הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 בספטמבר, 2004 12 תגובות

הפגנת ההמונים של המתנחלים ודבריהם שלוחי הרסן כנגד שרון, יוצרים את הרושם כאילו המחלוקת היא בין הימין הקיצוני לבין שרון איש השלום. זו תמונה מעוותת לחלוטין. המאבק הוא בין שני אגפי הימין. אגף אחד נצמד בכל כוחו לכל רגב אדמה גנובה ואילו האגף האחר מוכן תחת לחץ ההתנגדות הפלסטינית, והלחץ הבינלאומי שבעקבותיו, לשפר את הקווים; אין לחשוד בשרון שוויתר על האג’נדה הקולוניאלית שלו, אלא שהוא והאליטה הישראלית נמצאים במשבר קשה: מצד אחד הם אינם מוכנים לוותר על שום "הישג טריטוריאלי" (כלומר כיבושי מלחמת 67′) ומנגד, הם מבינים שיש לסגת לקווים חדשים, תוך תקווה כמוסה שעם חלוף הזמן אפשר יהיה לחזור אולי לחלום של ארץ ישראל השלמה. הדבר דומה במקצת למצב בו היה דוד בן גוריון לאחר ועדת פיל, וכאשר הסכים לתוכנית החלוקה של האו"ם מ-47′ תוך תקווה שיבואו ימים ואפשר יהיה להרחיב את גבולות הארץ – כפי שכתב אחר כך לבנו עמוס.

משך חודשים ארוכים רקח שרון יחד עם האליטה הפוליטית והצבאית תוכנית אשר בעיניהם היא הרע במיעוטו ושכותרתה יכולה להיות: התנתקות והיצמדות בעת ועונה אחת. התוכנית היא פשוטה למדי: לצאת מרצועת עזה ובו בזמן לחזק את האחיזה בגדה המערבית. הרצועה לאחר הנסיגה (אם אמנם תתרחש) תהיה מוקפת בחומה בצורה, כשישראל שולטת בשמים ממעל, ובים ממערב. כל כניסה ויציאה ייעשו רק באישור ישראל.


רצועת עזה לאחר ההתנתקות תהיה תחת איום תמידי של מסעות עונשין בידי הכוחות הישראלים, והשלטון הישראלי יעשה מאמץ למצוא בתוך האנדרלמוסיה שעלולה להיווצר, משת"פים פוליטיים שיעשו את רצונה. בעיתונות הישראלית הזכירו כבר את דחלאן ואחרים כמיועדים לתפקיד זה. ישראל תשתדל גם לגייס עזרה מצרית לתוכנית מעין זו. שליטה מסוג זה היא הדגם אותו רואה לנגד עיניה ממשלת ישראל בגדה המערבית כולה או בחלקים שיוקצו ל"עצמאות".


עם פינוי עזה (יש תמיד לציין – אם זו אכן תתרחש) שרון וצה"ל יעשו הכול לחזק את אחיזתם בגדה: כבר בימים אלה פורסם שהבנייה בהתנחלויות נמשכת במלוא עוזה. כך אושרה בניית 1,500 דירות חדשות, ונעשים מאמצים להזיז את הגדר עד כמה שיותר לתוך שטחי הגדה. בנוסף, ייעשו מאמצים לחסום ולהפריד בין יישובים וחלקי ארץ בגדה ומן הגדה לרצועת עזה. ייעשו מאמצים עוד יותר גדולים להכביד על התושבים למען יהגרו-יעזבו. כל הניסיון שנצבר בשליטה קולוניאלית ב-37 שנות כיבוש, ינוצל כדי למרר את חיי התושבים ולאלץ לפחות חלק מהם להגר ממולדתם. כל זה כלל אינו בגדר סוד. רק בימים אלה פנה השר אולמרט מעל גבי מסך הטלוויזיה אל המתנחלים והסביר להם שתוכנית ההתנתקות היא לטובתם; אמנם יפונו כמה אלפי מתנחלים מעזה ומצפון הגדה, אבל על חשבון זה נחזק את אחיזתנו בגדה.


יוצא שאין לחשוד בשרון שוויתר על האג’נדה הקולוניאלית האגרסיבית שלו. הארכי-קולוניאליסט הוותיק והערום רק מתאים את תוכניותיו לתנאים המשתנים.


למרות כל אלה התקבלה תוכנית ההתנתקות של שרון בצהלה גדולה. "שינוי היסטורי" קראו לכך, ו"מהפך תודעתי" של שרון – ועוד כהנה וכהנה. אנשי העבודה משחרים לפתחו של שרון כשוקקי קואליציה. כך יוצא שתוכנית ההתנתקות יכולה לשמש גם בסיס לקונסנזוס חדש בין הימין לשמאל המתון. בחסרון של פרטנר, כך מסבירים אלה, אין עם מי לעשות שלום. מתישהו תקום איזו קואליציה בין הליכוד והעבודה, ושוב כמו בימי ברק יהיה לנו מנהיג של כ-ו-ל-ם. אלא שבמקום ברק יהיה זה שרון. היכן הסטיריקן המחונן או סופר האבסורד החריף שיתאר כיצד אריאל שרון איש הדמים הופך למנהיג השלום בישראל של ימינו?


בתקשורת הישראלית מתנהל כבר חודשים דיון מדוע שינה שרון את דעתו. מיד מביאים דוגמה מדה-גול. יש איזו דעה ילדותית קמעה כאילו קברניט משנה את דעתו רק לפי רצונו החופשי. במציאות, קובעים אילוצים ולחצים. דה-גול למשל הגיע לשלטון בסיסמא: "אלג’יריה צרפתית". אולם המאבק של העם האלג’ירי לעצמאות (שכלל גם הרבה מעשי אכזריות ורצח אזרחים) הוא שהביא את דה-גול להכרה שהמשך השלטון באלג’יר הוא חסר סיכוי, וגורם לצרפת לדמם. גם בן גוריון "ויתר" על "מלכות ישראל השלישית" בתום מלחמת סיני רק תחת לחץ אמריקאי-סובייטי. עדיין זכור לי כיצד בן גוריון בקול חנוק הודיע ב"קול ישראל" לאזרחי ישראל ההמומים על הנסיגה מסיני אחרי הצהרתו הבומבסטית ההיא.


מסיני נסוגונו שוב לאחר מלחמת יום כיפור תחת לחץ אמריקאי, מלבנון תחת לחץ החיזבאללה. בקיצור, ישראל מכירה רק את שפת הכוח. אך ההשוואה עם דה-גול אינה נכונה גם מבחינה אחרת: הוא החליט באומץ לב ובניגוד להתנגדות של אלה שהעלו אותו לשלטון, לוותר על כל אלג’יריה ולהחזיר את כל מיליון הצרפתים שהתגוררו שם יותר מ-100 שנה הביתה. שרון מדבר על רצועת עזה בלבד (וכמה התנחלויות בצפון הגדה) ולא על נסיגה מן הגדה המערבית כולה ופינוי המתנחלים כולם.


גם היציאה מעזה (הווירטואלית בינתיים) היא תחת לחץ. אלא שזה אחד הסודות כביכול שאסור לגלות כי הרי אנו "לא נכנעים לטרור" ו"הפלסטינים לא ישיגו מאיתנו דבר בשפת הכוח". לכן עוד בטרם נסיגה מבוצע מסע דיכוי יומיומי נרחב, רצח של פעילים ולא פעילים, חמושים ולא חמושים. כנראה שגם זה לא מספיק ולכן הוחלט באחרונה על העצמת הטרור הצבאי: להפציץ מן האוויר אזרחים פלסטינים לאחר שהצבא מחליט שאלה אנשי חמאס. כל זאת כדי לשכנע את הציבור הישראלי ו"לצרוב את תודעתם של הפלסטינים" שאיננו נסוגים תחת לחץ.


אך בלית ברירה חייבים גם שלטונותינו להודות בכך, כי הם נאלצים לשכנע את הציבור הנמצא תחת לחץ מסע ההסברה של המתנחלים. העיתונות עוזרת בכל כוחה: הנה יואל מרקוס כותב מביקורו בחוות השקמים על דעותיו של שרון ("חופשה בחווה", "הארץ" 24.8.04): "אם לא התנתקות מעזה בתמיכה בינלאומית, מה כן? עוד שנתיים של אינתיפאדה? עוד פעם חרם עולמי? אמריקה שתהיה נגדנו? הערבויות שיקוצצו? הידרדרות במצב הכלכלי?". מרקוס, המעיד על עצמו בגאווה לא קטנה "שהיתה לו הזכות לשמוע מפיו לראשונה את פרטי תוכניתו לפני ארבעה חודשים" ("בכל זאת מפנה היסטורי", "הארץ" 8.6.04), כותב גם שאצל שרון "מדובר במהפך תודעתי שמסקנתו היא שאין עוד תוחלת לכיבוש, שבכוח לא יודבר הטרור וכי בסופו של דבר ישראל תעמוד לפני פתרון כפוי צורב שבו תאבד הכול".


על מצבה של ישראל הוא כותב ("כמה נמוך אפשר לרדת", 16.7.04): "ישראל נהפכה יעד לגינוי ולנידוי בינלאומי. בכל הנושאים ובכל השפות היא מתוארת כמדינת אפרטהייד, כמדינה שוללת זכויות אדם, הורגת ילדים ונכים. ובעוד האיום הדמוגרפי הולך ומתממש, העלייה לישראל כמעט פסקה, יהודים במצוקה בדרום אפריקה ובארגנטינה העדיפו שלא לעלות לישראל. גם ההגירה מרוסיה פונה זה כבר לאירופה ולאמריקה. האם שווה לאבד עלייה זו, ובלבד שלא ניגע בכמה אלפי מתנחלים שמיטב חיילינו נהרגים להגנתם ביום ובלילה?"


לא ייפלא אם כן ששרון אמר בלטרון לפני כמה ימים שמתגבשת חזית בינלאומית לבידודינו ויש חשש שגם ידידים שלנו יצטרפו אליה. ואלוף בן מאמרו ב"הארץ" תחת הכותרת "חזק יותר משרון" (הכוונה לערפאת) כותב פשוט: "שרון הוא שנאלץ להציע נסיגה חד צדדית מעזה וצפון השומרון" ("חזק יותר משרון", 2.9.04).


דברים אלה מובאים כדי להזכיר לעצמנו שתוכנית ההתנתקות נרקחה תחת לחץ הנובע קודם כל מן ההתנגדות הפלסטינית. בלי התנגדות זו לא היה נוצר הבידוד הבינלאומי עליו מדבר שרון, לא היה נוצר הלחץ הדיפלומטי והציבורי בעולם. מה לעשות, בעולמנו עצמאות לאומית תלויה קודם כל במאבק העם עצמו.


עד לתחילת האינתיפאדה הראשונה העולם היה אדיש למדי ביחס לכיבוש. גם לדידו של השלטון בישראל (העבודה או הליכוד, ורוב האוכלוסייה יש להוסיף בצער), הכיבוש היה יכול להימשך בשקט שנים רבות – אלמלא האינתיפאדות. לכן מוזר לגלות שלעתים דווקא בשמאל יש המזלזלים במאבק הפלסטיני. אנחנו שומעים מכיוון זה עצות שהעם הפלסטיני חייב לחדול מדרכי האלימות ולהתרכז במאבק בלתי אלים, ויש גם המוסיפים שטוב יעשה אם יחליף את הנהגתו המושחתת (דומה שהנהגה פלסטינית מושחתת זה אצל חלק מן השמאל הזה מושכל ראשון, מנטרה שחוזרים עליה בתחרות עם שופרות הממסד). ועוד יש המייעצים לפלסטינים להחליף את מטרתם, לוותר על מדינה פלסטינית לטובת מדינה דו לאומית וכבונוס לוותר על זכות השיבה. לו נהגו כך, יודעים המייעצים משמאל, היו הפלסטינים משיגים מזמן את עצמאותם. בכלל, יש בשמאל הרדיקלי לא מעט זלזול במאבק הפלסטיני.


צר המקום כאן מלדון בכל הטענות האלה. אני מציע לעצמנו לנהוג במעט ענווה ולחסוך בעצותינו לעם הפלסטיני ולהנהגתו. גם השמאל העקבי ראוי לו שלא יתערב בעניינים הפנימיים של הפלסטינים. כמובן שאין זה אומר שאי אפשר לבקר – אך הטון עושה את המוסיקה. יש לתת לפלסטינים להחליט כיצד לנהל את מאבקם, לקבוע לעצמם את מטרותיהם, להחליט על מה יוותרו ועל מה לא, ואיזו הנהגה יבחרו להם. המאבק הפלסטיני לעצמאות מתנהל כידוע בתנאים קשים ביותר נגד כובש בעל כוח צבאי עדיף ובעל פטרון רב עוצמה – ארה"ב. אם גם במאבק לא-שווה זה יש הישגים חלקיים כמו אילוץ ישראל לסגת מעזה, אפשר רק להביע הערכה לנחישות הפלסטינית במאבקם לעצמאות.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    הרשו לי דווקא להיות אופטימי, לא חלילה שנתפשתי לדבר חטא ועבירה, כאילו שרון שינה את עורו. האופטימיות שלי נובעת מאינטואיציה בעקבות בחינת מהלכיו של שרון ברמה הפרגמטית בלבד. ברגע שיתפנו ראשוני המתנחלים ברצועת עזה, ברגע שמהלך הפינוי ייכנס לערוץ פעלתני, ואולי אף יתפנו גם מתנחלי 3 הנקודות בגדה המזרחית (אינשאללה), תיווצר דינמיקה של אל-חזור, והיא שתיצור את התשתית לנסיגה מוחלטת מכל השטחים הכבושים. מישאלת-לב? בוודאי! בכל מקרה הדינמיקה האינטואיטיבית מייצרת לדעתי מקור לאופטימיות. לו יהי!

  2. ערן הגיב:

    דברים כדורבנות הנוגעים בנקודה העיקרית.
    בחשבון הארוך, שרון ממתין לאנדרלמוסיה שתפרוץ ברצועת עזה עם הנסיגה של הכוחות הישראלים. עם הקסאם הראשון שינחת על אשקלון ינקוט בפעולות צבאיות ברוטליות ו"יוכיח" לציבור הישראלי כי פני הפלשתינים לטרור. ביינתיים יפצה את המתנחלים בגדה המערבית בתוספות בנייה והטבות כלכליות, וכך ישקיט את הפלג הימני של הליכוד. שרון רחוק מהחלטה בסגנון דה גול, הוא לא השתנה ואין בו הדרוש לבצע החלטה מעין זו, אך דומה כי נתקענו איתו למשך שנים מספר, בטרם יתפכח הציבור הישראלי.

  3. יעקב אמיר הגיב:

    שמואל אמיר כותב ש"בן גוריון, לאחר ועידת פיל כאשר הסכים לתוכנית החלוקה של האו"ם מ- 47 תוך תקווה שיבואו ימים ואפשר יהיה להרחיב את גבולות הארץ, כפי שכתב לבנו עמוס".
    יש להזכיר לשמואל אמיר שדו"ח פיל פורסם ב- 1937 ולא היה לו כל קשר לתוכנית החלוקה של האו"ם מ- 1947. בנוסף, בן גוריון מעולם לא אמר את הדברים שאמיר מייחס לו. בני מוריס הביא ציטוט פגום של הדברים בסיפרו וכאשר התברר לו שטעה, תיקן זאת בהוצאה האנגלית של סיפרו.
    יש להתפלא שאיש אקדמיה העוסק בנושא אינו מודע לעובדות אלה. כנראה שהכל כשר כאשר באים
    להאשים את ישראל.

  4. אלישע הגיב:

    במאמר קיימות כמה עובדות (והשערות) שאינן מתיישבות זו עם זו.
    אציג כמה מהן:
    אם מחבר המאמר טוען כי ההתנגדות הפלסטינית היא שגרמה להחלטה לסגת מרצועת עזה,ואם ההתנגדות הזו היא לגיטימית בעיניו, הרי שלכל הדעות הפלסטינים השיגו את מטרתם "ביושר". מה שיקרה אחרי הנסיגה, הוא כמובן סיום ההתנגדות המזויינת, שהרי סיבתה היחידה היא הכיבוש עצמו, וכשזה אינו קיים איו לפלסטינים "סיבה" להתנגדות אלימה. לכן מוזר מאד החשש המועלה במאמר מפני המצב שאחרי הנסיגה. והיה אם אחרי הנסיגה ימשך ירי הקסאמים והנחת מטעני החבלה, הרי שהטיעון "הכיבוש גורם לטרור" יתברר כשגוי. אם מתכוון אמיר לטעון כי הטרור ימשך גם אחרי הנסיגה, אבל בגלל סיבות אחרות, הוא צריך לפרט את אותן הסיבות. אפשר היה, למשל, לומר כי הסגר הימי והאוירי שתטיל ישראל על רצועת עזה הוא סיבה מספיקה ללגיטימיות של טרור שיופעל מתוכה. אפשר גם לטעון כי העובדה כי ישראל אינה מאפשרת למספר מספיק של פועלים עזתים להכנס לשיטחה (ובכך לגרום להחמרת מצב התושבים שם) היא סיבה טובה לא פחות. יכולים הפלסטינים גם לטעון כי הנסיגה לקוי 67 אינה תואמת את החלטת החלוקה משנת 47, שכן זוהי החלטת האו"ם היחידה המשרטטת את גבולות שתי המדינות-הישראלית והפלסטינית- ועל ישראל לסגת לגבולות אלה, שאם לא כן, יש בהחלט לגיטימציה למאבק המזויין בו יפתחו הפלסטינים במטרה לאלץ את ישראל לסגת מן השטחים שנכבשו בנכבה של 48-47. נשאלת השאלה האם בקרב השמאל העיקבי ישנם בנמצא קוים אדומים כלשהם, או שכל נימוק שיועלה ע"י הצד השני יוצדק ללא עוררין. בהחלט חומר למחשבה.

    ועל ישראל לקיים את החלטות ה

  5. לאלישע הגיב:

    לאלישע – אתה כותב כי "אם מתכוון אמיר לטעון כי הטרור ימשך גם אחרי הנסיגה, אבל בגלל סיבות אחרות, הוא צריך לפרט את אותן הסיבות" – ושמואל אמיר אכן כותב זאת, רק נראה שלא טרחת לקרוא. אתה אלישע, כותב כי "אפשר היה, למשל, לומר כי הסגר הימי והאוירי שתטיל ישראל על רצועת עזה הוא סיבה מספיקה ללגיטימיות של טרור שיופעל מתוכה". גם את זאת הוא כותב: "הרצועה לאחר הנסיגה (אם אמנם תתרחש) תהיה מוקפת בחומה בצורה, כשישראל שולטת בשמים ממעל, ובים ממערב. כל כניסה ויציאה ייעשו רק באישור ישראל". ועוד הוא מסביר במאמר כי שרון וצה"ל יעשו הכול למרר את חיי התושבים. אם אכן אלה הם חלק מתוכנית ההתנתקות, אין למה לצפות כי ההתנגדות האלימה של הפלסטינים (בגדה או אצל אחיהם בעזה) תיפסק.

  6. שמואל אמיר /ליעקוב אמיר הגיב:

    יעקוב אמיר "מזכיר" לי שועדת פיל הייתה ב37 והחלטת או"ם ב1947 אני מודה לו על התיקון אלא שהסיבה לשגיאה היא טעות דפוס: וו החיבור שקשר (והפריד) בין בין האירועם נעלם (בינתיים תוקן).
    אשר לועדת פיל אין וויכוח בין ההיסטוריונים שההסכמה למסקנות ועדת פיל (חלוקה וטרנספר של חלק מן הפלסטינים מן השטח המיועד למדינה יהודית) היתה מקובלת על חלק מההנהגה הציונית, למשל בן גוריון, וויצמן ושרת. אלה סברו שמדינה כזו איננה סוף פסוק אלא צעד לקראת מדינה הרבה יותר גדולה. כל אקדמאי שיפתח ספר ימצא את הציטוטים הרבים בנידון. אני אביt כאן רק את מכתבו של בן גוריון לבנו עמוס כפי שמופיע בספרו של אבי שליים: The Iron Wall 2000 p. 21 .
    "I am certain that we will be able to settle in all the other parts of the country, wether through agreement and mutual understanding with our Arab neighbours or in another way." and: "Erect a Jewish State at once, even if it is not in the whole land. The rest will come in the course of time, It must come".
    הוויכוח על הטקסט ומה שבני מוריס "תיקן" או לא, אינו כלול בטקסט למעלה. המכתב הזה מאשר מה שכתבתי בנידון של יחסו של בן גוריון לועדת פיל.

    ומה כותב בני מוריס על ועדת פיל ויחסו של בן גוריון אליה? בספרו Righteous Victims, 1999,) הוא כתב:
    Peel`s main recommendation had been partition. And, formally Ben Gurion had barreled acceptance though Mapai`s executive and the Zionist Congress. The irony was that though this accceptance was at best halfhearted and insincere (certainly on Ben-Gurion`s part)..

    מאחר שאתה כנראה חסיד של בני מוריס (יש לשער שמאז שהלה שינה דיעותיו לכוון הממיסדי) אזכיר לך כמה מדבריו של מוריס על רצון ההתפשטות הישראלי-ציוני מאז ומעולם. הדברים מופיעים בפרק הסיכומים של אותו ספר:
    "Zionism was a colonizing and expansionist ideology and movement."

    "Palestine was seen as too small to absorp the whole people"

    "The Zionists were intent on politically or even physically dispossessing and supplanting the Arabs; their enterprise, however justified in terms of Jewish suffering and desparation, was tainted by a measure of moral dubiousness. It was better not to dwell on the problem lest it generates an infirmity of purpose which could be politically and psychologically debililtating"

    לדאבון הלב מגיני חומת הציונות היום לא מקבלים את הצעתו הנבונה של בני מוריס שלא להתייחס לבעיה כי זה יכול להחליש את המטרה מבחינה פסיכולוגית ופוליטית. נאבדה כנראה מזמן התחושה של Moral dubiousness

  7. יעקב אמיר הגיב:

    לשמואל אמיר,

    לא, אינני חסיד של בני מוריס, לא בעבר וגם
    לא כאשר ראה את האור.
    לידיעתך, התנועה הציונית נוסדה על מנת להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. בניגוד לדעתך, לא הייתה זאת תנועה קולוניאלית אלא תנועה לעצמאות מדינית. היו בתוכה כאלה שרצו שהמדינה תכלול את כל ארץ ישראל המנדטורית, כולל עבר הירדן. אחרים דגלו בפשרה טריטוריאלית. בן גוריון כתב לבנו, עמוס, באוקטובר 1937: "אין אנחנו רוצים ואין אנחנו צריכים לגרש הערבים ולתפוס את מקומם. כל שאיפותינו, מבוססות על
    ההנחה, שיש מספיק מקום בארץ ישראל עבורנו ועבור
    הערבים". אותו בו גוריון קיבל את תוכנית החלוקה
    של 1947 למרות התנגדותו העזה של מנחם בגין,
    והצליח לשכנע את הרוב המכריע בתנועה הציןנית
    להסכים לרעיון הפשרה הטריטוריאלית. ניסיונך
    להפוך את בן גוריון לחסיד של זבוטינסקי ובגין
    הינו משעשע ומופרך כאחד.
    אותו בני מוריס כתב ב Guardiane הלונדוני:
    The Zionist movement agreed to give up its dream of ‘Greater Israel’ and to divide Palestine with the Arabs as long ago as the 1930′s and 40′s. Unfortunately the Palestinian national movement, from its inception has denied the Zionist movement any legitimacy and stuck fast to the vision of “Greater Palestine” meaning a Muslim-Arab populated and Arab-controlled state in all of Palestine, perhaps with some Jews being allowed to stay in as a religious minority. In 1988-93, in a brief flicker on the graph, Arafat and the PLO seemed to have acquiesced in the idea of a compromise. But since 2000 the dominant vision of a “Greater Palestine” has surged back to the fore.”
    לאחר מלחמת העצמאות לא נשאר אף יהודי באיזורים שנכבשו בידי הערבים, אבל נשארו מאה ועשרים אלף ערבים בשטח הישראלי. אילו מטרת הציונות הייתה לגרש את כל הערבים, למה לא עשו זאת ב 1948? ה- Moral Dubioussness נמצט כל כולו בצידו של שמואל אמיר.

  8. עופר נ- המלומד יעקב אמיר אינו מגלה בקיאות מושלמת הגיב:

    בן גוריון, כמו הרצל, דיבר גם על טרנספר.

    Ben Gurion summed up: ‘With compulsory transfer we (would) have a vast area (for settlement)…I support compulsory transfer. I don’t see anything immoral in it,’" Israel historian, Benny Morris, "Righteous Victims."

    לציונות היו היבטים קולוניאליים מעצם האינטראקציה בין אוכלוסיית מהגרים בעלי יתרון כלכלי וטכנולוגי ויתרון של מטרה פוליטית ברורה ובין אוכלוסייה מקומית חלשה. אחד העם כתב על זה ב- 1891 ב"אמת מארץ ישראל" :

    ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו הארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והנם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת.

    זה לא שונה מהאדונים הלבנים בקניה שרדו בשחורים שלהם.

  9. שמואל אמיר ליעקוב אמיר הגיב:

    ליעקב אמיר שלום,

    התנועה הציונית לדעתך לא קולוניאלית כי רצתה עצמאות מדינית. השאלה רק היכן? הייתי רוצה פעם לשמוע למה "הגיע" למהגרים יהודים לפלסטינה עצמאות מדינית בארץ המיושבת ע"י עם אחר, כבר לא לדבר על גירושו של עם זה מאדמתו? בזכותו של המקרא? האם אתה חושב שאחרי קריאת התנ"ך היו צריכם הפלסטינים לפתוח את ליבם ובתיהם ולקבל לתוכם את היהודים במטרה שאלה יוכלו להגיע לרוב בפלסטינה כפי ששאפו כל המפלגות הציוניות?(כולל את השומר הצעיר שדיבר על מדינה דו-לאומית לאחר שיושג רוב יהודי). כלום יש זכות על כיבוש ארץ על סמך התנ"ך? כלום היה אי פעם עם שהכיר בזכות לכבוש ולגרש אותו על סמך "מסמכים קדושים" שמראה לו העם הכובש? האם אותך מעניין משכתוב אצל הפלסטינים על זכותם לפלסטין? האם יש עוד מישהו בעולם שרואה במקרא מסמך היסטורי? האם הפלסטינים צריכים להתפעם שאלה הרוצים לכבוש את ארצו מחולקים בדעה אם ידרשו את ארץ ישראל השלמה ואת עבר הירדן או רק את פלסטין מצד זה של הנהר.
    הטענה שהציונות אינה קולוניאליזם משום ש"רק" רצו עצמאות מדינית היא בעיני אבסורדית. הקולוניאליסטים מאז ומעולם באו עם אידיאולוגיות שונות כאשר המשותף להם היה דבר אחת -לשלוט בילידים או לגרש אותם. לאינדיאנים זה לא שינה אם קולומבוס בא בשליחות מלכי ספרד והדת הקתולית, כשם שלאינדיאנים מצפון אמריקה לא היה איכפת אם המתנחלים האנגלים באו בשם הפוריטניות. (אגב אלה חלמו ג"כ על הקמת "העיר על הגבעה" (ירושלים) בארה"ב. הקולוניאליסטים בכל הדורות באו בשם הציביליזציה, הנצרות הקידמה וכד’. קולוניאליסטים מעולם לא שיכנעו את הילידים – הם השתמשו בכוח, בלי כוח עדיף אין קולוניאליזם. גם הקולוניאליזם המודרני משתמש בסופו של עניין בכוח – ראה ארה"ב המקיימת 254 בסיסים צבאיים ברחבי העולם וכל זאת לפי דברי הנשיא בוש כד להביא לעולם "דמוקרטיה". גם היישוב היהודי לא היה יכול להתקיים יום אחד בלי עזרת המעצמות האירופאיות. היישוב היהודי התבסס בארץ לא בגלל השאיפה לעצמאות יהודית, אלא תחת הגנת הרובים הבריטיים. גם היום הקולוניזציה הישראלי, בשטחים הכבושים מתנהלת ע"י הכוח הברוטאלי העדיף של ישראל – ברשות האמריקאית.
    ועוד הערה על רצון היהודים בעצמאות מדינית. זהו מיתוס גמור! הציונים היו חלק מבוטל בעם היהודי. בכל אירופה התנועה הציונית הייתה מיעוט קטן בין היהודים. בזמן שמיליונים היגרו לאמריקה וארצות העולם האחרות באו מתי מאט לפלסטינה. איזה זכות הייתה להם לייצג על רצון היהודים לעצמאות יהודית?

    גם אני לא מעריץ של בני מוריס (כתבתי עליו ביקורת חריפה בטורים אלה) אבל הוא לפחות מבין שישנה בעיה מוסרית בציונות. לצערי לך אין אפילו רגישות מינימאלית זו. אני מניח שאתה רואה עצמך איש נאור ואינני רוצה להטיל ספק בכך – עד שזה מגיע לענייני השבט שלך.

  10. יעקב אמיר לשמואל אמיר הגיב:

    לשמואל שלום,

    תחילה יש להדגיש שהעם היהודי הינו עם ככל העמים וככזה יש לו זכות טבעית, המוקנית לעל עם,
    להגדרה עצמית ולעצמאות מדינית.
    אתה שואל מהי זכותו של העם היהודי להקים את מדינתו דווקא בפלשתינה?
    התשובה פשוטה ביותר. כי העם היהודי הפך לעם במקום הזה. כי העם היהודי של היום, הינו צאצא ישיר של היהודים שגורשו מארצם על ידי הרומאים לפני כ- 1900 שנה. אין לזה כל קשר ל"קדושה" או לדת. החרדים התנגדו בעבר, ומתנגדים היום לציונות, מסיבות דתיות דווקא. הזכות היא לאומית ולא דתית.
    בקולוניאליזם תמיד קיימת מדינת אם השולחת את אזרחיה לארץ רחוקה על מנת להרחיב את עוצמתה המדינית ולנצל של אוצרות הטבע המקומיים. אין כל קשר היסטורי בין המעצמה הקולוניאלית לבין הקולוניות. כך, לא היה כל קשר בין בריטניה להודו או בין צרפת לאלזיריה.
    לא הייתה מדינת אם ששלחה את היהודים לפלשתינה. והקשר ההיסטורי בין עם ישראל לבין ארץ ישראל (פלשתינה) הינו עובדה שלא ניתנת לעירעור. למרות הגלות הממושכת שמר העם על זכרונו ההיסטורי, ועל הקשר הריגשי לארץ ישראל. במשך מאות רבות של שנים, לא פסקה נוכחותו של העם היהודי בארץ ישראל. כבר ב – 1840 היה רוב יהודי בירושלים. זה שמעט יהודים תמכו בתנועה הציונית בראשית דרכה, אינה גורעת כלל מצידקתה. מיעוט יכול להיות צודק ורוב יכול לטעות, כפי שקרה במקרה זה.
    מסיבות אלה, ברור שהתנועה הציונית אינה כלל
    תנועה קולוניאלית. היא דוגמא קלאסית לתנועה לשחרור לאומי. והיא הצליחה להקים את המדינה
    העצמאית של העם היהודי במקום מוצאו שך העם ואף
    הצליחה להחיות את שפתו "המתה" ולהפכה לשפה חיה
    ביותר.
    יש גם להזכיר לך שהישוב היהודי לחם נגד המעצמה הקולוניאלית הבריטית, שנים עשר יהודים הועלו לגרדום ומאות הוגלו לאפריקה, דבר שהחיש
    את יציאת הבריטים מהארץ. זו גם הסיבה שבריטניה
    לא תמכה בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם להקים שתי מדינות בפלשתינה.
    לא, אין כל פגם מוסרי בציונות. אילו קיבלו
    הערבים את החלוקה, לא היה היום אפילו פליט פלשתיני אחד, ומדינתם הייתה בת 56. נכון, ישראל
    שגתה כאשר לא שמעה בקולו של בן גוריון ב 1967
    ולא עזבה את שטחים מהר ככל האפשר. ניתן לבין אץ השיקולים של אז, אך לי אין ספק שטעינו. לא כיוון שאין לנו זכות לשבת שם אלא כיוון שפשרה
    טריטוריאלית היא הכרח.
    לבסוף, אם אתה סבור שאתה חי במדינה קולוניאליסטית, שהקמתה בחטא, מה אתה עושה בה?
    הרי כאשר אתה מתגורר בה, עןבד בה, משלם מיסים
    ואולי, שומו שמיים, משרת במילואים, אתה מחזק את המדינה "הנוראית" הזאת.

  11. עופר נ -ליעקב אמיר הגיב:

    תגיד, גם מה שאחד העם מתאר מוסרי ?

    גם תמיכת בן גוריון בטרנספר ?

    דפדף קצת למעלה.
    מוזר שהתעלמת.

    אני יכול למצוא חיוב בחלק מהזרמים בציונות (למשל, ברית שלום)
    אבל ההתעלמות שלך ממגמות ברורות של נישול אלים מתחיל הציונות מגוחכים:

    הנה מכתב למערכת הארץ:

    ההסתדרות שלפני קום המדינה

    בתגובה על "עבודה עברית ועבודה ערבית" מאת אמנון רובינשטיין
    ("הארץ", 27.4)
    הורי, שהיו בעלי תודעה הומנית-סוציאליסטית וציונית עמוקה, באו לארץ
    בשנת 1933 אחרי שזרעי האוסטרו-פאשיזם החלו לנבוט ברחוב הווינאי.
    אבי ואחי הבוגר היו חברי הסתדרות ופנו לקבל עבודה בלשכת העבודה של
    ההסתדרות שהיתה אז בבית ברנר בתל אביב. הוקצו להם שניים-שלושה ימי
    עבודה בשבוע בתנאי שיצליחו להוריד את הפועלים הערבים מהפיגומים
    שנבנו אז בתל אביב, דבר שהיה כרוך בגירושם האלים של הערבים.
    הדברים האלה לא הסתדרו עם התודעה ההומנית-הסוציאליסטית של אבי ואחי,
    ופנייתם אל הגוף הפוליטי היחיד אז שלחם למעשה לשכר שווה ולשוויון
    בין פועלים יהודים וערבים, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, היתה
    מסקנה ברורה.
    ההסתדרות לפני קום המדינה לא לחמה למען שכר שווה לפועלים יהודים
    וערבים. מטרתה ומלחמתה היו "כיבוש העבודה" ו"עבודה עברית" וגירוש
    עובדים ערבים מכל מקום עבודה ביישוב היהודי אז.
    אברהם פרקאוף
    כרם בן-שמן

    ההסתדרות שלפני קום המדינה
    בתגובה על "עבודה עברית ועבודה ערבית" מאת אמנון רובינשטיין
    ("הארץ", 27.4)
    הורי, שהיו בעלי תודעה הומנית-סוציאליסטית וציונית עמוקה, באו לארץ
    בשנת 1933 אחרי שזרעי האוסטרו-פאשיזם החלו לנבוט ברחוב הווינאי.
    אבי ואחי הבוגר היו חברי הסתדרות ופנו לקבל עבודה בלשכת העבודה של
    ההסתדרות שהיתה אז בבית ברנר בתל אביב. הוקצו להם שניים-שלושה ימי
    עבודה בשבוע בתנאי שיצליחו להוריד את הפועלים הערבים מהפיגומים
    שנבנו אז בתל אביב, דבר שהיה כרוך בגירושם האלים של הערבים.
    הדברים האלה לא הסתדרו עם התודעה ההומנית-הסוציאליסטית של אבי ואחי,
    ופנייתם אל הגוף הפוליטי היחיד אז שלחם למעשה לשכר שווה ולשוויון
    בין פועלים יהודים וערבים, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, היתה
    מסקנה ברורה.
    ההסתדרות לפני קום המדינה לא לחמה למען שכר שווה לפועלים יהודים
    וערבים. מטרתה ומלחמתה היו "כיבוש העבודה" ו"עבודה עברית" וגירוש
    עובדים ערבים מכל מקום עבודה ביישוב היהודי אז.
    אברהם פרקאוף
    כרם בן-שמן

  12. יעקב אמיר לעופר הגיב:

    בן גוריון לא תמך בטרנספר. במכתב שכתב לבנו
    עמוס, ב 1937 הוא אומר:"אין אנו רוצים ואין אנו צריכים לגרש את הערבים ולתפוס את מקומם. כל שאיפתנו מבוססת על ההנחה, הנראת בברור בכל
    פעולותינו בארץ ישראל, שיש מספיק מקום בארץ
    לנו ולערבים".
    לפני קום המדינה, היה כאן מאבק בין שתי
    תנועות לאומיות. המאבק לעבודה עברית היה חלק
    מהמאבק הזה. למזלנו, (אולי אני צריך לכתוב, למזלי…) התנועה הציונית ניצחה במאבק זה.
    עכשיו, שאנחנו חיים במדינה היהודית העצמאית, יש להילחם בתוקף נגד כל הפליה.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים