחות אחד) נגד אזרחים ישראלים. על זאת נשפט ברע’ותי, ולא על פעילותו הפוליטית (עובדה שממשלת ישראל אפילו לא חשבה להעמיד למשפט פוליטיקאים פלסטינים עם דעות ניציות משלו), וזה מה שמופיע בכתב האישום שלו (לצד פעילות צבאית נגד חיילים). לעומת ברע’ותי, ראאד צאלח ומחמד כנענה אכן מועמדים לדין על פעילותם פוליטית, שלא נשאה חן בעיני השלטון הציוני, ולכן הם אסירים פוליטים.
יורם בר חיים מביא את הנושא לידי אבסורד, אבל אנו "האיסטניסטים" כדבריו, לא נקל עליו את המלאכה. הכל עניין של מידתיות, וזו בדיוק התכונה שחסרה לו. אם פועלי נמל חיפה נאבקים נגד פגיעה בזכות השביתה, על שמירת העבודה המאורגנת וזכויותיהם, על שיפור בתנאי העבודה והשכר, אזיי בוודאי שאביע איתם סולדריות, בלי קשר למה כל אחד חושב כבודד על הכיבוש. אבל אם פועלי הנמל, בצד דרישות צודקות בתחום המאבק המקצועי, יקראו לרצוח את מי שחולקים עליהם, או יקימו תאים מחתרתיים שיניחו פצצות במכוניות מתנגדיהם, לא רק שלא אביע סולידריות אלא אצא נגדם ואגנה אותם. אם ועד עובדי "בזק" יכריז שביתה שכוללת דרישה לא לקבל ערבים כעובדי החברה, לא אביע סולידריות איתו, אפילו, הפלא ופלא, אגנה אותו.
יש לי סולידריות מלאה עם נשים מוכות, כפי שיש לי סולידריות עם הפלסטינים המושפלים ומוכים במחסומי צבא הכיבוש הישראלי. אבל כאשר אשה מוכה מכה את ילדיה, אזיי בקטע הזה אין לי סולידריות איתה, אלא דווקא עם ילדיה. נכון שיש הסברים מאד מלומדים מדוע אשה מוכה מכה את ילדיה, אבל עובדה היא שחלק ניכר מהנשים המוכות, אם לא מרביתן, אינן מכות את ילדיהן. ואם נחזור שוב לנושא הפלסטיני, אזיי חלק ניכר מהציבור הפלסטיני, הסובל מהכיבוש והדיכוי, לא מצטייד בחגורת נפץ כדי להתפוצץ באוטובוסים ואיתו הרבה יותר קל לי להזדהות מאשר עם אלה שכן נוקטים בשיטת רצח אכזרית זו.
ועוד דבר מענין. בר חיים, שחוזר כמנטרה על כך שאי אפשר להשוות ביו כובש לנכבש, פתאום, כשנוח לו, גוזר גזירה שווה בין פלסטינים התומכים ברצח אזרחים חפים מפשע לבין ישראלים הנאבקים למעו זכויותיהם הסוציאליות.
Point well taken.
One question though: most of the prisoners are not people with "blood on their hands". Many of them had done nothing wrong. Would you feel solidarity with them??
עכשיו ספירו ממש מתעלה על עצמו וממציא לנו לוגיקה מקורית משלו: "אני תומך ביחס הוגן ואנושי לאסירים הפלסטינים ושמירה על כבודם כבני אדם" כך טוען ספירו. זאת גם מה שמבקשים האסירים (לא הזדהות עם מצע החמס). ולכן עפ"י ספירו אם הוא תומך אזיי התמיכה שלו היא בלי קשר למה כל אחד חושב כבודד. אבל כדי להוכיח את ההיפך הוא מביא כמשל את פועלי הנמל "הקוראים לרצוח את המתנגדים להם וכו’.." שלזאת הוא כמובן מתנגד. כלומר הוא מקיש מפועלי הנמל שלהם הוא מתנגד כדי להוכיח את ההגיון שבהתנגדותו לאסירים שבתביעתם הוא תומך.
אותו "הגיון" שולט באשמה שהוא מטיח בבר חיים "הגוזר גזירה שווה וכו’…" (איפה? איך?)
ממש הפיכת המדע בידי מר גדעון ספירו.
אבל אל דאגה מה לספירו ולקטנות, הוא הולך בגדולות ועוד ירבע לנו את המעגל בעזרת… פועלי הנמל.
לגידעון ספירו- חזק ואמץ!!!
ספירו, המתגלה לנו מעת לעת כאיש שמאל חכם ונקי כפיים, איש שמאל מזן מיוחד , זן נדיר שלא עושה חשבון לאף אחד.
אף שגם אני גדלתי בתנועה שבה גדל ספירו והיום אני "דיי" רחוק ממנה, אני תמיד נהנה ומעריך את עמדותיו העצמאיות של גדעון, עמדות שאני אשית מאד מאד רחוק מיהן.
ספירו בחשיפתו את ריקנות הקריאה לסולידריות עם האסירים השובתים בכלא, עושה שרות נאמן קודם כל לדרכו וליושרו הפנימי ושנית, גם לנו לכולנו, שרות שאותו ודאי ספירו לא מתכוון לעשות.
אני שוב מברך אותו על עמדתו האמיצה.
לנפתלי, (NAPHTALI),
אינני אוהב את הביטוי "דם על הידיים". איפה אתה שם את הגבול? בסופו של דבר, לכל מי שעוסק במלחמה או במאבק מזויין יש דם על הידיים, בין אם הוא עושה זאת ישירות בין אם הוא שולח אחרים לעשות זאת.
לעניינינו כאן אני עןשה אבחנה בין מי שרואה בילדים הנוסעים באוטובוס לבית הספר, בעקרות בית ההולכות לשוק לבצע קניות יעד לגיטימי לפיגוע רצחני, במלים אחרות, בין מי שתומך בהרג מקסימלי של אוכלוסיה אזרחית בתוך ישראל הריבונית ללא אבחנה, לבין מי שמתנגד, או לפחות מסתייג, מכך.
שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים בסך הכל מאפשרת לשמאל הישראלי הדי-משותק לתפוס עליה טרמפ ולהשמיע עוד קול נגד הכיבוש ובדרישה לשחרר אסירים שחלקם הגדול עצורים בניגוד לחוק (כלומר בשטח המדינה הכובשת) ו/או מטעמים פוליטיים.
אבל מעבר לכל מה שנכתב כאן, ואין לי דעה נחרצת בעניין, אני רוצה לדעת: מתי בפעם האחרונה נראה גדעון ספירו בהפגנה כלשהי? מה הוא עושה חוץ מלכתוב מאמרים ומכתבים זועמים? כלומר: בסדר, לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא פחות מזדהה איתם, ולכן הוא לא חייב לבוא אליהם. אבל במקרה דנן, האם זו באמת הסיבה?
לגדעון – במשך 20 שנה ישבו הפלסטינים בגדה ופעלו לפי עצתך (הפלא ופלא – הם קראו את מחשבותיך ומאמריך בטרם אפילו אתה כתבת אותם…) וברצינות – במשך 20 שנה הפלסטינים ניסו לסיים את הכיבוש בפעילות לא אלימה. הם ערכו שביתות מסחר, כתבו עצומות, שלחו נציגים לאו"ם ולכל העולם, ניסו לדבר אל ליבם של חברי הליגה הערבית.
ומה קיבלו בתמורה מישראל? עוד כיבוש, עוד התנחלויות – והכל בדרכים אלימות. כלומר אלימות במשמעות שהכול נעשה בכוח הזרוע תחת חסותו של הצבא הישראלי. ב-1987 נשבר לפלסטינים (אני מניח שלישראלים היה נשבר הרבה קודם), והם בחרו בהתקוממות אלימה. עדיין ללא נשק חם וחגורות נפץ, אבל אבנים, בקבוקי תבערה וסכינים לפעמים.
אלא מה? הכיבוש רק הלך והחריף. בשנות אוסלו, בעשור שבין סוף האינתיפאדה הראשונה לבין האינתיפאדה השנייה הוכפלה אוכלוסיית המתנחלים. הוכפלה ויותר סלילת הכבישים ליהודים בלבד על אדמה פלסטינית. בתים המשיכו להיהרס (אמנם פחות), מעצרים מינהליים ועינויי השב"כ נמשכו (אולי אף יותר). וכל זאת כשרבין ופרס מדברים על שלום. בתקופה זו שטח הגדה חולק לשלושה אזורים – שמשעותם פי 3 מספר המחסומים ונקודות הביקורת שעל כל פלסטיני לעבור אם ברצונו לנוע חופשי באדמתו שלו. לשטחים הובאו עשרות אלפי פלסטינים שאינם תושבי הגדה ואינם דוברים את שפתה ומונו בחסות ישראל להיות שוטרים.
כך שאחרי כל זאת בא גדעון ספירו ומטיף לפלסטינים כיצד עליהם לנהוג? כיצד עליהם לפעול במאבקם נגד הכיבוש? זו יותר מצביעות. זו חוצפה, היתממות ועזות מצח.
יש לתמוך במאבק של הפלסטינים נגד הכיבוש ואין לאיש זולת הפלסטינים זכות לומר איך לנהלו. נכון הוא שאת המחיר הכבד ביותר על השימוש באלימות משלם העם הפלסטיני.
אני מצר על כך שאדם כספירו, שמאחוריו עשרות שנות מאבק בכיבוש, נופל במלכודת אותה הזינה התקשורת הישראלית, כאילו מדובר בשני כוחות שווים הנאבקים ביניהם, וצד אחד שובר את הכלים ומפר את החוקים.
כיבוש מוליד התנגדות וכיבוש אלים מוליד התנגדות אלימה. אם ברצונך לסיים את האלימות ספירו? עליך להלין על הכובש ולא לגזור גזרה שווה על הנכבש.
לאסיה,
ההערות של אסיה מדגימות את סגנון החשיבה של מה שאני מכנה "השמאל הקשוח". "מתי ראינו אותך בהפגנה האחרונה? מה אתה עושה חוץ מלכתוב מאמרים ומכתבים זועמים"? טראח.אהה, תפשנו אותך. איזה מזל שהיא לא יכולה להעמיד אותי לפני בית הדין המהפכני ולהוציא אותי להורג על כך שלא עמדתי במכסת ההפגנות. אז אני מתנצל על כך שלא מילאתי דו"ח השתתפות בהפגנות.
בחברה דמוקרטית כל אחד קובע בעצמו את הדרכים בהן הוא רוצה להשתתף בהליך הפוליטי ולהשפיע עליו. אחד מסתפק בכתיבת מאמרים, וזה חשוב, הלוואי והיו לנו יותר עיתונאים כותבי מאמרים נגד הכיבוש. השני מסתפק בשליחת מכתבים זועמים לאנשי השלטון, הלוואי והיו לנו יותר מאלה. השלישי מסתפק בהליכה להפגנות מסויימות והרביעי להפגנות אחרות. החמישי מנסה לשלב דרכים שונות. זהו הליברל שבי, סליחה על הביטוי, שמאמין בזכותו של הפרט לבור את דרכו מבלי להיות נידון ברותחין.
לגופו של ענין, דומני כי בהצטברות כל ההפגנות שהשתתפתי בהן מאז תחילת הכיבוש ועד היום, חציתי זה מכבר אפילו את ממוצע ההשתתפות של העשירון העליון בקרב השמאל הישראלי. אם אסיה כה מעוניינת לדעת באלו הפגנות השתתפתי אז היא יכולה ללכת לארכיוני בתי המשפט והמשטרה ולקבל שם תמונה משקפת על המעצרים, המשפטים, המכות, הפציעות, הגז המדמיע ששאפתי, הן בשטחים הכבושים והן בתחומי הקו הירוק.
רק לפני מספר שבועות, כפי שכתב כאן אחת המגיבים, השתתפתי עם בתי בהפגנה נגד חומת האפרטהייד בא-ראם ויחד שאפנו כמות מדאיגה של גז מדמיע. לפני שבועיים או שלושה השתתפתי בהפגנת תנועת "יש גבול" (שאני נימנה עם מייסדיה) מול כלא 6, וביום הירושימה שצויין ב-6 באוגוסט השתתפתי במצעד מחאה בתל-אביב נגד הנשק הגרעיני הישראלי שארגן "הוועד הישראלי למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי" (שאני נימנה עם מייסדיו, מה לעשות). כמו כן הייתי ממארגני ההפגנה הראשונה מול הכור האטומי בדימונה ב-1991 שדרשה את שיחרורו של מרדכי ואנונו ופירוק הכור. מחר, אי"ה, אשתתף בהפגנה מול משטרת פ"ת שתדרוש את שיחרורה של טלי פחימה. בעבר נימניתי עם מייסדי "הועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית" (הייתי גם דוברו לזמן מה) ועם "הוועד נגד המלמה בלבנון" ונימנתי עם מיסדיו של גוש"יש" השמאלי באוניברסיטת חיפה. בעברי יש גם פיטורים ממשרה ממשלתית בגין מכתבי מחאה ששלחתי לראשי השלטון בתקופת מלחמת לבנון ומאמרים שפרסמתי בעיתונות נגד פשעי מלחמת לבנון מבלי שקיבלתי רשות מנציבות שירות המדינה. במקביל לפעילות שלי גם עבדתי כעיתונאי שכתב הרבה מאמרים ומכתבים (שאי"ה יופיעו בשני ספרים).
זהו קיצור נמרץ מתוך מאות, אולי אלפי, ההפגנות ושאר הפעולות בהן השתתפתי ב-37 שנות הכיבוש. אני מקווה שרשימה זו תהווה נסיבה מקלה שתשחרר אותי מזעמה של אסיה ואולי אף מפסק דין קטלני של בית הדין המהפכני.
אני מתפלא על כל המצטרחים כאן נגד גדעון ומנהלים איתו בוכהלטריה על ‘מאבקו נגד הכיבוש’ ויוצאים מגידרם מרוב סולידריות עם רוצחי נשים וילדים בשווקים ובאוטובוסים וטוענים בלהט בעד האינתיפאדה הטרוריסטית האלימה ה’מביאה לתוצאות’, וזאת לעומת 20 השנים של מאבק ‘שלו’ כביכול שקדמו לה שלא הזיזו לישראלים כלום:
איפה הם היו כשמאות ואלפי פלסטינים יצאו למלחמת הטרור, ירו מהמארב בנוסעים בדרכים ורצחו אימהות עם ילדיהן הרכים מטווח אפס, בעוד מהפכנינו הגיבורים, הנזהרים מרוב סולידריות שלא לשפוך את דמם שלהם, ישבו בבתי הקפה או מול צג המחשב ודנו בביצי המהפיכה שלא נולדו?
האם זה מוסרי ומהפכני לתמוך ולקרוא לאינתיפאדה אלימה ולהשאיר את ה’שהידים’ לבד בשטח, לשבת בבית על הכורסא ולחבר ‘מניפסטים’ בזמן שבני חסותם שופכים את דם קובנותיהם ואת דמם שלהם?
אם לצטט את ‘הדג האילם’ הרי זאת זו ‘יותר מצביעות. זו חוצפה ועזות מצח’.
יש לי ויכוח קשה עם גדעון ספירו, אבל בהפגנות דווקא ראיתי אותו. יותר מאחרים ? פחות מאחרים ? התחשבנות שאין לי יכולת או כוונה לעשות.
אגב, לדעתי אנחנו לא תופסים טרמפ על השביתה אלא מקדמים בדיוק את מטרותיה – השמעת עוד קול של העם הפלסטיני נגד הצורות השונות של דיכויו.
גדעון היקר
אין לי שום זעם כלפיך. נהפוך הוא – אני דווקא מעריכה את פועלך אב השנים ורב הממדים. אין צורך לשפוך קיתונות של רותחין על עקיצה קטנה.
למה, למה אי אפשר לקרוא בפשטות את מה שספירו כתב? מדוע צריך "לברוא" ספירו חדש וימני יותר על מנת לפרוץ בדלת פרוצה ממילא?
לעצם העניין- ביקורתו החריפה של ספירו מיועדת לאלה שהורגים אזרחים (כניסוחו "מי שתומך בהרג מקסימלי של אוכלוסיה אזרחית בתוך ישראל הריבונית ללא אבחנה"), ולא לאלה המפעילים אלימות כלפי כוחות הכיבוש (=פעילי האינתיפאדה הראשונה).
אתה מיטיב לתאר את ההסטוריה של ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש. אולם אם אתה כבר טורח לבדוק מה קיבלו הפלסטינים בתמורה לכל שלב בהתנגדות שלהם, שים לב כיצד רצח האזרחים הביא עליהם את החומה הארורה הזו, את פלישות הצבא לערים, ואת העליה התלולה בכמות ההרוגים שלהם. ודרך אגב, הפלסטינים אינם צריכים את הישראלים שיעשו להם את ה"חשבון" הזה: האמירה כי הטרור גרם לנו רק נזק, נאמרה כבר מפי לא מעט פלסטינים.
להתנגדות הרבה פנים וקרוב לודאי שברובם יכשלו. לא בגלל שהם מוצאים חן או לא בעיני מישהו, או בגלל שהיו "טעות" מלכתחילה, אלא בגלל יחסי הכוחות הבלתי אפשריים בין הצדדים. נכון כתב "הדג האילם" ומסקנתו נכונה, כל זמן שלפלסטינים לא יהיה כח ממשי נגד הכיבוש, כזה שיכאיב דיו לישראלים, עד שיגיעו למסקנה ש"העסק" לא משתלם, לא יחלצו שהכיבוש. ובאשר למוסר, החובה המוסרית העליונה של הפלסטינים היא להחלץ מהכיבוש (שמשמעותה האפשרות להמשיך לחיות)ולא כל פטפוטי הסרק של ספירו וההצהרת שהוא מפזר "לטובתם.
לדג האילם,
חן חן לדג שהזכיר לי שאלימות מולידה אלימות. אבל זה לא היה נחוץ, כי הרי את הכלל הזה אני מכיר והוא מופיע ברבים ממאמריי.
לעומת זאת אסטרטגיה של אי אלימות מנסה לשבור את הכלל הזה, כלומר, שהאלימות מולידה תגובה לא אלימה, ובצורה כזו מנסה לשבש לגמרי את מדיניות הצד האלים.
בניגוד למה שאומר דג אילם הפלסטינים מעולם לא אימצו אסטרטגיה של אי אלימות. להיפך, הם שיתפו פעולה עם ישראל באותו מובן שאימצו את הכלל שאלימות מולידה אלימות, והסיסמה השגורה בפי ההמונים הפלסטינים היתה והינה "בדם ואש נשחרר את פלסטין". בדם ואש, בדם ואש. אבל בדם ואש, יש לישראל יתרון אדיר.
אני חולק על הדג שאסור לי לומר לפלסטינים את דעתי באשר לאמצעים אותם ראוי לנקוט במאבקם נגד הכיבוש. זה בכלל לא עזות מצח. לכל אחד יש זכות לומר את אשר עם ליבו לכל אחד אחר, אבל מאחר ואני הוכחתי בדיבורים ובמעשים שאני פועל נגד הכיבוש אצל בני עמי, יש לי אף זכות מוסרית, גם כמי שעלול להיפגע מהתגובה הפלסטינית, לומר להם אלו דרכים ראוי לדעתי לאמץ במאבק שלהם נגד הכיבוש.
זכות זו, דרך אגב, עמדה גם ביסוד הוועד הישראלי פלסטיני הראשון שקם בשנות ה-80 של המאה ה-20, שקיבל את השם "הוועד נגד היד הקשה" לאור מדיניות היד הקשה עליה הכריז מי שהיה אז שר הביטחון, יצחק רבין. (בטרם פרוץ האינתיפאדה הראשונה). היה לי הכבוד להיות בין מייסדי הוועד ופייסל חוסייני המנוח ואנוכי היינו דובריו. בין החברים היה גם סרי נוסייבה. בין פייסל חוסייני לביני היו לא מעט מחלוקות פוליטיות, אולם הסכמנו כי פעילות הוועד, בטריטוריה הקטנה בה פעלנו, תעשה אך ורק באמצעות מאבק לא אלים.
כאמור, מעולם לא היתה הנהגה לאומית פלסטינית שאימצה אסטרטגיה של מאבק לא אלים.
אילו היתה אסטרטגיה כזו, הרבה דברים שקרו ב-37 שנות הכיבוש לא היו מתרחשים. קודם כל הפלסטיניןם לא היו משתפים פעולה עם הכובש בחיי היום יום. הם לא היו בונים את התנחלויות, לא קונים מוצרים ישראלים, לא עובדים בישראל, מארגנים מצעדי ענק לא אלימים לכל מקום שטרקטור ישראל עלה על השטח להכשרת קרקע להתנחלות, מתיישבים על הקרקע ולא נותנים לו לנוע, לא מארחים במלון פארק בחברון את הרב לוינגר ואנשיו שבאו "לחדש את הישוב היהודי", לא מקבלים תעודות זהות מטעם הכובש, לא נישמעים לפקודות הכיבוש, כמו למשל הטלת עוצר על עיר או כפר. במקום בו מטילים עוצר, כל העיר יוצאת בהפגנתיות לרחובות ב"סיט אין" אחד גדול. ההנהגה הלאומית היתה משקיעה את המיליארדים שעמדו לרשותה בהקמת מפעלים מקומיים לתעסוקה במטרה לספק בייצור עצמי את הצרכים הבסיסיים של האוכלוסיה, לסייע למובטלים שמסרבים לעבוד בישראל או לבנות התנחלויות, במקום להוציאם על הקמת מסגרות כמו צבאיות ורכישת נשק. כל זה לא קרה, להיפך, הגדה והרצועה הפכו לשוק יצוא עבור התעשייה הישראלית.
מדינת ישראל היתה מנסה כמובן לשבור את המאבק הלא אלים, כולל נקיטת צעדים ברוטליים, אולי אף מעשי טבח. אבל, מאחר וישראל אינה בורמה שיש בה משטר רודני שהתנתק מהעולם, ובגלל שחשוב לישראל להימנות עם חבר המדינות המערביות דמוקרטיות, ומאחר והיא קשורה בטבורה הכלכלי למערב ולזרימת הון ממנו אליה ויצוא ממנה אליו, היא לא היתה יכולה להתמיד במעשי טבח נגד מאבק לא אלים. היא היתה נשברת, גם בגלל הלחץ החיצוני וגם בגלל לחץ פנימי של חברה שבה מתקיימים רבים מכללי הדמוקרטיה המערבית (חופש ביטוי, הפגנה, וכו’).
ד"ר מובארק עוואד, פלסטיני שהקים במזרח ירושלים את המרכז הפלסטיני לאי אלימות, הבין בדיוק את העוצמה הגלומה במאבק הבלתי אלים, וניסה להקנות לבני עמו את עקרונותיו. ממשלת ישראל הקולוניאלית הבינה מיד את הסכנה מבחינתה שנושא עימו האיש הזה וגירשה אותו. הנסיון הזה דוכא באיבו.
ההנהגה הלאומית הפלסטינית, הן אגפה החילוני והן אגפה הדתי, אימצו את הכלל של אלימות מולידה אלימות, מה שכמובן שיחק לידיה של ישראל. התנאים הגיאו פוליטיים לא נתנו למאבק האלים הפלסטיני את יתרונות הגרילה שקיימים במדינות בעלות מרחב גיאוגרפי אדיר. בשטחים הכבושים אין ג’ונגלים והרים אליהם ניתן לסגת ואשר משמשים בסיסי יציאה לעקוץ ולהכות.
באחת: שיטת "הדם ואש" היא בדיוק מה שהכיבוש הישראלי זקוק לו כדי לגבור על תאי ההתנגדות החמושים. פשע המתאבדים המתפוצצים באוטובוסים ובשווקים גם איפשר לישראל להתעטף בהילה של מי שמהווה חלק מהמאבק הבינלאומי נגד הטרור האיסלאמי.
הזמנתו של נכדו של המהאטמה גנדהי, ד"ר ארון גנדהי, במטרה לקדם אצל הפלסטינים את המאבק הלא אלים, מלמד שאולי נפל אצל חלק מההנהגה הלאומית האסימון, אמנם באיחור רב של 37 שנים, אבל מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.
אין ססמא כזו "בדם ואש נשחרר את פלסטין". אם בכלל אז הססמא היא "ברוח ובדם נפדה את פלסטין", כלומר זהו מסר של מסירות והקרבה.
יהי נחמד עם הניתוחים המלומדים של האסטרטגיה הפלסטינית יתבססו לכל הפחות על ידיעת ערבית ולא על תרגומים מוטים וקלוקלים של הטלוויזיה הישראלית.
המהפיכה לא צריכה "להולד" היא קיימת וימיה כימי ההיסטוריה האנושית ובועטת בfל מקום בו בני אדם מתנגדים לדיכוי לניצול ולגזענות, כולל בבתי קפה ובאתרי האינטרנט (כלי טוב דוקא).
לכן, מוטב ינסה אותו מגיב ימני להפיק משהו מהביצים של עצמו ולא יבוא לדגור על ביצים של אחרים.
באמת ובתמים, ללא טיפת ציניות וולא עוקצנות: מה דעתך, אם כך, על האירוע המתוכנן לשבת הקרובה באבו דיס, עם ארון גנדהי? האם זה דבר שראוי לדעתך לתמוך בו? אני שואלת כי למרות אמונתי ודבקותי המוחלטת בעקרון האי-אלימות, שאינה אפילו רק בחירה מוסרית, אלא אני פשוט מאמינה שכך פועל היקום (סליחה על הדרמטיות), כלומר אלימות לא יכולה אף פעם, באופן אבסולוטי, להביא שום תוצאה חיובית, אני מתלבטת ביני לביני אם זה אירוע ראוי: אבו עלא, ארון גנדהי, איך וייס?
אשמח לקרוא את דעתך.
לאסיה,
לדעתי הבאתו של ד"ר ארון גנדהי הוא בהחלט ארוע חשוב. אני סקפטי כמוך אם ברשות הפלסטינית התרחש שינוי אסטרטגי בנושא זה. ערפאת הוא תוצר ויצרן של אלימות (מבחינה זו הוא תאום של שרון ועד שורה של אישים). אלימותו באה לידי ביטוי גם במערכת היחסים הפנים פלסטינית, כמו למשל פסק דין מוות בבית דין צבאי של הרשות ב"משפט" שערך 10 דקות.
אני בספק אם ערפאת וממשלתו באמת ערכו דיון רציני שבעקבותיו הוחלט לאמץ שיטות מאבק לא אלימות לפי תורתו של מהאטמה גנדהי. השתתפותו של אבו עלא הוא על כן להערכתי יותר עניין של שיפור יחסי ציבור. אבל יתכן ואני טועה, ובאמת חלה בהנהגה הפלסטינית תפנית שאנו עוד לא יודעים עליה.(כוונתי לחלקים מאש"פ. הפונדמנטליסטים ממשיכים להאמין ולשטוף את מוחם של ההמונים כי המתאבדים לא רק יתענגו בחברתן של 70 בתולות לאחר התפוצצותם אלא בדמם גם יפדו את פלסטין).
אשר על כן, לעניות דעתי יש לתת כתף למי שהביא את ארון גנדהי, מתוך תקווה שגם אלה שקופצים על העגלה ללא כוונות רציניות, יתגשם בהם הכתוב שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
חשבתי על המאמר ו 8 התשובות של ספירו.
הרעיונות הם לגיטימיים אולם הגישה היא ילדותית . עראפת הוא ילד רע אבל אולי השתנה . אולי החילוניים שינו את דרכם האלימה . אולי הקוסם גנדי יציל את המצב . אם יסתיים "הכיבוש" תפתרנה כל הבעיות . אני הקטן אומר לך – עד שהערבים הפלשתינים לא יכירו בישראל כישות שניתן לחיות איתה ולא לבוא במקומה יהיה סכסוך אלים ביננו ובינם.
כל עמידה של אישים ישראלים לצידם של הקיצוניים הערבים רק מרחיקה פתרון ומגבירה את התקוה הפלשתינית שהפתרון קרוב . מאות אלפי "פליטים" דור שלישי יושבים על מזוודותהם ומחכים לחזור ליפו חיפה ועכו ואתה מדבר על סוף האלימות המתקרב. במציאות והלואי ואני טועה , לא נראה פתרון קרוב וחבל.
הבה ננקש תחילה את ההתקפות האישיות של דג אילם כמו למשל "ספירו מדירתו השבעה והבורגנית במרכז ירושלים לא חווה יום של כיבוש". מאחר ואינני יודע מי הוא דג אילם, האיש מעדיף לא לחשוף את זהותו, אז אני מניח שהוא נוזף בי מדירתו הפרולטרית במחנה הפליטים דהיישה.
איני יודע איפה מתחילה דירה בורגנית שבעה, אבל ממי שגר במחנה פליטים, עם ביוב זורם ברחובות, גם דירה צנועה בקטמונים יכולה כבר להיכנס לתחומי דירה שבעה ובורגנית.
אולם זה כמובן נימוק לא רלבניטי. אפשר לגור בדירה שבעה ובורגנית ולהיות בחזית המאבק נגד עוול ואי צדק ואפשר גם לגור בעוני ובמצוקה ולתמוך במשטרים חשוכים.
הנימוק של דג אילם מזכיר לי רבים מהמקללים אותי בהפגנות, יהודים ממוצא ערבי, שצועקים בגרון ניחר, "אתה מניאק אוהב ערבים. אתה לא מכיר אותם. אני בא משם, אני גרתי איתם, אני יודע מי הם, ואני אומר לך שאי אפשר לסמוך על הערבים, לרגע הפנית מבטך, והם תוקעים לך סכין בגב". נאום כפילו של הדג האילם בנוסח "לא חיית יום אחד תחת כיבוש". אבל מה לעשות, דווקא כן חייתי תחת כיבוש, ויותר מיום אחד, ועוד בימים שכתבתי בעיתון שדג אילם כנראה לא אהב, שבראשו הופיעו הסיסמאות "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". אבל זה באמת לא חשוב.
אני לא צריך לחוות את החיים במשטרי עריצות בכדי להיות נגדם.
עוד תיקון. דג אילם מזכיר את אלה שנעצרו בעשרים שנות הכיבוש הראשונות על הנפת דגלים, והוא מוסיף, "אותם אסירים שזוכים לאי סולידריות מהאדון ספירו". זה דג אילם? זה דמגוג צעקן. אין לי סולידרית עם האסירים שתומכים במתאבדים זורעי מוות בישראל, אבל היתה לי ויש לי סולידריות מלאה עם מי שנעצרו על הנפת דגלים. הנה סיפור קטן. בסביבות תחילת שנות ה-80 (למיטב זכרוני, אבל יכול להיות שאני טועה בעיתוי וזה היה בסוף שנות ה-70) ניקלעתי בשטחים הכבושים לסיטואציה בה הורו שני חיילי כיבוש לנער פלסטיני להוריד דגל. התחלתי להתווכח עם החיילים על ההוראה הנבזית שיכולה לסכן אל חיי הנער. הויכוח התחמם, ואמרתי לחיילים אם הדגל כל כך מפריע לבם, תורידו אותו לבד. בלהט הויכוח הנער הפלסטיני ברח, והחיילים הזמינו שוטר. נעצרתי ונחקרתי באזהרה בסעיף שאמר משהו כמו "הפרעה לחייל במילוי תפקידו". זה בוודאי מופיע אי שם בארכיון המשטרה.
דג אילם לא סותר את דבריי שההנהגה הלאומית הפלסטינית מעולם לא החליטה על אסטרטגיה של מאבק לא אלים בנוסח גנדי או מרטין לותר קינג. הוא מזכיר כל מיני הפגנות שהיו בעשרים השנים הראשונות של הכיבוש, אבל זה מעולם לא היה במסגרת מדיניות כוללת של מאבק לא אלים, משום שבכל אותן שנים המשיכו עשרות אלפי פלסטינים לעבוד בישראל ולבנות התנחלויות. את קרית ארבע, אלון שבות, אפרת ועוד בנו הפלסטינים, לא לוינגר והמתנחלים, לא סינים, רומנים או טורקים. לכן גם היה קל יחסית לצבא הכיבוש לשבור שביתות שונות, כמו שביתת הסוחרים אותה הזכיר הדג.
כפי שהזכרתי, ד"ר מבארק עוואד ניסה להרים פרויקט כזה, אבל הוא גורש על ידי ממשלת ישראל. ככל שזכור לי גירושו לא חישמל את הרחוב הפלסטיני, לא היו שביתות מחאה, ההמונים לא יצאו לרחובות, ודומי כי גם ההנהגה הלאומית הפלסטינית לא ראתה את יוזמתו בעין ידידותית במיוחד. מי שנאבק נגד גירושו היו קומץ ישראלים ופלסטינים, שהיה לי הכבוד להימנות עימהם.
האיניתאפדה הראשונה, לא היתה מאבק לא אלים בנוסח גנדי, אבל היא היתה מה שקרוי היום עממית. היא היתה הרבה פחות אלימה מהכיבוש, ילדים זורקי אבנים לעולם יזכו ביותר אהדה מאשר טנקים ברחובות. ואכן, האינתיפאדה הראשונה, בגלל עממיותה ומיעוט החימוש החם שנזקקה לו, זכתה להישגים מדיניים נכבדים, בדמות הסכמי אוסלו, הקמת הרשות הפלסטינית וההכרה ההדדית בין אש"פ ומדינת ישראל.(ואינני ניכנס כרגע לסוגיית מיסמוס הסכמי אוסלו).
לעומתה, האינתיפאדה הנוכחית, שמתאפיינת בלחימה חמה ואכזרית, הן של הכובש והן של הפלסטינים בדמות המתאבדים, או הלינץ’ ברמאללה, לא רק שלא השיגה הישגים בשלוש שנות קיומה, לא מדיניים ולא צבאיים, אלא הסיגה את החברה הפלסטינית לאחור, הביאה עליה עוד ועוד יסורים סבל ואלפי הרוגים. החומה היא רק אחד הביטויים לכך.
מי יודע, אולי יצליח ארון גנדי לעשות את מה שאחרים וטובים ניסו ולא הצליחו. או אז ערפאת, במקום להעביר מיליון דולר לאשתו בפריז, ישקיע את הכסף בסיוע לבני עמו הנאנקים.
החברה הפלסטינית, המונה 3 מיליון נפש, באמת צריכה אישור מהרב-כיבוש גדעון ספירו על כך שהיא "מעולם לא אימצה אסטרטגיה של אי אלימות".
אני מציע לספירו לשוב ולבדוק את 20 שנות המאבק הראשונות, בין 67′ ל-87′, ולראות מהי התנגדות לא אלימה. אם תשוב לעיתונות מאותה תקופה, ולאו דווקא לעיתון בו כתבת באותן שנים שהטיף כל בוקר "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים", תראה שהפלסטינים אירגנו שביתות, הפגנות ועצרות – וכולן מאבק בעל אסטרטגיה בלתי אלימה. העיתונות הציונית כמובן התעלמה מכך, אך אין פירוש הדבר שזה לא התרחש.
האינתפאדה הראשונה היתה בפירוש התקוממות אזרחית בלתי אלימה. אלא מה, כאשר 3,000 איש יצאו כאיש אחד למחות על הדיכוי והכיבוש, תמיד נמצאו גם 3 שזרקו אבנים על החיילים הממוגנים מכף רגל ועד ראש. העיתונות מיהרה לדווח כאילו ההפגנה היתה אלימה, המפגינים זרקו אבנים ולכן היתה הצדקה "לחיילינו" לירות בהם, לעוצרם ולשבור להם את העצמות.
בישראל ואצל גדעון האילמות היא תמיד בכיוון אחד.
אבנים אומנם עלולות להרוג, אך בפועל זה מעולם לא קרה (שהאבן היא זו שגרמה למוות).
אבל למה ללכת רחוק. הפלסטינים ארגנו שביתות מסחר, בהן דאג הצבא לנסר ולהתיך מנעולים ודלתות סורגים בכדי לשבור את ההפגנה הבלתי אלימה. פלסטינים שרפו תעודות זהות כאסטרטגיה בלתי אלימה – רק הם ניזוקו מכך. הצבא ניסה למנוע זאת.
אבל מה כל הדוגמאות האלה לעומת מאבקו של ספירו היושב לו בדירה שבעה ובורגנית במרכז ירושלים? מה כל אלה לאדם שמעולם לא חווה ולו יום אחד של כיבוש?
מרבית האסירים הביטחוניים באינתיפאדה הראשונה נעצרו על תליית דגלים, ציור סיסמאות והפצת כרוזים. בהחלט אסטרטגיה בלתי אלימה. הם ישבו על כך שנים בכלא, זוכים לאי סולידריות מהאדון ספירו, על שבחרו בדרך של מאבק אלים.
אפילו בימים אלה פועלות כמה תנועות התנגדות בלתי אלימות בשטחים. ה-ISM, שהיא תנועה בינלאומית שאירגנו פלסטינים, חרתה על דגלה מאבק בלתי אלים. תנועה זו זוכה לתמיכה רחבה בחברה הפלסטינית – אבל שוב: "הפלסטינים מעולם לא אימצו אסטרטגיה של אי אלימות", כדברי תגובתו של ספירו.
ובכן האינתיפדה הראשונה הביאה בסופו של דבר להכרה של מדינת ישראל בזכותם של הפלשתינאים למדינה, לתהליך אוסלו, להקמת הרשות הפלשתינאית ולקמפ דיווד. אומנם ראוי לציין שלא היו שלושה זורקי אבנים אלא שלוש מאות אבל יתכן ואתה לא ממש יודע את זה כי מכוון ולא מצליחים לראות הרבה מהאקווריום צר המידות ואולי גם המים קצת עכורים. יכול להיות שבגלל זה הופך גדעון שפירו לפתע "לרב הכיבוש"? אין מקום באקווריום ליותר ממחשבה אחת? יתכן ואלו המים העכורים שמגבילים את הראיה בהתאם לצורכי המתבונן? כי הרי איך ניתן להסביר אחרת את המהפך התדמיתי שעבר על גדעון שפירו, אחד הכותבים היותר קיצונים של השמאל או למשל את ההילולת הדמים של מר בן חיים, כנראה עוד סוג של דג הפעם עיוור, לנוכח המתרחש בעירק. כלומר, רובם של הקורבנות שם הם אזרחים עירקים שנפגעו בפעולות שכוונו נגדם במכוון ואם זאת ממשיך בן חיים להתבשם באושר לנוכח המתרחש. בני אדם אצל בן חיים הם אמצעי בדרך אל המטרה. לכן הוא יכול לפתח סולידרית עם המזרחים המקופחים בבוקר ולראות בהם ציונים מרושעים בערב. רוצה אני להגיד שאם מטרתו של האתר הזה הייתה אינדוקטרינציה של הציבור בהתאם לרצונם של חיות המים השונות, אולי היה מקום לתת ציון לכל תגובה. כמו למשל "שמאלן טוב אך יש מקום לשיפור" או למשל "רב הכיבוש אך בעל פוטניצאל ליקיר המפלגה" וכ"ו וכ"ו כיד הכישרון של חברינו הקומיסרים. אבל הוא לא – זו במה ביקורתית ולביקורת של שפירו יש בהחלט מקום משום העובדה שהאינתפדה הראשונה הביאה להשגים לפלשתינאים והשניה לא. זה אומנם נכון שמדינת ישראל לא התפעמה לנוכח המאבק המפואר אבל אם זה היה המצב אז סביר להניח שלא היה צורך במאבק מפואר, נכון?
לסיכום, לדעתי הדבר החשוב הוא איך להביא לסיום האלימות יצירת איכות חיים והקניית זכויות אזרחיות לכל תושבי האזור ואם מישהו חושב שמלחמת הקודש שלו היא העיקר אז שיקום וילך להתפוצץ איפה שהוא במקום להלל את מותם של אחרים.
אמנם גדעון ספירו לא ייפה את כוחי ליצג אותו, אבל ביודעי את רגישותם של אנשים לשבושי שמם, מצאתי לנכון להעיר לאד גורדון, ששיבש בעקביות איזה 4 פעמים את שמו של ספירו, כי שמו אינו שפירו אלא ספירו.בסמך לא בשין.