טלי פחימה הולכת לכלא לארבעה חודשים מבלי שהועמדה למשפט. וזאת על שום מה ולמה? משום שבעתיד היא אולי תסכן "ברמה קרובה לוודאי את ביטחון המדינה ואת ביטחון הציבור". ועל-סמך מה נקבעה העובדה המדהימה הזו? על-סמך נטיותיה האלימות של החשודה? על-סמך עבירות קודמות? או שמא חלילה על-סמך ראיות קבילות על-פי דיני הראיות? לא, מה פתאום. בית-המשפט הרי אינו עוסק בזוטות שכאלו. זהו כנראה, תפקידו של הציבור…
בית המשפט תקע השבוע עוד גול עצמי לדמוקרטיה כשהחליט לאשר את צו המעצר המינהלי נגד טלי פחימה. זה לא הראשון וכנראה גם לא האחרון. ובכל זאת זה תמוה – שני הגופים האמורים להגביל את כוחה של הרשות המבצעת, הכנסת ובית המשפט, נמנעים בעקביות מלשים לה מקלות בגלגלים. כל אחד מהם מגלגל את הכדור לשני – בהחלטתו מן השבוע שעבר, קבע בית המשפט העליון כי על הכנסת להשלים את החקיקה המתקנת את נצחיות מצב החירום בתוך שישה חודשים. הכנסת מצידה, נמנעת כבר 56 שנים מלתקן אותה. הנצח, כדברי המשורר, אינו נמדד בזמן. בינתיים, בתי המשפט המחוזיים מקשטים תיקי חקירה סודיים בחותמות דקורטיביות. הדמוקרטיה היא אולי המשטר הכי פחות גרוע, אך במקרה הזה, היא בהחלט מפלטו של הנבל. ואיך נדע מי הפעם משחק בתפקיד הנבל? ההיסטוריה מלמדת שמי שאומר את המלה "ביטחון" יותר מדי פעמים ביום, יש לפחות לחשוד בו.
אבל איך אפשר לדעת? אולי היא באמת תכננה פיגוע? אולי באמת טלי פחימה היא סכנה נוראית לביטחון אזרחי מדינת ישראל? או, אז זהו, בשביל זה בדיוק המציאו את בית המשפט, את ההליך החוקי של ההוכחה, ובין היתר את דיני הראיות. הרעיון הוא שניתן להעניש אדם רק אם יש מספיק ראיות המוכיחות שעבר עבירה. את הדיון על כך יש כמובן לעשות בפני הציבור; הרי בית המשפט אמור להיות מוסד שהריבון ממנה, אם במישרין אם בעקיפין. אלא שאין ראיות לכך שפחימה עברה עבירה. מילא אם היו כאלו – כרגע המדינה אפילו לא טוענת שיש. הרעיון המופרך העומד בבסיסו של המעצר המינהלי הוא שניתן להעניש אדם על מה שיעשה בעתיד. זה לא סרט מדע-בדיוני – ואולי כן, אחד רע במיוחד. ההנמקה לכך היא שבמקרים קיצוניים של ודאות קרובה לסכנה חמורה לציבור, לציבור יש זכות להגן על עצמו מפני אותה סכנה עוד לפני שזו התממשה.
אלא שבמדינת ישראל לציבור משום מה אין זכות לדעת מפני איזו סכנה חמורה עליו להתגונן, או אפילו מדוע חכמים ממנו קבעו שיש הוכחה לכך שסכנה כזו עומדת לפתחו. השילוב בין סודיות הראיות לכאורה לבין היכולת לשלול מאדם את חירותו על סמך החשד שיבצע פשע בעתיד הוא מתכון בטוח להעדר ביטחון אישי עבור כל אחת ואחד מאיתנו. המלמול של המנטרה "ביטחון" תוך כדי ביצוע מעשים המאיימים על ביטחון הציבור לא אמורה לבלבל אותנו.
אלא שמסתבר שמלת הקסם מבלבלת לא רק את פשוטי העם. בהחלטתו מן ה-14.9.04 התרשם נשיא ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, השופט אורי גורן, כי הממונה על החקירה בשירות הביטחון הכללי "שמר על האינטרסים עליהם הוא מופקד, ובה בעת השיב, כל אימת שיכל, לשאלות עליהן נשאל מתוך דאגה כנה וראויה לזכויותיה של המשיבה, אשר אף על שמירתם הוא מופקד". על אלו זכויות בדיוק מופקד השב"כ? על הזכות לחירות בסיסית? הזכות לחופש הביטוי? קשה שלא להסיק מתוכן וממבנה המשפט, שתפקידיו של השב"כ כוללים בעת ובעונה אחת שמירה על האינטרס הביטחוני של הציבור והגנה על זכויות היסוד של האדם וחירותו. האם ניתן להבין מכך כי הדאגה לזכויות האזרח היא חלק מתפקידיו הרבים של השב"כ? אם כן, אולי כדאי כבר לאחד את שירות הביטחון הכללי עם האגודה לזכויות האזרח, ובאותה הזדמנות גם את הרשות השופטת עם המבצעת – אחרי הכל, למה לבזבז את כספו של משלם המיסים?
זו היתה יכולה להיות הלצה מצוינת לולא היה זה בדיוק מה שקורה בפועל. שירותי הביטחון של מדינת ישראל משמשים בתפקיד הרשות המבצעת, השופטת וגם המחוקקת. אחרת, איך ניתן להבין את טענת בית המשפט לפיה הפרת איסור צו אלוף לכניסה לשטח A שקולה להפרה של החלטה שלו עצמו המבוססת על החוק? אחת מטענות המדינה, אותן קיבל בית המשפט, היתה כי משום שפחימה נכנסה לשטחי A וזאת למרות שהצבא אוסר על ישראלים לעשות זאת, משמע, היא אינה מכבדת את החוק והוראותיו, ולכן לא ניתן להמיר את המעצר בבית הכלא במעצר בית. אלא שפחימה דווקא הוכיחה בעבר שאת החלטות בית המשפט היא מכבדת, כשמילאה אחר תנאי מעצר הבית שפסק לה בית המשפט בהחלטה קודמת. בעיני השב"כ ובעיני בית המשפט אין כל הבדל בין תקנות צבאיות לשלטון החוק. אם בית המשפט עצמו סבור שאזרחים במדינה דמוקרטית צריכים להתייחס להחלטות הצבא כפי שעליהם להתייחס לחוק שחוקקה הכנסת, ולהחלטה שהחליט בית משפט על סמך חוק זה, זה אומר דבר מאוד פשוט – יש כאן משטר צבאי. זו אמנם אינה חדשה טרייה כל כך, אבל יתכן שחלקנו יחשבו (אם בכלל פעילות כזו עוד מותרת) שזו חדשה מדאיגה.
מי שעדיין נורא מוטרד מטלי פחימה, ומן הוודאות הקרובה שהיא מתכננת מעשה חבלה, יצטרך כנראה לחכות עד שיוסר המשטר הצבאי ותחלוף הסגידה לעגל הביטחון כדי לזכות בפריבילגיה לדעת את האמת. למרבה הצער זה לא יקרה מעצמו. מישהו יצטרך לעשות את העבודה השחורה ואולי אפילו לשבת בכלא בשביל זה. לא חלילה משום שיסכן את ביטחון הציבור, פשוט משום שיסכן את ביטחון השיטה. ככה זה במשטרים צבאיים. מישהו מתנדב?
תודה על מאמר מענין וניתוח חד.
בהתיחס לפסקה האחרונה: מה את מציעה לעשות, באופן קונקרטי?
יישר כוח ואון על רשימתך, בהחלט hear-hear!
כדאי, אגב, לדעת, כי תקנות ההגנה לשעת חירום (1945), הגם שעברו שינוי, אם כי קוסמטי ופתטי ב-1979 (חוק סמכויות שעת חירום-מעצרים), נשארו עדיין בבחינת גיבנת חטוטרתית על גבה של החברה הישראלית. תקנות ההגנה (שעת חירום) מעניקה גם למפקד צבאי סמכות להגביל את תנועותיו של אדם, להכריז על איזור מסויים כעל שטח סגור, למנוע התאגדות של בני אדם, ו"כמובן" – לבצע מעצר מינהלי – ממש לתפארת הליברליזם המודרני התקין. השינוי של 1979 מטיל ביקורת שיפוטית מלאה בעניין המעצר המינהלי, אך קובעת, עם זאת, כי הסמכות להורות על הנפקת מעצר מינהלי, היא הפררוגטיבה של שר הביטחון בלבד. והנה, הפלא-ופלא, בראיון שהעניק מופז לגל"צ, קודם הדיון בהארכת מעצרה של פחימה, הוא התבטא במפורש כי מעלליה של טלי פחימה ידועים לו. הנה לכם הסמכות המבצעת והשופטת גם יחד.
האם ידענו כי תקנות אחרות לשעת חירום (1948) עשויות להוות בסיס לפגוע בזכות השביתה, גיוס אזרחים לביצוע משימות שונות ואפילו פגיעה בזכות הקניין, כגון חילוט זמני של ציוד פרטי למען עגל הביטחון.
כמעט הוספתי ואמרתי: עוד חסר לנו גם גוואנטאנמו, כדי שבאמת נדמה לארה"ב ה"דמוקרטית" וה"ליברלית", ואז נזכרתי במקרה של טלי פחימה, כמו גם לגבי עצירים מינהליים פלשתינאיים ו"נרגעתי".
לא קראתי את פסק-הדין ש/הכותבת מדברת עליו, אבל נראה שיש בו סתירה פנימית: אם באמת יש סיכוי קרוב לוודאי שטלי פחימה פעלה נגד בטחון הדינה, ניתן יהיה להרשיע אותה במשפט רגיל, שם צריך רמת הוכחה דומה. לא נראה לי שבית-המשפט העחיון ישאר את המשך המעצר אם יגישו ערעור.
ליחיעם שורק – אם אכן לא השתמשו במשך עשרות שנים בסמכויות שאתה מדבר עליהן, בכל זאת יש לכך משמעות. אם ינסו להפעיל אותן היום, הנסיון צפוי לכשלון מסיבות משפטיות או עקב המודעות הפוליטית הגדולה יותר של האזרחים(תתפלא, היא קיימת לפעמים).
בהמשך לתגובה של דר’ שורק, הרי שהייתי רוצה להבהיר, כי בכל מיקרה של שביתה כללית שבדקתי, הוצאו תקנות שעת חירום שהעניקו סמכויות מופלגות לריתוק עובדים למקום עבודתם תוך שבירת השביתה. הסנקציות שניקבעות כלפי עובד שלא יציית לצו הן עצומות וכולות פגיעה בכל החירויות שלא לדבר על שלילת הזכויות הצבורות לפנסיה, פיצויי פיטורים וכו’.
יחד עם זאת, עד היום הצלחנו (האיגודים המיקצועיים וגם עוה"ד בדיני עבודה) למנוע שימוש סיטונאי בצווים ובד"כ הם בוטלו (בין אם משום שהתקנות בוטלו ו/או שהצווים הוצאו תוך חריגה מסמכות)ובין אם משום עקרונות אחרים מתחום המישפט החוקתי, מישפט העבודה והדין הבינלאומי.
אין ספק – הגיע הזמן לבטל את מצב החירום ואת רוב החקיקה הדרקונית הקשורה בו.
אין לי מחלוקת עם אלה שאומרים שיש לבטל את מצב החירום ואת התקנות הקשורות בו, גם אם בתי-המשפט מונעים בדרך כלל את השימוש בתקנות אלה.
לעניין צוי ריתוק, יש שיטה פשוטה מאוד להיאבק בהם, כלומר להגיע לעבודה אם מוציאיםן צו כזה אבל לעבוד "לפי הספר", כלומר בקצב של חילזון עצל, עד שהמעסיק ייאלץ להגיע לפשרה הוגנת.
מעבר לכך, ם עובדים רוצים לנהל מאבק אמיתי, על מנהיגיהם להיות מוכנים מראש, במקרים רבים, לשבת כמה ימים במעצר מכיוון שב-95 אחוז מהמקרים בתי המשפט מוציאים צווי מניעה כנגד השביתה והמשמעות של המשכת העיצומים הוא הפרת הצווים האלה. מובן שאם העובדים מאוחדים לא ניתן לשלול זכויות כלכליות מהם.