לכאורה היו חייו של צ’ה גווארה אוסף של מעברים חדים: מסטודנט א-פוליטי לרופא ומהפכן, ממנהיג גרילה לנגיד בנק מרכזי ושר בממשלה, ומשם בחזרה אל הגרילה. היו אלה חיים קצרים וסוערים של דמות שהפכה סמל לדור שלם. בסוף שנות ה-60 ובמשך שנות ה-70 של המאה שעברה התנוססה תמונתו של צ’ה בכל הפגנת סטודנטים באירופה, על דש בגדיהם של נאבקים נגד מלחמת וייטנאם בארצות הברית ועל קירות בתיהם של מאות אלפים מתומכיו בעולם השלישי.

חייו של צ’ה זכו לתשומת לבם של היסטוריונים וביוגרפים רבים. היו שראו בו דון קישוט שמאלני, רובין הוד קומוניסטי, רומנטיקן חסר תקנה ולאחר מותו – ישו של הזמנים המודרניים. סן ארנסטו דה לה היגרה (ארנסטו הקדוש), כינו אותו האיכרים הבוליביאנים, לאחר שגופתו נקובת הכדורים הוצגה בעיירה לה היגרה.

צ’ה לא היה קדוש, לא היה חבר בשום מסדר כנסייתי וספק רב אם היה מאמין ללא סייגים או פקפוקים בכנסייה כלשהי. הוא היה ספקן ופולמוסן, ולדברי כמה מידידיו גם ציניקן לא קטן. אך מעבר לסיפור הדרמטי של חייו הקצרים והמרתקים, הוא היה גם איש המחשבה.

בניגוד למהפכנים אחרים במאה ה-20, לא עסק גווארה התיאורטיקן בניתוח החברה הפגומה, המחכה לשינוי, על חולייה והדרכים להתמודד עמה. ספרו מלחמת הגרילה, המסכם את מלחמת הגרילה בת השנתיים שהביאה את חבורת קסטרו לשלטון, נכתב רק לאחר מפלת בטיסטה. עמדותיו בשורה ארוכה של תחומים – כמו כלכלה, חברה, פוליטיקה, פילוסופיה, היסטוריה, ניהול – גובשו תוך כדי ניסיון לפתור אלף ואחת בעיות שצצו בעת לידת המהפכה הקובנית ותוך לימוד מתמיד של נושאים בכלכלה, חברה והתיאוריה המרקסיסטית.

אך גווארה (כמו כל בן אדם אחר) "לא נולד מרקסיסט". החוקרת הקובנית מאריה דל קרמן ארייט (Ariet), מראשי "מרכז המחקר על שם ארנסטו צ’ה גווארה" בקובה, חקרה את כל כתבי גווארה (גם כאלה שטרם פורסמו). ארייט סבורה שניתן לקבוע תיקוף זמנים בהיסטוריה הרעיונית של צ’ה: "הנער גווארה" (מגיל 16 עד לסוף לימודי הרפואה בגיל 25), "המעבר אל הבגרות האידיאולוגית" (עד לגיל 30 וניצחון המהפכה הקובנית) ו"הבגרות האידיאולוגית" (מגיל 30 ועד למותו בבוליביה). יצוין שכבר בגיל 17 החל גווארה בכתיבת "מילון פילוסופי", מלאכה שפסקה עם התגייסותו לכוחותיו של קסטרו. עם הצלחת המהפכה הקובנית ביקש גווארה לשוב אל הכתיבה, אך המלאכה לא נשלמה. במילון העומד להתפרסם בקובה ניסה גווארה להתמודד עם קורותיהם של גדולי הפילוסופים. מקום מרכזי בניתוחיו תופסים מטבע הדברים קרל מרקס ופרידריך אנגלס, אך יש גם מקום נכבד לזיגמונד פרויד, לאפלטון, לשופנהאואר ולהגותו של הפרואני חוסה קרלוס מריאטגי. בכתיבתו של גווארה ניכר הניסיון לשלב בין מרקסיזם לפסיכואנליזה, אשר בשנות ה-50 עלול היה להיתפס ככפירה בעיקר.

ספריו וכתביו של גווארה אינם מהווים משנה סדורה. ניכר בהם הצורך להגיב על ה"כאן ועכשיו", מתוך פרספקטיבה היסטורית ותיאורטית רחבה יותר. במשך חמש-שש שנים, מרגע ניצחון המהפכה ועד שעזב את קובה ב-1967, עמדותיו של גווארה השתנו וראייתו התחדדה. דוגמה מובהקת לכך היא המעבר מהערצה כמעט עיוורת כלפי ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה של תחילת שנות ה-60 ועד לביקורת הקשה שמתח עליהן שש שנים מאוחר יותר. זו לא הייתה ביקורת על עמדה זו או אחרת שנקטו מנהיגי ברית המועצות בסוגיות פוליטיות. הייתה זו ביקורת ערכית-עקרונית בשורה ארוכה של נושאים, כולל פילוסופיה. ב-1997 פורסם בכתב העת הקובני Contracorriente (נגד הזרם) מכתב ששיגר גווארה מטנזניה בדצמבר 1965 אל האחראים על החינוך בקובה בבקשה לנטוש את "הלבנים הסובייטים" ("לבנים" היה כינוי עממי בקובה לספרים ללימוד פילוסופיה שהופקו בברית המועצות, הופצו במזרח אירופה ותורגמו לספרדית) ובמקומם לכתוב ספרים חדשים שבהם ניתן יהיה ללמוד פילוסופיה עם דגש על ההיסטוריה של הפילוסופיה. גווארה אף צירף ראשי פרקים ושמות של מחברים שעשויים היו לעזור בכתיבת הספרים.

המרקסיסט

גווארה היה מרקסיסט, וברוח תפיסתו המרקסיסטית נכתבו כל כתביו הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והפילוסופיים. המרקסיזם שלו לא היה התפיסה ששלטה בברית המועצות בשנות ה-50 וה-60 אלא מרקסיזם אחר, יסודי מאוד. זה לא היה מרקסיזם אקדמי. המרקסיזם של גווארה גובש כתוצאה ממפגש עם פעילים, איכרים ואף סופרים ברחבי אמריקה הלטינית. רושם עמוק במיוחד הותיר בצ’ה ספרו של חורחה איקאסה הוּאַספּינגוֹ, המספר על אינדיאנים המתמרדים נגד ניצולם המחפיר ומדוכאים באכזריות וביד קשה. אשתו הראשונה של צ’ה, הילדה גדאה, סיפרה:

באקוודור ובמהלך מסעו באמריקה הלטינית, הכיר ארנסטו רבים ממנהיגי הנוער הקומוניסטי והאינטלקטואלים המקומיים. מי שהשפיע עליו יותר מכול היה הסופר איקאסה, שהכיר היטב את הניצול המחפיר של האיכרים בארצו. איקאסה העניק שי לארנסטו: ספר עם הקדשה אישית. ארנסטו מיהר לקרוא את הספר, כדי שגם אני אוכל לקרוא אותו בהקדם, וכמו כן סיפר לי על צורת העבודה של האיכרים המתוארת בספר. למעשה לא היו אלה איכרים אלא צמיתים: הם הועסקו מחצית מימות השבוע בקרקעות של בעל האחוזה ובימי השבוע הנותרים קיבלו רשות לעבד קרקעות אחרות, פחות פוריות. היבול הדל בקרקעות אלה היה התמורה לעבודתם הקשה. כמובן שגם הקרקעות שעיבדו לפרנסתם היו בבעלות בעל האחוזה. הדבר הזכיר לו את מצבם של האיכרים בבוליביה טרם הרפורמה האגררית.

כשנתיים לפני הגיעו לקובה, בעת שהותו בגואטמלה, החל צ’ה לקרוא ביסודיות את כתבי מרקס, אנגלס ולנין. אמנם במולדתו ארגנטינה הוא עמד בקשר עם צעירים (בייחוד צעירות) קומוניסטים, אך קשר זה היה חברתי מעיקרו. הוא לא התעמק בפן האידיאולוגי ורק מדי פעם הציץ בחוברות ובעיתונים של ידידיו.

בגואטמלה התחולל המהפך. דווקא במרכז אמריקה הגיע גווארה למסקנה החד-משמעית שלעוני ולדלות יש שורשים עמוקים יותר, שורשים הנעוצים באופייה של החברה המקומית, ביחסי הכוחות החברתיים, באינטרסים של בעלי האדמות הגדולים וביחסיהם ההדוקים עם בעלי ההון מארצות הברית. הוא גם היה ער למאבק המעמדי בכל מדינה שפגש בדרכו הארוכה מארגנטינה בדרום ועד למקסיקו בצפון.

בגואטמלה, כאמור, החל גווארה לקרוא בעיון, אם כי לא תמיד בסדר המקובל, את התיאוריה המרקסיסטית. מאוחר יותר, במקסיקו, הוא פגש את בן ארצו ארנלדו אוֹרפילָה רֵיינָאל, מנהל ההוצאה החשובה בשפה הספרדית "פונדו דה קולטורה אקונומיקה" (Fondo de Cultura Economica). אורפילה ריינאל השאיל לו את שלושת כרכי הקפיטל של קרל מרקס. על פי עדויות לוחמי תנועת ה-26 ביולי, גווארה שימש מעין ספרן במחנה האימונים שהוקם במקסיקו לקראת הפלישה לקובה. הוא זה שהביא את הספרות המרקסיסטית כדי שתשמש בסיס להכשרתם הפוליטית של הלוחמים. בניגוד לקברניטיה האחרים של המהפכה הקובנית, צ’ה לא הגיע למרקסיזם בעקבות התנסות במאבק המהפכני, אלא הכיר מקרוב את כתבי מרקס ואנגלס ואף הצהיר ביולי 1960: "המהפכה הקובנית גילתה את הדרך שמרקס סלל – אבל בנתיביה שלה".

גווארה הכיר את המרקסיזם, אבל היה רחוק מאוד מהגישות הדוגמטיות של מרקסיסטים אחרים באמריקה הלטינית. הוא לא ראה במרקס משיח ובכמה מכתביו אף הדגיש שמרקס טעה בכמה מניתוחיו ההיסטוריים. הוא גם מתח ביקורת על שותפו של מרקס, אנגלס, בייחוד באשר לדברים שכתב על מקסיקו או על סימון בוליבר, אחד המנהיגים של משחררי אמריקה הלטינית מעול האימפריה הספרדית במאה ה-19. בתחילת דרכה של המהפכה הקובנית ראה אמנם את הגוש המזרחי ואת ברית המועצות כמופת, אך ככל שהקשר עם ברית המועצות הלך והתהדק, כך העמיקה אצלו ההכרה שהדימוי אינו מציאותי ושברית המועצות איננה אותה חברה סוציאליסטית מושלמת שראה בעיני רוחו. הוא נוכח ששיקוליה של מעצמת-העל גוברים על השאיפה לסולידריות עם העמים המדוכאים בעולם השלישי ושהתמורות במשק הסובייטי עלולות להחזיר את הקפיטליזם.

על כלכלה ושוויון

לאחר ניצחון המהפכה הקובנית וסביב הסוגיה מהי כלכלה סוציאליסטית, פרץ בקובה פולמוס ער וקולני. היה זה ויכוח ציבורי חסר תקדים במדינה שהגדירה את עצמה כסוציאליסטית. ויכוח דומה התנהל בברית המועצות שלאחר המהפכה – בתנאי מצב של המשק הרוסי ההרוס לאחר שנים של "מלחמה גדולה" (שלאחר מכן נקראה: מלחמת העולם הראשונה) ומאות שנים של עריצות. הפולמוס החריף שהתפתח בשנים 1963-1964 התפרסם בעיתונות הכללית, בכתבי עת ובאמצעי התקשורת האלקטרוניים (רדיו וטלוויזיה); בין היתר נטלו בו חלק פידל קסטרו, צ’ה (אז – שר התעשייה) ובכירים אחרים בשלטון: הכלכלן הצרפתי שארל בטלהיים והכלכלן הבלגי ארנסט מנדל. נקודות המחלוקת העיקריות היו אלה: עיצוב המדיניות הכלכלית-סוציאליסטית, באופן כזה שתשרת את הפיתוח המשקי והשוויון החברתי; תכנון המשק, אמצעי הייצור ותפקיד המשק הממלכתי ותפקיד התודעה בחברה הסוציאליסטית.

לגווארה היו דעות נחרצות לגבי כל אחת מהשאלות הללו והוא לא היסס לבטאן גם אם לא עלו בקנה אחד עם התפיסה שרווחה בברית המועצות. לפי התפיסה הסובייטית, המתמצה בניסוח "הנסיבות הן הכול, בן האדם הוא לא כלום", הכלכלה היא זו שמכתיבה את ההתפתחות האנושית וקיימת חוקיות מסוימת שעל פיה מתנהלים תהליכים חברתיים.

כאמור, בתחילת דרכה של המהפכה הקובנית דבק גווארה בדגם הסובייטי. צ’ה סבר שיש להתוות למשק הקובני תכנון מרכזי נוקשה, נוקשה עוד יותר מכפי שנעשה בברית המועצות, ואף להפכו למשק מודרני כמעט ללא שלבי ביניים. מכיוון שהכלכלה הקובנית התבססה על גידול אחד, קנה הסוכר, דגל גווארה (יחד עם ההנהגה הקובנית) בהכנסת גידולים חדשים, בניסיון לשבור את התלות בסוכר. גידולים כאלה אכן הוכנסו, אבל המחיר של שבירת מונופול הסוכר היה יקר מאוד והיושר האינטלקטואלי של צ’ה אילצה אותו להודות בכך. בשיחה עם הסופר אדוארדו גַלֶאָנוֹ באמצע שנות ה-60 הוא אמר: "רצינו להאיץ את התיעוש. רצינו תעשייה בכל מחיר. זה היה מעשה שטות. רצינו להחליף את כל מוצרי הייבוא בבת אחת בתחליפים מקומיים, מבלי להבין כמה קשה ליצור את שרשרת הייצור מחומר הגלם ועד למוצר המוגמר".

המשק הקובני היה נחשל ותלוי כמעט לחלוטין במשק האמריקאי. השאלה המרכזית בפולמוס הציבורי בקובה הייתה האם אפשר יהיה להקפיץ את קובה ישירות אל השלב הסוציאליסטי בלי תחנות ביניים. צ’ה סבר שכן, ודווקא על סמך אחת התזות המרכזיות של לנין בכל הנוגע למהפכת אוקטובר: רוסיה הצארית ב-1917 הייתה אחת המדינות הנחשלות באירופה, אך המהפכה התחוללה דווקא בה מכיוון שהייתה החוליה החלשה בשרשרת השליטה הקפיטליסטית העולמית. לנין טען אז כי "מהפכת אוקטובר העניקה לנו את האפשרות ליצור כללי משחק יסודיים חדשים – שונים מאלה המקובלים על יתר המדינות במערב אירופה".

יחד עם זאת, כמו לנין, רוזה לוקסמבורג ומאו טסה-טונג, הכיר גם גווארה שלא ניתן לעבור בבת אחת מהמשטר הקפיטליסטי אל המשטר הסוציאליסטי ושגם שנים רבות לאחר המהפכה עוד ישרדו מנגנוני הקפיטליזם לצד היסודות הסוציאליסטיים החדשים. איך תיקבע ההכרעה במאבק זה בין הישן לחדש? על פי גווארה, התשובה היא תכנון משקי כולל. בשני מאמרים, "תקציב המדינה כמקור האשראי" (פברואר 1964) ו"משמעות התכנון הסוציאליסטי" (יוני 1964), הוא הסביר ארוכות את משמעות התכנון המשקי המרכזי כמענה להשתוללות כוחות השוק.

אבל גווארה לא חשב שהכול נתון בידי תכנון מלמעלה. הוא רצה תכנון המשלב מדיניות מלמעלה עם יוזמות מלמטה, כשהדגש איננו על ייעול המנגנונים או על הקמת מנגנונים חדשים במסגרת המדינה, אלא על תודעת העובדים. במילותיו של צ’ה, "הכרחי להדגיש את ההשתתפות הפעילה והמודעת, ההשתתפות הפרטית והקולקטיבית, בכל שלבי התכנון, בכל מנגנוני הייצור ובכל דרגי הניהול". הוא הציע אפוא שהתכנון ינטוש את קריטריון היעדים הכמותיים ויאמץ קריטריון איכותי: "אנו דוגלים בתכנון הבא לשרת את הצרכים הבסיסיים של האדם, לאו דווקא בתכנון שבו משרת האדם את המנגנון".

גווארה למד ביסודיות את מנגנוני התכנון שהוקמו בברית המועצות ובמזרח אירופה ולא השלים עמם. במיוחד תקף את הנטייה שגברה בתחילת שנות ה-60 להעניק יותר עצמאות וסמכויות למנהלי המפעלים ללא פיקוח של העובדים. על כך הוא העיר בדאגה:

דווקא המנהלים הם שמרוויחים בכל רפורמה. לשם כך יש לנתח את הפרויקט האחרון של הרפורמה הכלכלית ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. שם היה המנהל לכלי מרכזי ברמת התכנון הארצית וברמה המפעלית. כלי מרכזי בתכנון, כתבנו? אולי מוטב לכתוב: הכלי המרכזי בתכנון הוא הגדלת ההכנסות הישירות של המנהל.

ואם המנהלים מרוויחים עוד ועוד בחסות המדינה והודות לתכנון המרכזי, מי יערוב לכך שהקפיטליזם לא ישוב בדלת האחורית? העיתונאי הצרפתי רנה דומון סיפר על פגישה שקיים עם צ’ה כשנה וחצי לאחר המהפכה הקובנית, באוגוסט 1960:

צ’ה כבר היה ביקורתי למדי ביחס להצלחת התיעוש הסובייטי. הוא טען שבברית המועצות כל אחד עובד ואף עובד קשה מאוד בניסיון לעבור את הנורמות שנקבעו. אבל כל המאמץ הזה מושקע רק כדי להרוויח יותר. הוא לא ראה באדם הסובייטי את "האדם החדש" שבו דגל. הוא ראה שהאדם הסובייטי אינו שונה בהרבה מהאמריקאי. הוא סירב להפוך את החברה הקובנית להעתק מקומי של החברה האמריקאית בהבדל האחד, שבקובה כל אמצעי הייצור שייכים למדינה.

גווארה ניסח זאת כך:

אנו נלחמים בעוני, אבל יחד עם המאבק בעוני אנו נאבקים בניכור. אחת המטרות המרכזיות של המרקסיזם היא לחסל את האינטרס האישי, הרווח האישי והשלכותיו על הפסיכולוגיה של האדם. מרקס עסק בניתוח העובדות בכלכלה והשלכותיהן על נפש האדם. הוא קרה לזה "מעשה התודעה". אם הקומוניזם שולל את מעשי התודעה, ייתכן שיהיה לשיטת חלוקה צודקת יותר של העושר – אבל ללא מוסר מהפכני.

Share on Facebook