הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 באוגוסט, 2004 5 תגובות

פרסום תמונותיו של האסיר מרואן ברגותי בסוף השבוע שעבר, בכול כלי התקשורת הישראליים, כשהוא סועד את ארוחת הצהריים שלו בתאו, הוא שיא של שפלות בנורמות הציבוריות במדינה – ובכלל זה עבירה על החוק והוראותיו, על ידי גופים שאמורים להגן עליו דווקא – או לפחות לא לעבור עליו: שב"ס והעיתונות. שב"ס הוכיח הפעם שהוא אינו יותר מגוף פסבדו-בריוני המנסה בכל דרך לגיטימית ולרוב לא לגיטימית לשבור שביתת רעב שהיא הכלי היחיד העומד לרשות האסירים בכל העולם.

וגם אם נניח לרגע לסוגייה המוסרית הזו שבטח מעלה גיחוך אצל הרבה ישראלים מעצם העלאתה, מניין לכלי התקשורת לדעת שתמונה זו צולמה אכן "אתמול"? מישהו יצר קשר עם ברגותי ווידא איתו שאכן סעד את ליבו ביום השני של השביתה? ואם כן, האם נמצא הכתב שיסביר זאת (דרך עבודה עיתונאית, סליחה על הביטוי), וישאל את השאלות הנכונות לגבי מי שובת ומי יזם, ומי שולט בשביתה?


לפרסום זה יש שני צדדים: המדליף והמפרסם, או ליתר דיוק: המשת"פ של המדליף. נמהר לציין שאין זאת התקפה על ההדלפה כשלעצמה ככלי דמוקרטי ממעלה ראשונה; הבעיה המדאיגה יותר היא התמסרותם של כלי התקשורת להדלפה שכזו, שעוברת על החוק מעצם פגיעתה בפרטיות ובצנעת הפרט של האסיר ברגותי. מרגע כליאתו, בית הכלא הופך לביתו של כל אסיר. שוו בנפשכם שמישהו היה מתגנב לחדר האוכל שלכם בכדי לצלם אתכם אוכלים, וזאת על מנת לשבור את רוחם של ידידיכם השובתים בחוץ (מכל סיבה שהיא). מה גם שהזכות לפרטיות, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זוכה למעמד של בכורה: פרטיותו של אדם הוכרה בפסיקה ככבודו וכמבצרו הנפשי.


אז איפה שיקול הדעת של התקשורת? נניח שדובר השב"ס רואה בתמונות אלה מכשיר לגיטימי ומאמין שהמטרה מקדשת את האמצעים. איך התקשורת הישראלית מרשה לעצמה להתמסר שוב ושוב לדוברים למיניהם, שמנצלים אותה למטרות שאינן נעלות בד"כ? האם התחרות בין כלי התקשורת היא זו שדחפה לפרסום תמונות אלו, או שזה דווקא שיתוף פעולה מרצון עם "המערכת", כהיענות אוטומטית ל-"צו 8″ פטריוטי, כנגד שונאי ישראל, יימח שמם וזכרם?


האסיר ברגותי, כמו שאר האסירים, אינו רכוש פרטי של השב"ס. בתוקף תפקידו, היה רב גונדר יעקב גנות, נציב שירות בתי הסוהר, אמור להגן עליו, ועל יתר האסירים, מפני השתלטות עוינת מצד הכפופים לו, ובמיוחד הדובר הנלהב של השב"ס. מלחמות התקשורת הפכו למנת חלקנו במדינת ישראל, אך תפקידו של גנות כאמון על שלטון החוק ועל ביצוע הוראותיו, לא להיגרר למלחמות מעין אלה. במיוחד שהן רומסות באכזריות ובברוטאליות את הזכויות הבסיסיות של האסירים לפרטיות ולכבוד.


פרסום התמונות האמור, בנוסף לתכלית התקשורתית שביסודו, מוסיף להשפלת האסירים המסווגים כביטחוניים, על ידי ההצהרה הפומבית הגלומה בעניין: אסירים אלה אינם בני אדם שווי זכויות; הם כלי ותו לא, ולכן מותר לצלמם בסתר, לכנותם מחבלים ורוצחים כאוות נפשי החפצים בכך (הרי כל הארץ כולה משפט), להבעיר מנגלים בחצרות בתי הסוהר על מנת לשבור את רוחם. עצם ההסכמה לפרסום מעין זה, מצד גנות ומצד התקשורת (העורכים), מעידה על העיסה ועל הקליפה: ביזיון בעליל לשלטון החוק; השפלה והתרסה נגד אסירים שלהם זכויות מתוקף היותם בני אדם; טירוף מערכות שמכרסם בכל חלקה (כמעט) טובה. אם אכן המטרה מקדשת את האמצעים, גם לגבי כלב השמירה של הדמוקרטיה, זה הזמן להתחיל להתפלל.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. שי הגיב:

    צודק. כל מילה בסלע. וכל תירוץ – של מי שנוטל חלק בחגיגת ביזוי האסירים – מיותר.

  2. אד גורדון הגיב:

    להתפלל זה יפה, בכלל כל ענין זכויות האדם הוא עיסוק מרגש, כמעט כמו לפוצץ אוטובוסים. צודקים כל הכותבים העוסקים בנושא לגבי אדישות הישראלים לזכויותהם של אלה שנשבעו לחסל אותם. יכול להיות שזה נובע מכך שאנו פושעי מלחמה וקולוניאליסטים. אפשרות נוספת היא שאנחנו מדינה מזרח תיכונית ובהחלט ניתן לטעון שמדינת ישראל משתלבת לאט לאט בסביבה.
    בכל אופן המלחמה היא לחיים ולמוות, מלחמת חורמה. זה משהו שמזוקני האזור כולו מסכימים עליו. חוקים ומוסר זה בסך הכל עוד נשק בארסנל של שני הצדדים, הפלשצינאים רוצים להראות איזה נבלות רצחניות אנחנו ואנחנו רוצים להראות איזה צבועים רצחנים הם.
    הכותב שמתפלפל כאן בסוגיות של כבוד האדם וחרותו וחושף בפנינו את המכלול ההומיני בנפשו, יסביר לנו מן הסתם ובאותו כישרון את הצידוק המוסרי במעשי הגבורה של לוחמי החופש הרעבים. אבל לדעתי אין כזה דבר מוסר. זה קישקוש בלבוש ונסיונות להצדיק ולתרץ. לעניות דעתי יש חיים ויש מוות וכל אחד צריך לבחור היכן הוא נמצא. לכן ישנם שתי אפשרויות בלבד: האחת היא לשחרר את כולם לחופשי והשניה היא לתת להם למות ברעב.

  3. אריק גרימברג הגיב:

    אני לא זוכר שהגבת כך שפירסמו צילומים של יגאל עמיר וארוסתו בכלא וצילומים שלו בחדרו
    האם יכול להיות שאתה מפלה בין אסירים

  4. יהודה הגיב:

    אני מסכים עם רוב הנכתב, אבל יש לי שאלת תם: למה מתכוון הכותב בביטוי "אסירים המסווגים כביטחוניים"? איך הוא מסווגם? נראה כאילו מסתתרת כאן הגדרה אלטרנטיווית, שמטעם כלשהו הכותב בוחר להסתיר מקוראיו. אז מה הם, עלאא: אסירים פוליטיים? שבויי מלחמה? רוצחים מוגי לב של אוכלוסיה אזרחית? גיבורי תהילה? למה לטשטש? אני שואל למרות כי ברור לכל בר דעת וטירון בדמוקרטיה, שהשב"ס מנהל מערכה נמוכה מאוד בעניין הזה, ושבכלל אין לשלול זכויות מכל אסיר ובן אנוש, גם הנקלה ביותר. ושאלה נוספת: האם מותר לדבר על התקף המאנצ’יס שחטף באישון ליל מרואן ברגותי? אתה רומז שארוחה כזאת לא היתה בזמן השביתה, אבל האם לדעתך מותר לשאול ‘ומה אם כן?’. האם בגלל שהשב"ס פעל באופן פסול ברגותי זוכה מאתנו לחסינות אוטומטית?

  5. עלא חליחל הגיב:

    לאריק גרימברג:
    יגאל עמיר, אחרי שקיבל את עונשו, הוא אסיר בעל זכויות לכל דבר. זכותו לשמור על פרטיותו, על כבודו וזכותו גם להתחתן ולהתייחד עם בחירת ליבו. מי שמאמין בזכויותיהם של אסירים אינו יכול לעשות הפרדה שתיבנה לפי מעשיהם של האסירים. מבחינה זו גם יהודים שרצחו או ירצחו ערבים הם אסירים שזכויותיהם שמורות להן.
    זכויות אינן מחולקות לפי נטיות פוליטיות. אחרת זו סתם צביעות!
    אני מקווה שעניתי על ההערה שלך.
    עלא

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים