ביום שני 20 בספטמבר, ייערך בבית המשפט הגבוה לצדק דיון בעתירה שהגישו 38 אזרחים ישראלים להורות למשרד הפנים לקבל את בקשתם להיות רשומים בכל רשומות משרד הפנים כבני הלאום הישראלי. בתשובה לעתירה טענה פרקליטות המדינה כי "הרישום ‘ישראלי’ במרשם האוכלוסין אינו משקף, אינו מתיישב ואף חותר תחת יסוד הקמתה של מדינת ישראל".
עיון פשוט בעובדות מראה כי ההפך הגמור הוא הנכון! הרישום "ישראלי" בתור לאום הוא הרישום היחיד המסתבר לפי מגילת העצמאות. לא רק עקרונות האו"ם שמגילת העצמאות נכתבה ברוחם, לא רק העקרונות הנהוגים במשטרים הדמוקרטיים של מדינות המערב, אלא ממגילת העצמאות עצמה ניתן לראות זאת: המגילה מבטיחה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", אבל המגילה אינה מזכירה "בלי הבדל לאום", כי לפי עקרונותיה – כל אזרחי ישראל הם בני "הלאום הישראלי", כנהוג בדמוקרטיות המערביות. במדינות המערב – כל אזרח שייך ללאום המשותף האחד, הוא "לאום המדינה", גם אם האזרחים אינם בני אותה דת או אותו מוצא אתני, או אם בפיהם שפות שונות. הלאום הוא כלל האזרחים של המדינה. שום תכונה אחרת של האזרח, שום דת, מוצא, שפה או גזע אינה נרשמת ברישומי המדינה. זהו פשר שוויון האזרחים: כל האזרחים הם "בני הלאום". ושום אדם לא יהא מופלה על פי החוק בגלל מינו, דתו, מוצאו, גזעו, צבע עורו או השקפותיו. ניתן לשער איזו שערורייה היתה פורצת מצד היהודים יושבי ארצות הברית אילו היו מנהיגים שם את שיטת רישום "הלאום האתני" הנהוגה אצלנו…
אנו העותרים מבקשים להראות כי יש דרך למנוע את הקיטוב הקשה ואת האפליה הקיימים כיום בישראל, קיטוב ואפליות בין ה"מגזרים", בין דתיים וחילוניים, בין ערבים ויהודים, בין "גרוזינים", "רוסים" ו"לא רשומים". מבקשים אנו להראות כי כולנו, כל העותרים, ובינינו הרשומים כ"יהודי", "ערבי", "דרוזי", "גרוזיני", "בורמני", "רוסי", או הרשומים כ"לא רשום" – כולנו חוסים תחת קורת גג משותפת וכולנו בעלי ערכים משותפים של "לאום".
לאום משותף אינו מונע מן המשתייכים אליו להשתייך גם לקבוצת התייחסות אחרת, פנימית. גם חלק ניכר מיהודי אמריקה או יהודי צרפת חושבים את עצמם ליהודים אף על פי שהלאום שלהם הוא הלאום האמריקאי או הצרפתי. גם רישום הלאום "ישראלי" לעותרים אינו מונע מהם להוסיף ולראות עצמם שייכים לקבוצה אתנית זו או זו. יהודי ישראלי יכול לראות עצמו בן העם היהודי לא פחות מיהודי אמריקאי או צרפתי, גם אם מבחינת ההשתייכות ללאום אי אפשר להכחיש כי יש הבדל ביניהם. המונח "לאום" יכול להיות מכוון – וברשימות משרד הפנים הוא אכן מכוון ברוב המקרים – לתפיסות המודרניות של המושג "לאום", ועל פי ההגדרות בנות ימינו ל"לאום" ראוי הלאום הישראלי להתקבל במרשם התושבים לא פחות מלאומים אחרים.
ועוד טענה הפרקליטות כי "לאום מוגדר במילון ‘עם, אומה; קיבוץ גדול של בני אדם המתייחסים למוצא אחד, לגורל משותף בתולדותיהם ועל פי רוב גם ללשון מדוברת אחת’". אמנם יש שקיבוץ אתני (בני אדם המתייחסים למוצא אחד) הופך ללאום, אבל רוב הלאומים בעידן המודרני נוצרו בדרך אחרת – מכוח ישיבה משותפת על אותה הטריטוריה. המילון האמריקאי המפורסם Random House נותן ארבע משמעויות ללאום:
- קבוצת אנשים הקשורים לטריטוריה אחת שחשובה להם אחידותה או שהם מבקשים לקיים עליה ממשלה.
- קיבוץ אתני של בני אדם, לעתים קרובות מדברים אותה לשון או לשונות קרובות.
(שתי משמעויות נוספות אינן חשובות לענייננו: 3. הטריטוריה או המדינה עצמה, 4. שבט אינדיאני).
משרד הפנים מדבר על הגדרה מספר 2 ומסרב לקבל רישום "ישראלי" על יסוד הגדרה מספר 1, אבל כלפי 120 לאומים אחרים משרד הפנים מכיר ומקבל את ההגדרה הראשונה. למשל ידוע שהלאום הבלגי מחולק לשלוש קבוצות אתניות, אבל אדם (לא יהודי) המחזיק בדרכון בלגי – משרד הפנים שלנו רושם אותו כ"בלגי", ולא כ"ולוני", או "פלמי". גם מי שהוא דרום אפריקאי, אם אין הוא יהודי – רושמים אותו כ"דרום אפריקאי", ולא בשום רישום אחר, אף על פי שכמובן הוא יכול להיות שחור או לבן או צבעוני, בורי או אנגלי.
תשובת משרד הפנים מצטטת באריכות יתרה פסק דין משנת 1972 שניתן בעתירתו של ד"ר טמרין, אבל בעתירה שלנו הגישה היא אחרת: אין המונח "ישראלי" בא במקום המונח "יהודי". "ישראלי" הוא "לאום המדינה", ואילו "יהודי" הוא "לאום אתני". בן הלאום הישראלי יכול להיות יהודי או ערבי או דרוזי, או שומרוני וכדומה. העותרים מבקשים להשוות את זכותם לזכות כל אדם היושב בישראל ורשום לפי "לאום המדינה" שלו (משרד הפנים מכיר ביותר מ-120 רישומים של "לאום מדינה"). מדינתנו היא ישראל, והלאום שלנו הוא ישראלי.
האם משמעות העתירה היא שהרישום "ישראלי" יבטל את האפליה בין בני הלאומים השונים? כלומר, שגם ערבים יצטרכו לשרת בצבא?
מגילת העצמאות אומרת במפורש שמדינת ישראל היא מדינת היהודים ולא מדינת כל אזרחיה. גם המגילה וגם חוקי המדינה מבטיחים שיוויון בין כל האזרחים (מידת המימוש היא ענין אחר)אבל לא הקמת לאום ישראלי. הכותב הנכבד, יחד עם רבים אחרים, היה רוצה שזו תהיה מדינת הישראלים, אבל דעתו היא, בינתים, דעת מעוט וההסתמכות על מגילת העצמאות אין לה ידים ורגלים. נראה שהמאמר הוא הסבר לא מוצלח במיוחד מצד מי שיודע שיפסיד בבג"צ, ובצדק.
שוב חצאי אמת לצערי.
אם רוצים לדבוק במגילת העצמאןת, אז למה להתעלם מההגדרה שמדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי?!
כלומר, עפ"י הטעון שלך שלפיו צריך לדבוק בכל מילה שכתובה במגילה כלשונה, הערבים אינם צריכים להיות חלק ממדינת ישראל! לא?
ההגדרה שלך כבן ללאום יהודי אני נובעת מהיותך יהודי ומהאופן בו משרד הפנים רושם אותך בתעודת הזהות, אלה מתוקף ההגדרה הכלל עולמית הרואה ביהודים כבני עם אחר שאינו שייך לקבוצת העמים האחרת.
ראה ערך ‘שואה’ באינציקלופדיה.
למקרא עמדת המדינה הרשמית וקריאת חלק מהתגובות למעלה עולה בי עצבות. מה שמובן מאליו בכל מדינה דמוקרטית מערבית, שלאומיות מוגדרת על בסיס אזרחי, הוא עדיין בגדר עמדה "חריגה" בישראל.
במדינה מתוקנת לא צריך היה לפנות לבג"ץ בעניין שכזה. הלאומיות האזרחית היתה מעוגנת בחוקה. ישראל היא "דמוקרטיה" רק בהשוואה לשכנותיה במזרח-התיכון, אבל אינה כזאת ביחס למדינות המערב הליברליות
מדינת ישראל עדיין משמרת את הלאומיות האתנית שהמיטה אסונות כה רבים על האנושות בזמן המודרני.
אתה מבולבל לחלוטין. אתה מסתבך עם הגדרת הלאום /אתניות /עם ואומה.
עתירה מטופשת
למגילת/הצהרת העצמאות של ישראל מעולם לא ניתן תוקף משפטי וחוקי, ובהעדר חוקה במדינתנו, אין למסמך ההיסטורי-הדרמטי המדובר גם מעמד קונסטיטוציוני. הוא הפך, במרוצת הזמן, ומסיבות ידועות ו"טובות", לתפוח אדמה לוהט, שכל צד ממהר להעבירו לנכווה הפוטנציאלי הבא.
לו באמת ובתמים היו מבקשים לממש את האמור והכתוב במגילת העצמאות, היה מתברר שהמגילה למעשה משדרת תבנית מדינית-חברתית, הקרובה ביותר למדינת כל-אזרחיה. לו יהי!
למגיב "רמת השרון" – מדינת ישראל היא זו שהחליטה לא לגייס את האזרחים הערביים, ולא האזרחים הערביים בחרו בכך. זו לא אפלייה במובן שאתה מדבר עליו ובכל מקרה דמוקרטיה אינה שוויון טכני. אין מגזר יותר מופלה מהמגזר הערבי במדינת ישראל.
לאור ולכל שאר המבולבלים:
מדינת ישראל היא המסתבכת ומסבכת איתה את רוב האזרחים בכל הקשור להגדרות לאום/דת/אתניות ואומה ומיקומיהם בחיים האזרחיים בישראל.ההגדרה מדינת דמוקרטית יהודית (או להיפך?) היא הממלכדת את כולנו בחוסר התוחלת לקיים דמוקרטיה, שוויון לכל וצדק של ממש. כאשר מלכתחילה ההגדרה ממצבת עם אחד מעל לשני לא יתכן ,עם כל ההתפתלויות החוקתיות, לקיים שיוויון מהותי, ומכאן שגם לא שיוויון בפועל.
הגדרת לאום יהודי מותירה מסות אדירות של בני אדם מחוץ למדורת השבט וכולם מחפשים השתייכות לחברה שהם חיים בה.ללא פתרון חוקתי למלכוד החברתי -פוליטי שהם חיים בו,לא ירחק היום שכולנו נישא בתוצאות.
-את יוצאת מתוך נקודת הנחה שמדינת כל אזרחיה היא התרחיש הטוב ביותר. במדינת לה לה לנד של צדק ושלווה אולי אבל כאן דווקא הנסיון להוריד מחסומים ייצור קטסטרופה חברתית. כל אחד מהעמים צריך להגדיר את עצמו בצורה נפרדת (ואין הבדל בין פלשתינאים עם או בלי ת.ז).
-העם היהודי הוא השבט. רק הוא יהיה סביב מדורת השבט שלו. הפלשתינאים יהיו סביב מדורת השבט שלהם.
לכל המבולבלים – הרעיון הוא לא שעם/מדינה יגדירו את עצמם, אלא כל אדם יגדיר את השתייכותו האתנית/דתית לפי רצונו, בין אם הגדרה זו נראית לשאר האנושות או לא. יתכנו מגבלות להגדרה זו כמו אי-הכרת המדינה במי שברור שכוונתו לרמות, אבל לא יותר.
ראשית- ההסתמכות על מגילת העצמאות היא היתממות מכוונת, במקרה הטוב. מסמך זה, כידוע, הינו תוצר של פשרות פוליטיות רגעיות, ולפיכך הוא חסר קוהרנטיות רעיונית פנימית. כך נאמר "מתוך בטחון בצור ישראל"- למרות שמרבית החותמים על המגילה היו אתאיסטים מוצהרים. מודגשת "זכותו הטבעית וההסטורית של העם היהודי", וההכרזה על "מדינה יהודית עצמאית", בצד הדיקלום הנמלץ של הסיסמאות הליברליות הקלאסיות בדבר שוויון אזרחי "ללא הבדל לאום, גזע דת ומין". לכן צדקו מנסחי אמנת "כינרת" בטענתם כי הם נאמנים לרוח מגילת העצמאות- שני המסמכים כאחד הם גיבוב של סיסמאות מכל הבא ליד, במטרה לרצות כל גורם פוליטי (יהודי) אפשרי, ובעצם אינם אומרים דבר.
ולעצם הענין- לא ברור כלל לאיזה "לאום ישראלי" מכוונים העותרים. ההגדרה המערבית המודרנית, המבוססת על טריטוריה, היא כנראה ערך נעלה בעולמם הרוחני, אך אינה קשורה למציאות המקומית. כשאורנן אומר "כולנו בעלי ערכים משותפים"- למי הכוונה ב"כולנו"? לכלל יושבי הטריטוריה של המדינה? מגוכך אפילו לחשוב על כך. אין בנמצא ולו ערך אחד המשותף באמת לכל הקבוצות היושבות כאן, שלא לדבר על תודעה לאומית משותפת.
הדרישה ליצור פיקציה משפטית בשם "הלאום הישראלי" מכוונת להפוך את המשטר הציוני למשטר ליברלי;אך היא מייתרת את עצמה. הרי ראוי היה לדרוש את מחיקתו של סעיף הלאום.
ולבסוף הערה: האמירה "אנו בני הלאום הישראלי" מצביעה על אי הרצון של העותרים להיקרא "יהודים". לפנינו גלגולו המודרני של היהודי המתבולל, שמתעקש להיקרא "Israelit", ולא "Jude", חס ושלום.
אני יהודי וגאה על כך, ואין לי שום רצון לשנות זאת בת.ז. יחד עם זאת אני דורש שהמיעוט הפלסטיני יוכר כמיעוט לאומי ויקבל שוויון זכויות מלא. הדרך לביטול האפליה לא עוברת ביצירת זהות בדויה. אפילו אם כותב המאמר הוא ישראלי כהגדרתו, הרי הוא ישראלי-יהודי, שונה מאוד מישראלי-פלסטיני או מישראלי-עולה חדש מאתיופיה. הניסיונות למחוק זהויות תרבותיות ואתניות ע"י הגדרות או חינוך מחדש צריכות להיעלם מהעולם, במקום זאת יש להיאבק באפליה המחפירה כלפי הפלסטינים משני צידי הקו הירוק.
אשאיר לעוזי את מתן התשובה לשאלתו של גיא נ’ למה הכונה באמירה "כולנו בעלי ערכים משותפים". אומר רק שלדעתי, אם מקבלים את ההנחה שאין בנמצא ולו ערך אחד המשותף באמת לכל הקבוצות היושבות כאן (בהנחה שהדבר נכון), דוקה אז מן הראוי ליצור מכנה משותף אזרחי לכל היושבים כאן. מכנה משותף כזה הנו מחסום בפני אלימות ועריצות לא פחות מהתנתקות, הסתגרות והתפרדות לקהילות מסוגרות, מרוחקות וכנראה גם עוינות חוח.
"הלאום הישראלי" אינו פיקציה משפטית יותר מאשר הרישום הקיים כיום במשרד הפנים. גיא כותב שראוי היה לדרוש את מחיקתו של סעיף הלאום, ואכן במדינות מתוקנות סעיף זה איננו קיים כי מאליו מובן שכל אזרח המדינה הנו בן הלאום (ואכן בעתירה רשומה בקשתנו להרשם כישראלים, או למצער למחוק את הרישום בסעיף זה). אם תהיה ההכרה בלאום הישראלי תחילת הדרך ב"הפיכת המשטר הציוני (?) למשטר ליברלי " דיינו. תהיה זו תחנה נוספת בדרך לסיום שלטון האידיאוקרטיות בארץ, אך לא תחנה סופית.
אם גיא אברהמי יהודי וגאה על כך, אין בכך שום בעיה, ואין איש דורש ממנו לשנות את הרישום בסעיף הלאום בתעודת הזהות שלו. גם לי אין שום בעיה להקרא "יהודי" מעתה ועד קץ כל הדורות (אם כי זו דעתי הפרטית ויכול להיות שיש בין העותרים כאלה החושבים אחרת). אין בעתירה אפס שמץ קצהו של דיון ביהדות וביהודים. מה שאנו מבקשים הוא שמדינת ישראל תכיר בלאום ישראלי ולו מן הסיבה שאלפי אזרחים ישראלים (אם לא מאות אלפים) רואים עצמם כמשתייכים אליו. אם מדינת ישראל מכירה בכמה עשרות בני לאום אשורי (כך!) בין אזרחיה, אין סיבה שלא תכיר גם לא במקום שום דבר, לא כתחליף לשום דבר, אלא גם בלאום ישראלי.
הזהות הישראלית אינה יותר בדויה מזהות פלסטינית, מצרית, צרפתית, סנגלית או קוסטה-ריקנית. כשם שיכול להיות אדם צרפתי ויהודי, מצרי ויהודי, אמריקאי ויהודי או קוסטריקני ויהודי, יכול להיות אדם גם ישראלי ויהודי, כשם שיכול להיות גם ישראלי ונוצרי, ישראלי והומאניסט, ישראלי וצמחוני, או ישראלי וחובב כדורסל: מאפיין אחד של אדם אינו סותר ואינו מוציא מאפיינים אחרים. יכול להיות אדם שהוא ישראלי-צמחוני-ערבי-נוצרי-כדורסלן ששפת אמו אתיופית. כל המאפיינים הללו יכולים לדור זה לצד זה ולא זה כניגוד לזה.
מטרת העתירה איננה למחוק זהויות תרבותיות ואתניות, אלא ליצור מכנה משותף ויהיה אפילו טכני, צר, ומנהלי גרידא לכל "אתנוס" ולכל "תרבות" שהיא בתחומי מדינת ישראל. המאבק למכנה משותף חוקי, שיאפשר לכל אזרחי המדינה (ותקותי שלי, גם לכל בני הארץ הזו) ליצור בסיס חוקי משותף הוא הוא המאבק באפליה המחפירה כלפי המוגדרים על ידי המדינה כ"פלסטינים" מצידו האחד של הקו הירוק וכערבים מצדו השני.
לדן,
דבריך רק מאשרים את טענותי. זוהי היתממות מצדך להציג את מטרת העתירה כ"טכנית גרידא", כעין קוסטרוקציה משפטית ניטראלית, המרחפת לה מעל הערכים והגדרות הזהות השונות ללא נקיטת עמדה. שהרי העתירה מבטאת עמדה מסויימת מאד בנושאים אלה, אשר מנוגדת לערכיהם של אנשים רבים בארץ.
כפי שאתה אומר בעצמך, הרישום "לאום ישראלי" מבטא את האידאולוגיה הליבראלית המקובלת כיום במערב, לפיה המרכיב העיקרי בזהות הוא האזרחי-טריטוריאלי, וכל השאר (כגון דת) הוא רק קישוט פחות ערך וניתן להחלפה ("ישראלי ויהודי, ישראלי וצמחוני…"). הדבר קשור בטבורו להשקפה הומניסטית-ליבראלית (שלא לומר אתאיסטית). אתה יודע היטב שהשקפה זו אינה מקובלת על רבים כאן. לדוגמא, היהודים הדתיים, ואף אנשי התנועה האיסלמית, רואים דווקא בדת את מרכיב הזהות העיקרי; דרישתכם להעניק לזהות אזרחית-טריטוריאלית עדיפות על הזהות הדתית אינה יכולה להתקבל על ידם. אין תוחלת בנסיונות להציג את הענין כדבר הנוגע רק לחיי המעשה, מבלי שמישהו יוותר על דעותיו העקרוניות. אף זוהי היתממות. הרי בעצם אירגונם של חיי המעשה לפי עקרון מסויים יש משום הכרזה עליו כעל הערך החשוב והמחייב (ועל דחיקתם של הערכים האחרים לדרגת קישוטים לא מחייבים). והרי זהו בדיוק סלע המחלוקת- מהו הערך העיקרי והמחייב. אדם דתי, הרואה בדת את הערך החשוב והמחייב, חייב לארגן לפיה את חיי המעשה שלו, אם אינו רוצה להתכחש לעצמו.
לכן, הבה נאמר ברורות- כשאתה מדבר על יצירת "מכנה משותף אזרחי לכל היושבים כאן" אתה מתכוון, למעשה, לכפית ערכיך הפרטיים על ציבורים גדולים שאינם מקבלים אותם.
בעתירה יש בעייתיות אף מנקודת ראות ליבראלית. אם פשוט נוסיף את ה"לאום הישראלי" לרשימ הלאומים הקיימת יווצר מצב אבסורדי, לפיו רק חלק מתושבי המדינה רשומים כבני הלאום "שלה", ואילו השאר הם בני לאומים "זרים".
מכל האמור לעיל מתחייב, לדעתי, לדרוש רק את מחיקתו של סעיף הלאום.
דברים חשובים שעוד אין להם את תהודה מספיקה בדיון הציבורי
אני מסכים עם גיא נ בחלק מן הדברים.
מטרת העתירה איננה "טכנית גרידא" ואיננה קונסטרוקציה משפטית ניטראלית משום שמדינת ישראל לא רואה ב"לאום" ענין טכני גרידא: האפליה בין בני "לאומים" שונים בישראל היא המאפשרת אי-גיוס לצבא של חלק מהאוכלוסיה, הקצאת קרקעות מדינה רק לחלק אחר ועוד ועוד. אינני מכחיש שהעתירה מבטאת עמדה מסויימת מאד בקשר לסוג המדינה שבו אני חפץ, ואין לי ספק שישנם אנשים בארץ (אינני יודע אם רבים) שהיו רוצים להיות אזרחי מדינה מסוג אחר.
לא טענתי ואינני טוען שהאזרחות הטריטוריאלית היא מרכיב זהות חשוב יותר מאחרים, וממילא לא טענתי שכל השאר הוא רק קישוט פחות ערך וניתן להחלפה, ואם הובנתי כך כנראה שלא הסברתי את עמדתי די הצורך. נניח שלי אישית חשובה בעיקר היותי הומוסקסואל. האם זה אומר שעלי להסכים להפליתי על ידי המדינה עקב הגדרתה אותי כערבי? האם זה מונע ממני לדרוש שויון זכויות אזרחי?
מדינה מעצם הגדרתה כופה חוקים באמצעים כאלה ואחרים. הלואי ויבוא יום ובו יבוטלו כל הלאומים בעולם. אך כל עוד אני כיצור חברתי חלק מן המכלול המכונה "מדינה", אני שואף להשגת שויון מכסימלי במסגרתה. גם אם יש אנשים (ושוב: אינני יודע כמה) שאינם שותפים לשאיפתי לשויון עדיין אני שואף לה. במידה רבה זוהי שאיפה סוביקטיבית, אני מסכים.
ולענין הרישום: יכול להיות שיוצר מצב לפיו רק חלק מתושבי המדינה רשומים כבני הלאום "שלה" (והדרך להצטרפות תהיה פתוחה לכל אזרחיה), אך מצב זה אינו יותר אבסורדי ממדינה המסרבת בתוקף להכיר בלאומיותה.
צודק דן המצביע על האבסורד הקיים בתגובתו למגיב לפניו ביחס לאי רישום לאום ישראלי. היריעה תיקצר מלענות לכל המגיבים אבל ראוי להעיר מסםר הערות:1.לאום זה לא קבוצה אתנית וגם לא עדה דתית. 2.יהודי חרדי יכול להיות אזרח אמריקאי וחלק מהאומה האמריקאית ( אומה הכוונה להתלכדות המדינה עם הלאום) מבלי שהדבר יצור בעיתיות מבחינה דתית.כלומר הבעיתיות אינה מבחינת הדת, אלא מבחינת תפיסת מקום הדת בישראל, ולצערי במצב הקיים דעת הרוב משמרת את האנומליות של ישראל. 3. העותרים מדברים בשם עצמם ובשם מי שחתמו על העצומה.הם רוצים כי במקום הרישום הקיים, בין שהוא ערבי, דרוזי, יהודי ירשם הרישום- ישראלי. 4.קיימת אי בהירות לגבי היסודות התחוקתיים של ישראל.יש לזכור כי הצהרת בלפור בלחצם של יהודים אנטי ציונים ( כמו אדווין מונטגיו) כללה התיחסות ליהודים שאינם רוצים להכלל בהצהרה זו. וניכתב ביחס להם ""ובלבד שלא יפגעו הזכויות והמעמד הפוליטי של היהודים במקום מושבם". כלומר היתה אבחנה בין המסגרת הפוליטית העתידית לבין היהודים שאינם רוצים להכל בה ולכן לא ניתן לראות בה הצהרת למען ה"עם היהודי" בכללותו.
קראתי חלק מהתגובות ונדהמתי מההתפלפלות על נושא כה פשוט. העובדות הן שבארצנו כיום ישנה חלוקה מלאכותית ללאום על פי דת – וזאת בגלל המאורעות ההסטוריים שהתרחשו בארץ ישראל משנת הקמתה ועד היום. מאורעות אלו, לעניות דעתי, גרמו וגורמים לכך שחלקים גדולים מן העם היהודי (לפחות, העם היושב בארץ שדתו היא יהודית) לא יסכימו שישונה הלאום בתעודת הזהות שלהם. כשתצליחו לשנות את האפקט הפסיכולוגי החזק שנוצר על ידי מלחמות העבר ומלחמות ההווה, יסכימו האזרחים והמוסדות החברתיים השונים להוריד את סעיף הדת מעל לסדר היום ולהמשיך הלאה. כל זמן שהמדינה נראית כמו שהיא נראית היום, ליוזמות כאלו אין סיכוי ממשי, וסביר להניח שהן תדחינה על הסף. זה הכל עניין של פסיכולוגיה, וגם אם היה רשום במגילת העצמאות במפורש שבתעודת הזהות ירשם ישראלי ולא יהודי, ערבי או נוצרי, הרי שהלך הרוח היום (לא רק אצל היהודים, כך אני חושב) לא יקבל דבר כזה בברכה.
זהו שינוי קוסמטי, שלא יעיד על אחווה בין אזרחי המדינה. את האחווה יש ליצור לפני הקוסמטיקה.
כדי לעצב את הרעיונות המרכזיים של חברה, יש צורך בהרבה פעולות קטנות שמשנות את סך-הכל.
כל פעולה לחוד נראית חסרת משמעות אבל יחד הפסיפס הזה נהיה תודעה של יחיד, והרבה יחידים בעלי-תודעה נהיים חברה בריאה יותר.
כל הכבוד לחברים שמקדמים את הנושא החשוב הזה.
לא ייתען שפלוני יסומן כזהות מסויימת בניגוד לרצונו, אם בת.ז. או סימון בבגדיו, או בדרך אחרת של השלטונות.
כל הטהורנים שמתעלמים מסמלים, כאילו אין להם חשיבות, מתעלמים מכוחם של הסמלים.
זה שבן אדם יכול להיסתכל בתז שלי ולראות : "הנה, זה יהודי, וזה לא" מחזק מאוד את הגזענות.
סעיף הלאום כשלעצמו הוא סעיף המביע גזענות ונועד למטרות גזעניות. לשינוי תוכן הכתוב תהיה אולי השפעה מינורית להפחתת הגזענות הפנים-ישראלית ברמה האישית, אך ללא שינויים מבניים ותפישתיים הדבר לא ישנה ברמה הממסדית-מערכתית (דוגמת העניינים הנוגעים לרבנות). שינוי הכותרת לא ישנה את הפרקטיקה המחייבת את הסעיף, וברמה התודעתית הדבר פשוט יסיט את הגדרת "הזר" אל מחוץ לחברה הישראלית. תהיה זו גזענות מסוג אחר.
מחד, אם העניין הוא טריטוריאלי-ריבוני אזי שסעיף האזרחות משרת את המטרה. מאידך, שאלת הזהות, לדעתי, כלל לא רלוונטית לדיון זה. הזהות לא צריכה להקבע בכפייה, על ידי חותמת ששל הממסד על סמך פרמטר קבוע (בלא הבדל מהו). בנוסף, למה לצאת מנקודת הנחה כי הזהות הכללית (מדורת השבט וכו’) היא הדבר ההכרחי – אין זהות אחידה לקהילה מגוונת כל כך (גם זו של "היהודים"), ודווקא המגוון בתוכה מעשיר את החברה כולה. לכפות על עצמנו דמיון מלאכותי לאלו שאין לנו איתם ולו דבר אחד משותף (פרט לאזרחות כאמור), ובאותה עת להתנכר לכל "הזרים" שדווקא עשויים להיות דומים לנו, וכל זאת על-סמך רישום ממסדי, זה מעשה דוגמטי ומלאכותי.
כמי שנמנה על העותרים אני רוצה להבהיר כי העותרים מייצגים את מי שחתם על העצומה ולא מחייבים אף אחד שירשם לו לאום ישראלי.
לפי מיטב הבנתי במדינות מתוקנות יש זהות בין הלאום לבין האזרחות, או לפחות שאיפה לכך. בישראל לא רק שזה לא המצב, אלא שהעותרים מותקפים ע"י הרוב,ופרקליטות המדינה גורסת שהעתירה "חותרת תחת יסודות המדינה".
מאחר והעותרים הם אזרחים ולא נציגי מפלגות הם עושים מה שניתן לעשות במסגרת החברה האזרחית. למישהו יש רעיון יותר טוב?
ההכרזה על הקמת "מדינה יהודית" נבעה מן הצורך להשתמש במונח שנקבע בהחלטת האו"ם על "הקמת שתי מדינות: מדינה ערבית ומדינה יהודית". אחרת היו מכריזים על "מדינה עברית", כמטבע הלשון שהיה מקובל אז. מעולם לא הוכרז על "מדינת היהודים", ולא שזהו
"הבית הלאומי של העם היהודי". האו"ם החליט רק שהקהילה של היהודים בפלשתינה (א"י) זכאית להקים מדינה, ובן גוריון ושאר המנהיגים הקפידו לדקדק בכול כדי שישראל תתקבל כחברה לארגון האומות המאוחדות.
גם היום מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה. זה פחות או יותר מה שקורה לכל המדינות בעולם. אבל חלק מן האזרחים התאגדו בתור קבוצה פנימית ולקחו לעצמם זכויות שמנעו אותן ממי שאינו שייך לקבוצה הפנימית הזאת. גם זה קרה בכמה מדינות בעולם. למשל בדרום אפריקה תחת השלטון הקודם. "הקבוצה הפנימית" הזאת אצלנו היא האזרחים הרשומים במירשם האוכלוסין בתור "יהודים". בשוליה נמצאים אלה שבאו להיות ישראלים והתברר שהם אינם יהודים, כי בשביל להיות יהודי "מלא" אתה צריך את הסכמת מנהיגי העדה הדתית היהודית (בצדק! לא ייתכן שתכפה על קבוצה דתית לקבל אליה מי שהיא איננה רוצה בו). אלה משוללים אחדות מן הזכויות שיש ליהודים "מלאים", אבל יש להם כמה זכויות שאין למי ששייך ל"מגזר הערבי", למשל, להם מותר לחכור דירה במקומות יישוב שהרשומים כ"ערבי" אינם רשאים לגור בהם, אבל כשהם משרתים בצה"ל ההורים שלהם אינם מורשים לגור איתם (כי ההורים הם "ממש גויים").
כדי להיפטר מכל האפליות השזורות בחיינו הלובשות איצטלה של "חוק" – ראוי היה לבטל את המעמד החוקי של "המיגזרים". זאת אין בכוח אזרחים פרטיים לעשות. מה שאפשר לעשות הוא לסמן דרך אפשרית על ידי פעולות חינוכיות, לקראת היום שבו יגדל מספרם של האזרחים המבקשים שוויון מלא להם ולזולתם, פעולות שישפיעו השפעה פסיכולוגית על הציבור, עד שיהיה מוכן להפריד בין היותו אזרח שווה לכל האזרחים (ולא נעלה על זולתו) ובין השתייכותו לקבוצה פנימית זו או זו, כגון אמונה דתית, אמונה באורח חיים טבעוני או צמחוני, נכונות להגן על בעלי חיים והטבע וכדומה.
רוב הלאומים החדשים שבעולם נוצרו והוגדרו לא כקבוצת אנשים ממוצא אתני משותף, אלא כתוצאה מחיים משותפים בארץ אחת. ממילא נוצרים בארץ האחת ערכים משותפים, וכך גם אצלנו. למשל, איסור על ריבוי נשים החל גם על מוסלמים שדתם מרשה להם זאת אולי אף מעודדת אותם, הדאגה לחלש, לילד, לחולה, לזקן – המובנה בישראל בתוך החוק וחל בלי הפליה על כל האזרחים. שחרור האישה – שאמנם הוא פגום ולקוי בגלל הכניעה לממסד הדתי ואינו חל על יחסים משפטיים בתוך המשפחה, גם אצל היהודים וגם אצל המוסלמים (ובכן, גם כאן יש ערך משותף: מלחמה להחלת השוויון גם בתוך המשפחה למרות הציוויים הדתיים). ואולי תתפלאו – בישראל יש "שפת רחוב" שמשותפת לכל האוכלוסיה. בצד אותה שפת רחוב יש לציבורים שונים גם שפות פנימיות, ולהן יש תמיד מקום להוסיף ןלהתפתח בתחומן, אבל החיים המשותפים מעלים את שפת הרחוב לדרגה שונה משל זולתה. "שפת הרחוב" הזאת איננה של היהודים, אלא היא של הישראלים.
היא מובעת גם בספרות, בשירה, באמנות בבימה – לא רק על ידי אזרחים שבתעודותיהם רשום "יהודי". לולא היו היהודים מסתגרים מפני זולתם הייתה שפה זו מתפשטת הרבה יותר, ולא היו רואים אותה כמתחרה ולא מקפחת את השפה הנפוצה האחרת של ישראל – ערבית מדוברת, ובוודאי לא הייתה נחשבת כפוגעת בערבית הספרותית.
העתירה נועדה לאפשר – ולא לחייב! – רישום אזרחים בתור בני הלאום הישראלי. אין הרישום של "לאום ישראלי" מונע משום אדם להוסיף לחשוב את עצמו ל"יהודי" או "ערבי" או "דרוזי" או "שומרוני". אבל הטענה שלנו היא כי יש להבדיל בין "לאום אתני" ובין "לאום המדינה". כל העותרים סבורים שהשלטונות אינם צריכים להתערב בקביעת "הלאום האתני" שלהם, ושאת השלטונות צריך לעניין רק אם הם בני לאום המדינה. המדינה שלנו היא "ישראל" ועל כן מובן שאנו "ישראלים". סביר מאוד שיש בין העותרים המוסיפים לראות עצמם שייכים ללאום אתני זה או זה, אבל לדעת כולם אין זה נוגע לשלטונות.
לך תלמד אזרחות ידידי. משני שעורים שהיו לי באזרחות על מגילת העצמאות והגדרת הלאומים בארץ ובעולם אני אומר לך שאתה טועה.
גם בצורת ההשקפה על המונח לאום וגם על ההתיחסות שלך למגילת העצמאות.
למגיב "ללוק":
תודה על התמיכה.
אכן, עם הרבה יחידים בעלי-תודעה (ואולי זה בדיוק מה שהפרקליטות רואה כחתירה תחת אושיות המדינה…) נהייה חברה בריאה יותר.
זה המקום לציין שהמאבק להכרה רשמית בלאום הישראלי רחוק מלהסתיים, ותמיכה והד ציבורי חשובים מאד להצלחתו.
the nationality called "israeli" is the only nationality that counts, socialy and morally.
in the times of the mishna, the jews lived in the land of israel, were the sons of israel, and their nation were the israeli nation.
it was only in the diaspora that we became jews, as in the sons of jhuda.
writing jewish on the i.d is a rasist thing that, when done in europe, aimed to create apparthide on an ethnical basis.
הדיון הבא בעתירה המנהלית של עמותת "אני ישראלי" יתקיים ביום רביעי, ה- 31 באוקטובר, בשעה 09:00 באולמו של השופט סולברג בבית המשפט המחוזי ברחוב צלאח אלדין בירושלים.
אתר העמותה:
— קישור —