את יום שלישי בבוקר השבוע ביליתי בתור ארוך בבית מרקחת של קופת חולים כללית בדרום העיר, ובמשך ההמתנה הארוכה ספרתי שני קשישים ושלוש קשישות, שוויתרו על חלק ניכר מהתרופות שרשם להם הרופא. כשהגעתי סוף-סוף לדלפק בישרה לי הרוקחת המנומסת שאחת התרופות שלי נגרעה מסל התרופות, ולכן נאלצתי לשלם בעבורה סכום עתק. תרופה חיונית נוספת, שהרופאה שלי התעקשה עליה במפגיע, איננה נמצאת כלל בקופת חולים אלא רק בבתי מרקחת פרטיים, והמחירים בהתאם.
המאמץ הכספי המושת על בעלי הכנסה בינונית הוא מעיק ובלתי מוצדק, אבל אנחנו עוד מסוגלים לשנות במשהו את סדרי העדיפויות שלנו ולהסתדר. אבל לקשישים שראיתי בתור אין שום יכולת כספית חלופית, וכולם משלמים בכסף מזומן, בלי כרטיסי אשראי שנותנים לנו אשליה של רווחה יחסית, לפחות לזמן-מה. בעוד כמה חודשים, לפי תוכנית מלמעלה, מבלי שיהיה למבוטחים הוותיקים בקופת חולים שום השפעה על קבלת ההחלטות, ייסגר הסניף הקטן באבא חלקיה בקטמון, ומאות ואולי אלפי חולים, רובם מזרחים, ייאלצו להגיע לסניף הגדול יותר במושבה הגרמנית. "הייעול" הזה כרוך בתורים ארוכים, וגם בשינוי, שהוא קשה מאוד לאנשים ונשים בגיל הזה. גם המרחק הגדול יחסית יקשה על רובם. כמה מהם כבר סובלים מסגירת סניף בנק הפועלים, שאחרי ההפרטה לא נראה להנהלה כמשתלם או "רנטבילי". בעבר חשבו ראשי ההסתדרות שפתיחת סניף בשכונה כזו היא נכס רעיוני ופוליטי, אבל בשנים האחרונות שיתפו כולם פעולה בהסגרת נכסי הציבור למיליונרים אנוכיים ומנוכרים. כמעט שאין צורך לציין כאן שהקשישים שאותם תיארתי כאן הצביעו בעד ביבי נתניהו ובמקרה הטוב בעד ש"ס. הם ניסו לכבות את האש שהצית חיים רמון בעזרת מיכל דלק מתוצרת הליכוד.
כמו בכל קופות החולים, גם כאן נוצרה אפליה ממוסדת בין מבוטחים רגילים לבין אמידים יותר, שמשלמים סכום לא מבוטל כל חודש כדי לקבל שירות קצת יותר טוב. גם בנושא הזה לא קם קול זעקה מהדהד במיוחד. הסיבה היא כמותית ואיכותית כאחד. בניגוד לתחזית של קרל מרקס על התרוששות הרוב המכריע והתעשרות המעטים, נוצרה בשנים האחרונות, ובעיקר מאז עליית מרגרט תאצ’ר לשלטון בבריטניה (1979) ורונלד רייגן בארצות הברית (1980), קואליציה של הרוב השבע כדי לזרוק לשולי החברה את המיעוט הרעב. אומנם גם בתוך הקואליציה המנצחת יש ניגודי אינטרסים ברורים, בשל קצב ההתעשרות המואץ של העשירים הגדולים והחששות בקרב המעמד הבינוני היצרני מפני גלישה מהירה וחד סטרית לעוני מנוול. אבל בינתיים נוצרו עובדות בלתי הפיכות, והאיגודים המקצועיים מנהלים בסך הכול קרב מאסף כדי להגן על חלק מהעובדים השכירים המאורגנים. הרכושנים זכו כבר מזמן במאבק על התודעה, והשנאה כלפי ההסתדרות וקופת חולים, דווקא מצד אלה שנהנו משירותים שוויוניים כמעט חסרי תקדים במדינה לא עשירה כמו ישראל, איפשרה לרמון לגייס אנשים בעלי הכרה חברתית כמו עמיר פרץ, ולרתום אותם למלאכת השמדת הרפואה העממית בישראל, באמתלה של ביטוח ממלכתי לכולם.
נתניהו רק משלים את עבודת ההכנה המפוארת של קודמיו. אותם ישראלים מרוששים, שאין ידם משגת לרכוש תרופות הדרושות לאיכות חייהם ולעצם הישרדותם, הם גם הקורבנות של קיצוץ הקצבאות והתייקרות כל השירותים. אין מי שידבר בשמם. המפלגה החברתית היחידה, ש"ס, עוסקת בעיקר בצורכי דת, ובטיפוח העסקנים, וממילא אין לה פילוסופיה חברתית חלופית, שלא לדבר על קריאת תיגר על המשטר הקפיטליסטי הקניבלי של ביבי. אני מקווה שאתם לא מקבלים ברצינות את ההתרסה האינטרסנטית של שמעון פרס נגד "הקפיטליזם החזירי" של נתניהו, שכן מנהיג העבודה ושר האוצר שייכים לאותה אליטה וחותרים לאותו משטר חברתי, והריב ביניהם הוא על נושאים אחרים לגמרי. חד"ש, מפלגה חשובה גם בנושאים הכלכליים-חברתיים, מצטיירת בציבור, שלא בצדק, כמפלגה ערבית בלבד, ולכן היא לא מצליחה להכות שורשים בקרב הציבור המרושש היהודי. הבעיה הזאת היא מבנית, ואיננה ניתנת לפתרון מהיר. האזרחים הערבים זקוקים להגנה לא רק מסיבות הומניות, אזרחיות ומשפטיות, אלא גם כציבור הסובל יותר מכל ציבור אחר מהדרה מהמשאבים הממלכתיים כתוצאה מאפליה כפולה: הם לוקים גם כערבים וגם כאזרחים המשתייכים ברובם הגדול לשכבות המצוקה מבחינה סוציו-אקונומית.
העניים, הקשישים, האמהות החד-הוריות, הנכים – כל אלה נותרו חסרי הגנה בחברה המקדשת את ההתעשרות ואת מוצרי הצריכה. אין כיום מעמד חברתי בלי כסף ובלי המוצרים אותם הכסף רוכש. בילדותי היה אבי אחד האנשים המשפיעים ביותר בעיר, ובכל זאת גרנו בדירה קטנטונת בנחלת אחים, בלי מכונית, בלי מקרר חשמלי וגם בגדים שעברו מילד ולילד. כיוון שאין לי שום נטייה לאידיאליזציה של ימי דוד בן-גוריון, אני מאפשר לעצמי להתבונן בקור רוח ובחיוב גם בהישגים של התקופה הבראשיתית הזאת. אבי היה מנהיג מפלגת השלטון בעיר, ובכל זאת אמי בקושי הצליחה להאכיל אותנו. מי שקרא השבוע את חוות דעתה של עדנה ארבל על התנהגותו של בנימין נתניהו, ועל ההיבטים הפליליים והציבוריים החמורים של אנוכיותו שאין לה גבולות, מבין שכדאי לנו לעלות על קברו של דב יוסף, שר האספקה והקיצוב של ימי הצנע, ולהניח עליו זרי פרחים גדולים. יוסף היה אחד הפוליטיקאים השנואים ביותר בשנות החמישים, ואלה ששנאו אותו היו בעיקר הנהנים העיקריים מחלוקת המזון השוויונית שהנהיג. התודעה הכוזבת איננה בשום פנים תופעה חדשה במקומותינו.
תוך כדי המתנה הצצתי גם במדור המכתבים למערכת של "מעריב", ונתקלתי במכתבה של קוראת מחיפה (העיר האדומה לשעבר) ששמה יעל לוי. הגברת לוי שפכה אש וגופרית על הערוץ הראשון בטלוויזיה בגלל שידורי האולימפיאדה מיוון, התחשבנה עם רוב השדרים הפרשנים, ואפילו, בפרץ ייחודי של שנינות שלא תמיד מאפיין מכתבים מהסוג הזה, טענה שרמתם של השידורים הזכירה חוג תקשורת במתנ"ס. אני לא כל כך מתפעל מאנשים או נשים, שעבורם המתנ"ס, או חוג התקשורת הפועל בו, הם תחתית החבית, כיוון שהתחנכתי להעריך את המאמצים של בני אדם מן השורה ללמוד, להעשיר את הידע שלהם ולשפר את יכולתם להתמודד עם המציאות התקשורתית בתחילת המאה ה-21. אבל השנאה לסקטור הציבורי השתלבה היטב עם המחזות שראיתי בתור לתרופות, והיא גם נחלת הקשישים שעזבו את האולם הממוזג בבית המרקחת בצעדים אטיים ובארשת פנים ששיקפה עייפות וייאוש שקט.
הביקורת על הטלוויזיה היא לגיטימית, אבל לא תמיד עניינית. לא כל השדרים הם מאורות הגולה, אבל אין לכחד שהשירות לשוחרי הספורט והתרבות בארץ היה מקיף ורב ממדים. אלא שברוב העיתונים, שלא לדבר על התגובות הרבות שקראתי באינטרנט, קטלו את הערוץ הראשון וכמעט תמיד העלו על נס את הערוצים המסחריים. אין לי ספק שהאקלים הציבורי הממאיר הזה איפשר לחברה כמו צ’ארלטון לנכס לעצמה את רוב השידורים המעניינים בכדורגל, כולל הליגה האנגלית והליגה הישראלית, לשווק אותם לנו במחיר מופקע וברמה באמת חובבנית, ועוד להדיר מהשידורים את מרבית חובבי הכדורגל הפחות אמידים. יש, כמובן, מחאות נגד השיטה הזאת, יש גם תקלות טכניות. ההבטחה לספק את שידורי אמצע השבוע תמורת התשלום למשחקי השבת לא קוימה, לפחות במקרה שלי, והתחושה היא, שהעולם כולו בנוי עתה רק לבעלי היכולת. במדורים הרפואיים בעיתונים כתוב, שאפילו התרופות לשיפור היכולת המינית הן יקרות מאוד, ושגם בנושא האינטימי הזה איכות החיים של העשירים עולה ביחס ישר לירידה באיכות חייהם של האחרים.
באווירה שנוצרה קל לציבור לבלוע את פרישתם של טובי השדרים בקול ישראל, את הפקרת רשות השידור בידיו המגושמות של יוסף בראל, את העזובה והייאוש במסדרונות הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים. הרס הסולידריות בין העובדים החל גם הוא לפני שנים רבות, ונציגי הבורגנות של ימינו, נתניהו וטומי לפיד, רק קוטפים את הפירות אחרי שפרס ורמון ניענעו את העץ והשירו אותם אל האדמה. הכתבים והפרשנים הצעירים של ימינו, בכל התחומים, תרבות, כלכלה ואפילו ספורט, מקבלים את האתוס הרכושני כדבר מובן מאליו. רק מעטים מהם מוכנים להסתכן בלעג של עמיתיהם, ולמחות נגד הסדר הקיים. אני שומע וקורא עמיתים הצעירים ממני בשנים רבות, והם מזכירים לי שמרנים זקנים משנות השלושים, המתגעגעים תרבותית לאימפריה האוסטרו-הונגרית. אני כבר לא מדבר על השעבוד המוחלט לאתוס האמריקאי, המאפיין את השכבה הדומיננטית בתקשורת ובתרבות הישראלית. האפליה המתקנת לטובת בעלי ההון נראית להם כדבר המובן מאליו, וזה מאוד לא אופנתי לצאת נגד ביטול תשלומי העברה של מעבידים לביטוח הלאומי, ונגד הפחתת המסים למיליונרים.
אבל ההתרוששות מתפשטת כמו סרטן, והמשכורות שלנו נשחקות. אם לא נמחה כאשר הקשישים הולכים הביתה בלי התרופות כבר לא ייוותר מי שיגן עלינו כאשר ניזרק אל מחוץ למיטרייה המגוננת של חברת הרווחה, שהולכת וגוועת לנגד עינינו.
בדרך אל הברבריות
לחיים:כל הכבוד. מאמר מצוין,החברה הישראלית מונהגת על ידי אנשים ברבריים ששואפים במודע להביא אותנו למצב הובסיאני ג’ונגליסטי.וטוב תמיד להזכיר,כפי שאתה עושה שאין הבדל בין הליכוד לעבודה,בתחום הכלכלי-חברתי.
כנראה שצריך להיות הרבה יותר גרוע כדי שאנשים יתעוררו. ובנוגע לערוצים המסחריים – אלו משרתים באופן הכי אפקטיבי את השיטה הקפיטליסטית וע"י כך מבטיחים שקט תעשייתי מסמם מצד אותן שכבות מדוכאות.
כמו שאמרה רוזה לוקסמבורג – יש לאנושות שתי ברירות, סוציאליזם או ברבריות.
התמוטטות ההסתדרות שהביאו עלינו עסקני מפא"י נוסח הברפלד ורמון, היא אחת המכות הנוראיות ביותר שספגה רשת הביטחון החברתית בישראל. בימי עבר, כאשר ההסתדרות הייתה אימפריה, החזיקה מועדוני ספורט, בנק, סניפים בכל מקום, קופת חולים הגדולה במדינה ומאות אלפי חברים אשר היו יכולים במחית יד להשבית את כל המשק וכך פקידי האוצר נאלצו לבוא איתם בדין ודברים לפני כל תוכנית כלכלית. המסורת היוניוניסטית נהרסה כליל בישראל, וכל השביתות (המוצדקות) של פרץ אינן אלא ניסיון תמים עד פתאטי להציל את השאריות של מדינת הרווחה.
למרבה הצער לא מדובר בתופעה ישראלית או בהשפעה אמריקנית עלינו בלבד – גם בבריטניה ובגרמניה, מפלגות שנחשבו מפלגות שמאל, מיישמים מדיניות של הפרטה, קיצוצים בבריאות ורווחה ושאר מעשים אנטי-הומאניסטים פראקסלנס.
נדמה כי צדק יצחק בן אהרון שאמר ששתי שיטות כלכליות לא יכולות להתקיים זו לצד זו, וכל מדינת הרווחה האירופאית על גווניה מתמוטטות נוסח ההגמוניה הניאו-ליברלית.
מאין תבוא הישועה ?
תודה לחיים ברעם על עוד מאמר בהיר ונבון
לנמרוד ברנע, לדעתי מצב מדינת הרווחה והערכים החברתיים הוא הרבה יותר גרוע בישראל מאשר באירופה. באירופה לפחות הרטוריקה והשיח הציבורי משמרים את עולם הערכים הזה
ישראל כבר מזמן הפכה להיות אמריקה מס’ 2, ועוד בגירסה הבושית שלה, אוי לאותה בושה.
חברים יקרים ! המצב לא כל כך גרוע. הנכם מוזמנים לבית החולים מאיר בכפר סבא שם שוכבים זה לצד זה תושבים ערבים מכפרי המשולש ומערי השובע ומקבלים שירות שוויוני. הרופאים ערבים כיהודים מטפלים בכולם באותה מידה.יותר מכך הרופאים נאבקים על חיי החולים מבלי לדעת על מעמדם הכלכלי.האחיות כח העזר מסיעי האלונקות ערבים כיהודים , לא ראיתי איבה בינהם נהפוך הוא.לרפואה בישראל אין מה להתביש.
התמונה המוצגת כאילו רוב העם מרושש או נוטה למות חס וחלילה לא נקנית על ידי הציבור הרחב שרובו שיפר את מצבו לעומת שנים עברו ומעוניין לשמור על רמה זו.
המעניין ביותר הוא הצגת ההסתדרות בנוסטלגיה. ברעם יודע היטב כי ההסתדרות היתה ( ועודנה) ארגון כושל . ההסתדרות מגינה כיום על עובדים העובדים במונופולים כגון בזק חברת חשמל מקורות ולא יוצאת למאבק עבור האנשים המשוועים לעזרה.ברעם וודאי זוכר את הימים שבהם להשיג עבודה היית צריך להביא פתק ממזכיר המפלגה .כל העובדים אולצו להשתתף בהפגנות האחד במאי . אני לא מתגעגע לימים ההם.
חיים, מאמר מצוין [כמו שאר מאמריך] שממחיש את מצבנו, החלשים נפגעים בשרותי הבריאות, בפיגועי האוטובוסים ובמשכורות העלובות. יחד עם זאת, לא ברור לי מדוע אתה שולח חיצים חדשות לבקרים בפרס ושריד. הם לא בממשלה, ואם הם היו בפנים הם בהחלט היו משפיעים על המצב. לזכותו של פרס ייאמר, שהביא את פרץ, כן זה נעשה משיקולים פוליטיים, אבל עצם העובדה שפרס מחזק את הקו החברתי זה כבר טוב. על שריד אין לי מילה וחצי מילה רעה בצד החברתי, לא אשכח איך ראשי ערים מהדרום באו אליו והתחננו בבכי שלא יעזוב את משרד החינוך. אם יש צדק בעולם, יוסי שריד יזכה יום אחד בהכרה המגיעה לו.
ציינת מפלגות חברתיות ושכחת את מרצ, שעשתה ועושה [בעיקר רן כהן ויוסי שריד] דברים נפלאים בעיירות פיתוח, עבודה קשה וכנגד כל הסיכויים, שכן הקהל עוין אותם שם. נקווה שהקו האליטיסטי של ביילין, שמתעסק רק בבעיות השלום, לא ייפגע בתדמיתה של המפלגה.
החיצים צריכים להישלח לכיוון לפיד המדושן, פורז העשיר, נווה ונתניהו. לפיד הגזען, שונא המזרחים והדתיים, הוא המנוול האמיתי, מבחינתו הנקודה הדרומית בארץ היא תל אביב, הוא לא הסתובב אף פעם אצל החלשים, שלא מעניינים אותו. פורז לא רוצה שמורות טבע בארץ, מי שרוצה שייסע לחו"ל. אמירה הכי לא חברתית וסביבתית ששמעתי. נקווה שבוחרי שינוי יתעוררו ויבינו איזו טעות איומה הם עשו. נווה כמו חבריו המושחתים מהליכוד עסוק במינויים פוליטיים במשרד הבריאות, במקום לדאוג לחולים. ונתניהו, כל מילה מיותרת.
קראתי את המאמר המצויין הזה גם ב"כל העיר".
קראתי שם גם מאמר על צ’ה גווארה, בעקבות הספר החדש.
ובעמוד שלאחר מכן, במדור הרכילות, התנוססה תמונתה של שרי אריסון. במקומון הקורא לעצמו שמאלני, בזכות עלי תאנה כמו חיים ברעם, ומשתייך לרשת שביבי נתניהו הודה לה על שבזכותה נכנס ל"רשימת המאה" של דה מרקר.
תודה על המחמאה למרות שלא נעים שמכנים אותך, עלה תאנה.
למען האמת, לא ראיתי את התמונה של אריסון, השנואה עלי, כמובן, בגלל פיטורי העובדים וההתחסדות הדוחה. עם זאת, ההגינות מחייבת לציין שלכל העיר אין אג’נדה "שמאלנית". זהו שבועון מעולה ונאור, לדעתי, הפועל במסגרת חברתית-תרבותית של חברה רכושנית. אני מאושר שניתן לי להביע את דיעותי שם באורח חופשי ובלי צנזורה, שלא הופעלה אפילו פעם אחת בקריירה שלי שם, שנכנסה עתה לשנתה העשרים.
ברעם רואה לנכון להטיף לגברת לוי מחיפה על כך שהיא מבזה את הפקות הטלויזייה המקצועית על כך שדמו להפקות חוג תקשורת במתנ"ס. יפה אמר, אך כמעט באותה נשימה הוא מבהיר לנו שהוא מתעניין בספורט עילית מקצועי (ישראלי ועולמי) במידה כזו שהוא מוכן לשלשל כסף לכיסיהם של בעלי ההון השולטים באמצעי התקשורת (ובעקיפין לבעלי ההון המנהלים את הקבוצות המקצועיות). דומני שברעם אינו מפגין עקביות. מדוע שלא יוותר על הצפייה בספורט המקצועני ויבלה את הזמן שיתפנה בצפייה – או בהשתתפות פעילה – בספורט מקומי?
ואגב, כשם שהכדורגל המקצועני אינו צריך להחשב נעלה על כדורגל שכונתי, ראוי לזכור שכל התרופות, הניתוחים ושאר הטיפולים היקרים המתקשרים אצל הציבור עם הרפואה המודרנית תורמים אך מעט לתוחלת החיים (ועוד פחות לאיכות החיים), ואילו תרומתם של גורמים זוהרים פחות כמו תשתית התברואה וחיסונים תורמים הרבה יותר.
מאמר יפה מאוד עם הרבה צדק.
אך יחד עם זאת האם לט טחו עיניך מלראות כי הסוציאליזם נכשל באופן גורף כמעט בכל מקום.
השיטה הסוציאליסטית היא המועדד ניוון ונצלנות של מעטים ומקבעת עניים בעוניים.
אין חלופה טובה יותר לשיטה הקפיטליסטית ולהון המניע את המשק, רוח האדם היא המקדמת את הכלכלה והאדם רוצה לראות רווחים ושיפור במעמדו אחרת למה יטרח.
יחד עם זאת נכון שנוהגים בישראל בחלשים והעניים בצורה משפילה ויש מקום לרחמים ולעזרה לחלשים באמת.
לשפוך תמיד את ביב השופכין על בעלי ההון אין בכך השגת מטרה נאותה.
אלו שצריך לבוא איתם חשבון הם הפוליטקאים המושחטים (כמעט כולם).
לחיים ברעם
אהבתי את הצורה בה אתה משתמש בכל דבר (רלבנטי וצודק מאין כמוהו, יש לומר) כדי לעבור לנושא שהוא ,להבנתי הצנועה, אהוב עליך ביותר, הספורט.
לאמיתו של דבר גם אני חש שמדינה שפשטה את הרגל בכל האמור לזכויותיהם הבסיסיות של אזרחיה לקיום בכבוד, העיסוק בספורט הוא באופן יחסי נטול קונפליקטים חברתיים. כן, כן אני יודע שתאמר לי שצורת הספורט והישגיו היא תוצר של יחס החברה וההנהגה אליו, אבל כמו שאמר פעם פרויד(בפראפראזה על דבריו) "ספורט לפעמים זה רק ספורט" ואם קבוצתי הנאמנה (הפועל ר"ג ירחם השם)ניצחה – הכל טוב!אז החיבור שעשית בין הספורט לבין הקשישים הסובלים, מצביע על המדינה בה אנו חיים מנקודת מבט מקורית.
אגב, לא ברור לי מדוע אתה מסכים להסתופף במחיצתו של גס הרוח, המתיימר הפומפוזי ושונא האדם אבי רצון בתוכניתו טריבונה (הנראית לעיתים קרובות כטריבונאל- שופט וחורץ דין אנשים שאינם בנמצא להתגונן). אין לך זירות אחרות להביע דעותיך? תמהני!
אני גאה להצביע ש"ס !
ש"ס – מפלגה חברתית !