כל המבקר בעיר בוסטון שבמדינת מסצ’וסטס בארה"ב אינו יכול לפספס את נתיב החירות (The Freedom Trail) – המסלול המסומן היטב על ידי אריחי רצפה אדומים, כשההולך בנתיבו, מזומן להיחשף לתחנות היסטוריות חשובות בדרכה של ארה"ב לעצמאות ולחירות מן הכתר הבריטי. מדריכים מקומיים, לבושים באופנת המתיישבים האמריקאים (המתנחלים) של שלהי המאה ה-18, מלווים קבוצות של תיירים ומערים לתוך ורידיהם את צדקת המאבק האמריקאי למען שחרור מהעול הבריטי. הקבוצה מצטופפת סביב המדריכה בפינת הרחובות קורט וקונגרס, שם, ב-5 במאי 1770, נרשמה היתקלות אלימה בין המקומיים-האזרחים לבין אנשי מיליציה בריטיים, וחמישה אזרחים נהרגו, וביניהם נער בן 12, מה שקרוי "טבח בוסטון".
המדריכה, בפתטיות נסערת, תיאטרלית, מצביעה על טיפות הדם שניתזו מן האזרחים הירויים, ומדגישה כי ראשון הנופלים היה אותו ילד, שעטף אבן בגוש שלג והשליכו באומץ אל מול החיילים הבריטיים, המזוינים במאסקטירים (רובים "משוכללים").
לא רציתי לקלקל לה את המסיבה, אך במוחי הקודח חלפו-הבליחו שני סרטים: עבר/הווה ועתיד. סרט העבר/הווה מציג את האינתיפאדה הראשונה והשנייה, ובעיקר את ההתמודדות של הפלסטינים מול חיילי צה"ל ועוצמת "הקוזק הנגזל": מרובי צלפים ועד נגמ"שים ומטנקים ועד קוברות ואף-16, ובמיוחד את הילדים והנערים המיידים אבנים אל מול הפלדה הקרה ויורקת האש של כוח השריון הצה"לי.
סרט העתיד מציג את המדינה הפלסטינית, זו שתקום לאחר שנקבור יחד, אנחנו והם, את מתינו הרבים הצפויים (כמה שזה נורא), לכאורה פרדסטינציה, גורל ומה לעשות? וכאלה.
או אז תזדמן קבוצת תיירים אל שכם, ג’נין או רמאללה, ומדריכה מקומית, עטויה כאפייה מפוספסת ודגלון של ירוק-לבן-אדום-שחור, כבר לא תספר על ילד בן 12, אחד ויחיד, אלא על עשרות ומאות של מתקוממים צעירים מגיל זה, שנורו בידי צה"ל. טיפות הדם הבוסטוניות ילבינו מול נחלי הדם של המתקוממים הפלסטינים. ואני, ועוד רבים וטובים תמהים ומשתוממים: עד מתי?. עד מתי תאכל חרב?. עד מתי נחיה אנו על חרבנו. נקיז את דמי שכנינו, והם – את דמינו?.
המדינה הפלסטינית הרי קום-תקום, ומדוע לא נחסוך מעצמנו את מערבולת הדמים הקטלנית ואת שלהוב היצרים אצלנו ואצלם. נמחל על כבודנו הרמוס ושאר גחמות אינפנטיליות במהדורת הארי פוטר הישראלית, נתעלם במכוון מהתחושה של מי אשם, או מי התחיל. הבה נתחיל לחיות כ"עם חופשי בארצנו", חופשי מכיבוש ומכבלי הביטחוניזם והלאומנות האלימה, וחופשי לנהל חיים נורמליים בתוך גבולות המדינה. אינשאללה!
משהו לקוי אצלך יחיעם . כהיסטוריון אתה בודאי יודע כי הפלשתינים "המציאו" שיטות טרור חדשות כגון חטיפת מטוסים ושכלול המחבלים המתאבדים. אתה כותב כי כאילו אוכלוסיה תמימה ושוחרת שלום יושבת וקלגסים באים ויורים בה.
בא תהיה טיפה אוביקטיבי. האם אתה מצדיק את טבח הספורטאים במינכן את רצח הילדים במעלות ואחריו את עשרות המתאבדים שקטלו מאות בני אדם . את המחבלים המתחבאים אחרי מגינים אנושיים או במסגדים וכנסיות מקודשים ובבתי חולים ואמבולנסים מבצעים לינצ’ ומתגאים בידהם המגואלות בדם. האם כל זה נעלם מעינך.כהיסטוריון עליך לנתח מצב נתון ולראות את כל התמונה כי חצי אמת דינה כלא אמת.
הבדל אחד יש בין המדריכה האמריקאית לקולגה הפלסטינית שלה. המדריכה הפלסטינית לא תצטרך להגיד "וקצת אחר כך, אנחנו טבחנו אינדיאנים במספרים שהופכים את רצח המפגינים בבוסטון לאפסי…", את המשפט הזה אמורות לומר המדריכה האמירקאית וחברתה הישראלית, אבל אף אחת מהן לא תגיד את זה כי לא מספרים דברים כאלו לתיירים…
תגובה לגלילי
ראשית – לטענתך הפלשתינאים המציאו שיטות טרור, מקומיות ובינלאומיות. ובכן, היה להם כנראה ממי ללמוד ועל מי להישען. ובכלל – מאין ההכללה הזאת שנפלה פתאום מבית שחיך? הפוסל – במומו פוסל. מדינת ישראל מפעילה כנגד הפלשתינאים מדיניות צבאית הרסנית ומעוררת זעם, ושיפסיקו לזעוק כל פעם וליילל: "הם התחילו!"
שנית – מעולם לא טענתי כל האוכלוסיה הפלשתינאית כולה תמימה וברה, והדבר טוב ויפה גם לגבינו. יש להפסיק את פעולות ההרס והפיגוע מכל הצדדים המעורבים בסכסוך.
שלישית – אינני יכול להבחין בין הרס להרס: בין מדיניות הרסנית, ממלכתית וממוסדת, לבין מיליציונית. כדאי שנביט מדי פעם ופעם במראה על עצמנו ונפסיק להתחסד ולגלגל עיניים לשמיים. היום, אגב, נדרס נער על-ידי ג’יפ מכוחותינו, ובבוקר נפגע צעיר ממנו. מה אומר לך, ממש עם סגולה ובחיר אל.
רביעית – צר לי אך את הנקודה המרכזית ברשימתי הקצרה פשוט פספסת. לא באתי להשוות בין דם לדם, בין אבן לאבן ובין פיגוע לפיגוע. המסר היה כזה: עד מתי נקבור אנו, משני הצדדים כל כך הרבה קורבנות, עד אשר יפרוץ לו השלום. שהרי הוא ישרור (אינשאללה) במהרה בימינו. ואז, ב"שש אחרי המלחמה", נחבוט כראוי על פרצופנו ונאמר: האם כל הגיהנום היה כדאי?! או-אז ייפתח קורס ההכשרה לדיילות תיור, אשר יצביעו על נחלי הדם שנשפכו שם, במקום שהיה "פעם" "קדם-פלשתין", ממש כמו שעושות דיילות התיור בבוסטון. הבה ונוותר על הקורבנות הצפויים ונכריז "אתמול" על נסיגה מהשטחים הכבושים והכרה במדינה פלשתינאית עצמאית. עד מתי ניכשל בהבנת טרגיית כל מלחמה ובמשפט הכתוב בדם על הדגל: "המנצח היחידי במלחמות הוא מלאך המוות" (י. שורק)
שאלת תם ליחיעם שורק:
אם מטרת הפלסטינים היא מדינה בגבולות 67 מדוע אין הם מכריזים על הקמתה? הרי המדינה הזו תיזכה להכרה בינלאומית מקיר אל קיר בעצרת האו"ם, בבית הדין הבינלאומי בהאג, בודאי בפרלמנט האירופי, ובכל מוסד בינלאומי שאפשר להעלות על הדעת. מה לדעתך מונע מהם לעשות זאת?
יחיעם שורק שלום
למקרא דבריך מתעורר לפעמים הרושם שאתה פציפיסט. כמובן שאין שום רע בכך. אבל אם אינך כזה, מתי לפי השקפת עולמך מותר למדינת ישראל להגיב בכח צבאי? באיזה נסיבות?
לאלישע:
הפלשתינאים אינם מכריזים על הקמת מדינתם משתי סיבות, שמקורן אחת: הסיבה הראשונה – נוכחותו של צה"ל בשטחים הכבושים, כשהוא שלוחה של מדינת ישראל; הסיבה השניה – ממשלת ישראל הכריזה חזור ושנה, חזור והזהר, חזור ואיים: באם תוכרז המדינה הפלשתינאית באורח חד צדדי תיכבש הגדה והרצועה פעם נוספת. מנקרת בלבי התחושה המרה/מוזרה שדווקא שרים בממשלה דווקא מייחלים לסיטואציה כזו, אז מדוע שהפלשתינאים ישחקו לידיהם, והמחיר כמובן יהיה כבד מנשוא. הפלשתינאים יודעים ומבינים שבסופו של דבר הם יקבלו את מדינתם העצמאית ובגבולות ה-4 ביוני 1967, וכל שעליהם לעשות, מעבר למאבקם כעם, הוא להמתין. כמו שנהוג לכנות את "זמן הודו", כך מתקתק לו "זמן המזרח-התיכון".
למור
שימחת את לבי, לכשנעתרת, ולו בחצי-פה, לכנותני פציפיסט. זכותה של כל מדינה להגן על עצמה, ובגבולותיה המשפטיים והמוסריים. היות שאנו יושבים בשטחים לא-לנו, הרי כל טענתנו בדבר "הזכות הלגיטימית להגנה עצמית" נשללת אפריורית ופוסטריורית ונדמית כהתבכיינותו של הקוזק הנגזל. אדרבה. ניסוג מכל השטחים הכבושים ונתפלא/נשתומם הכיצד איננו מותקפים. מה-פה-קורה יזעקו כל מחרחרי המדון והששים אלי שדות הקטל. עייני ערך "השלום עם מצרים" וערך "הנסיגה מלבנון". אגב נסיגתנו מלבנון לא היתה מושלמת (חוות שאבעא) ומדי פעם מתגרים מטוסינו בבומים על אדמת לבנון. נסי לשאול עצמך: "למה". את התשובה ניתן למצוא בין דפי יצירתו של מקיאבלי – "הנסיך".
מספר נקודות בדבריך אינן נהירות לי:
מהם הגבולות המשפטיים של מדינת ישראל? האם גבולות ה4 ביוני 67? האם גבולות החלוקה של 47? אם נלך על פי ההגיון המשפטי, הרי שהחלטה 181 היא היחידה המקבעת את גבולות המדינות (הישראלית יהודית והפלסטינית) על פי כל קנה מידה משפטי בינלאומי. ההחלטה 242 אינה תקפה לעניין הגדרת גבולות שכן היא עוסקת בהפסקת אש בין הצדדים.
בעניין הנסיגה מלבנון: דוח של האו"ם שפורסם עם השלמת נסיגת צה"ל קובע מפורשות כי ישראל ביצעה את הנסיגה אל הגבול הבינלאומי בצורה מושלמת. מוזרה מאד הטענה שאתה מעלה כאילו הנסיגה הייתה לא מושלמת. קשה לי מאד להאמין שאתה דוחה את דו"ח האו"ם ומקבל את גירסת החיזבאללה. לבטח הייתה זו פליטת קולמוס (מיקלדת) מצידך.
כדי להסיר כל ספק בעניין חוות שבאע הלכתי אצל קובץ מפות ישנות המצויות אצלי, (מדן ועד אילת בקנ"מ 1:100000) שבהן משורטט באופן ברור הקו הירוק הזכור לטוב. התבוננתי היטב במיקומה של חוות שבעא וראה זה פלא: היא מצוייה מצידו הצפוני של הקו הירוק. לכן, אם ישראל נסוגה אל הקו הזה, הרי שאין כל ספק כי אין שום הצדקה לטיעון האומר כי היא עדיין מחזיקה בחווה או בחלקים ממנה. אשמח לשלוח לך עותק מן המפה אם תבקש.
למור שלום
חוות שבעא הן המורדות הצפוניים של הר דוב, והיא (הן) ללא ספק חלק מאדמת לבנון. ראוי לבדוק במקורות גיאוגרפיים מוסמכים, והכוונה למפות המאושרות על-ידי מחלקת המדידות. התחילי עם סדרת המפות של האטלס האוניברסיטאי. בהצלחה!
יחיעם שלום
קובץ המפות שאני מסתמך עליו הודפס ע"י מחלקת המדידות, ישראל, חשוון תשי"ט נובמבר 1958.
לכל הדעות מקור גיאוגרפי מוסמך. אם תעיין בהן (הן מצויות בכל ספריה אונברסיטאית) תיווכח לדעת כי חוות שבעא נמצאת מצידו הצפוני של הקו שישראל נסוגה אליו, כך שאין שום ביסוס לטענה כאילו חלקים ממנה נמצאים בשטח מדינת ישראל.
חוות שבעא נמצאות מצפון לקו הירוק, כלומר בשטחה הריבוני של לבנון.
ישראל לא נסוגה אל הקו הירוק ולכן היא עדיין מחזיקה בחוות שבעא וגם אינה מכחישה כי היא מחזיקה בהן.
מרבית העימותים הצבאיים בין ישראל לחיזבאללה מתרחשים בסיסות חחות שבעא, כולל שביית שלושת החיילים (וכנראה הריגתם במסגרת "נוהל חניבעל" על-ידי ישראל)
יורם בר-חיים
יורם בר חיים ידידנו:\
רצוי מאד לקרוא היטב את הכתוב באתר לפני שאתה מגיב. לו היית טורח לקרוא, היית נוכח לדעת כי נאמר בפירוש ע"י אירגון האומות המאוחדות (שאינו ידוע באהדה יתרה לישראל)שהנסיגה אל הגבול הבינלאומי בוצעה בקפדנות. עכשיו אחת מן השתיים: או שיש כאן קונספירציה מרושעת בין הישות הציונית לבין קופי אנאן, או שאינך יודע על מה אתה מדבר. אפשרות אחרת איננה מתקבלת על הדעת.
אחת לאיזה זמן זה מדגדג לי, ואחת לכמה פעמים כאלה, זה מתפרץ. אז הנה:
יורם בר-חיים, כל הכבוד! על היציבות, על העקביות, על הקונסיסטנטיות, על הדבקות במשימה (ובמטרה) – בקיצור: אתה עמוד תווך. קיר תמך. קוטב שעליו ניתן להשען. חזק ואמץ!
ושנה טובה.
חוות שבעא לא נכבשו במלחמת לבנון אלא בכיבוש של 67, לכן הנסיגה הישראלית לגבול שהיה אחרי 67 בוצעה בקפדנות…
לא ברור מהמפות האם חוות שבעא אמורות להיות שייכות לסוריה או ללבנון (זו בכלל הפרדה שהמציאו הצרפתים…) אבל ידוע שעד 67 הן היו בבעלות סורית ועובדו בהסכם חכירה בידי איכרים לבנונים. הטיעון הישראלי שמותר לישראל להחזיק בשעבא כי זה לא שטח לבנוני כבוש אלא שטח סורי כבוש הוא מגוחך, סוריה לא טוענת כיום לריבונות על החוות ומצהירה רשמית שהעבריה אותן ללבנון, לכן היא לא צריכה את ישראל בתור שומרת אדמותיה.
לדן תמיר, זה היה בציניות או ברצינות ?
יש איזו סתירה בטיעונך, יחיעם. אם צה"ל נוכח בשטחים (כדבריך) הרי שזה "כיבוש מחדש" של השטחים לפי כל קנה מידה. יתרה מזו: בשלוש השנים האחרונות נכנס צה"ל לשטחים עשרות פעמים,כמעשה מכחול בשפופרת, כלומר יש לנו כאן לא כיבוש אחד, אלא כמה עשרות כיבושים. ואם זהו המצב, ממה בדיוק חוששים הפלסטינים? מדוע אין הם מכריזים על הקמת מדינה?
אלישע שלום
אני מתקשה להבין את עיוורונך. השטחים הינם כבושים, לא רק מן ההיבט הצבאי מאז יוני 1967, ולא רק מן התקופה ה"ליברלית" וה"הומנית" של השלטון הצבאי ושאר מינהלות כובשניות-דורסניות. השטחים אינם כבושים רק מעצם העובדה שמדינת ישראל, ברצותה וברצונה,
עושה בהם כבתוך שלה. החשש הפלשתינאי, המה-זה-מוצדק, בניסוחו התמציתי, מבקש לבטא את האופציה, שלא מעטים מקרב שרי ממשלה וח"כים מעוניינים לממש – לחזור שוב לימי המשטר הצבאי-השלטון הצבאי ולדחות את מימוש שאיפותיהם הלגיטימיות למדינה משלהם. הם נוקטים, ובצדק רב מבחינתם, צדק פרגמטי כמובן, להפעיל את הנשק הישן והנושן, ששום כוח בעולם אינו יכול לא והוא הזמן – הזמן של הלבאנט, ה"שווייה-שווייה".
ומה ירויחו הפלסטינים כשיפעילו את הנשק מטיל המורא הקרוי "שוייה שוייה" בדיוק מה ש"הרוויחו" בשבעים השנה האחרונות- כלום, נאדה בריבוע.
היסטוריון זכור: המרד של 36 39 נכשל טוטאלית. מלחמת 48 הביאה עליהם את הנכבה, נסיונם לפעול מתחום ירדן כנגד ישראל הסתיים בכיסוח נוראי שביצע בהם המלך חוסיין וגירוש אש"ף מן הממלכה, הנסיון הבא לפעול כנגד ישראל מלבנון הסתיים במפלה צורבת ובגירושם משם, ועתה מתרחש לנגד עיננו ממש עוד כישלון טוטאלי-אלפי הרוגים, מאות אלפי פצועים, ערים הרוסות, אוכלוסיה על סף רעב, אנרכיה משתוללת, כנופיות חמושות המתעמרות בתושבים חפים מפשע, ועוד ועוד ועוד. אכן, הזמן רק מיטיב עימם.
היבטתי במפות של לפני 67, אחרי 67 וכיום ונראה שיורם לפחות הפעם ידע על מה הוא מדבר.
בקצרה, התקפתך האישית והזועמת עליו לא היתה אלא פתיחת פה גדול אבל בלי שיניים…
לאלישע שלום
ראשית – לאירועים שהזכרת יש רק נגיעה משנית לנושא הפלשתינאי, ובעיקר לאירועי 39-36′.
שנית – ההתעמרות של היישוב הציוני בפלשתינאים ובבעייתם הינה מן המפורסמות.
שלישית – הנופך הטראגי-ציני לאחר כל מלחמה ממושכת שהתנהלה בעולם מסתכם על-פי-רוב בחבטה אמוצה של כף היד על המצח ובהתמלמלות אינפנטילית: למה יצאנו לשדות הקטל, שהרי יכולנו להשיג תוצאות הרבה יותר טובות ויעילות ללא שפך הדם המיותר. מראה ממורטת זו חבויה, לצערנו, עמוק-עמוק, במגרתו של כל פוליטיקאי ממוצע ובתרמילו של כל מפקד בכיר. מי שמחזיק את המפתח לסוף הסכסוך אינם הפלשתינאים אלא מדינת ישראל המתנהגת מאלפי סיבותיה כאותו קוזק נגזל ומתבכיין. ואידך זיל גמור!
צה"ל (חטיבת גולני) השתלטה על הר דב ב1970 במשגרת
מלחמה נגד ארגונים פלסטינאים שפעלו
מאזור זה. אזור זה נקרא אז בז’רגון
צה"ל "שכונת פתחלנד".
תוכלו לבדוק את המידע הזה
באתר הרשמי של צה"ל
יחיעם שלום,
אינני מבין למה אתה מתכוון כשאתה אומר כי לאירועים שהזכרתי יש רק "נגיעה משנית לנושא הפלסטיני" התוכל להסביר?
נדמה לי שלו הייתה ההנהגה הפלסטינית לדורותיה חובטת על מצחה לאחר כל סיבוב דמים (והפסד צןרב מבחינתה) וממלמלת לעצמה ,למה יצאנו לשדות הקטל שהרי יכולנו להשיג תוצאות הרבה יותר טובות ויעילות ללא שפך הדם המיותר, היה מצבם היום טוב עשרת מונים מאשר הוא עכשיו. חבל מאד שאין הם שועים לעצתך (הנבונה כשלעצמה)
לו היו למשל מקבלים את הצעת החלוקה ב47, היו נמנעות מהם המון צרות. לו היו מקבלים את קיומה של מדינת ישראל בגבולות 67 (מה שהם טוענים שהם מוכנים לקבל כעת, בשיהוי פאזה של 50 שנה) בודאי ובודאי היו נמצאים במצב טוב בהרבה, ואחרון חביב: לו היה מנהיגם הדגול מקבל את הצעות קלינטון בשנת 2000 ולא תתעקש על זכות השיבה (שהיא קדושה בעיניו כמו שהתבטא לפני מספר חדשים) היו נמנעים ממנו למעלה משלושת אלפים הרוגים וקרסה כמעט מוחלטת של מרקם החיים של בני עמו, שמזלם לא שפר עליהם, ופעם אחר פעם הם מונהגים בידי מנהיגות כושלת (ומושחתת). כמה חבל.
לד"ר שורק ולכל המגיבים.
קצת דיוקים היסטוריים.
1) חוות שבעא אינם ואף פעם לא היו בריבונות לבנונית, שהוא שטח סורי אשר נכבש בידי ישראל בזמן מלחמת ששת הימים.
2) הסורים במשך השנים שלפני המלחמה החכירו את השטח לכפריים הלבנוניים אך לא היית העברת בעלות.
3) סוריה אינה מכירה בריבונותה של לבנון בכלל, סוריה רואה בלבנון שטח מסוריה אשר נקרע ממנה ע"י הצרפתים, לכן הטענה הסורית של העברת בעלות היא מגוחכת.
4) הפלסטינים הכריזו על הקמת מדינה פלסטינית עוד בשנת 88, אבל כבר אז כמו היום הם אינם מוכנים להכריז כי שטח המדינה הפלסטיני בגבולות 67
5)הפלסטינים לא המציאו את הטרור, את זה המציאה הכנסיה הקתולית בימי הביניים, אך אפשר לומר כי הם שיכללו אותו לדרגת "אומנות"
6) לא נשכח כי אש"ף (פתח) הוקם בראשון בינואר 1964 שנתיים וחצי לפני "הכיבוש" ולפיכך אין כל קשר בין "הכיבוש" למטרות האירגון.
7) בין השנים 1993 -2000 בלי להתעלם מהקשיים, היתה החברה הפלסטינים על מסלול של הקמת מדינה על כל מוסדותיה ותשטיתה, רק ההחלטה שלהם להתחיל באינתיפדה הרסה את כל מה שנבנה.
לפני שמתווכחים חשובות העובדות
אלישע שלום
"לו היו מקבלים את מפת החלוקה של 1947?" אתה שואל ותמה. ובכן, ראשית – לא שאלו את דעתם; שנית – גורמים אחרים בחשו בקלחת; שלישית – אנחנו, "עם הסגולה" היה ערוך ומוכן להשתלט בכוח מזויין (כפי שכך קרה באמת) על כבשת הרש הפלשתינאית.
"לו היו מקבלים את מפת המדינה עד 1967?" אתה שואל ותמה. ובכן, מישהו שאל את דעתם, ומיד עם נפול היום המר והנמהר של יוני 1967, דברנו עם הפלשתינאים בנשק ה"ליברלי" הידוע שלנו: קנה האקדח, הרובה, ה"עוזי", התותח והטנק.
"לו היו מקבלים את הצעות קלינטון?" אתה שואל ותמה, ותשובתי הקצרה – לו היית מתבונן במפה שהוגשה להם, באדיבותו של ברק ובגיבויו של קלינטון, אף אתה, לו פלשתינאי היית, היית דוחה בשתי ידיים את ההצעה הנואלת והמתנשאת, הגרועה אף מתוכנית החלוקה שהוצעה לנו על-ידי ועדת פיל, היינו – ביתור המדינה הפלשתינאית לארבעה גושים, נשלטים אוירית על-ידי צה"ל, נעדרי קשר רציף גיאו-פוליטי ונתונים לרחמיו, המה-זה-ידועים, של "עם הסגולה".
בכל מקרה, ברכות לשנה החדשה
יחיעם שלום,
"איש לא שאל לדעתם"? נו באמת, האם אלה העובדות ההיסטוריות? להזכירך, האומות המאוחדות מינו ועדה של 11 נציגים בשנת 47 שתחקור ותגיש המלצות לפתרון הסיכסוך בארץ ישראל. בפני הועדה הופיעו נציגים של הנהגת היישוב היהודי ונציגים של הנהגת ערביי ארץ ישראל .אלה גם אלה נשאלו לדעתם על הדרכים לפתרון הסיכסוך. נשגב מבינתי כיצד אתה מתעלם מן העובדות ההיסטוריות. יתרה מזו: בתום עבודת הועדה הגישה זו את מסקנותיה. הרוב בועדה המליץ על חלוקה ואילו המיעוט הציע מדינה פדרלית אשר בה מחוזות ערביים ויהודיים אוטונומיים. בעוד עצרת האו"ם דנה בהצעות אלה, דחו נציגי הארצות הערביות והנהגתם של ערביי ארץ ישראל את שתי ההמלצות ושוב עמדו על ריבונות ערבית מוחלטת בארץ ישראל.
ולגבי קביעתך השניה-"לו היו מקבלים את מפת המדינה עד 67-מישהו שאל את דעתם" אינני יודע אם מישהו שאל את דעתם, מה שאני יודע שאת דעתם ניסחו בצורה בהירה ושאינה משתמעת לשני פנים בשנת 64, במסמך הידוע בשם "האמנה הפלסטינית", הרבה לפני כיבוש השטחים . ושם, בסעיף 19 מובעת דעתם כהאי לישנא:"חלוקת פלשתיו ב 1947 והקמת מדינת ישראל בה בטלות מיסודן"
סעיף 2: "פלשתין על גבולותיה בתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית שאינה ניתנת לחלוקה"
לגבי הצעות קלינטון ברק:
1.תוכנית החלוקה של ועדת פיל הייתה גרועה מאד, אבל חלק לא מבוטל של התנועה הציונית נטה לקבל אותה, כולל בן גוריון. גם תכנית החלוקה של 47 הייתה גרועה מאד, ואף היא חילקה את הארץ ל4-5 קנטונים ולמרות זאת קיבלה אותה התנועה הציונית. בסופו של המו"מ בטאבה הוצעה לפלסטינים הצעה נדיבה בהרבה מזו שהוצעה להם בקמפ דייויד- כ95 עד 93 אחוז מן השטח. אבל גם אם נצא מנקודת ההנחה שהעניין הטריטוריאלי היה נפתר, עדיין ההתעקשות הפלסטינית בעניין זכות השיבה היתה מונעת השגת הסכם. להזכיר לך ולמתדיינים באתר: יוסי ביילין הגיש למשלחת הפלסטינית בטאבה הצעה מרחיקת לכת לפתרון בעיית הפליטים, שכללה בין השאר הכרה באחריותה של ישראל לסבל שנגרם להם, ובהסכמה לזכות שיבה בפועל של מספר נכבד של פליטים אל ישראל שבתחומי "הקו הירוק" הפלסטינים דחו את ההצעה. ביילין עצמו מיצר על כך.