מיקיס תיאודורקיס היקר!
אין אתה מכיר אותי. שמי דני פתר, אני יהודי, ישראלי, איש שמאל ולוחם לשלום ולאחווה יהודית-ערבית זה עשרות בשנים. בסלידה רבה קראתי את הראיון שערך איתך ארי שביט ושפורסם בעיתון הישראלי "הארץ" ב-20/8 ("הקונספירציה היהודית על פי תיאודורקיס"). אני מסכים עם עיקר הדברים שאמרת בראיון, שתמציתם היא ההתקוממות שלך נגד הברית שבין שרון לבוש, ונגד התמיכה שברית זו זוכה לקבל מאזרחים יהודים רבים שאינם בהכרח חיים בישראל. התקוממות זו שלך אינה שונה מהתקוממותו של מחנה השלום הרדיקלי בישראל.
מקומם במיוחד הניסיון הכוזב, הבלתי-נסלח, להדביק למלחין של "מאוטהאוזן", לתומך הנלהב בהקמתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כתגובה לזוועות מאוטהאוזן ושאר מחנות ההריגה – את כינוי הגנאי "אנטישמי".
העובדה שארי שביט עורר בך אמון כה רב מובנת לי. ארי שביט היה בעבר הרחוק תלמידי היקר, הומניסט, שעל התדרדרותו להיות דובר מובהק של הלאומנות והמיליטריזם הישראלי לא יכולת לדעת. הדרך אותה עבר שביט, מהומניזם אל הלאומנות, משותפת לו, ולקבוצה לא קטנה של ישראלים, אשר היו בעבר הומניסטים ישראלים.
חשוב לי לציין בפניך כי ההתנגדות לזוועות הכיבוש הישראלי מחריפה בישראל (עדיין אנו מיעוט) ויש גם יהודים רבים באירופה ובאמריקה השוללים את מדיניותה של ישראל (באירופה הוקם ארגון יהודי מיוחד לעניין זה). על-כן ראוי להיזהר מהכללות שאינן נכונות.
אני מסתפק הפעם בתגובה קצרה ונרגזת זו. אם ניפגש אי-פעם, אשמח לגלגל אתך שיחה רחבה יותר.
בהוקרה רבה,
דני פתר
מה לעשות מיקיס צודק – וארי שביט צריך להתפרנס. אנחנו חיים פה מזמן תחת טרור סמוי היטב ש"מיימין" אנשים חפצי חיים ופרנסה. את הגילויים היותר ברוטליים של טרור זה מעדיפים להדחיק מן התודעה. ישנה תופעה לא מדוברת כל כך של לינצ’ונים קטנים שיוצרים צנזורה עצמית שעוברת רציונאליזציה אידיאולוגית כביכול. זה פחד המוסווה בשינוי עמדות בין אם זה כאילו נזכרתי פתאום שעראפת לא הסכים לתוכנית ברק, ועוד כל מיני הצדקות. מתחת לזה יש טרור קטן ופשוט שמחלחל קודם אל השוליים ולאט אל מבצרי ההתנגדות לבוש-יזם. אין לי פתרונות, רק הנאה מסויימת משימור הטינה שלי, במובן שמשתמש במונח הזה אמרי. טינה מוצדקת ולא מועילה על מה שקורה בעולם, ובפרט העולם היהודי בעשרים השנה האחרונות. אהבתי את האתר שלכם אבל אני לא חושבת שאמשיך להתעמר בעצמי ולקרוא את זה. הכל חד ונכון, ונטול תקווה. עדיף להיכנס לזומביזם המזרח תיכוני. צריך לשרוד פה, ולא כולנו נולדנו עשירים מספיק להרשות לעצמנו את העמדה הנכונה. אנחנו גם גוף. ןכמוני, אני מניחה יש עוד הרבה. זה עניין של מותרות היום לנקוט בכלל עמדה. וזה בדיוק הנאציזם שמיקיס מתאר. ומה שעוד מדכא זה כל פעם לגלות שגם אלה שכביכול מציגים את הקו "הטהור" עושים פשרות די מגעילות שאף אחד לא רואה . בקיצור, יש מה שהיינו רוצים לחשוב ולהגיד, ויש מה שהמציאות בגטו הקטן מחייבת…החיים קשים.האם מישהו זוכר את הקשיש ממילכוד 22 שמצדיע לצבאות הקלגסים שכובשים את כפרו ואחר כך לצבאות המשחררים…ובתשובה לשאלה על ההפכפכות שלו הוא משיב שכך הגיע לגילו המופלג. בעיני = מיקיס פספס נקודה אחת מרכזית, והיא שהדפוס הזה של היהודים להיכנס לשורש הרע, וכך ליפול למלכודת של ה"ספין" האנטישמי שיודע כל עריץ מתחיל, הוא עתיק יומין. בוש עושה מה שעשו כל העריצים לפניו, שם את היהודים בפרונט של התככים כדי שיוכל להעיף אליהם את הזעם של העשוקים. ככה חיבוק הדוב שמרעיפים הבושיסטים על ישראל ועל כל המתעשרים החדשים של יהדות ארצות הברית. וכמובן, היהודים ממהרים אל החיבוק, רעבים לאהבה וגם קצת מנצלים אותה להתחשבן עם אחרים. השאלה היא למה זה קורה שוב היא קצת מגוחכת אבל הופכת למעניינת בהקשר של הקמת מדינת ישראל. מסתבר שהעובדה המדינית הזו לא ממש שינתה את דפוסי ההרס העצמי של העם החמוד הזה. אמנם דחינו את בשורת האהבה המרטירית של ישו, כדבריו, אבל אנחנו חיים אותה כבר די הרבה זמן. על הצלב קדימה צעד.