המלחמה על ההתנתקות בין הימין המציאותי לבין הימין הקיצוני אינה מעניינו של השמאל. ההתנתקות ודרך הביצוע של התוכנית אינן אלא פשע מלחמה שרירותי, חד-צדדי ואלים, ואין שום סיבה הגיונית להגן על אריאל שרון גם נוכח האיומים של האלמנטים הפאשיסטים בחברה הישראלית. אני שומע את הדיבורים על אווירת מלחמת אזרחים "חסרת תקדים", ומחייך לעצמי. הזיכרון הקולקטיבי הוא קצר, וכמה אנשים אצלנו עדיין זוכרים את המרד נגד השילומים בתחילת שנת 1952?
אני זוכר היטב את נאומו של מנחם בגין, מנהיג תנועת החירות, בהפגנה נגד השילומים מגרמניה בינואר 1952. משכתבי ההיסטוריה יכולים לספר לכם סיפורי סבתא דביקים על בגין כאוות נפשם, אבל אני זוכר כל מלה מדבריו למרות שהייתי אז רק בן עשר וחצי. בגין הסית את עשרות האלפים שנאספו לעצרת בכיכר ציון להסתער על הכנסת ולמנוע את קבלת ההחלטה על הסכם השילומים. בעזרת המגברים של אלבינגר, טכנאי הקול המוכר ביותר בעיר, שמעו את הנאום גם בדירתנו בהמלך ג’ורג’ 17. ההמונים שלא הצליחו להידחס לכיכר ציון שמעו את הנאום ההיסטורי וההיסטרי, כשהם ממלאים את החלל שבין קולנוע תל-אור ברחוב ההסתדרות לבין לוח המודעות הענקי, במקום שבו נמצאת כיום הכניסה למשביר.
בגין חזר על המנטרה "הסתערו על בניין הכנסת" בניסוחים שונים עשרות פעמים במהלך הנאום הארוך. אבל בעיקר זכורה לי התחייבותו לרדת למחתרת. גם במקרה הזה לא יעזור בית דין, או סהנדרין, או תלישת דפים מהאנציקלופדיה בנוסח הסובייטי הישן. בגין אמר אז שיש דברים שהעם לא יכול לקבל בשום מחיר, ואין להתחשב בהצבעתם של האינטרסנטים שתמכו בחוק השילומים בכנסת. לא תמיד המשחק הדמוקרטי קובע, ויש עקרונות העומדים מעליו.
השילומים מגרמניה, כך טען בגין, והכסף שמשולם לשלטון בן-גוריון בעבור דמם השפוך של "אימותינו", מהווים כסף טמא. מנהיג חירות היה נחוש החלטה לעצור אותם בכל מחיר. וכך אמר: "ניפרד ממשפחותינו, נאמר שלום לילדינו, נרד למחתרת כפי שעשינו בימים האדומים של המנדט הבריטי, ולא יהיו שילומים מגרמניה". מי שמזדעזע, זכותו; מי שחושב שאסור למתוח ביקורת על בגין, זבש"ו, אבל שום כוח בעולם לא ימחק את המלים האלה מתודעתי. שמעתי אותם במו אוזני, והן ליוו את המראות ואת התמונות מההפגנה הכי אלימה שהיתה אי-פעם בארץ. יותר ממאה שוטרים נפצעו, מאות מפגינים הוכו קשות, ריח הגז המדמיע חדר לתוך ביתי, וחלק מאירועים הקשים התרחשו ממש מתחת לגזוזטרה שלנו.
זכרתי היטב מהדיווחים ב"דבר", עיתון ההסתדרות ובעצם מפא"י, שבגין דווקא תמך בשילומים לפני פחות משנה. הוא אף אמר, באחד מנאומיו, שאסור לתת לגרמנים ליהנות מהרכוש היהודי שנגזל ומטבע הדברים אף שינן באוזני שומעיו הנלהבים את הפסוק: "הרצחת וגם ירשת". אבל הוא שינה את דעתו. ייתכן שהבין שהשילומים עלולים להנציח את שלטון מפא"י לדור שלם, להביא שגשוג ושפע לארץ, ולעקר את הבורגנות מהלהט המהפכני הימני שלה.
אם יוחנן בדר, אז יועצו וחברו הקרוב של בגין, הבין את הדברים ולחש אותם באוזנו של בגין, אז הוא באמת מצדיק את המוניטין שלו כאחד האנשים המוכשרים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. השילומים הביאו פריחה כלכלית לישראל, העשירו שיכבה מסוימת של אזרחים, והעמיקו את ההשקעות בתשתיות. בתוך פחות מחמש שנים מיום ההפגנה האלימה והטראומטית, הזמינה חברת הבנייה "סלע", שהיתה שייכת להסתדרות העובדים הלאומית וכפופה בעצם לחירות, שיש מגרמניה כדי לצפות את בתיהם של האמידים שבינינו. לא היה פוצה פה ומצפצף, למעט כמה מחאות רפות מצד אנשי בגין, ודברי לגלוג מושחזים של דוברי תנועת העבודה. היה ברור שבגין מפסיד את המלחמה על התודעה, ושעמדתו האנטי גרמנית הלוחמנית איננה מקובלת על כלל הציבור. דוד בן-גוריון, שנתן הוראה למשטרה לדכא בכוח את ההפגנה הבגיניסטית בינואר 1952, ניצח אז על הידוק היחסים עם גרמניה. כדרכו, הפליג לקיצוניות מרגיזה לעתים. הוא דיבר בלי סוף על "גרמניה האחרת", ובכך הקניט לא רק את אנשי חירות אלא גם את השמאל הפרו-סובייטי, שאימץ את ההגדרה שדווקא גרמניה המערבית היא מדינה מסוכנת ו"רבנשיסטית", כלומר, תאבת נקם על התבוסה הסופית לצבא האדום בשנת 1945.
הגרסה הצינית יותר על המפנה בעמדתו של בגין ב-1952, איננה סותרת תיאוריות קצת יותר מורכבות. בגין ביקש אולי למנוע ממפא"י שלטון מתמשך, אבל האיבה העמוקה נגד רוצחי הוריו היתה אותנטית לחלוטין. אביו ואמו של בגין הוטבעו בנהר על ידי הנאצים בעיירת מולדתו בריסק, היא ברסט-ליטובסק. כדרכו, היה בגין מסוגל להפנים רגשות עזים ולמהול אותם בתוך מסכת שלמה של אידיאולוגיה לאומנית, וגם השנאה לבן-גוריון, ארבע שנים בלבד אחרי שנתן את הפקודה ל"תותח הקדוש" להפגיז את אוניית הנשק של האצ"ל, אלטלנה (יוני 1948), היתה קשה מנשוא.
הידוק היחסים בין צרפת לגרמניה הביך מאוד את בגין. לתנועתו היתה אוריינטציה פרו צרפתית חזקה, ולמרבה האירוניה היא היתה גם נחלתם של בן-גוריון ובעיקר של עוזריו הצעירים, הרמטכ"ל הפוליטי מאוד משה דיין, ומנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס. לכל המשקיפים הפוליטיים היה ברור, שהמשך היחסים הקרובים עם צרפת, על רקע המתיחות ואחר כך המרד באלג’יריה, תלוי גם בהתנהלות שפויה כלפי גרמניה. בכל נאומיו המדיניים בכנסת הדגיש בן-גוריון את הנקודה המכרעת הזאת, והסביר שאם התקוממות הימין נגד השילומים היתה מצליחה, ישראל היתה עומדת בפני שוקת שבורה בכל הקשור ליחסיה עם מדינות המערב, ובעיקר עם צרפת.
באחד מנאומיו ששמעתי ברדיו, בשנת 1958, ליגלג בן-גוריון בארסיות האופיינית לו על התחייבותו המביכה של בגין "לרדת למחתרת". מכל משתתפיה של המלחמה האומללה באוקטובר-נובמבר 1956 נגד מצרים, (מבצע קדש), רק ממשלת בן-גוריון יצאה נשכרת, לפחות לטווח קצר, וזכתה לשקט ביטחוני חסר תקדים. השקט בגבולות, השיפור הדרמטי בכלכלה וריענון השורות בהנהגת מפא"י (שמעון פרס, משה דיין ואבא אבן התעתדו להופיע ברשימה לכנסת לבחירות של 1959, הכנסת הרביעית) גימדו את דמותו של בגין. וכך אמר בן-גוריון בכנסת: "מר בגין לא אמר שלום למשפחתו, לא נפרד מילדיו, לא ירד למחתרת, והיו שילומים מגרמניה".
זה לא מקרה שפרס הזכיר השבוע את ההכרעות ההיסטוריות של מורו. "בן גוריון לא היה מעלה בדעתו לפחד רגע, להניד עפעף", ובכך כיוון למאבק נגד המתנחלים על ההתנתקות. כיוון שתמיד כתבתי כאן שהקשר בין פרס לשרון מבוסס על חידוש האסכולה הבן-גוריוניסטית, קשה לומר שזה הפתיע אותי במיוחד.
אבל המסקנה מניתוח אירועי 1952 אינה חד-משמעית. יש נקודות דומות במאבק בין הימין השפוי לבין הימין הקיצוני בשנות החמישים, לבין המצב כיום, אבל הן בטלות בשישים לעומת השינויים הדרסטיים. בן-גוריון התייצב למאבק נגד בגין בנושא השילומים עם 45 מנדטים של מפא"י, סיעה ממושמעת ומעריצה, שגם בתוכה מבקריו המתונים של המנהיג לא גילו אהדה כלשהי לתנועת החירות ולבגין. סיעת מפ"ם (15 ח"כים) ומק"י (חמישה ח"כים) התנגדו אמנם לשילומים בפרט וליחסים עם גרמניה המערבית בכלל, ואף יזמו הפגנות משלהן נגד בן-גוריון. עם זאת, לא מפ"ם ולא מק"י היו מועמדות לשיתוף פעולה כלשהו עם "הפאשיסטים" נגד ממשלת בן-גוריון. סיעת הציונים הכלליים, שמנתה 20 ח"כים, תמכה ברובה בשילומים מטעמים מעמדיים ברורים. היא ייצגה את הבורגנות, כמו שינוי של היום, וזוהי נקודת הדימיון המרכזית בין המצב אז למצב כיום. אם תוסיפו לזה את הפרוגרסיבים (לימים הליברלים העצמאיים) שמנו ארבעה ח"כים, ואת רוב הדתיים (13 ח"כים) תגיעו למסקנה שהיה לבן-גוריון רוב מוצק, עצום, למאבקו נגד בגין. למי ששכח, לחירות של בגין היו רק 8 ח"כים בכנסת השנייה.
לכן ההשוואות שפרס עושה בין שרון לבין בן-גוריון אינן אלא אחיזת עיניים טיפוסית. רק חלק מסיעת הליכוד, נאמר בנדיבות-לב 25 ח"כים, תומכים בהתנתקות של שרון. הוא עצמו איש של התנחלויות והגישה שלו במקרה הטוב אמביוולנטית, לעומת בן-גוריון שראה בבגין ובאנשיו ראש חץ של פאשיזם עברי. 19 הח"כים של העבודה, ה-15 של שינוי, שישה של יח"ד, שלושה של חד"ש, שלושה של בל"ד, ושאר הח"כים מהמגזר הערבי, אינם מסוגלים להרים את דגל המאבק נגד המתנחלים במצב הפוליטי הנוכחי. הגורם הדתי-לאומני, והלאומנים מקרב עולי רוסיה לא היו קיימים כלל ב-1952. כיום, לא רק שיש לימין הקיצוני כלים במאבק נגד הימין המתון, אלא שכל המציאות בשטח וגם הייצוגים האידיאולוגיים של יחסי הכוחות השתנו לחלוטין.
לכן לא תהיה מלחמה, אלא רק מאבק, שבו יהיו אלמנטים רבים של אחיזת עיניים. רוב ההתנחלויות תשארנה על כנן, אריאל שרון הבהיר היטב את כוונותיו לגבי ההתנחלויות המשמעותיות, ולכן הרעש הוא בעיקר לצרכי שיווק לחו"ל. הימין המציאותי יצטרך לשקול היטב את דרכי המאבק נגד הימין המשיחי, ולנו לא נותר אלא לעקוב אחרי המתרחש בעניין.
שרון יוריד את כל ההתנחלויות ברצועה ועוד ארבע בגדה. ממש נורא שהוא לא מוריד את כל ההתנחלויות בבת אחת. זו הסיבה שהשמאל הסהרורי (כן , כן, רוב הכותבים באתר זה) לא הגיע ולא יגיע לעולם לעמדת השפעה מינימלית. אתם רוצים הכל או לא כלום, מפחידים גם את מי שחושב כמוכם או קרוב לכך ובסופו של דבר מקבלים באמת כלום. שתהיה לכולנו שנה שפויה.
הסרבנים לא קראו "להסתער על הכנסת", אלא לא ביצעו חוק בצורה פסיבית. יש הבדל בין עבירה אלימה על החוק לבין אי-ביצוע חוק אלים.
לגלילי,
למרות שנגמלת, לפחות זמנית, מהחטוטרת של הגיבן, אתה נשמע לי יותר ויותר כמו דג מחוץ למים. קשה לך, אני מבין זאת, והעיסוק המזוכיסטי שלך באתר כזה הוא תמוה במקרה הטוב. לא היה עולה בדעתי להטריד את חבריך מ"מקור ראשון" בהגיגי הסוציאליסטיים.
מכל מקום גם התגובה האחרונה, כמו כל התגובות שלך, היתה לא רלבנטית. הגיע הזמן שתפנים את העובדה הפשוטה הזאת.
זה לא רק שהוא לא מוריד את כל ההתנחלויות. זה שהוא גם ממשיך את בניית גדר האפרטהייד ובונה עוד בהתנחלויות בגדה המערבית. זה שהוא גם סוגר את גבול ישראל-עזה, גבול מצרים-עזה, המרחב האווירי של עזה והחוף של עזה. ועוד משאיר אופציה לצה"ל לבצע פעולות קרקע ואוויר בעזה. כך שאין פה עניין של מתן ריבונות לפלסטינים, אלא המשך הכיבוש באמצעים אחרים, ולא רק המשך הכיבוש אלא גם התנערות מהאחריות לאזרחים הפלסטינים בדמות הפסקת הסיוע ההומאניטרי.
תכנית ההתנתקות היא לא סיום הכיבוש ולא התחלה של סיום הכיבוש, היא רק עוד צורה של שליטה על הפלסטינים. אה כן, והיא תגרום לבוש להיראות כמי שיש לו הישגים במזה"ת.
הסיפא של המאמר מקובל עלי , הלוואי ויתגשם. אולם הבכיה על מרד בגין מדהימה אותי . הרי אתה וכותבים אחרים באתר יוצאים בגלוי בתמיכה נלהבת במיעוט המכריז מרד ברור וגלוי נגד המשטר הדמוקראטי בישראל.תמיכה בסרבנים ובטייסים המורדים קריאה שלא לשרת בצבא אי לגיטימציה של הממשלה ומערכת המשפט . האם הימין שעשה זאת ( ובטעות ) הוא פאשיסטי ואנשי השמאל שעושים זאת יקראו " מתקדמים " ?
הדמוקרטיה מבוססת על התחשבות במיעוט אולם על המיעוט לקבל את הכרעת הרוב , אם לא הדמוקראטיה תהפוך לאנרכיה.
אם המערכת תצנזר אותי לא אכתוב . המגיבים רק יהללוך ובא לציון גואל.אגב אין לי חברים במקור ראשון.תגובה לתגובתך המקובלת עלי מלבד שינוי קטן "תגובותיך לא רלוונטיות לפי דעתי".
רצוי שתפרט ותנמק מה לא רלוונטי בתגובותי.
אם הסרבנים היו כל כך חכמים, הטייסים היו מחטיאים את הטילים והפצצות בכוונה, החיילים במחסומים היו נותנים לכולם לעבור בלי בדיקה וכך היו נלחמים במערכת מבפנים.
אסור היה למחול ולסלוח לעם הגרמני בתור מסר מוסרי והומני לאנושות כולה.
קבלת השילומים מגרמניה היה אכן מעשה מושחת ושפל, שמבחינה מוסרית יש לו השפעה גדולה מאד על פרצופה של המדינה אפילו עד ימינו אנו.
לגליךי – אתה מדבר על ממשלה דמוקרטית ונבחרת העושה את רצון העם?
תרשה לי להזכיר לך שיש הבדל חשוב אחד בין מי שמסרב לשרת בשטחים לבין מי שיסרב לפנות התנחלויות: לחיילי צה"ל ולמתנחלים יש זכות הצבעה לכנסת, לפלסטינים אין. שנה טובה לכולם.
באמת ובתמים אני מתקשה להבין: מדוע תוכנית ההתנקות היא פשע מלחמה. מדינת ישראל נסוגה משטחי עזה ומפנה התנחלויות, עשה עמי חסד מר ברעם ותסביר לי מדוע זה רע. וגם אם נאמר ישנה איזו תוכנית סתרים של שרון וחבורתו לסגת מעזה ולהשאר בשאר השטחים – אז מה? הרי כל תכנון אסטרטגי מסוג זה הוא ילדותי במקרה הטוב וכולנו יודעים שאין שום ערך לתוכניות מהסוג הזה, מצידי הם יכולים גם לתכנן לכבוש את טוקיו אם בא להם. האופן החד צדדי בו הדברים נעשים הרי הוא משחק לידי הפלשתינאים, ישנו פינוי של התנחלויות ללא שום התחיבות מצידם לכלום. כל שעליהם לעשות הוא לייצר בעזה שלטון שקט ויציב שיגיד לעולם: הביטו וראו – אנו מסוגלים לנהל את עצמנו וכל דברי הישראלים הם השמצות פרועות ובנתים להמשיך ולנהל את הצד שלהם במלחמה מיהודה ושומרון.
ההתנגדות "לתכנית ההתנתקות" באה מצד "חבורת ביילין" והשמאל הציוני. אלו לא ינוחו ולא ישקטו עד שיכניעו את הפלסטינים לוויתור על זכות השיבה – כניעה או המשך הכיבוש
למגיב בשם "אד גורדון",
זו בדיוק האשלייה שמוכרת תכנית ההתנתקות, כאילו הפלסטינים יוכלו להקים שלטון עצמאי ברצועה לאחר ביצוע התכנית. אבל כשכל גבולות עזה בשליטת ישראל וכשהמרחב האווירי והחוף של עזה נפתחים ונסגרים למי שישראל מחליטה – זהו בידוד עזה בו זמנית עם הפסקת הסיוע ההומניטרי. ויחד עם האופצייה שישראל שומרת לעצמה לבצע פעולות צבאיות בתוך רצועת עזה נמנעת מהפלסטינים כל אפשרות של שלטון עצמאי "שקט".
בגלל זה תמיכה של מחנה השלום בתכנית ההתנתקות היא הפצת אשלייה מסוכנת.
קצת לוגיקה , חביבי. את מה ש"אנחנו" מקבלים, גם אתה מקבל. אז אם "אנחנו" מקבלים כלום, גם אתה
אני מצטרף לביקורת על גישת "הכל או לא כלום
חבל שחיים ברעם מבקר את השתתפותו של גלילי
בדיון המענין שמתפתח פה.
כמי שאוהב ל"התאתגר" אינטלקטואלית ולקרוא
דוקא את אותם מקורות הנחשבים "קיצוניים"
הן לימין והן לשמאל , אני הייתי מאוד שמח
אם מר ברעם היה עונה באופן יותר עניני
וכן , הייתי שמח גם לקרוא את תגובותיו של
מר ברעם על הנכתב ב"מקור ראשון" (בתקוה ששם
המערכת לא היתה "מצנזרת" תגובות).